[קז] כי בשדה מצאה אחר שבאר טעם הדבר שהוא כמו רציחת נפש מפני שבשדה מצאה הייתי אומר שהדבר תלוי אם בעיר או בשדה. לכן כתיב ואין מושיע לה דהעיקר הוא אם י״ל מושיעים אם לא. וראיתי נחוץ להעתיק בכאן דברי הרמב״ן ז״ל בפי׳ על התורה. וז״ל כאשר יראו העדים מרחוק איש תופש בנערה ושכב עמה בעיר והרימו העדים קולם והתרו בהם. על דעת חז״ל יתחייבו שניהם סקילה. שגם האשה בחזקת מזנה לדעת כיון שלא צעקה כלל שדרך אנוסה לצעוק בעיר להצילה. ואם יראו אותה בשדה שיחזיק בה וישכבנה ה״ז בחזקת אנוסה ופטורה. וטעם צעקה יתכן שצעקה. או טעמו אם צעקה אין מושיע לה, כי אפי׳ שמעו שלא צעקה פטורה כיון שאין שם מושיעים לה. והכלל אם י״ל מושיעים בין בעיר ובין בשדה חייבת, אין לה מושיעים בין בעיר ובין בשדה פטורה שלא דבר הכתוב אלא בהווה. ואמר על דבר אשר ענה כו׳ ולא יקרא ענוי רק השוכב באונס וזו כבר חייב אותה כמזנה לדעת. אבל ענין הכתוב שכאשר נראה איש אוחז באשה ושכב עמה. דין האשה כמתרצית בעבור שהיתה יכולה להושע ממנו. ונחשב האיש כמענה אותה שלא פתה אותה ולא דבר על לבה להשמע אליו. ולא ידעתי בדין הצעקה אם ראינו נערה שהחזיק בה איש והיא נלחמת בכל כחה ולבה ואוחזת בבגדו או בשערותיו להמלט ממנו ולא ידעה לצעוק למה תסקל. אלא גם הצעקה בהווה הוא ומן הסתם בעיר מפותה ובשדה אנוסה עכ״ל הרמב״ן ז״ל. ובזה יבואר ע״ד הפשט מה שהאריכה התורה בנתינת טעם לפטור את הנערה שבהשקפה ראשונה למותר הוא שגם השכל יחייב שאנוסה פטורה לזאת נראה שהכתוב הורה לנו אם יתראה לעינינו לפעמים משפטי ה׳ שהם נגד שכל האנושי. אבל משפטי ה׳ אמת (ולפעמים יחייב שכל האנושי להקל במה שהחמירה תורה ולהחמיר במקום שהקילה תורה. ויש לפרש עד״ז משפטי ה׳ אמת צדקו יחדו. שהוא נאמר על המשפטים שהשכל מנגד להם. שלפעמים שני משפטים שהתורה תחייב בא׳ ופוטרת בא׳. וכ״א מכריח את סתירת השני בק״ו, ע״ז אמר שמשפטי ה׳ אמת וגם כשהם יחדו הם צודקים ולא יכריח הא׳ את סתירת חבירו) ולכך ביאר כאן הטעם כי לפי שכל אנושי יש לפטור את הנערה בעיר לפי הטעם שכתב הרמב״ן שלא פיתה אותה ולא דבר על לבה וגם היא לא פשעה כלל ביציאתה לעיר ומדוע נחייבנה? ואם בשדה מצאה יחייב השכל לחייבה על אשר פשעה ביציאתה לשדה ובפרט שהיא ארוסה הי״ל להזהר שלא תלך בשדה יחידה. ע״כ ביאר הטעמים למען נדע כי לא כמחשבות האדם מחשבותיו ועמקו דרכיו. וזה בעיר היתה יכולה להנצל בשעת מעשה ע״י מושיעים בצעקה וגם על יציאתה יש לחייבה כי מה תוכל להמליץ בעדה. שמה פשעה שיצאת בעיר הלא בעיר לא יעשו בה נבלה כי היא תושע ע״י צעקה. א״כ למה לא צעקה וסופה מוכיח על תחלתה שיציאתה ג״כ היה שיפגעו בה פריצים, אבל בשדה בשעת מעשה לא היתה יכולה להושע כי צעקה באמת, או ראתה שלא תועיל לה הצעקה כדברי הרמב״ן א״כ אין לחייבה על שעת המעשה כלל, ואם באמת פשעה שיצאת אך לא עשתה זאת לדעת שתעשה בה הנבלה. ואמר הכתוב ״כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש״ ר״ל שלא נחייבה על יציאתה בשדה יחידה כי אם יקום איש על רעהו ורצחו הגם שהנרצח חייב בנפשו שיצא לדרך יחידי ומה גם במקום דשכיחי רוצחים. היעלה על הדעת שיצא ע״ד שיהרג ובודאי לא עלה בדעתו שיארע לו דבר רע. כן הוא הדבר הזה, וא״כ כיון שעל הליכתה אין לחייבה, וכן על שעת מעשה כי בשדה מצאה. פטורה. וישרים דרכי ה׳:

צעקה הנערה משמע כשלא צעקה אף אם י״ל מושיעים אין מצילים אותה בנפשו וז״ש פרט לשאמרה הניחו לו, כי ר״י סובר שהטעם מצילין אותה בנפשו הוא משום דאם היתה מוחה יבא לש״ד כמבואר בתוס׳ ובסנהדרין כמש״ל לכן אם אמרה הניחו לו ולא יבא הדבר לש״ד לא ניתן להצילה בנפשו. ואף חכמים דפליגי על ר״י וסוברים (סנהדרין דף ע״ג ב) דאחרי שהיא מקפדת כל פגמה רק שלא תרצה לסכן נפשה משום הכי מצילין אותה בנפשו אף אם אמרה הניחו לו. אבל אם היא עושה ברצונה ואינה מקפדת על קלונה לא ניתן להצילה בנפשו (ע״ש בסנהדרין):

ואין מושיע לה הא יש לה מושיע בכל דבר שיכול ואף בנפשו וזה הוא הלמוד שמצילין אותה וכל העריות כנ״ל: