If a bird's nest chances to be before you on the way, on any tree or on the ground, with young ones or eggs, and the mother is sitting on the young or on the eggs, you shall not take the mother with the young.
מעוט אפרוחים שנים מועט ביצים שנים, מנין אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב לשלח תלמוד לומר קן קן מכל מקום.
מכלל שנאמר בדרך והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים יכול שאני מוציא אווזים ותרנגולים שקננו בפרדס תלמוד לומר לפניך.
אין לי אלא ברשות היחיד ברשות הרבים מנין תלמוד לומר בדרך.
על האילנות מנין תלמוד לומר בכל עץ.
על הארץ מנין תלמוד לומר או על הארץ.
והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים – מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים בני קיימא יצאו מוזרות מה ביצים צריכות לאמן אף אפרוחים צריכים לאמם יצאו המפריחים שאין צריכים לאמם.
והאם רובצת – כשהיא רובצת עליהם פרט למעופפת יכול אף על פי שכנפיה נוגעות בקן תלמוד לומר והאם רובצת על האפרוחים אף על פי שאינה עמהם.
יכול עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור ועוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא יהא חייב לשלח תלמוד לומר והאם רובצת עד שיהיו כולם מין אחד.
לא תקח האם על הבנים – מכלל שנאמר (ויקרא י״ד:ד׳) ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות יכול יקחנה לטהר בה את המצורע תלמוד לומר לא תקח האם על הבנים אפילו לטהר בה את המצורע.
לא תקח האם – מצות לא תעשה.
סליק פיסקא
[Piska 227]
"If there chance before you a bird's nest": to exclude what is normally found there.
From "fledglings or eggs," I would understand: the minimum of "fledglings" — two; the minimum of eggs — two. If there were only one fledgling or one egg, whence do I derive that he must still send away the mother bird? From "nest" — in any event.
"bird": Scripture speaks of a clean bird. — But perhaps it speaks of an unclean bird too? It is, therefore, written (Ibid. 14:11) "Every clean bird you may eat": This is a prototype, viz.: Wherever "bird" is mentioned in Scripture, a clean bird is understood (unless specified otherwise). … I might think to exclude (from the mitzvah) geese or hens that nested in an orchard; it is, therefore, written "before you," (and these are considered "before you").
This tells me (that the mitzvah obtains) only in the private domain. Whence do I derive (the same for) the public domain? From "on the way."
Whence do I derive (that the mitzvah obtains with a nest found) on trees? From "on any tree."
Whence do I derive (the same for a nest found) on the ground? From "or on the ground." "on the way": What is the intent of this? Just as the "way" is not "in your hand" (i.e., at your disposal), so (the mitzvah obtains with) all that is not "in your hand" — whence they ruled: Doves of a dove-cote and doves of a loft and birds that nested in jars or in towers, and geese and hens that nested in an orchard and rebelled (i.e., flew away) are subject to the mitzvah of sending away. (Birds that) nested in the house and Herodian doves, which are thoroughly domesticated, are not subject to the mitzvah, (being considered "in your hand.")
"and the mother-bird lying on the fledglings": Just as fledglings are alive, so the eggs must be viable — to exclude winnowed (non-viable) eggs. And just as eggs require the mother-bird, so, fledglings (to be subsumed in the mitzvah) must require the mother-bird, to exclude those that are able to fly.
"and the mother-bird lying": when she is lying on them — to exclude her flying over them. I might think (that the mitzvah does not obtain) even if her wings (in her flying) touch them; it is, therefore, written "and the mother-bird lying on the fledglings — even if she is not (in "tight" bodily contact) with them.
I might think that an unclean bird lying on the eggs of a clean bird, or a clean bird lying on the eggs of an unclean bird were subject to the mitzvah; it is, therefore, written "the mother-bird lying on the fledglings — all must be of the same kind (i.e., clean birds).
"You shall not take the mother-bird together with the young": From (Vayikra 14:4) "And he (the Cohein) shall take for the one (i.e., the leper) to be cleansed two live clean birds," I might think that he should take them to cleanse a leper; it is, therefore, written "You shall not take" — even to cleanse the leper.
"You shall not take the mother-bird": a negative commandment. "Send, shall you send away the mother-bird": This is a positive commandment. If he sent her away and she returned — even four or five times — he is obligated to continue sending her, it being written "Send shall you send." But if he sent her and she returned to his hand, he is exempt from sending her again....
[End of Piska]
כי יקרא קן צפור מה ת״ל לפי שנ׳ שלח תשלח את האם יכול יחזר אדם בהרים ובגבעות עד שימצא קן וישלחנו ת״ל כי יקרא במוקרא לפניך:
קן קן מכל מקום:
צפור טהורה לא טמאה:
לפניך רשות היחיד:
בדרך רשות הרבים:
באילנות מנ׳ ת״ל בכל עץ לרבות:
בורות שיחין ומערות מנ׳ ת״ל על הארץ:
וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר לפניך בדרך למה לי מה דרך שאין קנויה בידך אף כל שאין קנוי בידך מיכן אמ׳ יוני שובך ויוני עלייה שקיננו בטפיחים ובבירה ואוזין ותרנגלין שקיננו בפרדס חייב לשלח קיננו בתוך הבית כגון יונים הורדסיות פטור מלשלח:
אפרחים מיעוט אפרחים שנים:
או ביצים מיעוט ביצים שתים:
מנ׳ אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב לשלח ת״ל קן קן מכל מקום:
אפרו׳ או ביצים מה אפרוחים בני קיימה אף ביצים בני קיימה יצאו מוזרות:
מה ביצים צריכות לאימן אף אפרוחים צריכות לאימן יצאו המפרחין שאינן צריכין לאימן:
והאם רב׳ על האפ׳ פרט למעפעפת יכול אפילו כנפיה נוגעות בקן ת״ל והאם רב׳ על האפ׳ או על הבי׳ אע״פ שאינה עמהן:
והאם רב׳ על האפ׳ יכול עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור ועוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא יהא חייב לשלח ת״ל והאם רב׳ על האפ׳ עד שיהיו כולן מין אחד:
לא תקח האם על הבנים כשהיא על הבנים אתה אומ׳ כשהיא על הבנים או לא תקח האם על הבנים כשמועו ת״ל שלח תשלח את האם הא מה ת״ל לא תקח האם על הבנים כשהיא על הבנים:
If you find the nest of a bird before you on the way, in any tree, or upon the ground, with young ones, or eggs, and the mother lying over the young ones, or upon the eggs,
ארום יארעא קן דצפרין קדמיכון בארחה בכל אילן או על ארעא גוזלין או בעייןב ואמהוןג רביעה על גוזלייה או על בעייהד לא תסבון אמהתה עם בנייה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יארע״) גם נוסח חילופי: ״תארע״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בעיין״) גם נוסח חילופי: ״ביעין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואמהון״) גם נוסח חילופי: ״{ואמ}התה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בעייה״) גם נוסח חילופי: ״ביעין״.
אי איזדמן שרכפא דציפר דכי קדמך באסרטא בכל אילן או על ארעא גוזלין או בעיין ואימא רביעא עילוי גוזלין או עילוי בעיין לא תיסב אימא מעל בניא.
If you find the nest of a clean bird before thee in the way, in a tree, or upon the ground, in which there are young ones or eggs, and the mother sitting upon the young ones or eggs,
ואן ואפית וכרא מן אלטאיר פי טריק או שג׳רה או עלי אלארץ׳ פראכ׳א או ביצ׳א ואלאם ראבצ׳הֵ עליהם פלא תאכ׳ד׳ אלאם מעהם
ואם פגשת קן של ציפורים לפניך בדרך או על עץ או על הארץ, גוזלים או ביצים, והאם רובצת עליהם, אל תיקח את האם עם הבנים.
כי יקרא צפור – מצוה זאת במה שראויה אכילתו, ואם היו הביצים מקולקלות, אין חובה בשלוח הקן, לאמרם: ״מה אפרוחי בני קיימא, אף ביצים בני קיימא״.
כי יקרא – פרט למזומן.
לא תקח האם – בעודהא על בניה.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״בעוד״.
כי יקרא IF [A BIRD'S NEST] CHANCE TO BE [BEFORE YOU IN THE WAY … YOU SHALL NOT TAKE THE MOTHER WITH THE YOUNG] – If it chance to be, this excludes that which is always ready at hand (in your court yard) (Sifre Devarim 227:1; Chulin 139a).
לא תקח האם YOU SHALL NOT TAKE THE MOTHER – so long as she is sitting upon the young.
פס׳: כי יקרא קן צפור לפניך – פרט למזומן. כגון תרנגולין אווזים ויונים הגדילים בבית.
קן צפור – מכל מקום בין מרובין, 1בין מועטים.
2לפניך – לרבות אווזים ותרנגולים שקננו בפרדס.
בדרך – רשות הרבים.
בכל עץ – להביא על האילנות.
או על הארץ – כמשמעו.
אפרוחים או ביצים – מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים בני קיימא ולא מוזרות. ומה הביצים צריכים לאמן אף אפרוחים הצריכים לאמן. יצאו אפרוחים שאינן צריכין לאמן. והאם רובצת על האפרוחים. 3פרט למעופפת. יכול אע״פ שכנפיה נוגעות בקן ת״ל והאם רובצת. 4ד״א שיהיה עוף טהור רובץ על ביצים טהורים. שיהו כולם מין אחד.
לא תקח האם על הבנים – 5אפילו לטהר בה את המצורע:
1. בין מועטים. כי צפור לשון יחיד:
2. לפניך לרבות אווזים וכו׳. דורש לפניך שהיו לפניך ומרדו בך (חולין קל״ט):
3. פרט למעופפת. פי׳ מדלא כתיב והאם יושבת אלא רובצת משמע שבכנפיה נוגעת בקן רובצת מקרי (חכם הספרדי):
4. ר״א שיהיה עוף טהור וכו׳. דצפור דווקא טהורה נקרא ולא טמאה:
5. אפי׳ לטהר בה את המצורע. (חולין קמ״ב.) דהו״ל למכתב לא תקחנה על הבנים דבאם משתעי קרא מאי לא תקח האם אפילו לטהר בה את המצורע כך פירש הראב״ד (חכם הספרדי):
כי יקרא – יזדמן על ידי מקרה.
לא תקח האם על הבנים – לפי דרך ארץ ולתשובת המינין, כבר פירשתי בלא תבשל גדי בחלב אמו (רשב״ם שמות כ״ג:י״ט), וכן באותו ואת בנו (רשב״ם ויקרא כ״ב:כ״ח), שדומה {ל}אכזריותא ורעבתנות לקחת ולשחוט ולבשל ולאכול אם ובנים יחד.
א. כן בדפוס ראשון. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): אכזריות.
כי יקרא IF YOU CHANCE UPON: [The word יקרא means] to happen by coincidence (מקרה).1
לא תקח האם על הבנים DO NOT TAKE THE MOTHER TOGETHER WITH HER YOUNG: I already offered this explanation – which is both in conformance with the way of the world2 and also appropriate for rebutting the heretics3 – concerning “boiling a kid in its mother’s milk” (Exodus 23:19), or “[slaughtering] it and its young”4(Leviticus 22:28): [This behavior –] either taking the mother and the young together, or slaughtering them together or cooking them together – [is forbidden because it] appears cruel and gluttonous.5
1. Rashi’s comment on this phrase (following Sifre 227 and Hul. 12:1) is: פרט למזומן. This rabbinic explanation is understood in the Talmud (Hul. 138b–139b) as meaning that the law of “letting the mother go” applies only to nests that are outdoors in the wild; if the nest were on your property the law would not apply. So also R. Joseph Bekhor Shor. Rashbam’s explanation opposes that of Rashi but follows a different understanding found in classical rabbinic literature (VR 9, NR 19, and Hul. 139b) that our phrase means that there is no requirement to seek actively opportunities to take baby birds and release their mother. If you happen to come upon such a situation, the rule applies. So also Ibn Ezra and most moderns. Rashbam’s language may be chosen here to highlight his opposition to Rashi’s explanation. Rashi says that the word יקרא excludes the concept of מזומן. Rashbam says that it means לכשיזדמן, using a Hebrew word from that same root, but with a different meaning. On Rashbam’s understanding of the verb ק-ר-א as meaning to happen or to occur, see commentary to Exodus 1:10 (and note 9 there) and to Leviticus 23:2 (and notes 22 and 23 there).
2. On Rashbam’s use of the phrase דרך ארץ, see the variety of explanations suggested by Touitou (“Shiṭato ha parshanit,” p. 65) and M. Berger (pp. 99-113).
3. Rashbam offers this same introduction to his explanations for the “reason for a commandment” ad Leviticus 11:34 (and see notes 74-76 there) and ad Leviticus 19:19 (and see note 34 there). Touitou outlines (Milet 2, 286) a polemical purpose for this comment: Christians would argue that their religion was based on compassion and mercy, while Judaism was stricter and harsher. Rashbam therefore emphasizes the compassionate nature of many Torah laws, including the three that he discusses here. See a similar explanation ad Exodus 23:19.
4. The law forbidding the slaughter of a mother and her young on the same day.
5. Here Rashbam explains even more clearly than he did in his Exodus commentary (ad 23:19) the essential similarity of these three laws that relate to the mother animal and her young. As mentioned in note 46 there, a number of other Jewish commentators followed Rashbam’s lead in categorizing these three laws together. So also NJPSC here.
כי יקרא – נסמכה זאת הפרשה בעבור: בדרך.
יקרא – כמו: נקרא נקראתי (שמואל ב א׳:ו׳), והם מגזרת: מקרה, וקרוב מפגע.
IF A BIRD'S NEST CHANCE TO BE BEFORE THEE IN THE WAY. This section1 follows because Scripture earlier mentioned by the way (v. 4).2
CHANCE. The word yikkare (chance) is similar to nikro nikreti (As I happened by chance) (II Sam. 1:6). These words have the meaning of chance.3 It is close in meaning to "meet."
[YOUNG ONES.] The alef in efrochim (young ones) is superfluous. It is like the alef of u-ve-ezro'akha (and with your arm) (Jer. 32:21).4 It is very cruel to crush a mother with her children. Hence the reason for this law. The same applies to an ox 5 or a sheep.6
1. Verses 6 and 7.
2. Both sections thus have a common theme.
3. The root of yikkare and of nikro nikreti is kof, resh, alef. This root means to call. However, this meaning would be out of place here and in II Sam. 1:6. Hence Ibn Ezra points out that our root is a variant of kof, resh, heh, which means to meet or to chance upon.
4. There is no such word in Scripture. Ibn Ezra probably has Jer. 32:21 in mind. However, the reading there is u-ve-ezro'a. Ibn Ezra probably quoted from memory.
5. Lev. 22:28.
6. Ibid. Lev. 22:28 prohibits the killing of a lamb or an ox and its mother in the same day.
כי יקרא – פרט למזומן, כגון אווזין ותרנגולין שקננו בפרדס (בבלי חולין קל״ט:).
והאם רובצת – כל זמן שכנפיה נוגעות בקן קורא לה רובצת (בבלי חולין ק״מ:).
על האפרוחים או על הביצים – מה אפרוחים בני קיימא – אף ביצים כן, לאפוקי ביצים מוזרות דליתנהו בדין שילוח (משנה חולין י״ב:ג׳).
כי יקרא – IF IT CHANCES – excluding [a nest that is] readily available, like geese and chickens that nested in an orchard (Bavli Chulin 139b:7).
צפור – BIRD – [This] implies a pure [bird], as it is written: “Of all clean birds you may eat” (Devarim 14:11). But an impure bird is not included in the law of sending (Bavli Chulin 139b:16).
והאם רובצת – AND THE MOTHER IS SITTING – The whole time that her wings are touching the nest she is called “sitting” (Bavli Chulin 140b:15).
על האפרוחים או על הביצים – ON THE YOUNG OR ON THE EGGS – Just as the young are living – so too the eggs must be, excluding unfertilized eggs which are not included in the law of sending (Mishna Chulin 12:3).
כי יקרא – נסמכה פרשה זו כאן לפי שכתב בה בדרך – ובדרך קרא משתעי.1
קן צפור – כ״מ שנאמר צפור בטהור הכתוב מדבר אבל עוף טמא אינו בר שלוח2 כדאמר ר׳ יצחק עוף טהור נקרא עוף ונקרא צפור והטמא אינו נקרא אלא עוף בלבד.
לא תקח האם על הבנים – לפי שהוא דרך אכזריות ורעבתנות, וכן גדי בחלב אמו, וכן אותו ואת בנו, וכן נטע רבעי.3
כי יקרא קן צפור, "if a bird's nest happens" (to be along the way you are walking,) the reason why this paragraph has been written here is because it also deals with chance encounters on the way, i.e. בדרך, "on the way,"
קן צפור, "a bird's nest;" whenever the word צפור instead of עוף occurs in the Torah meaning bird, it refers to a ritually pure bird, one that Israelites are allowed to eat if slaughtered in the prescribed fashion. Therefore the legislation following next applies only to this category of birds. (Compare Rabbi Yitzchok in the Talmud, tractate Chulin folio 139)
לא תקח האם על הבנים, "you must not take the mother bird together with its young ones;" it would be an act of cruel insensitivity, comparable to cooking the kid in the milk of itsmother, something the Torah has repeatedly forbidden. (Deut.14,21) as well as the prohibition to slaughter, even as a sacrifice, a mother cow together with its calf on the same day. (Leviticus 22,28) Our author considers the requirement that the fruit of one's vineyard even after four years may be consumed by the owner only in Jerusalem, as also in a category intended to teach us how not to give in to the urge to indulge in drinking wine, etc.
על הבנים, "with the young." Other examples of the word על being used as meaning "with," are found in Leviticus 25,31, על שדה הארץ יחשב, "it will be considered as belonging with the fields of the land." Compare also Numbers 28,10, על עולת התמיד, with the daily burnt offering, or Numbers 19,5: על פרשה ישרוף, "he is to burn it together with its excrement."
יקר״א ק״ן – בגימט׳ פר״ט למזומ״ן.
כי יקרא קן צפור לפניך – גם זו מצוה מבוארת, מן: אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כ״ב:כ״ח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם. או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין, אף על פי שהתיר השחיטה, והנה ההֺרג האם והבנים ביום אחד, או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף, כאלו יכרית במין ההוא.
וכתב הרב במורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ג׳:מ״ח) כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כ״ב:כ״ח) כדי להזהר שלא ישחוט הבן בעיני האם, כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור, אבל הוא מפעולות כח המחשבה המצואהא בבהמות כאשר היא מצואהב באדם. [ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו,ג אבל הכל הרחקה. ויותר נכון בעבור שלא נתאכזר.]ד ואמר הרב: ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (בבלי ברכות ל״ג:): האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, כי זהו אחת משתי סברות, סברת מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקים בסברא השנית שיהיה בכל המצות טעם. והוקשה עליו עוד שמצא בבראשית רבה (בראשית רבה מ״ד:א׳): וכי מה איכפת לו להקב״ה בין שוחט מן הצואר לשוחטה מן העורף, הא לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, שנאמר: כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל׳:ה׳).
וזה הענין שגזר הרב במצות שיש להם טעם מבואר הוא מאד, כי בכל אחת טעם ותועלת ותקון לאדם מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך. וכבר ארז״ל (בבלי סנהדרין כ״א:) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו׳, ודרשו (בבלי פסחים קי״ט.): ולמכסה עתיק (ישעיהו כ״ג:י״ח) – זה המגלה דברים שכסה עתיק יומיא, ומאי ניהו, טעמי תורה. וכבר דרשו בפרה אדומה (במדבר רבה י״ט:ג׳-ד׳) שאמר שלמה: על הכל עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז׳:כ״ג). ואמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא אמר לו הקב״ה למשה: לך אני מגלה טעם פרה,ו אבל לאחר – חקה, דכתיב: והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון (זכריה י״ד:ו׳), יקפאון כתיב, דברים המכוסין מכם בעולם הזה עתידים להיות צופיםז לעולם הבא, כהדין סמיא דצפי, דכתיב: והולכתי עורים בדרך לא ידעו (ישעיהו מ״ב:ט״ז), וכתיב, אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים (ישעיהו מ״ב:ט״ז) – שכבר עשיתים לר׳ עקיבא. הנה ביארו שאין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהן לחכמי ישראל. וכאלה רבות בדבריהם ובתורה ובמקרא דברים רבים מודיעים כן, והרב הזכיר מהן.
אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב כפי דעתי ענין אחר להם, שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב״ה בעצמו ית׳, אבל התועלת באדם עצמו, למנוע ממנו נזק, או אמונה רעה, או מדה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך, לדעתח את י״י. וזהו לצרוף בהן – שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם אבל להוציא ממנו כל סיג. וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה, ולהודיענו האמת ולזכרו תמיד.
ולשון זו האגדה עצמה בילמדנו (תנחומא שמיני ח׳) בפרשתט זאת החיה: וכי מה איכפת לו להקב״ה בין שוחט בהמה ואוכל, או נוחר ואוכל, כלום אתה מועילו או כלוםי אתה מזיקו, או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות, אם חכמת חכמת לך (משלי ט׳:י״ב), הא לא ניתנו המצות אלא לצרף את הבריות, שנאמר: אמרות י״י אמרות טהורות (תהלים י״ב:ז׳), ונאמר: כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל׳:ה׳), למה שיהא מגין עליך.
הנה מפורש בכאן שבאו לומריא שאין התועלת אליו ית׳ שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה, ושיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטורת, כנראה מפשוטיהם, ואפילו הזכר לנפלאותיויב שצוה לעשות לזכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית אין התועלת לו, רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויים להיותו מגין עלינו. כי כבודנויג וספורנו בתהלותיויד מאפס ותוהו נחשבו לו.1
והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף לומר שכולן לנו ולא להקב״ה, לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מן העורף או הנחור, אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה. והביא ראיה אחרת: או מה איכפת לו להקב״ה בין אוכל טהרות, והם המאכלים המותרים, לאוכלטו טמאות, והם המאכלים האסורים, שאמרה בהם התורה: טמאים המה לכם (ויקרא י״א:כ״ח), ורמז שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת. ואמר: אם חכמת חכמת לך (משלי ט׳:י״ב), הזכירו כי המצות המעשיות, כגון שחיטת הצואר, ללמדנו המדות הטובות והמצות הגזורות במינין לזקק את נפשותינו, וכמו שאמרה תורה: ולא תטמאוטז את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא (ויקרא כ׳:כ״ה). אם כן, כולן לתועלתנו בלבד. וזה כמו שאמר אליהוא: אם חטאתיז מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו (איוב ל״ה:ו׳), ואמר: או מה מידך יקח (איוב ל״ה:ז׳). וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו.
ושאלו בירושלמי בנדרים (ירושלמי נדרים ט׳:א׳) אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקום, והשיבו על השאלה הזאת, אי זהו כבוד המקום, כגון סוכה שאיני עושה, לולב שאיני עושה,יח תפילין שאיני נותן,יט והייניכ כבוד המקום, משמע דלנפשיה הוא דקא מהני, כהדא: אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח, אם חטאתכא מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו (איוב ל״ה:ו׳-ז׳). הנה ביארו שאפילו הלולב והסוכה והתפילין שצוה בהן שיהו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך י״י ממצרים (שמות י״ג:ט׳), אינן לכבוד השם יתברך אבל לרחם על נפשותינו. וכבר סדרו לנו בתפלת יום הכפורים: אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך, וכן אמר בתורה: לטוב לך (דברים י׳:י״ג) כאשר פרשתי (רמב״ן דברים י׳:י״ב). וכן: ויצונו י״י לעשות אתכב החקים האלה, לטוב לנו כל הימים (דברים ו׳:כ״ד). והכונה בכולם: לטוב לנו, ולא לו יתברך ויתעלה. אבל כל מה שנצטוינו שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות.
וכן מה שאמרו (בבלי ברכות ל״ג:): לפי שעושה מדותיו של הקב״ה רחמים, ואינן אלא גזרות, לומר: שלא חס האלכג על קן צפור, ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה. אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר, כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השוורים הגדולים והיחמורים,כד שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזריים מאד. ומפני זה אמרו (בבלי קידושין פ״ב.) טוב שבטבחים שותפו של עמלק. והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינם רחמים עליהם, אבל גזרות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות. וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזרות, כמו שאמרו (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:ב׳) במשל המלך נכנס למדינה, אמרו לו עבדיו: גזור עליהםכה גזירות, אמר להם: כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות. כך אמר הקב״ה: קבלתם מלכותי, אנכי י״י אלהיך (שמות כ׳:ב׳), קבלו גזירותי: לא יהיה לך וכו׳ (שמות כ׳:ב׳).
אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בשלוח הקן מדרש שיש במצוה סוד. אמר רבי רחמאי, מאי דכתיב: שלח תשלח את האם, ולא אמר את האב, אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה שנקראת אם העולם, דכתיב: כי אם לבינה תקרא (משלי ב׳:ג׳). מאי ואת הבנים תקח לך – אמר רבי רחמאי אותן בנים שגדלה, ומאי נינהו, שבעת ימי הסוכות, והייני שבעת ימי השבוע וכו׳ והנה המצוה רומזת לענין גדול, ולכך שכרה מרובה: למען ייטב לך והארכת ימים.
IF A BIRD'S NEST CHANCE TO BE BEFORE THEE. This also is an explanatory commandment, of the prohibition ye shall not kill it [the dam] and its young both in one day,1 because the reason for both [commandments] is that we should not have a cruel heart and be discompassionate, or it may be that Scripture does not permit us to destroy a species altogether, although it permits slaughter [for food] within that group. Now, he who kills the dam and the young in one day or takes them when they are free to fly [it is regarded] as though he cut off that species.
Now, he [Rabbi Moshe ben Maimon] wrote in the Moreh Nebuchim2 that the reason for the commandment to release the mother bird when taking its nest and the prohibition against killing the dam with its young on one day is in order to admonish us against killing the young within the mother's sight, for animals feel great distress under such circumstances. There is no difference between the distress of man and the distress of animals for their young, since the love of the mother and her tenderness to the children of her womb are not the result of reasoning or [the faculty of intelligent] speech, but are produced by the faculty of mental images3 which exists among animals even as it is present in man. But if so4 the main prohibition in killing the dam and its young applies only when killing [first] the young and [then] the dam [but not vice versa, whereas the Torah forbids it to be done either way]! But it is all an extraordinary precaution,5 and it is more correct [to explain them as prohibitions] to prevent us from acting cruelly.
And the Rabbi [Moshe ben Maimon] said further:6 "Do not contradict me by quoting the saying of the Sages,7 'He who says in his prayer: Even to a bird's nest do Thy mercies extend [etc., they silence him,' which would seem to imply that there is no reason other than the Will of G-d for the commandment to release a dam when taking its nest], for that is one of two opinions, namely, the opinion of the Sage who holds that the commandments [of the Torah] have no other reason but the Will of the Creator. We follow the second opinion that there is a reason for all commandments." And the Rabbi [Moshe ben Maimon] raised a difficulty from a text in Bereshith Rabbah [which contradicts his theory that there is a reason for every commandment]. The text reads:8 "And what difference does it make to the Holy One, blessed be He, whether an animal is slaughtered from the front of the neck or the back? Surely you must say the commandments have been given only for the purpose of refining [disciplining] men through them, as it is said, Every word of G-d is refined."9 Now, this theory, categorically stated by the Rabbi [Moshe ben Maimon] concerning the commandments that there is a reason for them, is indeed very clear. There is a reason, benefit, and improvement for man in each of them, aside from the reward by Him Who commanded it, blessed be He! Our Sages have already stated:10 "Why were the reasons for the commandments not revealed? etc."11 And they further interpreted:12 "And for stately clothing13 — this refers to one who uncovers matters that were concealed by the Ancient of days.14 And what are these matters? They are the reasons for [the commandments of] the Torah." The Rabbis have further expressed themselves on the subject of the Red Heifer15 concerning which Solomon said, "I achieved [a knowledge of the reasons for] everything, but the section of the Red Heifer I examined, inquired into, and searched; All this have I tried by wisdom; I said, 'I will get wisdom,' but it was far from me.16 And Rabbi Yosei the son of Rabbi Chanina said: The Holy One, blessed be He, said to Moses, 'To you I reveal the reason of the Red Heifer, but for others it is a statute [a commandment for which we know no reason].' For it is written, And it shall come to pass in that day, that there shall not be light, but heavy clouds 'v'kipaon' (and thick).17 The word is spelled yekipaon,18 intimating that matters concealed from you in this world are destined 'to be revealed' in the World to Come, like a blind man who suddenly sees, as it is written, And I will bring the blind by a way that they knew not,19 and it is further written, These things have I done and I did not leave them undone,20 for I have done them already to Rabbi Akiba" [meaning that the explanations were revealed to Rabbi Akiba].
