מאה כסף – מאה כסף של מוציא שם רע – בשקל הקודש במנה צורי.
1 (בכורות מ״ט:)
ונתנו לאבי הנערה – אמר ריש לקיש, המוציא שם רע על הקטנה פטור, שנאמר ונתנו לאבי הנערה, נערה מלא דבר הכתוב
2.
(כתובות מ״ד:)
ונתנו לאבי הנערה – נערה מלא כתיב, ללמד שכל מקום שנאמר נער חסר אפילו קטנה במשמע.
3 (כתובות מ״ד:)
ונתנו לאבי הנערה – תנא רבי שמעון בן יוחאי, ונתן לנערה, ונתן לאבי הנערה, הא כיצד,
4 עמדה בדין עד שלא מת אביה – ונתן לאבי הנערה, מת אביה – ונתן לנערה, מנלן, דכתיב (פ׳ בהר) והתנחלתם אותם לבניכם, אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם.
5 (ירושלמי כתובות פ״ד ה״א)
לאבי הנערה – לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת6 (ספרי).
כי הוציא שם רע – האומר בפיו חמור מן העושה, שכן מצינו מוציא ש״ר נותן מאה כסף ומאנס חמשים (פ׳ כ״ט), ודילמא משום דקגרים לה קטלא דכתיב ואם אמת היה הדבר ומתה, אמר רבא, כי הוציא שם רע – על שם רע שהוציא.
7 (ערכין ט״ו.)
על בתולת ישראל – תנא אמי, בתולת ישראל ולא בתולת גרים, ומלמד שיתומה נתרבתה לקנס, דאי לא תימא הכי מאי אצטריך למעוטי גרים, השתא בישראל פטור, בגרים מבעי.
8 (כתובות מ״ד:)
ולו תהיה לאשה – למה נאמר והלא כבר אשתו היא, אלא אם אינו ענין לפניו הנהו ענין לאחריו דלא לקי.
9 (מכות ט״ו.)
ולו תהיה לאשה – מלמד ששותה בעציצו ואפילו היא חגרת או סומא ומוכת שחין11 (ספרי).
ולו תהיה לאשה – יכול אפילו אם אינה ראויה לבא בישראל, ת״ל ולו תהיה לאשה, באשה הראויה לו12. (שם)
כל ימיו – אפילו לאחר זמן13. (שם)
1. כלומר במטבע שהיתה מהלכת במדינת צור שהיה של כסף מזוקק שהדנרין והסלעין שבצור היו שוין להדנרין וסלעין שחייבתן תורה בפדיון הבן, ושיעורן בערך מטבעות מדינתנו רוסיא בארנו בפ׳ קרח בענין מצות פדיון הבן.
2. כלומר נערה מלא ה׳ ולא כמו בכ״מ דכתיב נער חסר ה׳, ולכן בא למעט קטנה, ופריך על זה בגמרא, טעמא דכתב נערה הא לא״ה הו״א אפילו קטנה והא כתיב ואם אמת הי׳ הדבר והוציאו את הנערה וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא, אלא כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע, ר״ל הא דכתיב מלא לא ללמד על עצמו בא ולהוציא דבלאו הך דרשה אמעיט ליה קטנה משום דלאו בת עונשין היא אלא ללמד בא על כל נערה שבתורה שכתובין חסר ה׳ לומר שאף הקטנה במשמע, והכי יליף, כיון שאי אפשר בקטנה כתיב מלא, הא למדת שכל מקום שנכתב חסר אף הקטנה במשמע וכגון באונס ומפתה.
והנה לפי כל זה מבואר לכאורה דטעם פטור קטנה ילפינן מהא דקטנה לאו בת עונשין, והא דנערה מלא מורה על ענין אחר דבעלמא דכתיב נער חסר אפילו קטנה במשמע, אבל הרמב״ם בפ״ג ה״ב מנערה כתב, המוציא ש״ר על הקטנה פטור דכתיב ונתנו לאבי הנערה [כצ״ל, ולא הפסוק שהובא שם בטעות והוציאו את בתולי הנערה, יעו״ש בכ״מ], ולכאורה הוא נגד הסוגיא דילפינן זה מהא דקטנה לאו בת עונשין, וכבר הרבה הכ״מ לתמוה על זה והלח״מ נדחק ליישב.
