לא תלבש שעטנז – מכדי כתיב (פ׳ קדושים) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, מה ת״ל עוד לא תלבש שעטנז, צריכי, דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך הו״א כל דרך העלאה ואפילו מוכרי כסות
1 כתב רחמנא לא תלבש דומיא דלבישה דאית בה הנאה.
2 (יבמות ד׳:)
שעטנז – עד שיהיה שוע טוי ונוז
4.
(נדה ס״א:)
צמר ופשתים – אמר רב אחא בר יעקב, צמרו של נדמה
5 אין לוקין עליו משום כלאים, שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים, מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה.
6 (בכורות י״ז.)
צמר ופשתים – רבא רמי, כתיב (פ׳ שלח) הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים, הא כיצד
7 צמר ופשתים פוטרין בין במינם בין שלא במינם, שאר מינים במינם פוטרין, שלא במינם אין פוטרין.
8 (מנחות ל״ט:)
יחדו – יחדו – עד שיתכוף שתי תכיפות לחבור, אבל תכיפה אחת אינו חבור.
9 (יבמות ה׳:)
1. הלובשים כדי להראות לקונה מדת ארכו ורחבו.
2. וכנגד זה לא די אם היה כתוב רק הפסוק שלפנינו, משום דמלשון לא תלבש הו״א דוקא לבישה דנפיש הנאתה אבל העלאה לא כתב רחמנא לא יעלה עליך, ועיין מש״כ בפ׳ קדושים שם. ועיין בט״ז וש״ך ליו״ד סי׳ ש״א דלא רק הנאת הגוף כדי להנצל מקור וחום אסור אלא אפילו הנאה צדדית אסור כגון להציל בגדיו מלכלוך, אבל בירושלמי כלאים פ״ט ה״ב מפורש היפך מוחלט, דכך איתא שם, ר׳ יוחנן יהב מפה של כלאים על בגדו בשעת אכילה, ופריך ואינו אסור משום כלאים, ומשני כי היכי דלא יתנבלון מאני׳ [עיין שבת קי״ד א׳ ס״ל לר׳ יוחנן ת״ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה ולכן היה נוהג כן], הרי מפורש דלהציל מלכלוך שרי להשתמש בבגד שעטנז, וצ״ע.
3. ר״ל כיון דשתי מצות אלו סותרות זא״ז, דתכלת בציצית הם שעטנז, לכן ע״כ צ״ל דבדבור אחד נאמרו, והיינו דבשעה שאמר הקב״ה לא תלבש שעטנז בה בשעה צוה גדילים תעשה לך, ובירושלמי חשיב הרבה ענינים שנאמרו בדבור אחד, כמו מחלליה מות יומת עם וביום השבת שני כבשים, ערות אשת אחיך לא תגלה עם יבמה יבא עליה, ועוד הרבה, ועיין מש״כ בפ׳ אחרי בפסוק הנזכר (י״ח ט״ו).
4. דרשו מלת שעטנז בדרך נוטריקו״ן, דרבו הפירושים והדעות בענין זה, לרש״י בסוגיא כאן אינו אסור משום כלאים עד שיהא הצמר והפשתים מעורב וסרוק וטוי ואריג הכל ביחד, משום דכתיב יחדיו, ונוז היינו ארוג [ובפירושו בפ׳ קדושים פירש נוז – שזור], ולר״ת בסוגיא הוי שעטנז אפילו סרק וטוה ושזר ב׳ חוטין ממין אחד כל אחד לבדו ואח״כ חברם יחד ע״י אריגה או קשירה או תפירה, ונוז היינו שזור, והא דכתיב יחדיו קאי על החבור שע״י אריגה או קשירה ותפירה שאח״כ, ומהא דהצריכה התורה להתיר תכלת בציצית שהוא צמר בבגד של פשתן משמע כפי׳ ר״ת, דאפילו סרק וטוה ושזר כל אחד לבדו ואח״כ חברם בקשירה הוי חיבור וקרינן יחדיו, דכן הוא ענין כלאים בציצית, ולרש״י לא אצטריך להתיר זה אחרי דסרוקים וטוויים ושזורים כל אחד לבדו אין בזה איסור כלאים כלל אפילו חברם אח״כ בקשירה ותפירה. וברמב״ם פ״י מכלאים לא נתבררה גירסתו המדוייקת בזה, כמש״כ בכ״מ שמצאו בחבוריו בכ״י שונים גירסות שונות בזה.