Thus the Rabbis explained that our lack of knowledge of the reasons of [the commandments of] the Torah is but a barrier in our minds, and that the reason for the most difficult of the commandments [i.e., the Red Heifer] has already been revealed to the Sages of Israel [such as Rabbi Akiba, as mentioned in the above Midrash]. There are many such texts among the words of the Rabbis, and Torah and Scripture, which teach to that effect; and the Rabbi [Moshe ben Maimon] mentioned some of them. But those Agadic [homiletic] statements, presenting difficulty to the Rabbi, are in my opinion, intended to express another thought as follows:
The benefit from the commandments is not derived by the Holy One Himself, exalted be He. Rather, the advantage is to man himself, to withhold from him physical harm or some evil belief, or unseemly trait of character, or to recall the miracles and wonders of the Creator, blessed be He, in order to know the Eternal. It is this [which the Rabbis intended in saying]21 that the commandments were given "for the purpose of refining men," that they may become like "refined silver," for he who refines silver does not act without purpose, but to remove therefrom any impurity. So, also, the commandments eliminate from our hearts all evil belief, and [are given] in order to inform us of the truth and to recall it always. Now this very same Agadah [homily] is mentioned in the Yelamdeinu22 in the section of These are the living things:23 "And what difference does it make to the Holy One, blessed be He, whether one eats of an animal which is ritually slaughtered or if he just stabs it? Do you benefit Him or harm Him at all? Or what does it matter to Him if one eats clean animals or unclean? If thou art wise, thou art wise for thyself.24 Surely the commandments have been given only to refine men, as it is said, The words of the Eternal are pure words,25 and it is further said, Every word of G-d is refined.26 Why? So that [the word of G-d] should protect you." Thus it is clearly stated here that the Rabbis [in this Midrash], meant to say merely that the benefit [accruing from observance of the commandments] is not for His sake exalted be He, [nor] that He is in need of the light of the candelabrum as one might think, or that He needs the food of the offerings and the odor of the incense as might appear from their simple meanings. Even regarding the memorial He hath made for His wonderful works,27 that He commanded us to perform in memory of the Exodus and Creation, the benefit is not for Him, but so, that we should know the truth and be meritorious enough to be worthy that He protects us, for our utterances and remembrances of His wonders are accounted by Him as things of nought, and vanity.28 And the Midrash brought proof from [the law specifying] slaughter by cutting the neck in front or in the back, meaning to state that all the benefits are to us and not to the Holy One, blessed be He, because it is impossible to say concerning slaughter that there is more benefit and glory to the Creator, blessed be He, by cutting the neck in front than by cutting it in the back or by stabbing the animal. Rather, all these advantages are to us — to lead us in paths of compassion even during [the process of] slaughtering. And then the Rabbis brought another proof: "Or what does it matter to Him if one eats clean things," — that is, foods permissible to the eater — "or eats unclean things," that is, forbidden food concerning which the Torah declared they are unclean unto you.29 However, He implied that [these laws were given to us] so that we might develop a fine soul and be wise men perceptive to the truth. By quoting the verse, If thou art wise, thou art wise for thyself30 the Rabbis [in the above Midrash] mentioned the principle that the commandments pertaining to rites such as slaughter by [cutting of] the neck are to teach us traits of good character. The Divinely ordained commandments which define the species [of animals and birds which are permissible to us] are to refine our souls, just as the Torah has said, and ye shall not make your souls detestable by beast, or by fowl, or by any thing wherewith the ground teemeth, which I have set apart for you to hold unclean.31 If so, all the commandments are solely to our advantage. This is as Elihu said, If thou hast sinned, what doest thou against Him? And if thy transgression be multiplied, what doest thou unto Him?32 And again he states, If thou be righteous, what givest thou Him? Or what receiveth He of thy hands?33 This is a consensus in all the words of our Rabbis. Thus they asked in Yerushalmi Nedarim34 whether they may open the way [to release one from a vow or oath] by reason of the honor due to G-d35 in matters between man and G-d. On this question the Rabbis answered [there]: "What is an example of [a vow being released because of] the honor due to G-d? [If you say that it is a case where he swore] 'I shall not make a Booth, I shall not take the palm-branch, I shall not put on phylacteries' — but do you call this 'by reason of the honor due to G-d?' It is for oneself that [the observance of the commandments] helps, just as it is said, If thou be righteous, what givest thou Him? Or what receiveth He of thy hands?36If thou hast sinned, what doest thou against Him? And if thy transgression be multiplied, what doest thou unto Him?"37 Thus the Rabbis have explained that even the palm-branch, the Booth, and the phylacteries concerning which He commanded that they shall be for a sign upon thy hand, and for frontlets between thine eyes; for by strength of hand the Eternal brought us forth out of Egypt38 — are not ordained to honor G-d, blessed be He, but to have compassion on our souls. And the Sages have already arranged it for us in the [Closing] Prayer on the Day of Atonement, stating: "Thou hast distinguished man from the beginning, and hast recognized him [to be privileged] to stand before Thee, for who shall say unto Thee, 'What doest Thou?' and if he be righteous what can he give Thee?" Similarly, it states in the Torah, which I command thee this day for thy good,39 as I have explained.40 So also, And the Eternal commanded us to do all these statutes, to fear the Eternal our G-d, for our good always.41 And the intent in all these expressions is "for our good," and not for His, blessed and exalted be He! Rather, everything we have been commanded is so that His creatures be refined and purified, free from the dross of evil thoughts and blameworthy traits of character.
So, too, what the Rabbis have stated,42 "Because he treats the ordinances of G-d like expressions of mercy, whereas they are decrees"43 means to say — that it was not a matter of G-d's mercy extending to the bird's nest or the dam and its young, since His mercies did not extend so far into animal life as to prevent us from accomplishing our needs with them, for, if so, He would have forbidden slaughter altogether. But the reason for the prohibition [against taking the dam with its nest, or against killing the dam with its young in one day] is to teach us the trait of compassion and that we should not be cruel, for cruelty proliferates in man's soul as it is known that butchers, those who slaughter large oxen and asses are men of blood;44they that slaughter men,45 are extremely cruel. It is on account of this [cruelty] that the Rabbis have said:46 "The most seemly among butchers is a partner of Amalek." Thus these commandments with respect to cattle and fowl are not [a result of] compassion upon them, but they are decrees upon us to guide us and to teach us traits of good character. So, too, the Rabbis refer to all commandments of the Torah — positive and negative — as "decrees," as they said47 in the parable of "the king who entered a country, and his attendants said to him, 'Promulgate decrees upon them.' He, however, refused, saying, 'When they will have accepted my sovereignty, I will promulgate decrees upon them.' Similarly did the Holy One, blessed be He, [say to Israel], 'You have accepted My sovereignty: I am the Eternal thy G-d,48 accept My decrees: Thou shalt have no other gods etc.'"49 However, in the Midrash of Rabbi Nechunya ben Hakanah50 there is an interpretation with respect to releasing a mother bird when taking its nest, which states that there is a secret in this commandment. "Rabbi Rechimaie said, What is the meaning of that which is written, Thou shalt in any wise let the dam go,51 and it did not say 'the father?' [This implies that the verse commands] only Thou shalt in any wise let the dam go with the honor of that 'understanding'52 which is termed 'the mother of the world,' as it is written, Yea 'im' (if) thou call for understanding.53 And what is the meaning of the phrase, and the young, take thou to thee?54 Said Rabbi Rechimaie, It means those young that she raised. And what are they? They are the seven days of [the Festival of] Tabernacles, and the laws of the seven days of the week etc." Thus this commandment alludes to a great matter, and therefore the reward for the observance thereof is abundant, [as it is said], that it may be well with thee, and that thou mayest prolong thy days.55
1. Leviticus 22:28.
2. Guide of the Perplexed III, 48.
3. "Machshavah." So in Al Charizi's translation which was used by Ramban. In Ibn Tibbon's translation the term is ham'dameh — "imagination."
4. This is Ramban's reason for disagreeing with Rambam's explanation.
5. For — in defense of Rambam's explanation — we would be forced to add that the primary prohibition is against killing first the young and then the dam; the prohibition against first killing the dam and then the young is but a precautionary measure lest one may accidentally reverse the order. While we might contend this in defense of Rambam's theory, Ramban concludes, "and it is more correct etc." This explanation would seem to be more logical because it does not differentiate between the order of taking or slaughtering the dam and its young. Hence Ramban's language. The full significance of this theory of Ramban will be made clearer further on in the text.
6. Guide of the Perplexed III, 48.
7. Berachoth 33b. See Note 168 further on.
8. Bereshith Rabbah 44:1. Rambam's discussion of the text is found in "Guide of the Perplexed," III, 26.
9. Proverbs 30:5. This text of Bereshith Rabbah implies that some commandments have no other reason than the fact that they were so willed by G-d, which contradicts Rambam's main thesis that there are reasons for all commandments. Rambam proceeds ("Guide of the Perplexed," III, 26) to explain this text, in harmony with his theory. In the lengthy discussion to follow, Ramban will strongly agree with Rambam's main theory that there is a reason for every commandment. As for the difficulty posed by the text of Bereshith Rabbah, he will offer his own solution.
10. Sanhedrin 21b.
11. See "The Commandments," Vol. II, pp. 330-331.
12. Pesachim 119a.
13. Isaiah 23:18. The Hebrew reads: v'limchaseh athik, which the Rabbis interpret to mean: "and to the things concealed by the Ancient of days (G-d)" — there will be a special reward for him that reveals these secrets that lie hidden in the commandments of the Torah.
14. Daniel 7:13.
15. Bamidbar Rabbah 19:3-4.
16. Ecclesiastes 7:23.
17. Zechariah 14:6.
18. In other words, by tradition we are to read the word v'kipaon, although in the Masoretic text it is written yekipaon, in the future tense, as explained in the text.
19. Isaiah 42:16.
20. Isaiah 42:16.
21. Bereshith Rabbah 44:1. Rambam's discussion of the text is found in "Guide of the Perplexed," III, 26.
22. See Vol. II, p. 131, Note 196, for explanation of the term.
23. Leviticus 11:2. — The text quoted is found in Tanchuma (Buber), Shemini 12.
24. Proverbs 9:12.
25. Psalms 12:7. As silver refined in a crucible on the earth, purified seven times.
26. Proverbs 30:5. This text of Bereshith Rabbah implies that some commandments have no other reason than the fact that they were so willed by G-d, which contradicts Rambam's main thesis that there are reasons for all commandments. Rambam proceeds ("Guide of the Perplexed," III, 26) to explain this text, in harmony with his theory. In the lengthy discussion to follow, Ramban will strongly agree with Rambam's main theory that there is a reason for every commandment. As for the difficulty posed by the text of Bereshith Rabbah, he will offer his own solution.
27. Psalms 111:4.
28. Isaiah 40:17.
29. Leviticus 11:28.
30. Proverbs 9:12.
31. Ibid., 20:25.
32. Job 35:6.
33. Ibid., (7).
34. Yerushalmi Nedarim IX, 1.
35. Before releasing a person from a vow or oath, the Sage must ascertain that, had the supplicant known of a particular fact, he would not have made the vow or oath. The question arose whether the Sage may say to him, "If you had known that he who vows is evil in the eyes of G-d, would you still have vowed?" See also, Ramban in Numbers 30:2 (Vol. IV, pp. 345-346).
36. Ibid., (7).
37. Job 35:6.
38. Exodus 13:16.
39. Above, 10:13.
40. Ibid., (12).
41. Ibid., 6:24.
42. The Rabbis of the Gemara made the following remark with reference to the Mishnah quoted above (see text at Note 139): "He who says in his prayer: 'Even to a bird's nest do Thy mercies extend' etc., they silence him." The reason for this law as stated in the Mishnah is now explained by the Rabbis of the Gemara: "Because he [the supplicant] treats etc." (see text). — Berachoth 33b.
43. "To inform them that they are His servants, and that they keep His commandments, decrees and statutes, even such matters concerning which Satan and the nations of the world taunt Israel saying, 'What need is there for this commandment?'" (Rashi ibid). Now, this text of the Mishnah and Gemara was explained above by Rambam as exemplifying the opinion that there is no reason for fulfillment of the commandments of the Torah other than the Will of the Creator, while we follow the second opinion that there is a reason for every commandment. Ramban will now proceed to explain this text, in accordance with the accepted opinion that there is a reason for every commandment, thus making this text to be the consensus of all Sages.
44. Psalms 55:24.
45. Hosea 13:2.
46. Kiddushin 82a. Amalek is the symbol of cruelty, as he attacked the enfeebled, faint and weary, (further 25:18).
47. Mechilta, Bachodesh 6. See Vol. II, p. 286, where Ramban quotes the same text with some minor changes.
48. Exodus 20:2.
49. Ibid., (3).
50. Sefer Habahir, 104-105. See Vol. I, p. 24, Note 42.
51. (7).
52. Here used in a Cabalistic sense. See my Hebrew commentary p. 451.
53. Proverbs 2:3. The Sefer Habahir obviously intimates that the word be read eim (mother), thus suggesting: "the mother [of the world] is called 'understanding.'"
54. (7).
55. (7).
