ביום הנחילו – מלמד שדין הנחלות ביום ולא בלילה.
1 (ב״ב קי״ג:)
ביום הנחילו – וכתיב (פ׳ יתרו) ושפטו את העם בכל עת, הא כיצד, יום לתחלת דין, לילה לגמר דין [מכאן לדיני ממונות שמתחילין ביום וגומרין בלילה].
2 (סנהדרין ל״ד:)
הנחילו את בניו – מלמד שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, מכאן א״ו יוחנן בן ברוקה, האומר על מי שראוי ליורשו ירשני כולו במקום שיש עוד יורשים, דבריו קיימין.
3 (ב״ב ק״ל.)
אשר יהיה לו – מלמד שהבן נוטל בראוי כבמוחזק4 (ספרי).
לא יוכל – יכול אינו רשאי הוא ואם בכר יהא מבוכר, ת״ל לא יוכל6 (ספרי).
על פני – מלמד שכיון שיצא ראשו ורובו בחיים פוטר את הבא אחריו מן הבכורה
7.
(שם)
1. ר״ל דענין הנחלות הוי כמו דין, ולכן אם הנחיל ביום הוי הצואה דין פסוק ואינו צריך עוד לדיינים, אבל אם הנחיל בלילה צריך הדבר להגמר בדיינים ואלו ששמעו הצואה יעידו לפניהם והם יחליטו הדין. וע״ע מענין זה לפנינו בפ׳ פנחס בפסוק והיתה וגו׳ לחקת משפט ובחו״מ סי׳ רנ״ג.
2. משפט נחלות הוי נמי כמו דין וכמש״כ והיתה וגו׳ לחקת משפט (פ׳ פנחס) וכתיב כאן ביום דמשמע ביום ולא בלילה דאל״ה הול״ל בעת הנחילו, ושם כתיב בכל עת. והנה כל זה איירי כשדנין בכפיה [בימים הקדמונים], אבל קבלו הבע״ד לדון ברצון מתחילין גם בלילה, ונראה הסברא בזה משום דדין כזה הוי כעין הוראה בעלמא וכמו שאלת דין באו״ה, ועיין בחו״מ סי׳ ה׳.
3. ובכ״ז אם אמר פלוני בני לא יירש עם אחיו לא מהני, וטעם הדבר משום דכשאומר בלשון שלילה הרי הוא עוקר מפורש מה שכתוב בתורה שהבן יש לו זכות ירושה, ומהאי טעמא באנשים שאינם ראויים ליורשו כלל לא מהני גם אם אמר בלשון חיוב, כגון איש פלוני ירשני במקום בני או בתי תירשני במקום בני לא אמר כלום, דגם זה הוא בכלל עקירת דין התורה. ולפי״ז מתבאר דכדי שתועיל העברה בירושה צריך שני דברים כוללים, האחד שלא יאמר בלשון שלילה [פלוני בני לא ירשני] וגם כשזה שאליו מצוה לירש הוא ראוי לירש גם בלא״ה, כלומר גם בלא צואתו. רק חלק קטן לפי ערך המגיע בחלוקה לכל הבנים והוא מצוה לו לירש הכל, אבל אם אינו ראוי ליורשו כלל, כגון איש זר במקום בנים או בת במקום בנים לא מהני לעולם בכל לשון, וזה נפקא לן מלשון פסוק זה והיה ביום הנחילו את בניו דוקא בעת שמנחיל את הראויים לירש, ודו״ק. ולפי״ז יתבאר לשון הטור ושו״ע בחו״מ סי׳ רפ״א ס״א, והמפרשים לא בארו בענין זה די הצורך.
4. כגון אחד ממורישי האב שמת לאחר מיתת האב הוי זה בעת מיתת האב ראוי, וזה פשוט משום דהבן בא מכח האב ויורש הכל, ולא הי׳ צריך להשמיענו בזה, רק כלפי דקיי״ל דהבכור אינו נוטל פי שנים בראוי כפי שיתבאר בסמוך בפ׳ הבא בכל אשר ימצא לו אשמעינן דהבן הפשוט נוטל גם בראוי.