ולי נראה דעת הרמב״ם פשוטה וברורה, דהן אמת דהא דכתיב כאן נערה מלא מורה ודן דכאן נערה ולא בכ״מ דכתיב נער חסר, אבל הן איך שהוא ממילא מבואר דכאן בנערה איירי, וממילא ידעינן שנתמעט דין מוציא ש״ר בקטנה, וגם המקשה על ר״ל לא כיון להוציא דרשת ר״ל ממשמעותה אלא בא לומר דאין לומר דדרשה זו באה להורות אך ורק על ענין זה ולא על ענין אחר, אלא דענין זה אפשר ללמד גם ממקום אחר, והיינו משום דקטנה לאו בת עונשין, ואין ענין זה מוכרח לדרשה זו דוקא, אבל באמת מעוט קטנה ממילא איתמעוט, אחרי דעכ״פ כתיב כאן נערה מלא, ולכן קבע הרמב״ם דרשה זו דאיירי בענין הדין דאיירי ביה בנתינת הקנס ולא כן להטעם דקטנה לאו בת עונשין דאצטריך ללמוד דין ממון מנפשות. והנה גם אנחנו נקיטני בשיפולי גלימי׳ דהרמב״ם וקבענו גם אנו דין זה בדרשה זו עפ״י דעתו הנראה לנו נכונה ורצויה ומתקבלת, ודו״ק.
3. ר״ל כל מקום שנאמר חסר ה׳, ופירש״י כגון באונס ומפתה, והכי יליף, כאן שאי אפשר רק בנערה משום דקטנה לאו בת עונשין היא כתיב נערה אבל בכ״מ בתורה דכתיב נערה חסר ה׳ אפילו קטנה במשמע, עכ״ל. והנה מה שכתב כגון באונס ומפתה, לכאורה הם דברים מיותרים וגם לא מבוררים, דהא אנו רואים שכמה פעמים כתיב נערה חסר וגם לא רק באונס ומפתה לבד, כפי שיראה המעיין בפרשה, אך באמת הוכרח לפרש כן עפ״י המשך הסוגיא כאן, אמר ריש לקיש, המוציא שם רע על הקטנה פטור. מאי טעמא, ונתנו לאבי הנערה, נערה מלא דבר הכתוב, מתקיף לה רב אחא בר אבא, טעמא דכתב רחמנא הנערה, הא לא״ה הו״א אפילו קטנה במשמע, והא כתיב ואם אמת היה הדבר והוציאו את הנערה וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא, אלא כאן נערה, הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע, וכפי שפרשנו, ולפי״ז ע״כ אי אפשר לפרש כל מקום ממש, שהרי בהא דוהוציאו את הנערה כתיב נערה חסר ה׳, וע״כ אין לומר דגם קטנה יסקלו דהא לאו בת עונשין היא כמש״כ, ולכן בהכרח צריך לפרש כל מקום רק בדיני ממונות, ועל זה פירש״י כגון באונס ומפתה, כלומר ולא בדיני עונשי מות כמבואר ותמיהני שלא נתעוררו בזה המפרשים, ויש לפלפל ולהעיר בזה בדברי התוס׳ כאן ובדף מ׳ ע״ב ובסנהדרין ע״ג סוף ע״א, ואכ״מ להאריך בדרך פלפול.
4. הלשון קצת משובש, ונראה דצ״ל ונתן לאביה ונתן לאבי הנערה, והכונה היא, דקשה לי׳ כי כמו הכא כן בסמוך דכתיב ונתן לאבי הנערה (פ׳ כ״ט) הי׳ אפשר לכתוב ונתנו לאביה, ומדכתיב לאבי הנערה מורה דלפעמים תזכה גם הנערה עצמה בהכסף, אחרי שהקפיד הכתוב להזכיר פעמים שמקבל בשבילה, ועל זה פריך הא כיצד, כלומר, אימתי זוכה היא ואימתי אביה, ולא האחין ככל הירושות.
5. בעבד כנעני כתיב זה, ור״ל כיון דעיקר זכות הכסף בא בשבילה שהוציאו עליה שם רע ועינו אותה [באונס, להלן] לכן רק להאב זכתה התורה בכספה ולא את בניו, כי אין זה קנין ממונו אלא קנין עצמה, ודרשינן שלא את בנותיכם תנחילו לבניכם.
6. אם הוציא עליה שם רע והיא בוגרת אעפ״י שהביא עדים שזנתה תחתיו כשהיא נערה אינו משלם קנס ואינו לוקה, וטעם הדבר משום דבכל דבר אזלינן בתר זמנו וכאן הזנות היתה בנערות, וההוצאת שם רע בבגרות, ועיין כתובות מ״ה ב׳.
7. משמע משום הוצאת ש״ר בלבד, ובטעם חומר הדבור ממעשה בזה, י״ל משום דהעובר עבירה בפועל יש לדון בו קצת זכות דיצרי׳ אלבשיה ולכן לא יכול להתגבר עליו ולכן לא קנסוהו כל כך, משא״כ במוציא ש״ר אין זה אלא רוע לב וכמש״כ מה יתרון לבעל הלשון, ולכן קנסוהו יותר.
8. דבתולת גרים נחשבת כיתומה. והנה כאן מרבה יתומה מדיוק קל, ולעיל בפסוק ט״ו הבאנו דרשה מפורשת בזה מספרי, יעו״ש. ותימא שלא הביאוה בגמרא כאן.