כי יקרא קן צפור – לכך נסמכו פרשיות הללו לומר דמצוה גוררת מצוה שע״י שלוח הקן יזכה לאורך ימים ושיבנה בית חדש ויעשה מצות מעקה ומה כתיב אחריו לא תזרע כרמך כלאים שתזכה לכרם ולזרוע ומה כתיב אחריו לא תחרוש בשור ובחמור יחדו שתזכה לשוורים וחמורי׳ ולא תחרוש בהם יחדו ומה כתיב אחריו לא תלבש שעטנז שתזכה לטלית נאה ותעשה בו ציצית וגדולה מצות ציצית כדמסיק בפרק במה מדליקין כל הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשין אותו שני אלפים ושמונה מאות עבדים שנא׳ ביום ההוא יחזיקו עשרה אנשים וכו׳. ד״א כי יקרא זש״ה קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט מה כתיב אחריו כסא כבוד מרום מראשון מה ענין זה לזה ללמדך שהקורא הזה מביא ביצים משאר עופות ויושב עליהן עד שיוצאים מקליפתן ונעשים אפרוחים והן עולין עליו ומורטין את כנפיו ואוכלין אותו וכשהוא רוצה לברוח אינו יכול ומצא אותו חיה או שרץ ואוכלו מי גרם לו זה על שגזל ביצים שאינם שלו כך עכו״ם שפשטו ידיהם בכסא הכבוד שהחריבו ביתו ושרפו היכלו לסוף יאבד זכרם.
כי יקרא כן צפור לפניך בדרך, "if you encounter by chance a bird's nest on your way, etc.;" the reason why these paragraphs follow one another is that the performance of one commandment brings in its wake the performance of additional commandments. (Compare Devarim Rabbah, 6,4 on our portion). Seeing that the reward for the performance of the commandment just discussed results in your enjoying long life, you will have the opportunity to devote yourself for more years to Torah study. When you build a house for yourself, you will be able to perform the commandment of erecting a fence on the edges of its roof to protect anyone from falling off it. When the Torah follows with the warning not to mix seeds of different plants when planting a vineyard, you will enjoy harvesting the fruit of that vineyard. When you are warned not to harness an ox and a donkey to the same plow,1 you will enjoy owning many oxen and many donkeys as a result of observing that commandment. When the Torah subsequently warns you not to wear garments in which linen and wool have been woven in the same cloth [except when commanded to do so for the tzitzit in certain situations], you will be able to afford buying a beautiful tallit on which to perform the commandment to attach these fringes. (Compare Tanchuma, section 2). The commandment to own garments which qualify for the attaching of these fringes is extremely important as we know from the Talmud, tractate Shabbat folio 32. According to a statement on that folio, anyone who is meticulous about the observance of that commandment will eventually be in command of 2800 servants. This statement is based on Zecharyah 8,23: בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלוהים עמכם, "in those days ten men from nations of every tongue will take hold,-they will take hold of every Jew by a corner of his cloak and say: 'let us go with you, for we have heard that G–d is with you.'2 This is also the interpretation of Jeremiah 17,11-12: קורא דגר ולא ילד, עושה עושר ולא במשפט, "like a partridge announcing that it has hatched young when this is not true, or like amassing riches illegally;" this is followed by the line: "כסא כבוד מרום מראשון, "O throne of glory exalted from of old;" how does this line connect with the line preceding it?" It teaches that the partridge brings eggs from other birds and sits on them until they come out of their shells and become chicks and they pounce on him and mutilate his wings and eat him, and when he wants to escape he cannot, and an animal or a vermin finds him and eats him. Who caused this sequence? Whoever steals eggs that are not his own. The prophet uses this simile to describe the gentiles who boast about their ill gotten gains which are the result of robbery. These gentiles, who destroyed the Holy Temple by burning it, will eventually have to pay for their crime by becoming totally extinct.
1. [as it would result in the donkey suffering pain, seeing it is so much weaker. Ed.]
2. [There are 70 tongues, multiplied by ten multiplied by four corners on each garment of a Jew adorned with tzitzit. Ed.]
כי יקרא קן צפור לפניך – לכך נסמכו פרשיות הללו לומר מצוה גוררת מצוה שע״י שלוח הקן יזכה לאורך ימים ושיבנה בית חדש ויעשה בו מעקה. ד״א כי יקרא קן צפור לפניך זש״ה קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא וכו׳ מה כתיב אחריו כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו מה ענין זה לזה לומר לך שהקורא הזה גזל בצים משאר עופות וישב עליהם עד שיצאו מקליפתן והם עולין עליו ומורטין כנפיו וכשרוצה לברוח אינו יכול ומוצא אותו חיה או שרץ ואוכלו מי גרם לו זה על שגזל הבצים שאינן שלו כך או״ה שפשטו ידיהם בכסא הכבוד והחריבו ביתו ושרפו היכלו לסוף הקב״ה יאבד זכרם.
לא תקח האם על הבנים – כתב הרמב״ן הטעם בזו המצוה כמו אותו ואת בנו כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזר ולא נרחם. או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע״פ שהתיר שחיטה במין ההוא. והרמב״ם כתב במורה הנבוכים שטעם שלוח הקן ואותו ואת בנו שלא נשחוט הבן לעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה על זה ואין הפרש בין דאגת אדם ודאגת בהמה על בניהם. וכתב הרמב״ן וא״כ אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו אבל הכל הרחקה. ויותר נכון בעבור שלא נתאכזר:
לא תקח האם על הבנים, "do not take the mother bird with the young birds." Nachmanides writes that the rationale behind this commandment is the same as the one behind the prohibition to slaughter both a calf and its mother on the same day. The purpose of the legislation in both instances is to ensure that our hearts will not become insensitive to animal's feelings, as once they have become such, the next step is insensitivity to our fellow humans' feelings.
Alternately, the legislation is a reminder by the Torah that we must not do something, which, if duplicated many times would lead to the extinction of the species in question.
Maimonides in his Moreh Nevuchim section 3,48 writes that the reason for both the above-mentioned pieces of legislation is to avoid a mother animal watch its young being slaughtered before its own eyes, as the sensitivity to such a happening is as great among animals as it is among humans. Nachmanides, questioning Maimonides' approach, writes that if it were correct the legislation of לא תשחטו אותו ואת בנו, "do not slaughter mother animal and its young," should apply only when the younger animal is slaughtered first. Once the mother animal has been slaughtered there is no reason not to proceed with the slaughter of its young. Halachah forbids the slaughtering of both generations on the same day regardless of the order in which these animals are slaughtered. [Compare Maimonides' own ruling in chapter 12 of hilchot shechitah, that if someone first slaughters the cow, and then two of her calves on the same day, he has committed 2 transgressions and is punished separately for each. Ed.] It is therefore more likely that the point of these two items of legislation in the Torah is to prevent Jews from becoming cruel.
יקרא קן – בגימטריא פרט למזומן.
אפרוחים או ביצים – בגימטריא בצריכין לאמן.
כי יקרא קן צפור – מטעם קריאה כי הציידים קוראים ומצפצפים צפצוף העופות, ולרגלם הקנים מחקים קול עוף ועוף כדי שיבואו אמם או אביהם, או יצאו או ירימו קול האפרוחים וידע מקום הקן.
אמר {המחבר}: וטעם זאת המצוה מבוארת בעצמה, כטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כ״ב:כ״ח), וכן לא תבשל גדי בחלב אמו (שמות ל״ד:כ״ו), והיא להרחיק מעלינו מדת האכזריות, אבל כי מצורף זו אומר אני, כי תורתנו השלמה רצה לתת לנו דעות שלמות, וזה להקנותנו ידיעת המציאות ככל יכולתנו, ולכן כונה בזה שתי כונות, האחת להודיענו מדרגת מציאותנו, ונמשך לזה להסיר מעלינו תכונת ההתנשאות והגאוה, וזה כי ידוע כי סוגנו הכולל הוא גשם, ותחתיו צומח ותחת הצומח החי, ותחת החי המדבר הוא האדם ואישיו, וזה כלל מציאות עולם היסודות, ומבואר כי המון העם יסבלו כל זה, אף כי לגאותנו נתהלל במתת שקר, ונדמה שאין יחס בינינו ובין שאר בעלי חיים, אף כי עם הצמחים ככרוב ושאר ירקות, אף כי עם השדות.
לכן להרחיק ממנו כל הסכלות הזה, נתנו לנו מצות שונות קצתם בגשם הדומם, וקצתם בצמח, וקצתם בחי, וקצתם במדבר, עד שתחת המדבר שהוא מין האדם האחרון החל ודקדק בו מאד. וצונו השם לחמול על אישי האדם מאי זה עם שיהיו כמו שקדם, רצוני בהלחמנו על העמים, זולת שבעת גוים כי הם כחיות רעות, וכן מצות יפת תאר לא תתעמר בה (דברים כ״א:י״ד), ורבים כן, כל שכן עם האישים שהם מדתנו ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י״ט:י״ח), לא תראה את שור אחיך (דברים כ״ב:א׳), או לא תראה חמור אחיך (דברים כ״ב:ד׳), ורבים ציווים כן וזהו הראש, ואחר על יתר האנשים שאינם מדתנו כמו שביארנו.
ואחר שהפליג במדה הזאת עם כלל מין האדם, ציונו אחר כן על כלל מין החי, והוא: כי תאוה נפשך לאכול בשר (דברים י״ב:כ׳), שלא נהרגם ללא צורך רק לאכול, אחר שטבע האדם כן חייב שיתאוה לבשר, כי עיקר הכונה היה שלא נאכל בשר, כי יספיקו לנו הצמחים, ולכן בבראשית לא הותר לנו רק עשב השדה, ואחר המבול נתפשט אכילת בעלי חיים שהוא כאילו נאכל אבינו, כי הוא סוגנו הקרוב, ולכן צותנו התורה לחמול עליהם כמו שזכרנו מצות אותו ואת בנו, ולכן לא תבשל גדי בחלב אמו, וכן כי יקרא קן צפור לפניך. ואילו יכלה התורה למנענו יותר היתה עושה, אבל כי היות קורבתנו לסוג החי מעטה מקורבתנו למין המדבר, חלשו ומעטו המצות באהבתו ובחמלתו. וכפי מדרגה זו באה אחר החי המצוה בסוג הצמח כמו שקדמה מצות לא תשחית את עצה (דברים כ׳:י״ט), ובעבור רחקו יותר חלשו מצותיו.
וכפי מדרגה זו באה אחר הצמח המצוה בסוג הגשם בשדות, כמו שקדמה מצות השמטה, לתת מנוחה מה לאדמה כי ממנה לקחנו, ובעבור רחקו יותר חלשו מצותיו. וכלל הדבר הקננו נותן תורתנו בכלל זה ידיעת חלק גדול מן המציאות השפל תקיף ידיעת הסוג הראשון מהעשרה סוגים העליונים, והקננו תכונת הענוה והשפלות עד שנדע ויהיה בין עינינו כי אנחנו כחמור ופרד, גם ככרוב ורמון גם כאבן דומם, גם הקננו בזה תכונת הרחמנות, שתכליתה לרחם על האיש הטוב שכל העולם לא נברא אלא לצות לזה.
כי יקרא קן צפור לפניך וגו׳ עד אשר תכסה בה.
כי יקרא קן צפור – רוצה לומר: עוף טהור ואמר כי יקרא שאם היה מזומן כמו אווזים ותרנגולים ומה שידמה להם אינו חייב לשלח ולזה אמר גם כן לפניך בדרך.
בכל עץ או על הארץ – הוא מבואר שדבר הכתוב בהווה אך באי זה מקום שימצא הקן נוהג בו זה הדין ואפילו היה על המים.
אפרוחים או בצים – הנה לפי הוראת הגדר יקראו אפרוחים החיים וכן הבצים שתרבץ האם עליהם הם ראוים להיות מהם אפרוח, ואם לא – לא ידבק בהם גדר הביצה ולא אמר אפרוחים או בצים אלא בהווה שהרי אמר קן צפור וכבר יקרא קן צפור אפילו אין בו כי אם אפרוח אחד או ביצה אחת.
והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים – מגיד שאם אינה רובצת עליהם מותר לקחת אותה ואם היא רובצת על דבר מבדיל בינה וביניהם והדבר ההוא נוגע בהם כמו שהיה עליהם בגד והיא רובצת על הבגד ההוא ומה שידמה לזה הרי הדבר ספק אם תקרא רובצת עליהם אם לא ומגיד שאם היה הזכר רובץ עליהם לא ינהג בו זה הדין כי אינו אם וכן אם נשחטה האם שם בקן שהרי אינה אם ואינה בת שלוח.
לא תקח האם על הבנים – זאת היא כשהיתה האם לך אם לקחת אותו אבל אם של מוקדשין או שהרגה את הנפש אתה רשאי לקחת אותה.
