×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) לֹֽא⁠־תִרְאֶה֩ אֶת⁠־שׁ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ אֶת⁠־שֵׂיוֹ֙ נִדָּחִ֔ים וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֵ֖ם לְאָחִֽיךָ׃
You shall not see your brother's ox or his sheep go astray and ignore them; but you shall surely bring them again to your brother.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא רכב]
כי תראה (שמות כ״ג:ה׳) – יכול אפילו רחוק ממנו מלא מיל תלמוד לומר כי תפגע (שמות כ״ג:ד׳). אי כי תפגע שומע אני כמשמעו תלמוד לומר כי תראה, הא כיצד שיערו חכמים אחד משבעה ומחצה במיל שהוא ריס.
[וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו] נמצינו למדים שהוא עובר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה.
עזוב תעזוב עמו – זו פריקה, הקם תקים עמו – זו טעינה דברי רבי יהודה בן בתירה.
לא תראה את שור אחיך, מצות לא תעשה ולהלן הוא אומר (שם כ״ג:ד׳) כי תפגע מצות עשה.
שור אחיך – אין לי אלא שור אחיך, שור אויבך מנין תלמוד לומר (שם) אויבך מכל מקום אם כן למה נאמר אחיך אלא מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד היצר.
או את שיו נדחים – כדרך הדחתם מיכן אתה אומר איזו היא אבדה מצא חמור או פרה רועים בדרך אין זו אבדה חמור וכליו הפוכים פרה ורצה בין הכרמים הרי זו אבדה.
והתעלמת מהם – פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם כיצד היה כהן והיא בבית הקברות או שהיה זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה שלו מרובה משל חבירו פטור לכך נאמר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם.
השב תשיבם – החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו חמש פעמים חייב שנאמר השב תשיבם, החזירה למקום שראוה אחרים לא יטפלו בה נגנבה או אבדה חייב באחריותה. לעולם חייב באחריותה עד שיכניסנה לרשותו שנאמר השב תשיבם לאחיך.
סליק פיסקא
[Piska 222]
"You shall not see (the ox of your brothers or his lamb straying and [you shall] ignore them. Return shall you return them to your brother.⁠" "You shall not see": I might think, even if he were a mil away; it is, therefore, written (Shemot 23:4) "If you encounter (the ox of your foe, etc.⁠") If "If you encounter,⁠" I might think, literally; it is, therefore, written "You shall not see.⁠" How is this to be resolved? The sages estimated one-seventh of a mil, a ris.
"You shall not see the ox of your brother": a negative commandment. And elsewhere it is written "If you encounter" — a positive commandment — whence we derive that (in the event of non-compliance) he transgresses a positive and a negative commandment.
"the ox of your brother": This tells me only of "the ox of your brother.⁠" Whence do I derive (as included in the mitzvah) the ox of your foe? From (Ibid.) "the ox of your foe" (i.e., in any event). If so, why is it written (here) "your brother"? Scripture (there) speaks only regarding the evil inclination (i.e., Restore not only the ox of your brother, but even the ox of your foe — above the protestations of your evil inclination.)
"or his lamb straying": in the manner of strays. From here it was ruled; What is considered a lost object? If one found an donkey or a cow grazing on the road, this is not a lost object. If he found an ox with its load overturned or a cow running in the vineyards, that is a lost object.
"and (you shall) ignore": Sometimes you do ignore (a lost object), and sometimes you do not ignore. How so? If he were a Cohein and the object were in the cemetery, (which a Cohein is forbidden to enter), or if he were an elder (i.e., a Torah scholar) and it were beneath his dignity (to retrieve it), or if his labor (to retrieve it) were greater than that of his neighbor, he is exempt (from retrieving it). This is the intent of "and you ignore" — Sometimes you do ignore and sometimes you do not.
"return shall you return them": If he returned it (the animal), and it ran away; returned it and it ran away — even four or five times — he must continue returning it, it being written "Return shall you return them.⁠" If he returned it to a place where it could be seen (by the owner), he need not deal with it. If it were stolen or lost, he is responsible for it — until he returns it to his (the owner's) domain, it being written "to your brother.⁠"
[End of Piska]
לא תראה את שור אחיך למה נאמר לפי שהוא אומ׳ (שמות כ״ג:ד׳) כי תפגע שומע אני כמשמעו ת״ל כי תראה או כי תראה שומע אני אפלו רחוק ממנו מלוא עיניו ת״ל כי תפגע הרי זה ששיערו חכמים אחד משבעה ומחצה למיל וזה הוא רוס:
לא תראה את שור אחיך מצות לא תעשה ולהלן הוא אומ׳ כי תפגע מצות עשה:
את שור אחיך או שיו לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו:
נדחים אין נדחים אלא שיצאו חוץ לתחום כענין שנ׳ (בראשית ל״ז:ט״ו) וימצאהו איש והנה תעה:
נדחים כדרך הדחתן מיכן אמ׳ איזו היא אבדה מצא חמור ופרה רועים בדרך אין זו אבדה חמור וכליו הפוכין ופרה רצה בין הכרמים הרי זו אבדה:
והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם כיצד היה כהן והיה בבית הקברות או זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה שלו מרובה כשל חבירו לכך נאמר והתעל׳ מהם:
השב תשי׳ לאחיך (מכן) [מניין] החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים שחייב להחזירה ת״ל השב תשי׳ לאחיך (לעולם הוא חייב להטפל בה עד שיחזירנה לרשות בעלה למקום המשתמר):
לָא תִחְזֵי יָת תּוֹרָא דַּאֲחוּךְ אוֹ יָת אִמְּרֵיהּ דְּטָעַן וְתִכְבּוֹשׁ1 מִנְּהוֹן אָתָבָא תָּתִיבִנּוּן לַאֲחוּךְ.
1. עלם בלשון פועל ׳כבש׳ (כאן, להלן דברים כ״ב:ד׳, ויקרא כ׳:ד׳), ובלשון נפעל ׳כסי׳. פסוק ג׳ להלן חורג מכלל זה, עיינו בסמוך.
You shalt not see your brother's ox or his lamb going astray, and turn yourself aside from them; you shalt surely bring them back to your brother.
לא תחמי ית תורא דאחוך או ית אמריה טעיין ותכסי עיינךא מנהון מחזרה תחזר יתהון לאחוךב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותכסי עיינך״) גם נוסח חילופי: ״ותפלג נפשך״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתהון לאחוך״) גם נוסח חילופי: ״יתה לאחוך״.
לא תחמון ית תורא דאחוכון או ית אימריה טעיין ותפלגון דעתכון מנהון אתבא תתיבונון ליה.
You shalt not see thy brother's ox or his lamb going astray, and estrange thy knowledge from them; you shalt certainly restore them to him.
והתעלמת מהם – וכתוב אחד אומר לא תוכל להתעלם (פסוק ג׳), כיצד יתקיימו השני מקראות הללו, 1אם כהן והוא בבית הקברות או זקן [ואינו] לפי כבודו, אז והתעלמת, ואם לאו לא תוכל להתעלם.
השב תשיבם לאחיך2אפילו מאה פעמים.
1. אם כהן והוא בבית הקברות. ספרי פיסקא רכ״ב, ב״מ ל׳ ע״א, ורש״י עה״ת.
2. אפילו מאה פעמים ב״מ ל״א ע״א.
ולא תרי ת׳ור אכ׳יך או שאתה צ׳אלין פתתגאפל ענהמא בל רדהמא עליה רדא
ולא תראה את שור אחיך או את שיו אובדים ותתעלם מהם, אלא השב תשיבם לאחיך.
והתעלמת מהם – כובש עיניו, כאילו אינו רואהו.
לא תראה, והתעלמתלא תראה אותו, שתעלםא ממנו, זהו פשוטו.
ורבותינו דרשו: פעמים שאתה מתעלם וכו׳, כדאיתה בבבא מציעא (בבלי ב״מ ל׳.).⁠ב
א. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13. בכ״י מינכן 5: ״שתעלים״. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34: ״שתתעלם״. בכ״י ליידן 1: ״ותתעלם״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, וממלים אלו מתברר שדברי רש״י על ״לא תראה, והתעלמת״ מוסבים על פסוק א׳ (השבת אבדה) ולא על פסוק ד׳ (פריקה וטעינה). בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״כדאיתה בבבא מציעא״. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, פרמא 3204, ויימר 652, דברי רש״י החל מ״לא תראה, והתעלמת... שאתה מתעלם וכו׳⁠ ⁠⁠״ מובאים רק לאחר ביאורו לפסוק ג׳, ואפשר שלפי עדי נוסח אלו שהביאור מוסב על פסוק ד׳. מאידך, בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917 דברי רש״י ״לא תראה והתעלמת... שאתה מתעלם וכו׳⁠ ⁠⁠״ מובאים קודם הביאורים על פסוקים ב׳-ג׳ וברור (כמו בכ״י לייפציג 1) שהביאור מוסב על פסוק א׳.
