לא תראה – ת״ר, לא תראה, יכול אפילו מרחוק ת״ל (פ׳ משפטים) כי תפגע, אי כי תפגע יכול פגיעה ממש ת״ל לא תראה, הא כיצד, ראיה שיש בה פגיעה, וכמה הוא, שיערו חכמים, אחד משבע ומחצה במיל וזהו ריס.
1 (ב״מ ל״ג.)
את שור – אחד שור ואחד כל בהמה להשבת אבידה, דכתיב (פ׳ ג׳) וכן תעשה לכל אבידת אחיך, א״כ למה נאמר שור, שדבר הכתוב בהוה.
2 (ב״ק נ״ד:)
שור אחיך – אין לי אלא שור אחיך, שור אויבך מניין ת״ל (פ׳ משפטים) שור אויבך מ״מ, א״כ למה נאמר אחיך, מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד היצר3 (ספרי).
או את שיו – שור ושה דכתב רחמנא למה לי, שור דאפי׳ לגיזת זנבו ושה לגיזותיו.
4 (ב״מ כ״ז.)
נדחים – כדרך הנדחים, מכאן אמרו, איזו היא אבידה, מצא חמור או פרה רועים בדרך, אין זו אבידה, חמור וכליו הפוכים, פרה ורצה בין הכרמים הרי זו אבידה5 (ספרי).
והתעלמת מהם – ת״ר, והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם, הא כיצד, היה כהן והוא בבית הקברות או שהיה זקן ואינו לפי כבודו או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו, לכך נאמר והתעלמת מהם.
6 (ב״מ ל׳.)
השב תשיבם – אמר רבא, ראה סלע שנפלה מחבירו, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה עובר משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם, נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה עובר משום השב תשיבם,
7 המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד.
8 (ב״מ כ״ו:)
השב תשיבם – החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזירה, שנאמר השב תשיבם, השב אפילו מאה פעמים במשמע.9 (שם ל׳:)
תשיבם – תניא, השב – אין לי אלא לביתו, לגינתו ולחורבתו מניין, ת״ל תשיבם, וקמ״ל דלא בעינן דעת בעלים.10 (שם ל״א.)
לאחיך – מלמד שחייב להכניסה לרשותו, לפיכך החזירה למקום שרואה אחרים ולא נטפלו בה ונגנבה או נאבדה חייב באחריותה עד שיכניסנה לרשותו11 (ספרי).
1. ראיה משמע עד כמה שכח הראיה מגיע, ופגיעה משמע פנים בפנים, ולכן הכריעו חכמים בהשתוות השיעורים דהוא שיעור רס״ו אמה וד׳ טפחים. ולפנינו בגמרא הובא הפסוק כי תראה והוא הפסוק דפ׳ משפטים (כ״ב ה׳) כי תראה חמור שונאך רובץ, בענין פריקה וטעינה, והגר״א ז״ל בהגהותיו שם הגיה במקום כי תראה – לא תראה, וסתם כונתו, והיא באמת עמוקה ומכרחת מאוד, יען כי לפי הגירסא כי תראה קשה טובא איך מרכיב הגמרא שני פסוקים משני ענינים שונים להוציא שיעור מוגבל, כי הפ׳ כי תראה איירי בפריקה וטעינה והפ׳ כי תפגע איירי בהשבת אבידה, ובאמת ערך הענינים שונה מאוד, כי בפריקה וטעינה שיש צער בע״ח יש סברא שיתחייב גם בשיעור רחוק משא״כ בהשבת אבידה, וא״כ מאי מקשה מזה על זה, ולכן הגיה דצ״ל לא תראה, והוא הפ׳ שלפנינו, דאיירי ג״כ בהשבה, ולפי״ז הקושיא והדרשה מכוונות. והנה מדרשת הספרי שלפנינו מבואר כי הגהת הגר״א מכוונת לאמיתה, שהרי בספרי כאן הוקבעה דרשת הגמרא על פסוק זה. ובפ׳ משפטים שם כתבנו עוד מזה, יעו״ש וראוי לצרף הדברים לכאן.
2. ר״ל ברגיל, ושור רגיל לרעות בשדה ואפשר שיתעה בדרך. ועיין בירושלמי כאן פ״ה ה״ח הביא רבוי לכל בהמה מרבוי הלשון השב תשיבם שבסמוך, ועיין מש״כ בזה בפ׳ משפטים ה״ג ד׳ בענין דרשה כזו שלפנינו. ונראה דהא דפריך למה נאמר שור הוא אגב ענינים אחרים דתשיב התם אחד שור ואחד כל בהמה, אבל הכא לא קשה למה נאמר שור, דהא בסמוך דרשינן שור ושה, שור אפילו לגיזת זנבו, יעו״ש.