לא תקח בעודה על בניה. כי פי׳ על הבנים בעודה על הבנים ותנן בפרק שלוח הקן היתה מעופפת בזמן שכנפיה נוגעים בקן חייב לשלח אין כנפיה נוגעים פטור מלשלח ותניא רובצת ולא מעופפת יכול אפילו כנפיה נוגעות בקן ת״ל רובצת ויהיה פי׳ לא תקח האם על הבנים לא תקחנה בעודה רובצת על בניה לאפוקי מעופפת כשאין כנפיה נוגעות בקן שהוא פטור מלשלח:
אחר כך אמר כי יקרא קן צפור לפניך וגו׳ שלח תשלח את האם – הנה בכאן ג״כ רצה להדריך האדם במדות טובות ולהרחיקו ממדות הרעות כמדת האכזריות והכילות. ולכן אמר לא תקח האם על הבנים. ואע״פ שאמרו האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ובטוב יזכר שמך משתקים אותו וכו׳. כן האמת שאין הטעם האמיתי משום אכזריות כי טעם אחר יש בו. אבל עם כל זה פשט המצוה נראה כך. כי התורה יש בה פנימי וחיצון. כאומרו אם תבקשנה ככסף. וכבר פירשתי אלו הפסוקים. והנה לפי הנראה כמו שהזהיר למעלה על ענין יצר הרע שלא ישמע אליו ובפרט בענין הנשים. כאומרו לא יהיה כלי גבר על אשה. כן בא להזהיר בנאי על ענין חמדת הממון. שלא ישמע אל דברי יצר הרע שאומר לו קח לך אם על בנים. ובזה תרויח כמוי מהאם והבנים. ולא תחוש לד״ת שאמרה שלח תשלח את האם. ולזה הזהירה תורה ואמרה לא תקח האם על הבנים למען ייטב לך. כי טוב אחר לך צפון לא יערכנו זהב וזכוכית. ולא תשמע אל דברי הנביא השקר הוא יצר הרע הנקרא נבל וכילי. כי כשמו כי הוא נבל שמו ונבלה עמו והוא שונא לך ומבקש רעתך. ולכן הזהיר למעלה עזוב תעזוב עמו. בין שיהיה שונא או אוהב. ואפי׳ שיהיה שונא בעבירה כאומרו הלא משנאיך ה׳ אשנא. וכמו שאמרו מצוה לטעון עם השונא משום הכנעת היצר הנקרא שונא. כאומרו אם רעב שונאך האכילהו לחם כמו שפירשתי למעלה. וג״כ דבר על אדם שיש לו שונא. ואע״פ שנראה שעושה חסד לנקמה. כאומרו כי גחלים אתה חותה על ראשו. כבר תירצו שפירושו כי גחלים אתה מסיר מעל ראשו. כמו השמרו לכם עלות בהר שהוא כמו מעלות. ופירושו אם תעשה חסד לשונאך אתה מסיר האש שבלבו עליך. ואתה גורם להשיב חמתו. וי״מ כי מבשתו הוא נשרף ונכווה ומתנחם. ולא ירע לך ולא די זה אלא וה׳ ישלם לך. ולכן צותה התורה כי תראה חמור שונאך. שכוונת התורה להסיר הכעס ולבקש השלום לעשות לפנים משורת הדין. ואע״פ שכתוב בפרשה וכן תעשה לכל אבידת אחיך. הראשונים היו מחזירים אבידת העו״ג משום קדוש השם. כדאשכחן בירושלמי דבי מלכא אבד אבידתא. נפק כרוזא דאהדר בגו תלתא יומין יהבי ליה תרקבא דדינרי. ואי תשתכח בידיה לבתר הכי יתיזו את ראשו בסייף. אשכח רשב״י אבידת׳ ולא אהדר יתי׳. בתר תלתין יומין א״ל מלכא מ״ט לא אהדרת בגו תלתא יומי. אמר ליה אי אהדרנא סברנא כי מדחלתיך אהדרנא. אבל השתא בגין אוריתא. קלסיה ואמר בריך אלההון דיהודאי. ולכן צריך אדם לקדש את השם עכשיו יותר מבזמן הראשון משום דרכי שלום. ואם השונא הוא אמור על יצר הרע. לכן אמרו וה׳ ישלם לך ישלימהו לך. ולכן אין צריך לשמוע לו לפי שהוא נבל וכילי. אלא לשמוע לד״ת שאמרה לא תקח האם על הבנים:
ובזוהר אמרו למען ייטב לך. איטב לך הל״ל. מהו ייטב לך. זה השלוח ייטב לך. וזה רמוז בפסוק כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו. כי כשהאדם מקיים מצוה זו לשלח האם מעל הבנים. היא הולכת נודדת מקינה בהרים ובגבעות. צועקת ברוב כחה ממרת אמריה על בניה. עד שמלאך הממונה על העופות הלך ילך ובכה לפני השם. למה צוה לעשות כך בתורתו. אחר שהוא רחמים ודרכו לרחם על כל בריותיו. ואז השם זוכר לבניו ואומר שבכל צבא השמים אין מי שיזכר לבניו וירחם עליהם. או יתבע רחמים עליהם איך הולכים נעים ונדים ומפוזרים בארצות ומגורשים מבתיהם ומקינהם. ועל עוף זה יש פרקליטים גדולים. ואז השם אומר אחר שאין מליץ על בני. אני מדבר בצדקה רב להושיע ולרחם עליהם ולהחזירם לקיניהם ולבתיהם. ולכן השוה הכתוב הצפור נודדת מקינה לאיש נודד ממקומו. באופן שבסבת זאת הצפור הנודדת מקינה. השם זוכר לבניו ומרחם עליהם. וזה למען ייטב לך זה השלוח. ולא אמר איטב לך:
ובמדרש הנעלם רמזו בזאת הפרשה רמזים גדולים בענין גלות ישראל וגאולתם. ובענין הייחוד ובביאת משיחנו כשיתגלה. שיעטרו אותו בכל מיני זיין במקום הנקרא קן צפור לנקום נקמתינו. ואמרו שקן צפור הוא רמז על כנסת ישראל. ועליה אמר גם צפור מצאה בית מבראשית. שנאמר בה בחכמה יבנה בית. ודרור קן לה היא בי״ה שנאמר בה וקראתם דרור. בזמן שהצפור מצאה בית שהיא בית המקדש בבנינה. דרור שהיא שכינה עליונה. מצאה קן לה מלמעלה. מיד אשר שתה אפרוחיה הם ששה ספירות שהם ששת ימי המעשה כולם פורחות עמה בכמה חגים ומועדים טובים. ואפרוחים שהם ישראל למטה. כולם פורחים עמה בגלות. ובזמן דבנים אלו אין להם כנפים במצות עשה. נאמר בה לא תקח האם על הבנים. אם כן מהו כי יקרא. אלא בזמן שאין לשכינה מקום לחנות שם בקביעות. הולכת במקרה. וזהו כל הקובע מקום לתפלתו וכו׳. והנשמה שהיא קבועה בתפלה ובתורה היא מקום קבוע לשכינה לחנות בה. אבל הנשמה שאין לה קביעות בתפלה או בתורה. אלא אם מזדמנה לו במקרה. כן היא שורה עליה במקרה. וזהו כי יקרא קן צפור. דודאי הנשמה היא קן צפור. וכן הנשמות שלה שנקראו בתולות אחריה רעותיה. יושבות בגופים שהם קן שלהם. בדרך מקרה בזמן שאינן קבועים בבתי מדרשות ובבתי כנסיות. וזהו כי יקרא קן צפור בדרך. זאת היא קבורת רחל שהיא בפרשת דרכים. ושני המשיחים שמשם הם יוצאים כשבאים לגאול לישראל. בכל עץ זה עץ החיים. דכתיב ביה עץ החיים ועליו נאמר כי האדם עץ השדה. ועוד בכל עץ זה צדיק. שהוא עץ פרי עושה פרי. וזהו יום השבת ששם מתחבר הקב״ה עם השכינה. ועליו נאמר והיה כעץ שתול על וכו׳ אשר פריו יתן בעתו. שהיא ליל שבת שמשם פורחות נשמות חדשות בישראל שנקראו פנים חדשות. אפרוחים אלו תלמידי חכמים שבשבילם שורה שכינה בישראל. או ביצים אלו תינוקות של בית רבן שבשבילם שורה שכינה בישראל. והם בעלי מקרא בזמן שהם עוסקים בתורה ובמצות. שהם השם והשכינה. לחבר אותם כאחד. ויורשים משם הנשמות. ונקראים בנים של בעלי המשנה ובעלי מקרא. ועל זה והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים. והיא שוכבת עליהם בארבע כנפים שלה שנאמר וארבע כנפים. ולפעמים היא מסתלקת מהם. אלא בשביל שהם בניו דכתיב על כן המו מעי והם בעלי קבלה. שנאמר בהם לא תקח האם על הבנים ודאי הקב״ה התורה והמצוה היא שכינה. אשרי חלקו מי שמייחד אותם. ולכן זכור ושמור הם הקב״ה והשכינה. אשרי חלקו מי שמייחד אותם בשבת שהוא יסוד. והם כנגד תפילין של ראש ותפילין של יד. אשרי חלקו מי שמייחד אותם בקריאת שמע ביראה ובטהרה. שבזמן שישראל משתדלים בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה ביראה ואהבה. נאמר בהם לא תקח האם על הבנים. ובזמן שאין משתדלין כן נאמר בהם שלח תשלח את האם. ובזמן שישראל שומרים יום שבת ביראה ואהבה בזכור ושמור. נאמר בהם לא תקח האם וגו׳. ואם לאו שלח תשלח שני גירושים. ובזמן שישראל מקיימים מצות ברית מילה ומעבירים מהם ערלה ופריעה ביראה ואהבה. נאמר בהם לא תקח האם. ואם לאו שלח תשלח. ובזמן שישראל מתייחדין בקידושין ושבע ברכות בקדושה וברכה. נאמר בהם לא תקח האם. ואם לאו שלח תשלח את האם וגו׳. ואז ישראל בגלות. וגרמו לשכינה שנגרשה מקן שלה שהיא ירושלם הדא הוא דכתיב ובפשעיכם שולחה אמכם. ב׳ גירושים מבית ראשון ובית שני. וא״ת שאין הקב״ה מגורש עמה. לפיכך אמר הכתוב כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו. כדי לשמור לה מרשות אחרת דכתיב אני ה׳ הוא שמי. ובשבילה הקב״ה אסור ברהטים הוא אסור עמהם בתפילין של ראש במקום ריהטי המוח. וזהו אסור ברהטים. והוא חבוש עמהם בתפילין של יד בקשר של יד. הדא הוא דכתיב פארך חבוש עליך. ולפי שהוא חבוש עמהם בגלות. נאמר בו אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. והשכינה היא בית האסורים שלו. וסוד הדבר צרור המור דודי לי בין שדי ילין. ואין רשות ליחד השם בלא השכינה דכתיב כי אם בזאת יתהלל המתהלל. וכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש. ולכן כשישראל מבקשים שאלתם מהמלך. אומרים לה אנה הלך דודך אנה פנה דודך ונבקשנו מעמך. בכמה בקשות של התפלה. ובשבילך הוא יורד עלינו. אוי להם לבריות שהקב״ה אסור עמם בגלות והשכינה אסורה עמהם. ונאמר עליה אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. והגאולה שלו שהיא תשובה תלויה בידם. שהם חמשים שערי בינה ששם חירות העבדים. ולכן נזכרה יציאת מצרים חמשים פעמים בתורה. ואין רוצין לעשות תשובה כדכתיב ויפן כ״ה וכ״ה וירא כי אין איש. בחמשים אותיות של פסוק שמע ישראל המייחדים בכל יום פעמיים. שיש בהם כ״ה וכ״ה אותיות. וירא כי אין איש. שיעורר לבו ליחד השכינה ביניהם. והוא משגיח מן החלונות שנאמר בהם חלו נא פני אל ויחוננו. למי שנאמר בה אל נא רפא נא לה. שהרפואה בידו וידו פשוטה לקבל שבים. ועוד משגיח מן החלונות הם חלונות של בית הכנסת. לפי שהם בבית האסורים. והוא משגיח עליהם בכל יום ונותן להם מזונות. ויפן כ״ה וכ״ה. אם יש מי שישוב בתשובה לשבר בית האסורים שלהם. וירא כי אין איש. אלא איש לדרכו פנו לעסקיהם. כל אחד בעסקו איש לבצעו מקצהו. בבצע זה העולם לירש זה העולם. ואין הם מאותם שנאמר בהם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע. אלא וירא כי אין איש. כולם צועקים בתפלתם ביום הכפורים ככלבים הב הב לנו מזונות ומחילה וסליחה וכפרה וחיים כתבנו לחיים. והם עזי נפש ככלבים דשאר אומות. ואין להם בושת פנים. שאין להם מי שישוב בתשובה ראויה. ודומים לכלבים דכתיב בהם ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם. והם כמו ערב רב שכל חסד שעושים לעצמן עושים. ועוד הם שואלים מזון וכסות ועונה שהיא עונת זיווגם. שנאמר בה שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ואין מי שיבקש מזון שהוא שאר השכינה. כסותה זה כסות של מצוה. כסות של ציצית ועטוף שלו. ותפלין של יד. שנאמר בה תפלה לעני כי יעטוף. ועונתה. קריאת שמע בעונתה. ואם שלש אלה לא יעשה לה לשכינה. ויצאה חנם איו כסף. אין לו בושת פנים מהשכינה חצוף הוא. והן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. ובשביל כך כי היא כסותה לבדה זה גלגול ראשון. היא שמלתו לעורו זה גלגול שני. במה ישכב זה גלגול שלישי. ואלו הם שלשה לבושים. שלשה כסויים של שלשה גווני העין. שהם לבושים דבת עין שהיא הנשמה. ובאלה השלשה נאמר שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך. וכנגד אלו השלשה גוונים הם גווני הנר. שנאמר בהם וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש. וירא זה גוון אחד. מתוך הסנה זה השני. וירא והנה הסנה בוער באש הרי שלשה. והם כנגד שלשה גווני העין. בלבת אש זה בת עין. באותו זמן שיהיו מאירים שלשה גווני העין. שהם כנגד שלשה גווני הקשת. מיד וראיתיה לזכור ברית עולם. ובאותו זמן כי עין בעין יראו בשוב ה׳ את ציון. אור העין הוא עמוד האמצעי. בת העין בית שלו. באותו זמן שיפנה הענן מן בת עין. שנאמר בה סכותה בענן לך מעבור תפלה. שהיא תבלול בעין רומי הגדולה שכינה עליונה עתידה לומר להקב״ה. למה תעמוד בחוץ ואנכי פניתי הבית. אנכי של יציאת מצרים שאע״פ שאין חבוש מתיר את עצמו שהיא שכינתו מבית האסורים. שכינה עליונה יגאל לה׳. הה״ד וגאלתיך אנכי חי ה׳ שכבי עד הבקר. שהיא ימינו לקבל שבים ימין השכינה. באותו זמן שכינה עליונה כנשר יעיר קנו. שהיא ירושלים קן ו׳ על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו. הה״ד ואשא אתכם על כנפי נשרים. שבזמן שהשכינה בגלות נאמר בה ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה. אלא בשבת ויו״ט שמתיחדה עם בעלה. וכמה נפשות יתרות שיורדות עמה לדור בישראל. הה״ד ושמרו בני ישראל את השבת. אשרי חלקו מי שמתקן לה דירה נאה בלבו. וכלים נאים באבריו. ואשה נאה שהיא הנשמה. שבשבילה שורה הנשמה עליונה שהיא נשמת כל חי. וכמה מלאכים באים עמהם שהם שבעים. שתלויים מן זכור ושמור. וזהו ויכולו ע״ב. ונקראו אלו הנפשות אושפיזין. לפי שאין שורות בישראל אלא ביום השבת. וכשיוצא השבת כולם חוזרים למקומם. והנשמות שהם מצד השכינה עליונה נקראו אפרוחים. והנשמות שהם מצד שכינה תחתונה נקראו ביצים. וזהו סוד הפורש סוכת שלום עלינו. שכינה עליונה היא סוכת שלום שמסכך על שלום. שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום. סוכה היא למטה כ״ו ה״ס שהיא יאהדונה״י. סוכת שלום סוכה שהיא תפארת. באותו זמן יהיו הבנים ברשות הקב״ה. וקול יוצא ואומר לא תקח האם על הבנים. ומיד שיוצא זכור ושמור ויבא לילה דיום ראשון של שבת. קול שני יוצא שלח תשלח. כי יקרא קן צפור. היא סוכה. שכינה עליונה. בכל עץ. הה״ד ולקחתם לכם פרי עץ הדר. אפרוחים. אלו שבעה ימי סוכות. או ביצים. שבהם עושים שבעה הקפות. והסוד נקבה תסובב גבר. זהו סוד גן פרי עץ שכינה עליונה. עץ הוא לולב שהוא אתרוג. וצריך לנענע בו לששה קצוות ארבע רוחות מעלה ומטה. לעורר עליה ששה. ושלשה נענועים לכל צד עולין י״ח. וצריך ד״פ ח״י ח״י בנטילת לולב. שנים באנא. שנים אחרים בהודו לה׳ תחלה וסוף. ובאלה הנענועים הם משפילים ממעלה למטה שבעים אומות. ואח״כ כשנוצחים אותם אומרים אני והו הושיעה נא שני פעמים. ששם וי״ו מן ויס״ע ויב״א וי״ט. ובאותו זמן לא תקח האם על הבנים וכו׳. בא וראה שלח תשלח. מלאך יש שממונה על העופות שהם הנשמות שנקראו צפורים. סנדלפון שמו. ובזמן שאין ישראל מקיימין זאת המצוה. והולכת אם מגורשת. והבנים צווחין. הוא מלמד זכות על העופות ואומר והרי כתוב בך ורחמיו על כל מעשיו. למה גזרת על זאת העוף שתהיה מגורשת מקינה. וכן מטטרון מלמד זכות על שלו. שהם הרוחות מהכסא הנשמות. ומזאת החיה הרוחות ומאופן נפשות. והם בבריאה יצירה עשייה בשבת ויום טוב. יורדים עליהם נשמות ורוחות ונפשות בדרך אצילות רוח הקודש. וכל שר מלמד זכות על עופות שלו שהם נשמות שפורחות בבני אדם. ובזמן שישראל מקיימין זאת המצוה כל ממונה מלמד זכות על עופות שלו. והקב״ה קורא לכל צבאיו ואומר. וכי כל הממונים של עופות של מטה מלמדים זכות על העופות שממונה עליהם. ואין בכם מי שילמד זכות על בני שהם בני בכורי ישראל. ועל השכינה שהיא בגלות. וקן שלה שהיא ירושלים חרבה מבניו. והם בגלות תחת יד אדונים קשים מאוה״ע. ואין מי שיבקש עליהם רחמים וילמד זכות עליהם. באותו זמן צווח הקב״ה ואומר למעני למעני אעשה ואעש למען שמי. ובזה מעורר רחמים על השכינה ועל בניו שהם בגלות ע״כ:
הרי לך עיקרים גדולים במאמר הזה של קן צפור וקצרתי בו מאד. ובמאמר אחר שמתחיל כ״ה אמר השם מצרים ירד עמי בראשונה לגור שם. ועם כל זה עשיתי בהם משפטים גדולים. ואם כן אשור באפס עשקו. קל וחומר בנו של קל וחומר שאעשה בהם שפטים גדולים וכו׳. מאריכין שם הרבה בסוד קן צפור ובסוד הגאולה ובזמנה. שאומרים שם עשר שבטים אלף שנין תרין שבטין. מאתן שנין שארו דמעין למנפל וכו׳. ולא כתבתי לך זה אלא להודיעך קושט אמרי אמת. וכמה סתרים גדולים יש בתורה בכללה. ובכל מצוה ומצוה. אחר שאתה רואה בעיניך מה שכתבו במצות קן צפור שהיא כמו מקרה. כמו כי יקרא קן צפור לפניך. ויש בה סתרים גדולים מסוד הייחוד. ובכמה פנים במצות נמצא בהם סוד הייחוד. וכן כתבתי זה בכאן להודיעך כי בחורבן רומי מיד תהיה גאולתינו. וזה שאמר המאמר סכותה בענן לך מעבור תפלה. שהיא תבלול בעין רומי. מיד תאמר השכינה להקב״ה למה תעמוד בחוץ ואנכי פניתי הבית. ואנו בטוחים בהשי״ת שיהיה זה במהרה בימינו. כי סביב רשעים יתהלכון ובא יומה. ובא עת פקודתן כאויב האויב תמו חרבות לנצח. וכמו שכתבתי בפרשת פנחס. ואז ירומם השם לישראל מעפרם וזלזולם. וזהו כרום זלות ולמי לבני אדם. שהם ישראל שנקראו אדם דכתיב אדם אתם. וכן כתבתי זה בכאן להודיעך סוד אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. שהוא הקב״ה שהוא חבוש וקשור ואסור בשבילנו. כאומרו מלך אסור ברהטים בשביל התפלין שהם בריהטי דמוחא. וזהו פארך חבוש עליך. כי תפארת ישראל חבוש בבית האסורים. עליך בשבילך לפי שאין אנו עושים תשובה ואם היינו עושים תשובה היינו מתירים להקב״ה ולשכינה מבית האסורים. ולכן אמר וירא כי אין איש שאין להם בושת פנים לשוב בתשובה. עיין במאמר זה וכתבהו על לוח לבך ועל מזוזות ביתך. ורפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. באופן שבזה כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך מציל עני מחזק ממנו וכו׳. ואנו בטוחים בקיום המצות שהשם יבנה לנו בית המקדש בבנין חזק לא כבנין הראשון. כאומרו התנערי מעפר קומי שבי ירושנים שהיא קן צפור. ויתקיים גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה. והיכן את מזבחותיך ה׳ צבאות. ולזה סמך לכאן למצות קן צפור כי תבנה בית חדש. וזהו מקדש ה׳ כוננו ידיך ולא בידי אדם. ואז לא תשים דמים בביתך. כאומרו בלע המות לנצח. כי יפול הנופל ממנו. כאומרו וארץ רפאים תפיל. וכן נאמר ואז יפול הנופל שהוא עשו הרשע. כאומרו אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך. שפירושו שאע״פ שישים קנו בין ישראל שנמשלו לכוכבים. משם אורידך ותפול בנופלים. כמו שתרגם יונתן בן עוזיאל ממעל לכוכבי אל אשים כסאי. עול מן עמיה דאלהא אשוי כורסי מלכותי. וזה נראה לי פירוש יפה ממה שאמר שים קנך. ולא אמר תשים אלא שים. שהוא צווי. כמו ושים בסלע קנך. שירמוז הכתוב שראוי לו לשים כסאו בין ישראל ולהתערב עמהם. בענין שבזה משם אורידך ממעלתך וגדולתך. אבל לא תשבר מכל וכל. אבל תהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה. בענין שבזה יהיה בזוי מאד. כאומרו בזוי אתה מאד. בענין שיהיה בזוי וחסר מאד. וזהו גם כן יפול הנופל ממנו. מן החסרון. כמו לא נופל אנכי מכם. וזהו הנופל. שכבר הוא חסר מימות הנביאים. כאומרם הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד. בענין שיחסר טובו כשיבנה בית חדש השם. וזהו גם כן ולא תשים דמים בביתך. על עשו הרוצח דכתיב ועל חרבך תחיה. וכן רמז כי יפול הנופל ממנו על ארמילוס הרשע שבביאת משיחנו יהרג. כאומרו וברוח שפתיו ימית רשע. ותרגום יונתן ב״ע יקטל ארמילוס רשיעא. וכבר אמרו שהוא יושב באבן גדולה שברומי. ובאותו זמן יפול הנופל כי אותה אבן תפיל נפל א׳ שהוא ארמילוס הרשע. וזהו כי יפול הנופל ממנו. ובאותו זמן לא תזרע כרמך כלאים של אומות העולם. פן תטמא כרם ה׳ צבאות שהוא ישראל. ולכן על זה הדרך לא תחרוש בשור ובחמור. שהם עם הדומה לחמור. וכן לא תלבש שעטנז. לפי שהוא מצד שמאל. ולכן משימים תאגין כתרים. ותאגין לאותיות שעטנ״ז ג״ץ. אבל גדילים תעשה לך אף מן הכלאים. לפי שכח המצוה ידחה לצד שמאל רוח הטומאה:
ונחזור לדרך הפרשה שפירשנו שכולה מדבר כנגד יצר הרע. ולכן הזהיר על החמדה לא תקח האם. ושלא ישמע לעצת יצה״ר. ולכן סמך מיד כי תבנה בית חדש ועשית מעקה. לפי שיצר הרע נקרא צור מכשול ואבן נגף. והוא רוצה לעוות אדם ולתת מכשול לפניו. לזה אמר ועשית מעקה בענין שלא תשים דמים ומכשול בביתך. הפך כוונת יצר הרע. ואמר כי יפול הנופל ממנו. לומר שאע״פ שיפול הנופל שכבר הוא נופל ומת. לפי שהוא חלל רשע וכבר נתחייב בדין. עם כל זה ועשית מעקה. בענין שלא יפול בשחת יפעל. כי אולי יחזור בתשובה. וזהו ע״ד שאמר ירמיהו ע״ה היפלו ולא יקומו. שהיו חושבים שכיון שנפלו וחטאו שאין להם תשובה. וזה שקר כאומרו מיד מדוע שוכב העם הזה ירושלים משובה נצחת. ובזה החזיקו בתרמית מאנו לשוב. אע״פ שיבא יוה״כ. ובזה הם חסרים מהבע״ח. כי ידוע לכל זמן וגם חסידה בשמים ידעה מועדיה ועמי לא ידעו דרך ה׳. שנתן להם ימי תשובה. ואם כן לפי דעתם אכן לשקר עשה עט סופרים שקר. כלומר כי כל ד״ת ונביאיה שהתנבאו על התשובה הוא שקר. וכל זה בחשבם שמי שחטא ונפל. איך אפשר שיקום. אחר שחטא למלך גדול. ולזה אמר הקשבתי ואשמע לא כן ידברו. כלומר שהיה רוצה להקשיב ולהבין סברא זו אם יש לה ממשות. וראה וגזר כי שקר הם דוברים. וזהו לא כן ידברו. כי הנופל יכול לקום. והחוטא לשוב. ואחר שהם אין רוצים לשוב ומחזיקים בסברתם הרעה. לכן יפלו בנופלים בענין שלא יקומו ולא תהיה להם תשובה. וזהו בעת פקודתם יכשלו. כי אם יכשלו קודם בא פקודתם. אולי יקומו בנתיים. אבל כשיכשלו בעת פקודתם אין להם מציאות לקום כי אין להם זמן. וז״ש בכאן כי יפול הנופל. שהוא נופל מעיקרא. אחר שלא רצה לשוב:
בעודה על בניה. כלומר, שאין פירוש הכתוב שלא יקח האם על הבנים, אבל האם מותר לו ליקח בלבד, שהרי אחריו כתיב (פסוק ז) ״שלח תשלח את האם״, שאסר ליקח את האם, אלא פירוש ״לא תקח האם על הבנים״ בעודה על הבנים, ובא למעוטי אם אין כנפיה נוגעין בקן שהותר לו ליקח אותה (חולין קמ ע״ב):
קַן צִפוֹר: בנוסח מאותיות גדולות קו״ף קן גדולה, וי״א נו״ן דקן, ובס״ס לא נהגו רק קו״ף 1קן לה (דתילים סי׳ פ״ד). [קן־צפור].
1. קן לה: תה׳ פד ד.
בעודה על בניה. אבל אם פורחת באויר למעלה מן הבנים, מותר ללקחה:
While on top of her young. But if she is hovering in the air above the young, it is permitted to take her.