והתעלמת [YOU SHALL NOT SEE ANY OF YOUR BROTHER'S HERD … GO ASTRAY] AND HIDE YOURSELF [FROM THEM] – i.e. one, as it were closes his eyes tight as though one does not see it.
לא תראה … והתעלמת YOU SHALL NOT SEE … AND HIDE YOURSELF [FROM THEM] – "you shall not see it, that you hide yourself from it" (i.e. you see it only to hide yourself from it), this is the plain sense of the verse.
Our Rabbis, however, said that the omission of the particle לא before the verb והתעלמת (one would expect כי תראה … לא תתעלם) suggests: There are times when you may hide yourself from it, etc. (Sifre Devarim 225:4; Bava Metzia 30a).
פס׳: לא תראה את שור אחיך1ולהלן הוא אומר (שמות כג) כי תפגע הרי מצות עשה ומצות לא תעשה.
או את שיו נדחים – מיכן אמרו 2אי זו היא אבדה מצא חמור ופרה רועים בדרך אין זו אבדה. חמור וכליו נופלין ופרה רצה בין הכרמים הרי זו אבדה. שחייב להשיב שנא׳ נדחים.
והתעלמת מהם3יש פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה אבידתו מרובה משל חבירו.
השב תשיבם לאחיך – אפילו עד כמה פעמים 4החזירה למקום שראוה אחרים (לא יטפל) בה. נגנבה או שאבדה חייב באחריותה עד שיכניסנה לרשותו:
1. כי תראה ולהלן הוא אומר כי תפגע הרי מ״ע ול״ת. קשה לי הרי בכאן גופא מסיים הקרא השב תשיבם לאחיך הוא מצות עשה ועיין (ב״מ ל״ב:) האי עשה ול״ת פרש״י עשה השב תשיבם וכן באלפסי שם בפירוש ע״ש וצע״ג (העירני לזה נכדי החכם רח״נ שיחי׳):
2. איזו אבידה. (ב״מ ל׳:) ע״ש:
3. יש פעמים שאתה מתעלם. (שם) ע״ש גבי כהן והאבידה בבית הקברות:
4. החזירה למקום שראוה אחרים ולא נטפלו בה נגנבה וכו׳ חייב באחריותה כצ״ל וכ״ה בספרי. והיינו כיון שלא מסר לידו הוי נגנבה או נאבדה כמו פשיעה ועיין (ב״ק נ״ז:) כל הסוגיא כיון דנקטי להו ניגרא ברייתא בעי נטירותא יתירתא:
לא תראה את שור אחיך – אפילו בשעה שאתה יוצא למלחמה.⁠1 והזכיר שור וחמור והוא הדין לכל בהמותיו.
והתעלמת מהם – תרגומו ותתכביש, ולא תוכל להתעלם תרגומו לית לך רשו לכסיותה. לפי שוהתעלמת משתעי בבהמה שאין נופל בה לשון כסוי שאין אדם עשוי להטמינה בתיבתו אך נופל בה לשון כיבוש פנים, אבל גבי שמלתו נופל בה לשון כסוי שיכול לכסותה בכנף בגדו.
ענין אחר קרוב לזה: העלמה המתורגמת בלשון כבישה שייכא בעניין שאינו ברשותו, והעלמה המתורגמת בלשון כיסוי חייבו בעניין שישנו ברשותו.
השב תשיבם לאחיך – אהדריה קרא בשביל ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו (דברים כ״ב:ב׳).
1. שאוב מאבן עזרא.
לא תראה את אחיך או את שיו נדחים, "do not inactively watch the ox or sheep of your brother which has gone astray" (voluntarily or against its will); this law applies even in war time when you are on the way to the front; what applies to these categories of domestic animals applies to all categories of domestic beasts.
והתעלמתם מהם, "and you blithely ignore them or hide from them;⁠" you must not ignore their plight. The examples chosen by the Torah are animals that are too big for you to be able claim that you overlooked them as their owners hid them.
השב תשיבם לאחיך, "you must make every effort to restore these animals to your brother.⁠" The Torah is so serious about this demand that it repeats it with slightly different wording in the verse immediately following.
לא תראה את שור אחיך וגו׳ – נסמך לשלפניו לומר כי מי שהומת בב״ד ושורו או שיו נדחים השב תשיבם וגו׳ כלומר שמכאן שהרוגי ב״ד נכסיהם ליורשיהם דלא כחקי הגוים בהרוגי מלכות ובתי דיניהם שפוסקים נכסיהם למלכות, פי׳ רי״ח.
והתעלמ״ת מה״ם – בגימט׳ משו״ם כבו״ד בריו״ת דהיינו מה שדרשו פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו.
השב תשיבם לאחיך – תצוה התורה שנהיה זהירים בהשבת אבדה לבעלים. ומכפל ההשבה דרשו רז״ל אפילו מאה פעמים, וכל זה מדרכי החסד והרחמים, ללמד שכלנו עם אחד ראוים שיהיה לנו אב אחד ושירצה כל אחד בתועלת חברו ושיחמול על ממונו, ובין שתהיה האבדה בעל חי בין שלא תהיה בעל חי חייב הוא להחזירה לרשותו, וזהו שאמר וכן תעשה לחמורו, שהוא בעל חי ובהמה טמאה, וכן תעשה לשמלתו אע״פ שאינו חשוב כבעל חי וכן תעשה לכל אבדת אחיך, אחד משאר כלים אע״פ שאינן חשובין כשמלה, לא תוכל להתעלם, שלא תחזירו לידו. וזה שאמר לא תוכל להתעלם אין להבין אותו בהשבת אבדה בלבד, אלא הוא הדין בשאר כל הפרטים ושאר כל התועלות שביד האדם להביאם לחברו או להסיר ולדחות נזקו ממנו הרי הוא חייב בכלן, וכענין שאמר הכתוב (ויקרא י״ט:י״ח) ואהבת לרעך כמוך. ודרשו רז״ל והתעלמת מהם וכתיב לא תוכל להתעלם, כיצד, זקן ואינו לפי כבודו והתעלמת, הא שאר בני אדם לא תוכל להתעלם.
וע״ד המדרש והתעלמת מהם מבני אדם, לא תוכל להתעלם מהקב״ה, שהוא היודע את הכל, וכענין שכתוב (ירמיהו כ״ט:כ״ג) ואנכי היודע ועד נאם ה׳.
ואם תשכיל עוד במצות השבת אבדה תמצא כי יש בה רמז והתעוררות לענין תחית המתים, שהקב״ה מחזיר אבדה לבעליו באחרית הימים, שישוב כל אחד לגורלו הראשון ועם מי שיזכה בו ראשון, ואז יהיה האחרון מחזיר אבדה לבעליו אע״פ שיש סוברים כי בעליו הוא האחרון, ושם תשוב לזמן התחיה, וזהו שכתוב (תהלים קל״ט:ט״ז) גלמי ראו עיניך, כלומר הכח המשכיל שלי ראו עיניך, ועל ספרך כל הגלמים יכתבו, והימים שנוצרו בהם ולאותו כח אחד בהם, והוא אחרון שתהיה חוזרת אל אישה הראשון או אל האחרון, או שתתחלק להם כהתחלק הנר, או שיתגבל עפרם אליה. ומפני שהזכיר כאן בענין האבדה לשון נדחים, לכך אמר וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם, אינך רשאי להתעלם מהקב״ה, לבלתי ידח ממנו נדח.
השב תשיבם לאחיך, "be sure to restore them to your brother.⁠" The Torah commands that we be very cautious to observe the commandment to restore lost property to its owners. Concerning the repetition of the words השב תשיבם, "be sure to restore,⁠" our sages in Baba Metzia 30 explain that one has to keep doing this even 100 times if necessary. All of this is part of the paths of mercy and kindness which we are to practice vis-a-vis each other seeing we are all the sons of one father. As such each one of us is vitally interested in what is useful for his fellow. We express our pity for lost property of our brother in practical terms by restoring it to him whenever possible. It matters not whether our brother has lost inert possessions or livestock such as his ox or donkey. Any kind of lost property is included in the Torah's directive to restore it to the loser. This wording refers to minor utensils worth less than a garment, livestock, etc., which we have found and which can be identified by the loser. The positive commandment is followed by the negative one not to try and escape this obligation by turning a blind eye and not picking up the lost object for oneself either.