3. נראה דמכוין למ״ש בב״מ ל״ב ב׳ דכשנקרו לפניו אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה לעזור לשונא כדי לכוף את יצרו, וה״נ אשמעינן מקודם שור אויבך ואח״כ שור אחיך להורות דשור אויבך קודם כמבואר, ואם היה כתוב אויבך לבד הו״א דעיקר המצוה הוא רק כדי לכוף את יצרו, ולפי״ז הוי המצוה רק באויבך ולא באחיך, לכן כתיב גם אחיך.
4. פירש״י שאפילו שער שבסוף הזנב יחזיר, עכ״ל. וכ״פ הרמב״ם בפי״ד ה״א מאבידה וז״ל, ולמה פרט שור ושה להחזיר אפילו גיזות השה או גם זנב שור אע״פ שהוא דבר מועט, עכ״ל. אבל בחו״מ סי׳ רס״ז סי״ז כתבו רבותא זו לענין הטפול בה וז״ל, ואפילו גיזת זנב השור שהוא דבר מועט חייב לטפל בה, עכ״ל. והוא מפי׳ התוס׳ ורא״ש שהקשו דאם איירי לענין חזרה ממ״נ הוא אם יש בה שוה פרוטה פשיטא ואם אין בה שו״פ לא יונח על זה לשון השבה [ע״ל ס״פ ויקרא], ע״כ. ואמנם אי משום הא לא איריא דאע״פ שיש בה שו״פ מ״מ מכיון שהוא דבר מועט אין רוצה אדם בטרחתו של חבירו בשביל זה והו״א דמחול ליה וא״צ לטרוח בהשבתה קמ״ל, ובאמת פשטות הסוגיא דגמרא איירי לענין השבה וכפי׳ רש״י ורמב״ם.
5. ר״ל בכאלה ניכר שלא ידעו הבעלים שהיא שם, משום דכיון דמזקת ברגליה את הכרמים ויגבו ממנה את הנזק לא היו הבעלים מניחים אותה שם מדעת.
6. אינו מבואר מה קשה לו בלשון והתעלמת שהוכרח לדרשו, וי״ל דקשה ליה למה צריך כל לשון זה ולמה לא פתח מצוה זו בלשון השב תשיבם, כי מה לנו ולמחשבותיו על זה שיחשוב להתעלם או לא, ולא מצינו דוגמת לשון זה בכל התורה זולת בפ׳ משפטים (כ״ג ה׳) וחדלת מעזוב לו, וגם שם דרש לשון זה, ולכן דריש שלפעמים גורם הזמן והמקום והאדם באמת להתעלם וכדמפרש, ומכיון שיש סבה ומבוא להתעלם, הזהיר הכתוב שאל תקל לעצמך להתעלם בעבור שתדין כי מצבך או זמנך או כבודך גורם להתעלם, אלא אין לך אלא מה שהגבילו חכמים וכדמפרש, וע״ע מש״כ בפ׳ משפטים שם.
7. איירי שלא שהה עד כדי שימשמש זה בכיסו ונטלה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אינו עובר משום לא תגזול דלא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי
(שמואל ב כ״ג). ולא תוכל להתעלם אינה אזהרה אלא לכובש את עיניו ונמנע מלהציל, הלכך הנוטלה ע״מ להחזיר ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אין כאן מתעלם, אבל השב תשיבם איכא משנטלה עד שישיבנה.
8. שהרי העלים עיניו, וע״ע מש״כ בענין הלאו דלא תוכל להתעלם בסמוך פסוק ג׳.
9. המלה השב היא מקור הפעל, והמקור יונח כמו על המעט כמו על הרבוי, ולכן דרשינן אפילו מאה פעמים, וזה טעם הדרשות מעין זה הקם תקים, שלח תשלח, עזוב תעזוב וכדומה, [ועיין בפי׳ המשנה להרמב״ם כאן]. והרבותא בזה אפילו מאה פעמים י״ל ע״פ מ״ש בב״ק נ״ז א׳ כיון דנקטי להו נגרי ברייתא בעי נטירותא יתירתא, ופירש״י כיון שמלומדת לצאת בעי נטירותא יתירתא, לכן גם שומר חנם חייב, עכ״ל. וא״כ הכא כיון שהחזירה ויצאה החזירה ויצאה הרי נקטו להו נגרי ברייתא ופשע בעל האבידה שלא שמרה כראוי והו״א שאינו מחויב כ״כ בהשבה כמה פעמים, ודו״ק.
10. ר״ל לא כמו גנב וגזלן וד׳ שומרים שהשיבו צריכין להודיע ואם לא הודיעו ומתה או נגנבה חייבין באחריותן, דכיון שידע שנגנבה ולא ידע שהושבה לא נזהר בה ואינה מאכילה, אבל באבידה רבתה התורה השבות הרבה.
11. אבל אם החזירה למקום שהבעלים נכנסים ויוצאים שם אינו חייב לטפל בה שהרי הבעלים רואין אותה, ואע״פ שאינו מקום המשתמר, ועיין בב״ק נ״ז א׳ ובחו״מ סי׳ רס״ז ס״א.