5. והלשון לא יוכל הוא כמו לא תוכל לאכול בשעריך (פ׳ ראה), לא יוכל לשלחה, וכדומה. ומכוין להמשנה דב״ב קכ״ו ב׳ האומר פלוני בני בכור לא יטול פי שנים לא אמר כלום, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, ואם בדרך מתנה דבריו קיימין.
6. מדייק מדלא כתיב לא יבכר. וזה מכוון ללשון המשנה בב״ב קכ״ו ב׳ האומר פלוני בני בכור לא יטול פי שנים לא אמר כלום דמשמע אף בדיעבד, וע׳ בס׳ התוה״מ.
7. ר״ל ראשו או גם רוב ראשו, דכך מורה לשון על פני, יציאת הראש או רובו, וטעם דין זה יתבאר בפסוק הסמוך אות נ״ב.
ודע שהרמב״ן בנימוקיו המציא כאן דין חדש מלשון על פני, דרק אז לא יוכל להעביר את חלק הבכורה רק כשהבכור חי אבל אם מת הבכור והניח זרע אז מותר לאביו להעביר חלק בכורתו, ודייק כן מלשון על פני דמצינו בעלמא רק בחיים, כמו על פני אהרן אביהם, על פני תרח אביו, וכדומה, עכ״ל. והי׳ אפשר לו להביא מפסוק לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ומבואר במכילתא ופירש״י כל זמן שאני קיים, וכן לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו (ס״פ ואתחנן) שהוא בודאי הכונה בחיים, וגם הי׳ לו להעיר כי מצינו על שמשמש במקום עם, כמו ועל חרבך תחיה, שענינו עם חרבך, וכן ולא שתם על צאן לבן שפירושו עם, וכן ויבאו האנשים על הנשים, וכן נחה ארם על אפרים
(ישעיהו ז׳) וא״כ גם כאן יש לפרש על פני – עם פני הבן הבכור שזה בודאי מורה שהוא בחיים.
אך בכלל עיקר חידושו של רמב״ן בבאור מלת על פני לאו חדתא היא, וכבר עמדו על זה רבותינו בבמ״ר ס״פ ב׳ בזה״ל, ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם, ר׳ יצחק אמר על פני בחייו, שכן הוא אומר על פני תרח אביו ור׳ חייא בר אבא אמר על פני במותו שכן הוא אומר ויקם אברהם מעל פני מתו, ע״כ. והרי מבואר שענין זה שנוי ומבואר במחלוקת חז״ל.
אמנם עם חידוש דינו של הרמב״ן יתבאר היטב מה דקיי״ל בברכות ז׳ ב׳ ובב״ב קכ״ג א׳ דיעקב אבינו העביר את הבכורה מראובן ונתנה ליוסף, ולכאורה קשה הא קיי״ל בב״ב קכ״ו ב׳ האומר פלוני בני בכור לא יטול פי שנים לא אמר כלום, ואף כי אמרו בטעם ההעברה מפני שחלל יצועי אביו, אך הן לא מצינו שבשביל עבירה יאבד הבכור בכורתו, ואמרו לא תהא בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא וכו׳.
אך הנה מבואר דענין העברת הבכורה מראובן ליוסף היה בחלוקת הארץ, ואז בעת החלוקה לא היה עוד ראובן בחיים, והועברה הבכורה מבניו, והיינו כדברי רמב״ן שאינו אסור אלא בחיי הבכור.
וראה איך יאיר לפי״ז לשון הכתוב בד״ה א׳ ה׳ בתולדות ראובן, ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף, ולכאורה קשה, למה לא אמר בקיצור ניתנה הבכורה ליוסף, אך בא הכתוב לרמז שעקירת הבכורה היתה כדין והיינו שעברה מבני ראובן לבני יוסף, ולא מראובן עצמו, ודו״ק.
ולפי זה יוצא לנו דין חדש, דרשאי האב להעביר חלק הבכורה מהבכור שתחול ההעברה לאחר מיתת הבכור אעפ״י שההעברה עצמה היא בחיי הבכור, וכמו שעשה יעקב אבינו, ועיין בזה כי הוא דין חדש הצריך תלמוד ועיון רב.