There is more to the commandment to restore lost property than merely the act of restoring it. If a person is in a position to perform a useful service for his fellow and to thereby protect his fellow against financial loss, this is all part of the commandment under discussion here. All of this is part of the "umbrella" commandment in Leviticus 19,18: "love what is your fellow's as if it were your own!⁠"
Concerning the practical ramification of the words: "you must not hide yourself" (from your brother's lost property), and the subsequent semi phrase (verse 4) "you may hide your self from them,⁠" the sages in Sifri have this to say: if the finder is an aged individual, a scholar, and it is not in keeping with his dignity to carry a bulky object in order to fulfill the commandment (personally) to restore this object to its owner, the Torah permits such a person to turn a blind eye to the object he has found. Ordinary individuals, on the other hand, are not permitted to use this ruse.
A Midrashic approach. The words: "you will hide yourself from them,⁠" refers to what you may succeed in doing vis-a-vis your brother, vis-a-vis human beings; the words: "you must not hide yourself from them,⁠" refer to God who knows your motivation and whom you cannot fool by pretending not to have found the object or animal the return of which would cause you inconvenience or expense.
If you investigate this commandment still further you will derive from it encouragement regarding the subject of the resurrection. God will practice this commandment personally by restoring the souls of the departed bodies to their original owners in due course after the redemption and the arrival of the messiah. Each person will resume his or her original role in the universe. At that time "lost" property will truly be restored to its original owner. The most recent owner of that property will give it to the previous owner and so forth until it will be eventually restored to the very first owner [who had not deliberately abandoned it, Ed.]. This is what is alluded to in Psalms 139,16: "your eyes saw my unformed limbs.⁠" David describes that Adam's mental eye had been shown every human being ever to be to be born. [God had shown him the history of mankind in capsule form prior to his sin. This is why he donated 70 years of his life to enable David to be born alive at all as he had been shown a stillborn David. Since God had foreseen it, it was included in the book of the descendants of Adam he showed to Adam. The entire verse in Psalms 139,16 deals with this phenomenon. I refer the reader to an analysis by Rabbi Moshe Alshich in his commentary on Tehillim, this editor's translation page 1005. Ed.].
It is not clear whether at that time the original wife will be restored to her original husband [assuming she had remarried, or to her last husband on earth, or, whether God will add to such bodies by splitting the raw material much as we know that a light can be split].
All our sages are agreed that the commandment to restore lost property applies only to property belonging to Jews, not to that belonging to Gentiles. This is why the Torah stresses repeatedly אבדת אחיך, "lost property of your brother,⁠" and "restore it to your brother.⁠" Gentiles are perceived as part and parcel of אלו-הי נכר הארץ, part of the alien deities of "earth,⁠" a system of life which does not know of an hereafter or resurrection, etc. The Jewish people who are "God's share and inheritance,⁠" have a claim to eternal life and therefore it is mandatory that seeing their property is not lost permanently, that it be restored in due course. Regarding the resurrection of the dead, the Jewish people have been told (Isaiah 26,19) "Oh, let your dead revive, let corpses arise!⁠" whereas in verse 14 of that same chapter the prophet says "they are dead, they can never live; shades, they can never rise" (referring to the Gentiles).
Seeing that in connection with lost objects or animals the Torah employed the expression נדחים, "cast off, rejected,⁠" the Torah continues in verse 3 with the statement: "you must not hide yourself (if you found it). The moral lesson is: "do not hide yourself from the Lord, so that when the time comes He will not hide Himself from you,⁠" i.e. become someone whom you have "lost" (compare Samuel II 14,13-14).
לא תראה את שור אחיך – כתב הרמב״ן לפי שנא׳ כי תפגע את שור אויבך או חמורו תועה וגו׳ הוסיף כאן לבאר לאמר נדחים כי תועה משמע שתעה מדרכו ויכול להטותו הדרך בלא עמל הוסיף כאן נדחים לומר אע״פ שברחו והרחיקו ממנו אתה צריך ליטפל בם ולכך אמר:
לא תראה את שור אחיך, "You shall not see (without helping) the ox of your brother, etc.⁠" Nachmanides writes that this verse is necessary, seeing that elsewhere the Torah had written that: "you must restore the ox or donkey of your enemy when it is lost, you must restore it to him.⁠" (Exodus 23,4) Moses now adds the expression נדחים, a different kind of dilemma that these animals find themselves in. You could have thought by reading Exodus 23,4 that all you have to do is point the erring animal in the right direction towards its owner. Here Moses goes beyond this, demanding that you ensure that the animal gets back safely to its master. This may, on occasion, involve far more time and effort on your part.
לא תראה את שור אחיך – סמך השבת אבדה לקבורה שאם הוא כהן והוא בבית הקברות על זה נאמר והתעלמת. נותן לך. וסמיך ליה והתעלמת לומר לך כל שבשלו מחזיר אף בשל חבירו מחזיר.
לא תראה – זה הדבור מורכב הרכבת ביאור ותנאי, כי לא ציוה שלא יראם אבל טעמו לא תראם והתעלמת – כלומר לא תראם שתתעלם מהם.
לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים – כגון שראה חמור וכליו הפוכים פרה ורצה בין הכרמים שהצורה מוכחת שהם אובדים וכן כל מה שדומה לזה ואמר לא תראה להגיד שכיון שהוא רואה אותם אפילו מרחוק הוא מחויב להטפל בהם להשיבם לאחיו.
והתעלמת מהם – רוצה לומר: שאין לך רשות להתעלם מהם אך תחוייב להשיבם והוא מבואר שאינו מתעלם מהם אלא אם היה דרכו שלא להתעלם מהם אם היו שלו והיו נדחים בזה האופן כי אז הוא מתעלם מהם מפני היותם משל אחיו לא שלו ואולם אם היה זה הרואה אותם גדול המעלה עד שיקל בהם אם היו שלו ולא יטרח לחזור אחריהם הוא בעצמו או שהיתה אבידתו שיאבד בעת היותו טורח בזה יותר מערך האבדה ההיא אף על פי שהיתה שלו יעזבינה לזאת הסיבה או שהתורה תכריחהו שלא ילך שם להשיבה ואפילו היתה שלו כמו שהיה כהן והאבדה בבית הקברות הנה לא יחוייב להשיב זאת האבדה.
השב תשיבם לאחיך – כיון שהשיבם לאחיו קיים המצוה ואף על פי שלא הודיעו זה.
והנה אחר שגמר המשך הפרשיות הראשונות שהן ממין עביר׳ גוררת עבירה התחיל במצות אשר הן ממין מצוה גוררת מצוה והתחיל באותן שמזדמנות לאדם על הרוב ואינו נצול מהם בכל יום ואמר לא תראה את שור אחיך או את שיו וגו׳ השב תשיבם לו.
Up to this point, our Parshah lists a series of mitzvot which could be summed up under the heading "one sin brings another in its wake.⁠" Now the Torah switches direction, concentrating instead on such mitzvot of which the opposite principle, that of "one good deeds leads to another,⁠" holds true. The first in such a series is the commandment of restoring lost property to the loser. The Torah clearly discusses two distinct and separate possibilities here. Either the finder knows the owner of the lost object or animal, and is aware that the owner lives some distance away, or he is unaware who is the owner of the animal he found. At any rate, he must then keep the animal in trust for the owner.
4) The Torah makes the point that when the enemy's animal suffers by not being attended to at once, you must assist. This is the normal situation. Our sages elaborated that at all events one must assist the enemy's animal first, even when the friend's animal suffers by being unloaded later.
5) The woman of ill repute is executed in front of her father's house, so that her father-in-law would not be shamed by her being executed in front of the Court House, i.e. the public square. Since her infidelity had started at home before she had been married, judgment is executed there. The betrothed girl who was unfaithful in the city, and who has no father-in-law to shame, is executed in front of the Court House, at the site of her crime, so to speak.
We detect differences in the treatment of a rapist and a seducer, respectively. The former has only violated the body of the victim. The latter has also coerced or misled his victim's mind, thereby causing her a greater loss of image amongst her peers and opportunities to get married. Therefore, the seducer must marry her. (Exodus 22,16) If her father does not agree, the seducer must provide an adequate dowry in lieu of marriage. The rapist pays a fixed indemnity or must marry his victim. He is never able to divorce her. If the girl refuses to marry her rapist, this does not result in additional financial cost to the latter.
ורבותי׳ אמרו פעמים שאתה מתעלם כו׳ כדתניא בפ׳ אלו מציאות והתעלמת פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם הא כיצד היה כהן והוא בבית הקברות או שהיה זקן ואינו לפי כבודו או שהיתה מלאכתו מרובה משל חבירו לכך נאמר והתעלמת מהם פירש״י והתעלמת מהם ללמד בא שמותר להתעלם. פי׳ כאילו אמר לא תשגיח לראות את שור אחיך או את שיו אם הם נדחים אבל תתעלם מהם כשאי אפשר לך ואח״כ חמר השב תשיבם לאחיך כשאפשר לך ופעמים שאי אתה מתעלם דכתיב בסיפיה דקרא לא תוכל להתעלם והה״נ דהוה מצי למימר ופעמים שאתה משיבם לאחיך שנ׳ השב תשיבם לאחיך אלא דעדיפא ליה לומר ופעמים שאי אתה מתעלם שהוא סותר של והתעלמת ופי׳ והוא בבית הקברות האבידה בבית הקברות ופי׳ ואינו לפי כבודו שישבנה ופי׳ או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו שהיה בטול מלאכתו בשעת השבת האבדה מרובה מדמי האבדה:
לא תראה את שור אחיך עד לא יהיה כלי גבר וגו׳.
לפי שהיה ענין בן סורר ומורה סופו לגנוב ולהיות מגדף את הש״י ותלוי כמו שנזכר. לכן צוה כאן לא תראה את שור אחיך אוא שיו נדחים שהזהיר את האדם שלא יהיה כגנב להיותו זולל וסובא אבל יהיה לאחיו נאמן רוח עוזר ומושיע בהפך הסורר והמורה. ולכן הובאו הנה המצות האלה וחז״ל בפ׳ בן סורר ומור׳ עשו הסמוכות מפני המלחמ׳ שזכר למעל׳ שאפי׳ בזמן המלחמה יעשו זה. והנה המצו׳ לא תראה את שור אחיך וגו׳ באה כבר בפרש׳ משפטים שנאמ׳ כי תפגע את שור אויבך או חמורו תועה וגו׳. וביאר מרע״ה כאן בה דברים: ראשונ׳ שהעובר על המצוה הזאת מלבד שהוא עובר במצות עשה כמו שנזכר שם, הנה עוד יעבור על לא תעשה שזכר פה. ושנית לדעת הרמב״ן אמרו נדחים וזה כי שם לבד חייבו כשיפגע בדרך שישיבהו שבמעט מהעמל יוכל להשיבו אליו אחרי שפגע בו, וכאן יחייבהו שאף בנדחים מן הדרך ומרוחקי׳ ממנו שיקשה להשיבם אליו שלא יתרשל ללכת אחריהם להשיבם מרוב העמל אבל ישתדל ללכת אחריהם ולהשיבם אליו.
ואפשר לפר׳ והתעלמת מהם גם כן על זה הדרך עצמו שיהיו כל כך נדחים ומרוחקים ממנו עד שיתעלמו ממנו לרחקם והוא סוף המאמר. בכל זה השב תשיבם ר״ל אף על פי שיהיו נדחים מן הדרך נעלמים ממך עכ״פ תשתדל לחזר אחריהם כדי להשיב׳ לאחיך.
א. בפסוק נוסף כאן: ״את״.
אח״כ אמר לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת – להדריך את ישראל במדות טובות ובמדת הרחמנות וכיוצא בזה. לפי שהתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך. ולכן ראוי שיעשה לחבירו כמו שהוא רוצה שיעשו לו. שיחזירו לו שורו ושיו לאבידתו. ולכן אמר לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים. כי זה אין דבר ראוי. והוא אכזריות גדולה להעלים עין. שהוא הגורם. וזה ג״כ הוא כנגד יצר הרע שהוא מטעה אותו. ואומר לאדם מה לך לילך אחר השוורים והכבשים. יבא בעל השור ויעמוד על שורו. ואתה לך לבקש פרנסתך והעלם עין כאלו אינך רואה. זאת היא עצה נבערה מעצות יצר הרע. לזה אמר לא תראה ולא תאמין לדבריו ולא תשמע אליו להעלים עין. אלא השב תשיבם לאחיך. לזה באה זאת האזהרה בלשון לא תראה. וכן לא תוכל להתעלם. לשבר מתלעות עול הוא נחש הוא יצר הרע. וכן אמר על זה הדרך לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם. בעצת יצר הרע. לא תעשה כן אלא הקם תקים עמו. וזהו כעין מה שאמר בואלה המשפטים כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו. בעצת יצר הרע. לא תעשה כן אלא עזוב תעזוב עמו.
כובש עין וכו׳. דאין לפרש שהוא מעלים מלהגיד שמצאה, דאם כן ׳והעלמת אותם׳ הוי למכתב, דהוי משמע שהוא מעלים אותם שהם אצלו. אבל מדכתיב ״והתעלמת מהם״, משמע שהוא ׳כובש עינו וכו׳⁠ ⁠׳:
לא תראה אותו שתתעלם. פירוש, הא דכתיב ״והתעלמת״, לא שצוה הכתוב להתעלם, אלא הוא דבק אל ״לא תראה״. וכך פירוש הכתוב; ׳לא תראה אותו שתתעלם׳:
פעמים שאתה מתעלם. פרק אלו מציאות (ב״מ ל.). כגון כהן והוא בבית הקברות, או זקן ואינו לפי כבודו (שם):
לא תראה את שור אחיך וגו׳ והתעלמת מהם – דרשו רז״ל (ברכות יט:) פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו, ויש לפתרו בדרך שאמרו רז״ל (אבות ד׳:כ״ג) ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו, ואין חילוק בין קלקול בגופו או בממונו הכל אחד אם הוא בענין שא״א להצילו ולהשיב את נדחו, ע״ז אמר לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים, כשהם נדחים לגמרי כגון טובעים בנהר וכיוצא בהם והתעלמת מהם צריך אתה לעשות את עצמך כלא רואה, אמנם השב רצה לומר אם יש בהם כדי השבה שאינן נדחים לגמרי אלא אפשר לך להשיב את נדחם אז תשיבם לאחיך חייב אתה להשתדל לראותו כדי להצילו.
כובש עין כאלו אינו רואהו. דא״ל שהוא מעלים מלהגיד שמצאם, דא״כ והתעלמת אותם מיבעי ליה, דהוי משמע שהוא מעלים שהם אצלו, אבל מדכתיב והתעלמת מהם, משמע שהוא מעלים עינו מלראותו:
לא תראה אותו כו׳. רצל״ת דקרא משמע לא תראה אלא והתעלמת, דמשמע דמותר להתעלם:
ורבותינו אמרו פעמים שאתה מתעלם וכו׳. הא כיצד, היה כהן, והשור בבית הקברות, או שהיה זקן ואינו לפי כבודו:
Avert your eyes as if you do not notice it. Because you cannot say [it means] that the person conceals from telling that he found them, because if so, if should have said "and conceal them,⁠" which would imply that he is concealing [the fact] that he has them. But because it is written "and conceal yourself from them,⁠" it implies that he conceals his eye from seeing it.
You may not observe it, etc. Rashi is answering [a difficulty]: The verse seems to be saying, "Do not see, rather conceal, etc.,⁠" which implies that one is permitted to conceal himself [and this is not so].
The Rabbis, however, comment: At times, you may conceal yourself, etc. In which case? If he is a kohein and there is a [lost] ox in a cemetery; or if he is an elder and it is not fitting for his honor.
לא תראה את שור וגו׳ – פרשת זו באה לרמוז בפרטות חיוב התוכחות שצריכין בני אל חי צדיקי עולם לעשות לעם ה׳, והן אלה צדיקים יקראו לצד מעלתם אחים, כמו שהעירותיך שכינוי זה הוא מדריגה היותר מעולה שבכל כינויים אשר יתכנו בהם יחידי עם, (שמות רבה נ״ב) ואותם צוה ה׳ כי תראה את שור אלה הם בני אדם שנמשלו כבהמות והם צאן קדשים ולזה קראם שור ושה, אחיך שהוא הקב״ה, ויחס לו שם זה להעיר אל מי מקדושיו הוא מצוה שהם הצדיקים כמו שכתבנו.
ואומרו נדחים על דרך אומרו (לעיל ד׳) ונדחת והשתחוית להם וגו׳ שהעובר פי ה׳ יקרא נדח, ויצו ה׳ לבל יתעלם אלא ישיבם לאחיו הוא אלהי עולם וכפל לומר השב תשיבם, נתכוון כי מתחילה ישיבם לדרך הטוב ובזה יתקרבו אל אביהם שבשמים, והוא אומרו תשיבם לאחיך.
ואומרו ואם לא קרוב אחיך וגו׳ – בזה העיר כי הוא מדבר על זמן גלות האחרון כי לא קרוב כדרך אומרו (במדבר כ״ד) אשורנו ולא קרוב, עוד לו ולא ידעתו שנסתם הקץ ואין יודע מתי קץ הפלאות, וזה יסובב הרחקת הלבבות מהאמונה ונטויי רגל כאשר עינינו רואות בדורות הללו, עם כל זה יצו ה׳ ואספתו אל תוך ביתך זה בית המדרש וילמדהו אורחות חיים ודרך ישכון אור לבל יטה מני אורח ולא ימצאהו אויבו במחשבות וטענות כוזבות כי אור תורה תצילהו, וזה יהיה עד שיתרצה ה׳ וידרשהו, והוא אומרו עד דרוש אחיך אותו, והשבותו לו פירוש מעלה עליו הכתוב כאילו הוא משיבו מני אובד.