כי יקרא – כמו יקרה בה״א, והוא לשון מקרה, וחז״ל למדו מלשון הזה ששילוח הקן אינו נוהג אלא בדבר שאינו מזומן, אבל אווזים ותרנגולים שקונה האדם להביא לביתו לאכילה, אינו חייב בהם לשלוח את האם:
אפרחים או ביצים – ואח״כ קרה לשניהם בשם בנים, לכן אמרו חז״ל מה אפרוחים בני קיימא אף כל ביצים בני קיימא, יצאו ביצים מוזרות שאין הצפור רובץ עליהן שהוא פטור מלשלח:
לא תקח האם על הבנים – עם הבנים, והנה הרבו המפרשים לבקש טעם המצוה הזאת כמו שעשו במצות אחרות, אולם אעפ״י שדבריהם נאותים וכונתם לשם שמים, הנה תמיד ישאר מה להשיב עליהן, והטעם, כי יסוד המצות היא החכמה העליונה אשר עליה נאמר ונעלמה מעיני כל חי וכו׳ אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה (איוב כ״ח כ״ג), ולכן תלאה דעת האדם להשיג תעלומותיה ולבא עד תכליתה, ובאמת אין עיקר התועלת בידיעת סבת המצות, אלא בעשייתן, ודי לנו שנדע שהם מצווים מאתו יתברך ונשמור מצותיו בעבור יראתנו אותו, ולזה חתם הענין שם ויאמר לאדם הן יראת ה׳ היא חכמה וסור מרע בינה:
האם על הבנים – תיב״ע אימא מעל בניא וכן פירש״י לא תקח האם בעודה על בניה. וכן בספרי ובתוספתא איתא הנוטל אם מעל הבנים. וכ״ה לשון הטור יו״ד סי׳ רצ״ב. ולפי״ז צ״ל שחסר אות מ״ם במלת על, וכמו שמצאנוהו חסר בכמה מקומות, השמרו לכם עלות בהר, עד יקום גוי אויביו, שמהראוי מעלות מאויביו. אמנם לשון הרמב״ם בסה״מ (סי׳ ש״ו) שלא ליקח האם והבנים. וכן הרא״ה בס׳ החינוך (סי׳ תקמ״ד) האם עם הבנים. וכפי׳ הרב״ח והחזקוני, וכ״כ בתשו׳ חכם צבי (סי׳ פ״ג) דלאו דלא תקח לא עבר אא״כ נוטל האם והבנים כפשטי׳ דקרא, אבל עשה מיהו איכא אפי׳ במניח הבנים ונוטל האם, ע״ש. ולפי״ז מלת על כמו עם כמו והכני אם על בנים, אם על בנים רטשה. ולא הבינותי ממה דאמרי׳ (חולין קמ״א) טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לא״ה הו״א לדבר מצוה לא (כגון לקן יולדת או לטהרת מצורע) עשה ול״ת הוא ואין עשה דוחה ל״ת ועשה, ודחק דעבר ונטלה האם דלאו עברי׳, ע״ש. ואי לא עבר רק בלקיחת האם והבנים, א״כ בלקיחת האם לבד לא עבר אלאו, רק קיום עשה דתשלח עליו, ואין כאן רק עשה דיולדת או דמצורע, ועשה דשלוח, ואמאי דחק תלמודא דעבר ונטלה. ודע דבתשו׳ חוות יאיר סי׳ ס״ז) הוכיח דאף כשאינו רוצה לקחת את הבנים מ״מ זקוק לשלח את האם ממה דאמרי׳ (חולין קל״ט) כי יקרא מה ת״ל לפי שנאמר שלח תשלח יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן ולקיים מצות שלוח ת״ל כי יקרא במאורע, הנה נהי דממעט שאין צריך לחזור אחר המצוה עד שתבוא לידו, מ״מ במאורע משמע דרמי עלי׳ חיובא להטפל ולקיים המצוה, ומזה תמה על התוס׳ שמוכח מדבריהם דאין מצות שלח תשלח רק כשירצה ליקח הבנים, אבל כשאין רוצה ליקח הבנים אינו זקוק לשלח האם, ע״ש. ואנכי הרואה בדברי הראשונים כדעת התוס׳ דלא כתשו׳ חו״י, כי הר״ן בחידושיו (חולין קל״ט א׳) כ׳ שלוח הקן לא הוי מצוה המוטלת עליו כי אם לא רצה ליקח הבני׳ פטור מלשלח והילכך עשה כהאי לא דחי אפי׳ לאו גרידא, ע״ש. והרשב״א בתשו׳ (סי׳ ח״י) חשיב למצות שלוח הקן למצוה הבא בעברה שכ׳ אין מברכין על כל מצוה שהיא באה מתוך עברה כגון השבת גזלה וחזרת רבית, שלא צונו לגזול כדי להשיב וליקח את האם כדי שנחזור ונשלח אותה. וז״ל הרשב״א (חלק ג׳ סי׳ רפ״ג) מה שנסתפק לך אם מברכין על העשה דהיינו השלוח או על הלאו דהיינו לא תקח האם הי׳ נראה יותר לברך על הלאו מפני שהוא עיקר המצוה דשלח תשלח אינו אלא לנתק הלאו שאם עבר ולקח נתקו הכתוב לעשה דשלח תשלח, ומ״מ אינו מברך אלא שצונו לשלח שהנחה היינו השלוח, ע״כ. וז״ל רב״ח לא תיקנו חכמים ברכה בשילוח לפי שאינה מצוה מיוחדת כמו שאר מצוה ואינו חייב לחזור אחרי׳ כמותם אלא כשיזדמן לו, ועוד שאינו חייב בשלוח אלא כשרוצה ליקח הבנים. ולשון הרא״ה בחינוך (סי׳ תקמ״ה) לשלח האם מן הקן קודם שיקח הבנים, ולשון הרמב״ם (במנין המצות ריש ה׳ שחיטה) לשלח האם אם לקחה על הבנים. מבואר דעת הראשונים דכשאינו רוצה ליקח הבנים אין עליו חיוב מצות שלוח, דלא כתשו׳ חו״י. ובמכ״ח דרשב״י דל״ח ע״ד אם תרצה שתקח הבנים שלח תשלח את האם ואחר כך ואת הבנים תקח לך. וראייתו מהא דיכול יחזור בהרים וכו׳ נ״ל לדחות, דנוכל לומר דבריית׳ זו אזלה לר׳ יהוד׳ דס״ל שלח מעיקרא משמע, וטעם המקרא לא תקח האם אבל מה יש עליך לעשות כשתמצא קן שלח תשלח את האם, ועיקר קרא מצות עשה הוא, א״כ אי לא הוי מיעוטא למאורע דוקא הייתי אומר דדמי׳ הך מצות עשה לשאר כל המצות שמחוייבים לחזור אחריה׳ ולקיימם. אבל לרבנן עיקר קרא אינו אלא ל״ת, דלא תקח הוי לאו הנל״ע, ומשמעות הקרא לא תקח ואם לקחת שלח, וכיון דעיקרו אינו אלא ל״ת בודאי אין אנו צריכים ללימוד שאין צריך לחזור אחרי׳ כמו באינך לאוי הנל״ע, דאטו יגזול כדי לקים מצות השבה, כן במאורע ודאי אינו זקוק לקיים מצות שלוח שאינו לרבנן רק בעבר על הלאו. וממש כדברי אלה מצאתי להרב מהר״ח בנבשתי (מובא בס׳ לחם יהוד׳ להרב מהר״י עייאש פי״ג משחיטה) שהעתיק תשו׳ הרשב״א דסי׳ י״ח הנ״ל שאין מברכין על מצוה זו מפני שהיא מצוה הב״בע, ופי׳ הרב מהר״ח כוונתו שאין המכוון בכתוב לומר שקודם שיטול הבנים יקיים עשה דתשלח, אלא המכוון במקרא לומר שלא יקח האם על הבנים כדי שלא יעבור על הלאו, אלא שישלח האם ויטול הבנים ואם לקח האם אל הבנים יקיים מ״ע דתשלח, דלפי״ז כל שלא לקחה ונטל את הבנים ועזב את האם לא קיים מצות עשה, עכ״ד. אמנם הרב מהר״י עייאש שדא נגרא בדבריו אלה, דאי נימא דלרבנן ליכא שום עשה מעיקרא רק בעבר ולקח, ובסוגי׳ דחולין קמ״א מבואר דבשלוח הקן איתא לעשה ול״ת, מדפריך התם עשה ול״ת הוא הניחא למ״ד וכו׳, ותו לר׳ יהודה וכו׳, משמע דקושי׳ קמייתא קאי גם לרבנן וגם לדידהו צריכים לאוקמי בעבר ושקלה, והיינו משום קושי׳ דעשה ול״ת הוא. וכן על הרב כ״מ (פי״ג משחיטה הי״ט) שכ׳ דלרבנן דסברי דמשלח ואינו לוקה א״כ מעיקרא אין כאן אלא ל״ת לבד, ואם לקחה אין כאן אלא עשה לחוד, ומ״ש בסוגי׳ עשה ול״ת הוא, אינו אלא לר״י דשלח מעיקרא משמע. יעו״ש בכ״מ. ועליו כתב הרב מהר״י עייאש דסוגי׳ דחולין הוא תיובתא, דמדפריך ותו לר״י וכו׳, מבואר דהסוגי׳ אזלה גם לרבנן. וע״ש מה שדחה דברי הפר״ח בזה, לכן בחר לו דרך אחרת בזה, דלרבנן עשה דתשלח כולל שני זמנים, כולל מעיקרא וכולל לבסוף אחר הלקיחה, ואיכא מציאות לעשה קודם הלאו, ע״ש. וכ״כ במרכבת המשנה שם, ודאי אפי׳ לרבנן דס״ל ואם לקחת שלח גם קודם דעבר ושקלי׳ לאם חשיב עשה, דגם לרבנן שלח מעיקרא נמי משמע, שמצוה שיקחנה לשלחה וישלחנה, ודלא ככ״מ שהניח בצ״ע, ע״ש. ולא נייחא דעתאי הקלושה בדבריהם אלה, כי מצאתי לחד מרבוותא שכתב הפך דבריהם ממש, כי הריטב״א בחי׳ למכות ט״ז כ׳ וז״ל הנוטל אם על הבנים רי״א משלח ואינו לוקה, פרישנא טעמא פ׳ שלוח הקן דשלח מעיקרא משמע כלומר לא תקח האם על הבנים אלא שלחה ואח״כ את הבנים תקח לך, וכפרש״י, ולאו משום טעמא דלאו שקודמו עשה דא״כ תיקשי לריש לקיש דאמר לאו שקודמו עשה אין לוקין עליו וכו׳ אלא דאמר לך ר״ל דשאני הכא דלא כתב רחמנא ואם לקחת שלח כדכתיב גבי נותר ושרפת את הנותר באש או והשיב את הגזלה, הלכך אע״ג דכתיב לבסוף לא בא הכתוב לנתקו לעשה אלא לומר לא תקח אלא שלח. ור׳ יוחנן סבר דטעמא דר יהודה משום דאפשר לקיימיה קודם הלאו אבל ודאי לאו שניתק לעשה הוא אפי׳ לר׳ יהודה. אבל רבנן פליגי ואמרו דלא משמע שלח אלא לבסוף ולהכי כתבי׳ רחמנא לסוף, עכ״ד. הרי לפנינו מפורש יוצא מפי חד מגדולי הראשונים דלא כדעת בעל לחם יהודה ומרכבת המשנה. ובלא״ה אי כדברי האחרונים האלה דגם לרבנן עשה דתשלח מעיקרא נמי משמע, א״כ סברי דלאו שקודמו עשה אין לוקין עליו, א״כ ר׳ יוחנן דס״ל לאו שקודמו עשה לוקין עליו הוא דלא כרבנן. לכן נ״ל ביישוב עיקר קושיתם הנ״ל, דהא דאמרי הרשב״א והכ״מ דלרבנן אין העשה והלאו עומדים לפניו ביחד, היינו למ״ד קיימו ולא קיימו, דמעיקרא אין לפניו רק לאו לחוד ובעבר ולקחה אין לפניו רק עשה לחוד, אבל למ״ד בטלו ולא בטלו, שהלאו תלוי בביטול העשה ואינו נגמר עד שיבטל את העשה בידים בטול עולם, א״כ גם לרבנן דסברי דשלוח הקן הוי לאו הנל״ע העשה והלאו עומדים לפניו ביחד לעבור עליהם כשיקח האם לטהרת מצורע או לקן יולדת, א״כ קושי׳ הגמ׳ עשה ול״ת הוא בין לר״י בין לרבנן, ואתירוצא דעבר ונטלה קפריך אלא למ״ד בטלו וכו׳ ותו לרבי יהוד׳ וכו׳. ובזה אין אנו צריכים לומר דלרבנן הוי לאו שקדמו עשה כדעת האחרונים הנ״ל, ומ״מ אין מן הסוגי׳ תיובתא לראשונים, וגם יישובי על קושית החוות יאיר הנ״ל יבוא בזה על נכון. וראיתי בתשו׳ חכם צבי (סי׳ פ״ג) דברים קרובים לדעת בעל תשו׳ חו״י הנ״ל, שכתב המשלח האם והבנים ג״כ קיים מצות שלוח, כי מה שאמרה תורה ואת הבנים תקח לך הוא רשות כענין ששת ימים תעבד שאינו אלא רשות. וראיי׳ לזה מדתנן אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב לשלוח שנא׳ שלח תשלח את האם, דקדקו לומר חייב לשלח ולא אמרו לא קיים מצות שלוח, וגם לא אמר אסור ליטול האם ולשלח הבנים, אלא לאגמורן דאף שמשלח את הבנים חייב לשלח האם, וכיון דחיובא לשלח האם אף לאחר ששילח הבנים קיים מצות שלוח דחיובא היינו מצוה, עכ״ד. הנה מלבד שדבריו הם נגד דעת התוס׳ והר״ן והרשב״א והרב״ח שהזכרתי למעלה שמבואר מדבריהם דלקיחת הבנים הוא חלק מן המצוה עד דכשאינו רוצה ליקח הבנים אין עליו מצות שלוח, אני תמה ממה דאמרי כשהאפרוחים טרפות פטור משלוח האם מדכתיב תקח לך ולא לכלביך (חולין ק״מ) ובתוספתא פ״י מבואר יותר, דאיתא התם נטל את האם ולא הספיק ליטול את הבנים עד שמתו או עד שנעשו טרפה פטור מלשלח, נטל את האם ואח״כ נטל את הבנים חייב לשלח נטל את הבנים ואח״כ נטל את האם פטור מלשלח. יעו״ש. הרי דמצות שלוח תלוי בלקיחת הבנים הראויים אליו, ואף שבשעת נטילת האם היו הבנים כשרים עדיין וחל עליו אז חיוב שלוח מ״מ בשנטרפו אח״כ פטור מלשלח. וכן ממלת תקח לך אנו למדין שאין שלוח האם נוהג במוקדשין שאינם מותרים לך כמ״ש הרמב״ם ספ״ג משחיטה (ושפיר אמר הרמ״ז שמזה עיקר הלימוד, דקרא דתשלח גופי׳ אצטרך לשאר דרשות ע״ש, ובלח״מ דחק עצמו בזה). עכ״פ מבואר דממלת תקח לך ילפי׳ דבר שאנו מצווים לשלח, וזה לא יתכן לומר אי כולי קרא ואת הבנים תקח לך אינו אלא רשות. ומצאתי בס׳ ברכי יוסף (יו״ד סי׳ רצ״ב) שהביא בשם ס׳ בית לחם יהודה שכתב במכילתא דרשב״י מבואר דצריך ליקח הבנים דוקא ובודאי דזו המצוה כתקנה ומאי דמשמע משנתינו דקתני נטל האם ומשלח הבנים חייב לשלח היינו לאשמעי׳ דאף אם שילח הבנים חייב לשלח האם ומקיים מיהא שלח תשלח את האם, אבל לעולם דלא קיים מצוה כמאמרה עד שישלח האם ויקח את הבנים, וכש״כ לפי גרסת הרי״ף והרא״ש והרשב״א והר״ן והאגודה דגרסי במשנה אמר הריני נוטל את האם ומשלח הבנים לא אמר כלום, דא״ש טפי עם מה דמוכח ממכילתא דרשב״י עיין בתשו׳ חתם סופר חא״ח סי׳ קי״ז.
כי יקרא קן צפור לפניך – כשאדם קרב אל הקן, אלמלא רחמיה על בניה היתה האם נמלטת לנפשה ועוזבת אפרוחיה, אבל היא מאהבתה את בניה תשליך את נפשה מנגד ותעמוד שם להצילם, ולא תברח למלט את נפשה. על כן אין ראוי לקחתה, שאם יהיה אדם לוקחה, יהיה מעשה הצדקה והאהבה שאהבה את בניה גורם לה רעה. והנה המכוון במצוה הזאת היא לכבד המדות הטובות ולקבוע בלבותינו כי לא יצא מצדקה הפסד, שאם היה מותר לקחת האם תחת אהבתה את בניה, היה מתרשם בלב האדם כי החמלה ענין גרוע ומנהג שטות, הגורם רעה לבעליו.א ועכשו שלקיחתה אסורה לנו, יקר תפארת מדת החמלה יוחק בלבנו חקוי עמוק.