ומה שהכריח לחז״ל בכלל לדרוש המלה שעטנז בדרך נוטריקו״ן כמבואר, נראה משום דע״פ רוב הוי שורש כל מלה מלה״ק לא יותר מג׳ אותיות, ואשר היא יותרת דרשוה חז״ל, וכה דרשו המלה תלפיות – תל שפונים אליו
(ברכות ל״א.), תלתלים – תלי תלים
(עירובין כ״א:), חשמל – חיות אש ממללות
(חגיגה י״ב.), מלקוש – ממלא תבואה בקשיה
(תענית ו׳.), עזאזל – עוזא ועזאל
(יומא ס״ו:), ממזר – מום זר
(יבמות ע״ו:), כרמל – רך ומל
(מנחות ס״ו:), שקערורות – מראהו שוקע (תו״כ תזריע) וכהנה הרבה, וגם כאן המלה שעטנז היא כולה שרשית ולכן דרשוה חז״ל.
5. רחל בת עז ואפילו רחל בת רחל בת עז.
6. פשתן מעולם לא נשתנה מטבע גדילתה, וכן צריך להיות צמר שלא תשתנה מטבע תולדתה, והיינו צמר של רחל בת רחל דסתם צמר כן הוא, ומכיון שצמר של זו היא משונה מטבעה שהיא של רחל בת עז אין נוהגין בה הדינין שבצמר סתם, וכן הדין לענין נגעים שאין מטמאה, ועוד לענינים שונים, ולדעת הרמב״ם בפ״י ה״ב מכלאים אין בזה גם איסור דאורייתא בלא מלקות, ורק מדרבנן משום מראית העין, ותמה הכ״מ מלשון הגמרא אין לוקין עליו דמשמע אבל איסור יש מדאורייתא, ולדעתי יפה כיון הרמב״ם דהא חזינן דגם לענין איסורים בעלמא אינו בכלל צמר, כמו לענין נגעים, אף דהתם לא שייך מלקות, וא״כ מה נשתנה ענין כלאים שבו יהיה בזה איסור דאורייתא, ומה דנקיט הלשון אין לוקין עליו לאו בדוקא הוא, וכונתו שהלאו אין בו.
7. ר״ל דהכנף משמע עשה ציצית ממין הכנף, אם טלית של משי עשה ציצית של משי וכדומה, וכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך, משמע עשה ציצית רק מצמר ופשתים, ועיין מש״כ בבאור קושיא זו בפ׳ שלח שם.
8. ר״ל ציצית של צמר רחלים או פשתים פוטרים בכל מיני בגדים וציצית של שאר מינים אין פוטרין אלא במינם, כגון של משי לבגד משי ושל צמר גפן לצמר גפן וכדומה, ופשוט דבזה״ז אין ציצית של צמר פוטרים לטלית של פשתן או להיפך, יען כי אחרי שאצלנו אין תכלת יש בתערובת מינים אלה משום כלאים, וע״ע מש״כ בזה בפ׳ שלח.
9. וזה דוקא אם לא היו שני ראשי החוט קשורין יחד, אבל אם היו קשורין יחד אפילו בתכיפה אחת הוי חבור לדעת הרמב״ם, אבל לדעת הרא״ש צריך קישור ב׳ ראשי החוט לתכיפת שתי תפירות, ובתכיפה אחת אינו חיבור בכל אופן, ובשבת ע״ד ב׳ איתא התופר שתי תפירות בשבת חייב חטאת, ופריך בגמרא והא לא קיימא ומשני א״ר יוחנן והוא שקשרן, ופירש״י שקשר שני ראשי החוט, עכ״ל. מזה ראיה נאמנה לדעת הרא״ש דאפילו בתכיפת שתי תפירות צריך קישור ב׳ ראשי החוטין, ודו״ק.