או ירצה שצריך החכם להשתדל עם בני ישראל בכח התורה והמוסר עד יום פקודה שידרוש ה׳ נשמתו ואז הרוח תשוב אל האלהים, ודקדק לומר והשבותו לו שאם ימעדו קרסוליו לא תשוב הנפש אל האלהים ותלך לחרפות.
לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים, "You shall not see the ox of your brother or his sheep cast off, etc.⁠" This paragraph is an allusion to the need for the scholars to admonish the plain people in order for them to become the true people of the Lord. The term used by the Torah to describe these morally upright righteous people is אחים, brothers. I have already explained to you that this appellation is reserved for the finest group of individuals (compare Shemot Rabbah 52,5). It is these people whom God commanded that when they see an "ox" who is lost, i.e. a human being on a lesser moral level who is compared to a beast, to engage in rescuing him. The reason the Torah speaks of "ox and sheep" instead of donkeys, for instance, is that the Jewish people whom the Torah alludes to by the words "ox or sheep" are basically sacred, fit for the altar as opposed to such animals as the donkey. The word אחיך, "your brother,⁠" is a simile for God who "owns" all of us. The reason that Moses employs this unlikely sounding simile is that the Torah wanted to make plain to which one of His holy people the commandment to restore lost Jewish souls applies, i.e. to the righteous, the Torah scholars.
נרחים, "gone astray;⁠" the word is used in a similar sense in Deut 4,19: "and you are drawn astray.⁠" Someone who violates God's commandments is considered as having gone astray. The Torah commands that we must not ignore such people but bring them back to one's "brother" i.e. to God. The reason the Torah repeats the instruction השב תשיבם, "you shall surely restore them" is that if you will make the first move in setting such people on the right path they will complete the journey back to God under their own steam.
ואם לא קרוב אחיך, "And if your brother is not near, etc.⁠" Here the Torah hints that it speaks of a period during our final exile, when we will be quite estranged to our Father in Heaven. The period described is the one of which Bileam spoke in Numbers 24,17 when he said: "I can see it but it is not near.⁠" The very fact that the redemption does not seem near at hand is apt to estrange the Jewish people to God. Even in the present generation the knowledge that the ultimate redemption is so far away undermines the people's faith in God. Nonetheless God commands ואספתו אל תוך ביתך, "you are to gather him inside your house.⁠" The house the Torah speaks of is the Torah academy, etc. There you will teach him the paths of Torah so that the light radiated by Torah study will save this person spiritually. This process will continue until God is placated and will claim him back, i.e. עד דרש אחיך אתו. The words והשבות לו, "and you will return it to him,⁠" mean that your concern for the straying Jew will be accounted for you as if you had rescued him from becoming totally lost.
Alternatively, the meaning of the verse is that the Jewish people must engage the common people in the study of both halachah and Mussar, religious law and religious morals, until the day one dies, i.e. we are recalled by God. The Torah is particular about describing this as והשבת לו, to warn that if we remain inert in this matter we will be responsible for such people winding up in Hades instead of in the Eternal Life in the hereafter.
וכן תעשה, "And similarly you shall do, etc.⁠" These additional examples of animals or objects gone "astray,⁠" are due to the fact that man is composed of three components. 1) the composition of the body ; 2) the spiritual part of man; 3) the part of Torah to which every Israelite is "betrothed.⁠" The Torah writes כן תעשה לחמרו, "so you shall do to his donkey" as a simile for the body. It writes כן תעשה לשמלתו, regarding the spiritual part of man; we have been told in Shabbat 152 that the spiritual part of man is called שמלה "garment,⁠" when the Talmud recounts a parable about a king who has given garments to his various servants. Finally, the Torah describes the part of Torah every Israelite is betrothed to as אבדה when our verse speaks of אבדת אחיך. In Kidushin 2 Rabbi Shimon bar Yochai tells a parable explaining why it is that although the Torah describes a betrothal as something initiated by a man the Talmud describes it as something happening to a woman, According to Rabbi Shimon the Torah considers that man when searching for a wife searches for a part he has lost, i.e. אבדה. It is not woman who has to search for what man had lost i.e. the "rib" God had taken from Adam when He created woman. Seeing man's betrothed is the Torah, he has to consider it as a lost object if he has strayed from the path of Torah. It therefore is part of our duty to ensure that this lost object is restored to all those Jews who have lost it.
לא תראה את חמור אחיך... נפלים בדרך, "You must not observe the donkey of your brother falling down, etc.⁠" This verse speaks of a state of estrangement from tradition which is far greater than that which the Torah spoke of when it referred to נדחים, "straying,⁠" in verse one of our chapter. The Torah warns that one must not use this degree of one's fellow's estrangement from God and the Torah as an excuse to remain aloof reasoning that any attempt to bring such people back to the fold would end in failure anyway. As long as the "fallen" Jew co-operates in efforts made to rehabilitate him, i.e. עמו, we are not allowed to ignore him; if; however, he refuses to co-operate in such attempts to lead him back into the fold we are allowed to leave him to his own devices. This is what Solomon had in mind when he wrote (Proverbs 9,8): "Do not rebuke a scoffer, for he will hate you.⁠"
לא תראה – מחובר אל והתעלמת, ושעורו אם תראה לא תתעלם, והנה מצוה זו כבר נאמרה בפרשת משפטים כי תפגע את שור אויבך וכו׳, אבל נתחדשו כאן דברים, א׳ שם הזהיר לבד במצות עשה, וכאן הוסיף שאם לא עשה כן עובר בלאו, וב׳ כי שם לא חייבו הכתוב אלא כשיפגעם בדרך, וכאן צוה אף בנדחים מן הדרך ומרוחקים ממנו שלא יתרשל מלכת אחריהם להשיבם מרוב העמל, וכן הוסיף כאן דין ואם לא קרוב אליך, וזכר גם שמלתו וכל אבידת אחיך:
והתעלמת – כובש עין כאילו אינו רואה:
השב תשיבם לאחיך – ואל תחשוב מאחר שהם רחוקים ממני ונדחים מן הדרך אין אני מחוייב לחזור אחריהם, גם בני אדם לא יאשימוני על כך, שהרי לא פגעתי בם ויחשבו שלא ראיתים, כי השם בוחן לבות, ותחטא לו אם לא תשיבם, וזה טעם שאמר כאן והתעלמת, ולא אמר כן בפרשת משפטים, כי שם ידבר בדבר שבגלוי, וכאן בדבר המסור ללב, ומטעם זה ג״כ הזכיר שם אויבך וכאן אחיך, כי אם לא ישיב אבידת אויבו, יבינו הרואים שהוא עושה כן בעבור השנאה שבלבו עליו, אבל באבידת אחיו שאינו שונא לו לא יחשדוהו בזה, אלא יאמינו שלא ראה את אבידתו:
השב תשיבם לאחיך – השב אפי׳ מאה פעמים במשמע (ב״מ ל״א). פי׳ הרמב״ם השב מקור, וידוע אצל כל בעלי לשון כי המקור נופל על המעט ועל הרוב, תאמר שמרתי לפלוני שמור, ותאמר שמרתי לפלוני ופלוני שמור, ולפיכך מורה השב שחייב להחזיר פעמים רבות, וכמו כן הקם תקים עמו, שלח תשלח, עזוב תעזוב, וזולתם מן המקראות, וכ״כ (בספ״ב דפסחי׳) בהא דאמרי׳ ובשל מבושל, אין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות, לפי ששנו האיסור בלשון מקור קבלנו שבא לרמזו לאסור בשולן במי פירות, והוסיף עליו בתוי״ט שם, כי המקור משמש לכל זמן, והמלה הזאת משמשת לכל פעל מפעולותי׳ באיזה שיהי׳ הבישול. כי המלה עצמה תרמוז על הרבוי; ולשון הרמ״ז שם לכן קראו למקור בשם שם הפועל, שכולל כל מיני אותו הפועל, וכן אמרי׳ תוכיח אין לי אלא פ״א מנין אפי׳ מאה פעמים ת״ל הוכח, ודכוותי׳ טוב׳ (בב״מ ל״א), וכתבו שם התוס׳ דאפי׳ למ״ד דברה תורה כלשון בני אדם מודה בכל דרשות כה״ג, אם לא כשיש הוכחה דלא אתי לרבות, ע״ש. וא״כ הכא דאיכא הוכחה, דכתיב במים צ״ל דאייתי לי׳ מק״ו דמים, שאין מפיגין הטעם ואסור, כש״כ מי פירות דמפיגין, ע״כ. ובב״מ כ׳ הרמ״ז לפי שהמקור כולל כל הזמנים לכן כשבא במקום מצוה כולל ההוה והעתיד, והיינו אפי׳ מאה פעמים. עמ״ש ביתרו בזכור את יום השבת.
פרק כב פותח בקבוצת מצוות (פסוקים א–ה) הקובעות שלושה עקרונות בסיסיים לחיים החברתיים והמסחריים של ישראל, העומדים להתחיל עתה; עקרונות שעל פיהם בלבד תוכל האומה לכונן את חֶברתה בהתאם לאופי ייעודה. עקרונות אלה הם: ערבות הדדית לשמירת רכושו הפרטי של כל יחיד ויחיד (פסוקים א–ג); דאגה משותפת של כולם לקידום עסקו של כל יחיד (פסוק ד); והשמירה על ההבדלה הטבעית בין הזכרים לנקבות בכל הקשור למשלח⁠־היד, ולאורח החיים האישי (פסוק ה). כדרכה מלמדת אותנו התורה עקרונות אלה באמצעות דוגמאות ומקרים מוחשיים, והמקרה הראשון הוא מחכים במיוחד – מבחינות רבות – לידיעת התורה.
מצוות השבת אבדה, שנידונה במקרה הראשון, קשורה באופן טבעי למצווה הקודמת – הטיפול בקבורת המת. גופת המת אינה אלא אבדה, הלבוש הגופני שנשר מן האדם; כאשר אדם מת, הוא מותיר את גופו אחריו. הטעם העומד ביסוד מצוות הקבורה רואה בגופה את אישיות האדם שאליו היא השתייכה, ומחייב כל אדם לטפל בה כאח. אותו טעם רואה בכל אבדה את אישיות בעליה ומחייב כל אדם לטפל בה כאח וכרֵע.
לא תראה וגו׳ – נאמר כאן שמצווה לטפל בבהמה שאבדה ולהחזירה לבעליה, ובפסוק ג מורחבת מצווה זו לכל רכוש אחר שאבד. מצווה זו נוהגת רק בדברים, שכפי שנאמר כאן לגבי בהמות, הם ״נדחים״: המצב מוכיח מעל לכל ספק שהבהמה תעתה בדרכה או שהחפץ אבד. לעומת זאת, אם נראה שהבהמה או החפץ הונחו שם מדעת על ידי הבעלים, או אפילו אם יש ספק בדבר, אסור להזיז את המציאה ממקומה. אולם אם המוצא לקח אותה למרחק כה גדול ממקום מציאתה, עד שבינתיים ייתכן שהבעלים כבר שבו לשם [לקחתה בחזרה], אין למוצא להחזירה למקומה אלא עליו לשמור אותה עבור הבעלים; ואם קיימת אפשרות שאדם יוכיח את בעלותו עליה (עיין פסוק ג), צריך להכריז על המציאה. ״כל ספק הינוח לכתחילה לא יטול ואם נטל לא יחזיר״ (בבא מציעא כה:, עיין תוספות שם ועוד פרטי דינים ברמ״א חושן משפט סי׳ רס, י).
ההלכה מדייקת מלשון ״והתעלמת מהם״: ״פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם״ (בבא מציעא ל.); הווי אומר, שאזהרת ״לא תוכל להתעלם״ איננה איסור מוחלט, אלא תלויה באישיות המוצא ובאופיו של החפץ הנמצא. מכאן אנו למדים את דין ״זקן ואינה לפי כבודו״: אדם מכובד, שלא היה מוליך את בהמתו הביתה דרך רשות הרבים או נושא את שקו על כתפו, איננו מחויב לעשות כן באבדת חברו.
דיוק זה מנתק לכאורה את הקשר התחבירי שבין ״והתעלמת״ לבין ״לא תראה״, ומפרש את ״והתעלמת״ כמאמר חיובי בפני עצמו. אולם לאחר העיון נראה שאפשר לפרש באופן אחר:
לא נאמר כאן: ״כי תראה וגו׳ לא תתעלם מהם״. אילו נאמר כך, היה ״לא תתעלם״ איסור מוחלט להתעלם מהחובה להושיט עזרה. אלא נאמר: ״לא תראה וגו׳ והתעלמת״, ובלשון זו ״והתעלמת״ בא לפרש את אופן הראייה: אסור שראייתך תהיה ״ראייה של התעלמות״, של מי שמתנהג כאילו איננו רואה. אל תתעלם ממה שעיניך רואות; אל תתייחס לחפץ האבוד כאילו אינך רואהו, כאילו דבר זה איננו נוגע לך. המסקנה הישירה הנובעת מכך היא, שאתה חייב לנהוג כאילו החפץ האבוד הוא רכושך, ואתה חייב לעשות עבורו כל מה שהיית עושה עבור רכושך שלך. ואכן הכלל הוא: ״כל שבשלו מחזיר, בשל חברו נמי מחזיר; וכל שבשלו פורק וטוען, בשל חברו נמי פורק וטוען״ (שם ל:).
אף על פי כן, התורה מצפה (עיין שם) מבעל מידות טובות, שלא ינהג רק על פי שורת הדין אלא יציל את רכוש חברו ויעזור לו גם לפנים משורת הדין, בעשותו עבור חברו מה שלא היה עושה אפילו עבור עצמו. המצווה לנהוג לפנים משורת הדין היא מצווה בסיסית של צדקה וחסד, ואומרים חז״ל: ״לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין״ (שם; עיין גם שם כד: ותוספות שם; פירוש, שמות יח, כ).
השב תשיבם לאחיך – אפילו פעמים רבות: ״החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ד׳ וה׳ פעמים חייב להחזירה״ (בבא מציעא ל:). חז״ל אומרים (שם לא.) שהחובה להחזיר את הבהמה לבעליה מספר בלתי מוגבל של פעמים נלמדת כבר מלשון ״השב״, שהוא צורת מקור בלתי מוגבל בזמן. תיבת ״תשיבם״ הנוספת רק מרחיבה את מושג ההשבה, ומלמדת שדי להביא את הבהמה לכל מקום שמור השייך לבעלים, ואין חיוב להודיע על כך לבעלים: ״דלא בעינן דעת בעלים״. לעומת זאת, המשיב גניבה או פיקדון חייב להודיע לבעלים: ״הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה שהתורה ריבתה השבות הרבה״ (שם). גנב או שומר אינו יוצא ידי חובתו להשיב את החפץ, והאחריות עדיין רובצת עליו, עד שנודע לבעלים שהחפץ הושב, כדי שיוכלו לטפל בו כראוי. אם גנב בהמה חיה, הוא חייב להודיע לבעלים על השבתה, אפילו אם הבעלים לא ידעו שנגנבה, שכן בינתיים התרגלה הבהמה למקומות אחרים: ״הואיל ואנקטה נגרי ברייתא״ (בבא קמא קיח:, פירושו המילולי: ״היא התרגלה לעשות צעדים החוצה״).
[מב] לא תראה את שור אחיך – ובפ׳ משפטים כי תפגע שור אויבך, והראיה הוא מרחוק והפגיעה הוא שפגע בו ממש, ותפסינן דבר ממוצע אם פגע בקרוב רס״ו אמות, ומאמר זה כולו במכלתא משפטים (סי׳ רי״ש) ושם בארתיו בפרטות עיי״ש והמוקף שייך אח״כ ומחקו הגר״א מפה:
[מג] שור אחיך – ובפ׳ משפטים אמר שור אויבך, ויש שם דעות במכלתא שר׳ יאשי׳ אומר שהוא עובד גלולים שמותר לשנאותו וי״א ישראל עבריין, ור׳ נתן אומר שם שמה שאמר שם אויבך הוא עצמו מ״ש פה אחיך, רק הוא אויב לו שלא כדין רק היצר הטיל איבה בינו לחברו ע״י שהכה את בנו או שעשה עמו מריבה, וזה דעת הספרי:
[מד] או את שיו נדחים – ושם אומר כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה שהוא חוץ לתחום כמש״ש בסי׳ ר״ג ופה מדבר שהם בתוך התחום רק שנדחו ממקומם והסימן לזה אם החמור כליו הפוכים וכמ״ש במשנה ב״מ (דף למ״ד ע״ב) ובגמ׳ (דף לא) מפרש לה:
[מח] והתעלמת מהם – כבר בארתי בהתו״ה משפטים (סי׳ רז) שבמש״ש וחדלת מעזוב לו ופה אמר והתעלמת מהם נתקשו המפרשי׳ עיי״ש, ומזה הכריחו חז״ל שיש מציאות שיוכל לחדול ולהתעלם ועפ״ז אמר שמא תרצה להתעלם תמיד זה לא תעשה, ושם באר מ״ש וחדלת מעזוב לו שיצויר שיוכל לחדול בחמור של כותי, ופה באר מ״ש והתעלמת כי יצויר שיוכל להתעלם בכהן והיא בבה״ק ובזקן ואינה לפי כבודו, ועי׳ בב״מ (דף ל) שעקר צריך לזקן ואינה לפי כבודו:
[מו] השב תשיבם לאחיך – מה שכפל המקור על הפעל מורה שישיב אפי׳ כ״פ כמ״ש באילת השחר (כלל לח). ומ״ש לאחיך היינו שאין די אם משיב למקום שראוה אחרים שאז עדיין היא באחריותו עד שיכניסנה לרשותו במקום המשתמר שעז״א לאחיך, וכמ״ש בב״ק (דף נז) וא״צ שישיב לידו דוקא שהמקור הנלוה אל הפעל מציין ג״כ כל השבה שיהי׳ כמ״ש בהתו״ה בא (סי׳ מב) ומשפטים (סי׳ קעט):
מצוה זאת כבר נאמרה בקצרה בשמות כ״ג:ד׳.
