שמלת שביה – מלמד שמעביר ממנה בגדים נאים ומלבישה בגדי אלמנות, שהכנענים בנותיהם מתקשטות במלחמה כדי להזנות אחרים עמהם1 (ספרי).
ובכתה – במה דברים אמורים שלא קבלה עליה, אבל קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד.
2 (יבמות מ״ז:)
את אביה וגו׳ – תניא, רבי עקיבא אומר, ובכתה את אביה ואת אמה – זו עבודת כוכבים, וכן הוא אומר
(ירמיהו ב׳) אומרים לעץ אבי אתה.
3 (שם מ״ח:)
ירח ימים – כמה ירח ימים – שלשים יום.4 (שם שם)
ירח ימים – מכאן סמכו חכמים לאבילות שלשים יום5 (ירושלמי).
ואחר כן – תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, [אימתי בא אליה לאחר תשעים יום, מנלן] דכתיב ירח ימים ואח״כ – ירח שלשים, ימים שלשים, ואחר כן שלשים.
6 (יבמות מ״ח:)
ואחר כן – הנכרית לא תפסי בה קדושין, דאמר קרא ואחר כן תבא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה, מכלל דמעיקרא לא תפסי בה קדושין.
7 (קדושין ס״ח:)
ואחר כן – שלח רבי יוחנן לרבנן דתמן, אתון אמרין בשם רב, יפת תואר לא התירו בה אלא ביאה ראשונה במלחמה, ואני אומר לא התירו בה אלא אחר כל המעשים, שנאמר ואחר כן תבא אליה ובעלתה.
8 (ירושלמי מכות פ״ב ה״ו)
ובעלתה – מלמד שאין לך בה אלא מצות ביאה בלבד9 (ספרי).
והיתה לך לאשה – כענין שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע10 (ספרי).
1. כדי לזרז את הגברים ברוח גבורה במלחמה, שכל מי שמזדרז במלחמה היו קופצות להנשא לו, ומסמיך זה על המלה שמלה שמורה בכ״מ על בגדים חשובים ונאים, וכמו ברות ג׳ ושמת שמלותיך עליך, ואמרו חז״ל
(שבת קי״ג:) אלו בגדי שבת ויו״ט. וע״ע מש״כ לקמן כ״ב ג׳ בדרשה לשמלתו.
2. ר״ל הא דבעינן שימתין שיעור בכי ירח ימים הוא רק אם לא קבלה עליה לפרוש מע״ז ולקבל דת ישראל אבל אם קבלה כזה מותר בה מיד. ונראה דהלשון מותר בה מיד לאו דוקא שמותר לו להתיחד עמה, דהא צריך להמתין ג׳ חדשים להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה כפי שיתבאר לפנינו בסמוך, אלא ר״ל א״צ עוד להתגלגל עמה בפעולת גלוח הראש וגדול הצפרנים והבכי אלא מגיירה מיד, וחידוש הוא שלא נתבאר זה ברמב״ם ומפרשים. ואמנם לפי מש״כ איזו פוסקים דהא דצריך להמתין חדשי הבחנה הוא רק מדרבנן בלא״ה אתי שפיר, ועוד נבאר מזה בסמוך.
3. ולאפוקי מדעת ר״א דאביה ואמה – ממש, ונ״מ בזה היכי דאין לה אב ואם, דלר״א מגיירה מיד, משא״כ לר״ע, וקיי״ל כר״ע.
4. ועיין עוד מענין זה בדרשה הסמוכה. ועיין בס׳ רה״ז דהא דקיי״ל בעלמא דשיעור ישיבה בעיר לענין שיהיה כאחד מבני העיר הוי שלשים יום יש להסמיך לכאן דפרט הכתוב וישבה בביתך שלשים יום, ולפנינו מבואר ענין זה לעיל בפ׳ ראה בפסוק הכה תכה את יושבי העיר (י״ג ט״ז) יעו״ש.
5. כך הביא הרמב״ם דרשה זו בפ״ו ה״א מאבל, וכתב במגדל עוז דדרשה זו היא בירושלמי, ולפנינו לא מצאתי זה בכל סדרי הירושלמי שלפנינו. ומה שהכריח להרמב״ם להביא דרשה זו ולא הדרשה
מבבלי מו״ק ט״ו א׳ בענין זה בארנו בפ׳ שמיני
(י׳ ו׳) בפ׳ ראשיכם אל תפרעו, יעו״ש.
6. הוא ס״ל דאחר מופלג, כלומר רחוק מהמעשה המבואר מקודם, ולכן מחשב שעור תשעים יום שעור הבחנה בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה, ומסמיך זה על הלשונות שבפ׳ זה כמבואר. ולדעת הפוסקים דעיקר ענין ההבחנה הוא מדרבנן הוי דרשה זו אסמכתא בעלמא, ואמנם כבר בארנו בפ׳ לך (י״ז ז׳) דלדעתנו עיקר כדעת הפוסקים דהוי מדאורייתא יעו״ש.
7. ונ״מ בזה שהולד מתיחס אחריה ולא אחריו, ולכן אינו פוטר את אשתו מלהזקק ליבום, וכן מי שיש לו את הנולד לאביו מן הנכרית אינו נחשב לאחיו שיזקק את אשתו ליבום, ואינו נחשב כאחיו לירושה ולטומאה וכדומה.
8. הא אם אם לא עשה בה את כל המעשים האלו ובא עליה הרי זה בעילת זנות. (ספרי). וכבר בארנו מענין דרשה זו לעיל ריש פסוק י״ב יעו״ש.
9. לפי פשטות הענין הוי הכונה שא״צ לקדשה בכסף או בשטר רק בביאה לבד, וכ״מ בנמוקי רמב״ן, אבל הרמב״ם בפ״ח ה״ו ממלכים כתב שנושאה בכתובה וקדושין, וכבר הקשה עליו הלח״מ מדרשה זו, אבל י״ל דהרמב״ם מפרש דרשה זו דאחרי שעשתה כל המעשים האלה שבפרשה לא נשאר לפניך כי אם שתקרבה בדרך אישות ותו לא. וקצת ראיה יש להביא לדעת הרמב״ם דנושאה בקדושין וכתובה עפ״י המבואר בספרי פ׳ הבא דכשמשלחה משלחה בגט כשאר הנשים, וא״כ עפ״י הכלל שבעלמא מקשינן הויה ליציאה, לפי״ז כשם ששילוחיה כשאר הנשים כך הווייתה לו כדין שאר הנשים בכתובה ובקדושין.
10. יתכן דאשמעינן שלא יחשב לזלזל בה כשבויה, ועיין מש״כ באות הקודם.