9. ר״ל לאחר הגירושין, שאם גרשה אינו לוקה על לאו דלא יוכל לשלחה מפני שקדמו עשה ולו תהיה לאשה אפילו לאחר גירושין, והוי לאו הניתק לעשה שאין לוקין עליו אלא אם לא קיים עשה שבה וכגון שלאחר גירושין מתה או שהיה כהן שאינו יכול עוד להחזירה.
10. מדייק ג״כ כמש״כ בדרשה הקודמת דלמה לי צווי זה והלא כבר אשתו היא אלא מורה שאם גירשה מחויב להחזירה. ודרשה הקודמת איירי לענין פטור מלקות אם גירשה מפני שהוא לאו הניתק לעשה כמש״כ שם, ודרשה זו באה להורות עיקר דין החיוב להחזירה כשגירשה.
11. עציצו הוא כלי מאוס שבחר בו [עיין מגילה ט״ו א׳ שקלה עציצא וכו׳], ור״ל אף באופן שמאוסה היא בעיניו בכ״ז מחויב לנשאה.
12. ר״ל שתהיה לו בה הויה והיינו שקדושין תופסין לו בה, ואעפ״י דזו הוי עשה ומה שאינה ראויה לבוא בישראל הוי רק ל״ת, כגון ממזרת, והיה מדינא שתדחה העשה את הל״ת, אך כיון דתליא ברצונה דאם אמרה לא בעינא אין כופין לה ובטלה העשה, בכגון דא אין העשה דוחה ל״ת דהעשה הוי קלושה כיון דעפ״י רצון אדם אפשר לבטלה, כ״מ בגמרא כתובות מ׳ א׳, ורש״י שם פירש לענין אונס [לקמן פ׳ כ״ט] דמלמדין אותה לומר איני רוצה, עכ״ל. ולדעתי לפי פירוש זה חסר דין עקרי בגמרא, שמלמדין אותה, ולכן נראה כמש״כ דבכלל העשה קלושה מטעם דאפשר לאדם לבטלה כמבואר.
אך בכלל לא נתבאר לי למה צריך לדרשה זו באשה הראויה לקיימה, תיפק לי׳ כיון דעל איסורי לאוין בודאי היא ג״כ מוזהרת, כמ״ש ביבמות פ״ד ב׳ מלמד שהאשה מוזהרת ע״י האיש [וע״ל ר״פ אמור], ועל המעשה הזאת אינה מוזהרת כמ״ש בסמוך ולו תהיה – מדעתה, א״כ אפילו אם היא רוצה א״צ להניח אותה כיון דיש בה לאו ואין בה עשה, ועי׳ ת״י כתובות מ׳ א׳, ויש לפלפל בזה בארוכה, ואכ״מ.
ודע דבכתובות ל״ט ב׳ דרשו לענין אונס דכתיב לקמן פסוק כ״ט ולו תהיה לאשה מדעתה שאם אינה רוצה אין כופין אותה, והנה אין ספק שגם כאן הדין כן אחרי דגם כאן כתיב כלשון הזה, ולכן תמיהני שלא באה דרשה זו כאן לא בגמרא ולא בספרי.
13. פירש בס׳ התוה״מ דהכונה אפילו שהה עשר שנים ולא ילדה דבכל אשה מצוה לגרשה אבל זו לא יוכל לשלחה, עכ״ל. ולדעתי הוא פירוש רחוק ואינו מרומז כלל בלשון לאחר זמן. ולי נראה לפרש בביאור עיקר טעם גזירת התורה ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה הוא בודאי משום תקנתה אולי לא ימצא מי שישאנה משום השם רע שיצא עליה והוה אמינא דלאחר זמן מרובה שכבר נשתקע השם רע וביכולתה להנשא אז מותר לו לגרשה, קמ״ל אפילו לאחר זמן.
והנה לקמן בפרשת אונס בפסוק לא יוכל לשלחה כל ימיו (פ׳ כ״ט) דרשינן במכות ט״ו א׳ כל ימיו בעמוד והחזיר קאי, ונ״מ לענין שאם גירש אינו לוקה דהו״ל לאו הניתק לעשה, וקשה למה לא דריש כהאי גונא גם כאן, אחרי דלפי האמת גם במוציא שם רע הדין כן כמבואר בדרשות הקודמות דדריש כן מן ולו תהיה לאשה. ונראה בזה משום דכיון דכאן במוציא שם רע איירי שהיא כבר אשתו א״כ הפסוק ולו תהיה לאשה מיותר כלל לענינו, לכן בהכרח צ״ל דאתא להורות ולו תהיה לאשה לעולם אף אחר שגירשה כמבואר לעיל, וא״צ לדרוש כזה מן כל ימיו, ולכן דריש מן כל ימיו דרשה אחרת כמבואר לפנינו, משא״כ באונס שצ״ל ולו תהיה לאשה לגוף הענין שמחויב לקחתה לאשה, לכן דריש הא דמחויב להחזירה כשגירשה מן כל ימיו, וכמו שהבאנו הדרשה כל ימיו בעמוד והחזיר קאי ודו״ק.