לא תראה – בשמות: אמר ״כי תפגע״. משני הביטויים למדו רבותינו בספרי כאן ובמכילתא לשמות את שיעור הראייה המחייב שהוא ריס (2/3 266 אמות, והיא המדה הידועה אצל היונים הקדמונים בשם סטדיון) (בבא מציעא ל״ג.).
שור אחיך – בשמות נאמר ״שור אויבך״. לדברי רבי יאשיה פירוש ״אויבך״ הוא גוי, ונצטווינו להשיב אפילו אבידת הגוי. אבל שאר התנאים חולקים עליו, וגם מכילתא דרבי שמעון. וכן היא דעת כל התנאים והאמוראים שנזכרו בתלמוד (בבא קמא קי״ג:), השוה גם את דברי התוספות בבא מציעא ל״ב: דיבור המתחיל ״ואי לאו״ (המביאים את דברי הספרי ״שונאו ואפילו שונא גוי״).
נדחים – (בשמות נאמר: ״תועה״). מכאן למדנו שספק הינוח אסור ליטול, כלומר שאין לראות כאבידה אלא חפץ כזה שאין בו כל ספק שמא הניחוהו בעליו בכוונה על מנת לקחתו לאחר זמן (ספרי, בבא מציעא ל׳: ושם כ״ה:).
לא תראה... והתעלמת – פירושו כמו ״כי תראה... לא תתעלם״, אלא שתפס הכתוב לשון זאת ללמדנו שיש פעמים שאתה מתעלם (ספרי והתלמוד בבבא מציעא ל׳.), כגון דבר שאפילו אילו היה של עצמו לא היה מטפל בו מפני כבודו (״זקן ואינו לפי כבודו״); לא אסרה התורה אלא להעמיד פנים כאילו אינו רואה, אבל אם נמנע מן ההשבה מטעמים מספיקים אחרים אינו נקרא ״מתעלם״. אבל אמרו רבותינו (שם ל׳:) שכמה מן החסידים עשו לפנים משורת הדין (השוה שם ותוספות שם כ״ד:).
השב תשיבם – מכאן למדו בספרי (בבא מציעא ל׳:) שנתחייבנו להשיב כמה פעמים ואפילו מאה. ועוד למדו מכאן, שאם החזירו לרשות המשתמרת של הבעלים יצא ידי חובתו, אף על פי שלא הודיע לבעלים על כך (שם ל״א.).
לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים כו׳ השב תשיבם לאחיך – ואספתו והיה כו׳ אותו והשבותו לו מתחילה כתוב הכל בלשון רבים, ולסוף כתוב בלשון יחיד, וכאן באופן זה הפרשה מדברת בלשון רבים, וכמו ל״ת את חמור כו׳ או שורו נופלים בדרך כו׳, והענין כי אם אינו ידוע לו צריך לאסוף אותו אל ביתו, הדין שצריך להשיב לו שיהיה כדי השבה, שאין מאכילין יותר מכדי שויו, ואם הוא דבר שעושה ואוכל מטפל בו וא״ל מוכרו, והנה המוצא שור ושה והשור לעצמו אינו עושה מה שאוכל, רק השה יש בגיזתו להאכיל לשה וגם לשור, סד״א דמטפל בהם, קמ״ל דלא, שמא הן משני אנשים וא״כ להבעלים של השור לא יהיה השבה מאומה, ואף אם ידוע שהוא של בעלים אחד, מסתפקנא כעת אם צריך להטפל בהן או לא, מי אמרינן כיון דבהשור אינו מקיים השבה צריך למוכרו, או דהוי כהמפקיד פירות אצלו, דאפילו הן אבודין ל״י בהן משום דרוצה אדם בקב שלו. ומסתברא דצריך למוכרו, ולכן מתחלה מדבר בלשון רבים כאורחא דקרא, ולסוף אמר שאם לא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך, תשקיף על כל דבר בפרט, על השור בפרט ועל השה בפרט אם יהיה ממנו מה להשיב לו והיה עמך עד דרוש אחיך, אבל אם כל דבר בפרט לא יהיה בו השבה, רק בכלל וצירוף שניהן יהיה מה להשיב, לא תאסוף אותו הביתה ותמכור אותו הפרט שאינו בו כדי להשיב. ונכון.
ובגמ׳ שה דאבדה לדברי הכל קשיא. ונראה דקמ״ל דאף אם מגדל בהמה דקה בארץ ישראל [שכל הפרשיות קאי על הא דאמר בפ׳ ראה אלה החקים והמשפטים וכו׳ בארץ אשר נתן כו׳] שזה אסור עד שאמרו רועי בהמה דקה לא מורידין ולא מעלין שפקרו בגזל (לשון רמב״ם), הוי אמינא דאינו מצוה להשיב אבדתו, קמ״ל קרא דמצוה להשיב אבדה דשה. ואפילו ברועה נראה דחייב להשיב אבדתו. יעוין תוס׳ עו״ג דף כ״ו ודו״ק. ויעוין תוספתא ב״ק הא מה אני מקיים ל״ת את שיו נדחים במדברות שביודא.
והנה כאן כתוב לא תראה כו׳ ובמשפטים כי תראה, משום דשם כתוב שונאך ודרשו באלו מציאות אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא, וזה דמיירי כשיש עוד אבדה או לפרוק, ומוכרח להתבונן ולחשוב איזה קודם, אבל כשאין רק אחד אסור אפי׳ לחשוב ולהתמהמה כמעט רגע.
השב תשיבם לאחיך – לכדר״א דאמר כולן צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבדה שרבתה בהן התורה השבות הרבה. פירוש כיון שנאבד מאחיך בטח דעתו עליו תמיד וכיון דהוא בחצרו במקום דמינטר הי׳ לו תיכף לראותו ולהכיר בו, כי זה שנאבד זה שנמצא, ודי למשיב אבדה דרחמנא רמיא עלי׳ בע״כ, ואם לא קרוב כו׳ ואספתו אל תוך ביתך והשבותו לו ראה איך תשיבנו אליו שלא יאכיל עגל, רק ימכרנו ויקח אצלו המעות, א״כ לר״ט דסבר דישתמש בהן ובאונס אם אבדו חייב עליהן דהוי כלוה על המעות כמוש״פ תוס׳ שם ודאי דצריך דעת, אלא אף לרע״ק דסבר דלא ישתמש בהן, מכל מקום מהיכי תיתי ירגיש האובד בהמעות שהונחו בביתו, כיון דנאבדו ממנו בעלי חיים והחזיר מעות בזה לכולי עלמא צריך דעת בעלים, לכן כתוב והשבותו לו פעם אחד כמו כל השבות שצריך דעת בעלים. ודו״ק.
לא תראה – ת״ר, לא תראה, יכול אפילו מרחוק ת״ל (פ׳ משפטים) כי תפגע, אי כי תפגע יכול פגיעה ממש ת״ל לא תראה, הא כיצד, ראיה שיש בה פגיעה, וכמה הוא, שיערו חכמים, אחד משבע ומחצה במיל וזהו ריס.⁠1 (ב״מ ל״ג.)
את שור – אחד שור ואחד כל בהמה להשבת אבידה, דכתיב (פ׳ ג׳) וכן תעשה לכל אבידת אחיך, א״כ למה נאמר שור, שדבר הכתוב בהוה.⁠2 (ב״ק נ״ד:)
שור אחיך – אין לי אלא שור אחיך, שור אויבך מניין ת״ל (פ׳ משפטים) שור אויבך מ״מ, א״כ למה נאמר אחיך, מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד היצר3 (ספרי).
או את שיו – שור ושה דכתב רחמנא למה לי, שור דאפי׳ לגיזת זנבו ושה לגיזותיו.⁠4 (ב״מ כ״ז.)
נדחים – כדרך הנדחים, מכאן אמרו, איזו היא אבידה, מצא חמור או פרה רועים בדרך, אין זו אבידה, חמור וכליו הפוכים, פרה ורצה בין הכרמים הרי זו אבידה5 (ספרי).
והתעלמת מהם – ת״ר, והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם, הא כיצד, היה כהן והוא בבית הקברות או שהיה זקן ואינו לפי כבודו או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו, לכך נאמר והתעלמת מהם.⁠6 (ב״מ ל׳.)
השב תשיבם – אמר רבא, ראה סלע שנפלה מחבירו, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה עובר משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם, נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה עובר משום השב תשיבם,⁠7 המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד.⁠8 (ב״מ כ״ו:)
השב תשיבם – החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזירה, שנאמר השב תשיבם, השב אפילו מאה פעמים במשמע.⁠9 (שם ל׳:)
תשיבם – תניא, השב – אין לי אלא לביתו, לגינתו ולחורבתו מניין, ת״ל תשיבם, וקמ״ל דלא בעינן דעת בעלים.⁠10 (שם ל״א.)
לאחיך – מלמד שחייב להכניסה לרשותו, לפיכך החזירה למקום שרואה אחרים ולא נטפלו בה ונגנבה או נאבדה חייב באחריותה עד שיכניסנה לרשותו11 (ספרי).
1. ראיה משמע עד כמה שכח הראיה מגיע, ופגיעה משמע פנים בפנים, ולכן הכריעו חכמים בהשתוות השיעורים דהוא שיעור רס״ו אמה וד׳ טפחים. ולפנינו בגמרא הובא הפסוק כי תראה והוא הפסוק דפ׳ משפטים (כ״ב ה׳) כי תראה חמור שונאך רובץ, בענין פריקה וטעינה, והגר״א ז״ל בהגהותיו שם הגיה במקום כי תראה – לא תראה, וסתם כונתו, והיא באמת עמוקה ומכרחת מאוד, יען כי לפי הגירסא כי תראה קשה טובא איך מרכיב הגמרא שני פסוקים משני ענינים שונים להוציא שיעור מוגבל, כי הפ׳ כי תראה איירי בפריקה וטעינה והפ׳ כי תפגע איירי בהשבת אבידה, ובאמת ערך הענינים שונה מאוד, כי בפריקה וטעינה שיש צער בע״ח יש סברא שיתחייב גם בשיעור רחוק משא״כ בהשבת אבידה, וא״כ מאי מקשה מזה על זה, ולכן הגיה דצ״ל לא תראה, והוא הפ׳ שלפנינו, דאיירי ג״כ בהשבה, ולפי״ז הקושיא והדרשה מכוונות. והנה מדרשת הספרי שלפנינו מבואר כי הגהת הגר״א מכוונת לאמיתה, שהרי בספרי כאן הוקבעה דרשת הגמרא על פסוק זה. ובפ׳ משפטים שם כתבנו עוד מזה, יעו״ש וראוי לצרף הדברים לכאן.
2. ר״ל ברגיל, ושור רגיל לרעות בשדה ואפשר שיתעה בדרך. ועיין בירושלמי כאן פ״ה ה״ח הביא רבוי לכל בהמה מרבוי הלשון השב תשיבם שבסמוך, ועיין מש״כ בזה בפ׳ משפטים ה״ג ד׳ בענין דרשה כזו שלפנינו. ונראה דהא דפריך למה נאמר שור הוא אגב ענינים אחרים דתשיב התם אחד שור ואחד כל בהמה, אבל הכא לא קשה למה נאמר שור, דהא בסמוך דרשינן שור ושה, שור אפילו לגיזת זנבו, יעו״ש.
3. נראה דמכוין למ״ש בב״מ ל״ב ב׳ דכשנקרו לפניו אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה לעזור לשונא כדי לכוף את יצרו, וה״נ אשמעינן מקודם שור אויבך ואח״כ שור אחיך להורות דשור אויבך קודם כמבואר, ואם היה כתוב אויבך לבד הו״א דעיקר המצוה הוא רק כדי לכוף את יצרו, ולפי״ז הוי המצוה רק באויבך ולא באחיך, לכן כתיב גם אחיך.
4. פירש״י שאפילו שער שבסוף הזנב יחזיר, עכ״ל. וכ״פ הרמב״ם בפי״ד ה״א מאבידה וז״ל, ולמה פרט שור ושה להחזיר אפילו גיזות השה או גם זנב שור אע״פ שהוא דבר מועט, עכ״ל. אבל בחו״מ סי׳ רס״ז סי״ז כתבו רבותא זו לענין הטפול בה וז״ל, ואפילו גיזת זנב השור שהוא דבר מועט חייב לטפל בה, עכ״ל. והוא מפי׳ התוס׳ ורא״ש שהקשו דאם איירי לענין חזרה ממ״נ הוא אם יש בה שוה פרוטה פשיטא ואם אין בה שו״פ לא יונח על זה לשון השבה [ע״ל ס״פ ויקרא], ע״כ. ואמנם אי משום הא לא איריא דאע״פ שיש בה שו״פ מ״מ מכיון שהוא דבר מועט אין רוצה אדם בטרחתו של חבירו בשביל זה והו״א דמחול ליה וא״צ לטרוח בהשבתה קמ״ל, ובאמת פשטות הסוגיא דגמרא איירי לענין השבה וכפי׳ רש״י ורמב״ם.
5. ר״ל בכאלה ניכר שלא ידעו הבעלים שהיא שם, משום דכיון דמזקת ברגליה את הכרמים ויגבו ממנה את הנזק לא היו הבעלים מניחים אותה שם מדעת.
6. אינו מבואר מה קשה לו בלשון והתעלמת שהוכרח לדרשו, וי״ל דקשה ליה למה צריך כל לשון זה ולמה לא פתח מצוה זו בלשון השב תשיבם, כי מה לנו ולמחשבותיו על זה שיחשוב להתעלם או לא, ולא מצינו דוגמת לשון זה בכל התורה זולת בפ׳ משפטים (כ״ג ה׳) וחדלת מעזוב לו, וגם שם דרש לשון זה, ולכן דריש שלפעמים גורם הזמן והמקום והאדם באמת להתעלם וכדמפרש, ומכיון שיש סבה ומבוא להתעלם, הזהיר הכתוב שאל תקל לעצמך להתעלם בעבור שתדין כי מצבך או זמנך או כבודך גורם להתעלם, אלא אין לך אלא מה שהגבילו חכמים וכדמפרש, וע״ע מש״כ בפ׳ משפטים שם.
7. איירי שלא שהה עד כדי שימשמש זה בכיסו ונטלה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אינו עובר משום לא תגזול דלא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי (שמואל ב כ״ג). ולא תוכל להתעלם אינה אזהרה אלא לכובש את עיניו ונמנע מלהציל, הלכך הנוטלה ע״מ להחזיר ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אין כאן מתעלם, אבל השב תשיבם איכא משנטלה עד שישיבנה.
8. שהרי העלים עיניו, וע״ע מש״כ בענין הלאו דלא תוכל להתעלם בסמוך פסוק ג׳.
9. המלה השב היא מקור הפעל, והמקור יונח כמו על המעט כמו על הרבוי, ולכן דרשינן אפילו מאה פעמים, וזה טעם הדרשות מעין זה הקם תקים, שלח תשלח, עזוב תעזוב וכדומה, [ועיין בפי׳ המשנה להרמב״ם כאן]. והרבותא בזה אפילו מאה פעמים י״ל ע״פ מ״ש בב״ק נ״ז א׳ כיון דנקטי להו נגרי ברייתא בעי נטירותא יתירתא, ופירש״י כיון שמלומדת לצאת בעי נטירותא יתירתא, לכן גם שומר חנם חייב, עכ״ל. וא״כ הכא כיון שהחזירה ויצאה החזירה ויצאה הרי נקטו להו נגרי ברייתא ופשע בעל האבידה שלא שמרה כראוי והו״א שאינו מחויב כ״כ בהשבה כמה פעמים, ודו״ק.
10. ר״ל לא כמו גנב וגזלן וד׳ שומרים שהשיבו צריכין להודיע ואם לא הודיעו ומתה או נגנבה חייבין באחריותן, דכיון שידע שנגנבה ולא ידע שהושבה לא נזהר בה ואינה מאכילה, אבל באבידה רבתה התורה השבות הרבה.
11. אבל אם החזירה למקום שהבעלים נכנסים ויוצאים שם אינו חייב לטפל בה שהרי הבעלים רואין אותה, ואע״פ שאינו מקום המשתמר, ועיין בב״ק נ״ז א׳ ובחו״מ סי׳ רס״ז ס״א.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144