א. בכ״י לוצקי 673(א), קולומביה X 893 מופיעה מהדורה קמא של שד״ל (במקום ״היה מתרשם... לבעליו״): ״היה לב האדם נשחת ומתאכזר נגד עושי הצדקה.״
כי יקרא וגו׳ – המצוות שבפסוקים הקודמים (פסוקים א–ה) מניחות את העקרונות הבסיסיים שינחו את האומה בעת שהיא עומדת להקים ולפתח את חייה הלאומיים: א. אחדות ואחווה בשמירת ממון הזולת ובקידום עשייתו של הזולת. ב. קיום ההבדלה בין זכרים לנקבות, בנוגע למשלח היד ולאורח החיים. העיקרון ראשון מהווה את הבסיס לכל מסחר חברתי; השני יוצר את יסוד הבית, שהוא סוף כל סוף אבן הפינה שעליה בנויה כל טובת ורווחת האומה.
כבר בפסוק ה, הוצבה הנקבה בראש לעניין זה. רצון התורה הוא ש״לא יהיה כלי גבר על אשה״; אלא האישה צריכה לראות שכל כבודה ותפארתה יהיו מושרשים בייעודה כ״אם הבית״. ב״הגבלה״ זו תהיה לה הערכה עצמית, היא תהיה מכובדת ומוגנת בקרב האומה, ואף אחד לא יעיז לפגוע בה. בתפיסה זו של הנשיות, יותר מכל דבר אחר, תלויה פריחת האומה והתקדמותה. הכבוד שהאומה רוחשת כלפי ייעוד האישה הוא כלי מדידה נאמן לבחינת רמתה המוסרית של אותה אומה.
התורה עוברת עתה להלכות הנוגעות בעיקר לכינון חיי המשפחה, והיא מעמידה בראשן מצווה שמביאה כל אחד באומה להכרה באצילותה של האישה. מצווה זו נותנת ביטוי לחשיבות העליונה שהתורה מייחסת לפעילות האישה בבית, והיא מעתיקה פעילות זו אפילו לתחום חיי בעלי החיים. התורה דואגת שתהיה הגנה לציפור האם בעת שהיא עוסקת בפעילותה כאם, והיא דורשת שכל אחד, כאשר ניתנת לו הזדמנות לעשות כן, יראה במעשיו הערכה זו לנקבה כשהיא ממלאת את תפקידה.
כי יקרא – עיין פירוש בראשית כד, יב. עד כה לא היה לך שום קשר לקן, ורק עתה הוא נקרה לפניך בדרך – ״פרט למזומן״: הכתוב מדבר רק על ציפור הפקר, ולא על ציפור ששייכת למישהו (חולין קלט.).
״קֵן״ – משורש ״קנן״, הקרוב ל״גנן״ – מציין בעיקר את משכנה המוגן של הציפור, ובייחוד את המקום המגן על הגוזלים. אולם בהרחבה, ״קֵן״ בא להורות גם על הגוזלים הדרים בקן. כך: ״כנשר יעיר קנו״ (להלן לב, יא).
צפור – רק עופות כשרים (חולין קלט:; עיין פירוש, בראשית ז, יד; טו, ט–כא). הכתוב מדבר רק על עופות המותרים באכילה, שיש לאדם סיבה טובה לקחתם.
אפרחים או ביצים – לא רק אם יש שם כמה אפרוחים או כמה ביצים, אלא אפילו אם אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת, הוא קרוי ״קֵן״ (חולין קמ:).
כדרך שה״פרח״ בוקע מהניצן, כך ה״אפרֹח״ בוקע מהביצה.
והאם – הכתוב מדבר רק על הציפור הנקבה, לא על הזכר, אפילו אם הזכר עוסק בדגירה על האפרוחים או בטיפול בהם (שם).
על האפרחים – להגן עליהם מן הקור.
על הביצים – לחממן שייצאו מהן אפרוחים.
הביטוי ״על האפרחים או על הביצים״ חוזר על שמות אלה במקום לומר בקיצור: ״עליהם״. מכאן למדו חז״ל (שם קמא.) שיש להשוות את האפרוחים לביצים, ״לאקושי אפרוחים לביצים וביצים לאפרוחים״: כדרך שהביצים ״צריכין לאמן״, כך גם האפרוחים צריכין לאמם; יצאו ״מפריחין״ (אפרוחים שיכולים לעוף). כדרך שהאפרוחים הם ״בני קיימא״ (יכולים לחיות ולהתקיים), כך גם הביצים הן ״בני קיימא״; יצאו ״מוזרות״ (ביצים מקולקלות שכבר אינן ראויות לגדל אפרוחים).
חז״ל גם לומדים מתיבות ״תקח לך״ (פסוק ז) שהאפרוחים אינם בגדר ״טריפה״: ״ ׳לך׳ ולא לכלביך״ (חולין קמ.). המצווה נוהגת רק במקום שטיפול האם עדיין נצרך ואיננו חסר תועלת.
[נה] כי יקרא קן צפור – פעל קרה ושם מקרה מציין דבר הבא מבלי הכנה ומבלי סבת הרגילות, משא״כ דבר המזומן בביתו אינו מקרה שע״ז יפול הלשון כי יהיה לך קן צפור ושם קן מציין מדור העוף בין שימצאו שם ביצים בין שיהיה ריקן והוא רוצה להטיל ביצים ויכין קן לו. ומזה מבואר שמ״ש אפרוחים או ביצים אינו בדוקא רק בא לדוגמא שה״ה בביצה ואפרוח א׳, ולשון יקרא לפניך כולל גם הנמצא קרוב לאהלו כגון בפרדס שלו כל שאינו מזומן עתה כגון אווזים ותרנגולים שמרדו, ולשון בדרך משמע שמצאום בר״ה, ומפרש בין בכל עץ ובין על הארץ בבירות וטפיחים שגם שם דרך עופות לעשות קניהם כמ״ש כיונה תקנן בעברי פי פחת (ירמיהו מ״ח:כ״ח), ועיין בחולין (דף קלט) מובא ברייתא זו ומפרש לה:
[נט] והאם רובצת על האפרוחים וכו׳. הי׳ לומר רובצת עליהם וכבר בארתי באילת השחר (כלל קלו וקלז) כ״מ שכפל השם בא לדייק הדבר שהאפרוחים והבצים יהיו כאלה שהאם תרבץ עליהם להשלימם ולעשות בהם פעולת האם, שזה כשהבצים אינם מוזרות והאפרוחים אין יכולים לפרוח עדיין, ובזה כפל ג״כ להשוות בזה שני השמות כפי הכלל באה״ש (ס׳ קס):
[ס] והאם רובצת – על העוף בא תמיד לשון שכינה, ופעם א׳ נמצא וישבו שם בנות יענה (ירמיהו נ׳:ל״ט), ולשון רביצה לא נמצא בשום מקום והוא לשון מושאל מן בהמות וחיות הרובצות עם ילדיהם ובא למעט מעופפת, אמנם אם כנפיה נוגעות בהם נקרא רובצת על היינו מלמעלה דהא לא אמר רובצת עם האפרוחים ויש הבדל בין לשונות אלה ללשון רחף, על גוזליו ירחף, שהוא בשמעופף מלמעלה ואין נוגעת בהם כמ״ש במדרש בב״ר מרחפת נוגעת ואינה נוגעת:
[סא] מ״ש למעט עוף טמא רובץ על ביצי טהור סותר להנאמר בש״ס שלמד לה ממלת צפור שהוא רק טהור, וצ״ל דברייתא זאת אזלא כשטת הספרא מצורע (ס׳ יא) שגם טמא אקרי צפור וע״כ ממעט לה ממה דכתיב והאם רובצת ר״ל דמין טמא לא ירבוץ על מין טהור, וממילא ממועט גם עוף טהור על ביצי עוף טמא, ומ״ש תקח לך צריך למעט אם הבנים הם טריפה עיין בחולין (דף קמ):
[סב] לא תקח האם על הבנים – ס״ל להספרי שלא יקח לטהר את המצורע מפני שיש בכאן עשה ול״ת ואין עשה דוחה ל״ת ועשה, ובגמ׳ (דף קמא) אוסר ללמוד זה ממ״ש שלח תשלח בכפל והספרי ס״ל שכפל שלח תשלח מורה אפי׳ כ״פ, ושלא יקח לטהר את המצורע הוא מפני שאין עשה דוחה לאו ועשה ונוכל להשוות שטת הספרי עם הגמ׳ דשם אומר שלשון שלח משמע אפי׳ מאה פעמים רק ר״ש סתמא דספרי לשטתו דלדידיה אין לדרוש מכפל שלח תשלח דס״ל דברה תורה כלשון בני אדם כמ״ש בב״מ (דף לא) וי״ל עוד דהספרי סובר דמצורע מותר בתשמיש המטה וא״כ לא שייך מש״ש לא צריכא דנטלה ע״מ לשלחה דלאו עברין עשה הוא דאיכא דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה וע״כ א״צ מיעוט מיוחד שלא יקח לטהר את המצורע. ומ״ש האווזים והתרנגולים וכו׳ מחקו הגר״א שכבר נכלל במ״ש למעלה:
{כי יקרא: בחולין (קלט,ב) איתא: ״כי יקרא קן צפור לפניך״1, יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן, ת״ל ״כי יקרא״ – במאורע (לפניך)2. מבואר דאם נמצא קן מחוייב להיטפל ולשלח את האם, אע״ג שאינו רוצה ליקח הבנים3, והכי איתא בזוהר הקדוש, וכן כתב בשו״ת חכם צבי (סימן פ״ג) וחוות יאיר סימן ס״ז4.
אבל א״כ קשה הא דתנן שלהי חולין (קמב,א במשנה) ׳ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר׳5 וכו׳, והרי6 יש בזה טורח הרבה לעלות לראש האילן וכדומה7. אלא ודאי משנתנו לא סבירא לה הכי. והיינו דמקשה הגמרא בדף (קלט,ב) הא למה לי8, מ״כי יקרא״ נפקא – פרט למזומן9. ולכאורה תמוה, הא דרשינן ׳במאורע׳10. אלא מקשה למשנתינו11 דסבירא לה שאין מצוה12 לקיים שלוח הקן, אלא (רק) אם רוצה ליקח את ?הבנים הזהירה תורה על זה, וא״כ אתי ״כי יקרא״ פרט למזומן13. והיינו פירוש רש״י בדף (קמ,ב): ב׳ סדרי ביצים14 ורוצה ליטול את התחתונים, ורצה לומר, ואת העליונים לא יקח כלל, הרי שאינו מחוייב ליגע בקן כלל, ולא כפירוש שו״ת חוות יאיר, עיי״ש שפירש בדעת רש״י באופן אחר. והיינו שהביא הרי״ף קושיית הגמרא (קלט,ב) ׳הא למה לי – מ״כי יקרא״ נפקא׳, ולא כהרא״ש דגייז סוגיא דגמרא שאינו אלא שקלא וטריא. אלא שבא הרי״ף ללמדנו דקיי״ל ד״כי יקרא״ לא בא למעט שלא יחזור בהרים, אלא – פרט למזומן. והכי שיטת תוספות קידושין (לד,א) בד״ה מעקה עיי״ש}.
לא תקח וגו׳: ראיתי בטעם המצוה15, כי הוא שילום גמול הרחמים16. דהא היה ביכולתה לפרוח מן האדם, אך בקשה להגן על האפרוחים או על הביצים, על כן תימלט17. וזהו מסעיפי הרחמים, ומ״מ אינו אלא גזירה18. {ומלמדנו על הא דאיתא בחולין (פד,ב): ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו19, שהן תלוין בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם20 (עכ״ל). וזה היסוד למדנו ממה שחסה התורה על האם שהגינה בכנפיה על האפרוחים}.
1. מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (פסוק ז׳) ״שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך״.
2. דוקא קן שמזדמן לפניך.
3. אמנם אין זה כל כך מבואר, באשר חולקים על עמדה זאת גם החתם סופר (שם בגמרא חולין, וכן בתשובות אורח חיים סימן ק׳) וגם מרן החזון איש (יורה דעה רצ״ב).
4. מובא בערוך השולחן (רצב,ד)... ׳דלפי טעמי החכמה (כלומר חכמת הסוד) שאמרו במצוה זו בפירוש הרמב״ן ובבחיי וביותר בהזוהר ותיקונים – בדוקא הוא ליקח את הבנים (עכ״ל). כלומר, מצוה חיובית אם הזדמנה לידו. בתיקוני זוהר מתאר כיצד האם אשר נותקה בעל כרחה מבניה עולה השמימה ובוכה לפני הקב״ה על צערה, ומיד נפתחים שערי הרחמים על כל הבריאה. לפי דעת תיקוני זוהר אין זו רק מצוה חיובית המוטלת עליו במקרה והגיע לידיו ״אם על בנים״ (כמו מצות שחיטה במקרה ורוצה לאכול בשר בהמה), אלא עוד כמו ההוה אמינא של הגמרא, שמוטל על האדם ללכת בהרים כדי לחפש הזדמנות למצוה זאת שנועדה להוריד את מידת הרחמים על העולם.
5. המשך: אמרה תורה ״למען ייטב לך והארכת ימים״, קל וחומר על מצוות חמורות שבתורה.
6. לפי השיטה של הזוהר וההולכים בעקבותיו.
7. לא כ״כ ברורה טענת רבינו, גם אם יש לפעמים טורח, אך אין בזה הוצאה כספית כלל, וגם לא ברור האם קן שבראש האילן נקרא ׳מאורע לפניך׳.
8. אמר מר, (״כי יקרא... בדרך״) מה דרך שאין קינו בידך, (כמו שבדרך, הקן הנמצא בו אינו מזומן לך ואינו שלך) אף כל שאין קינו בידך (רש״י: אין קן מזומן לך ואין קנוי לך). הא למה לי...
9. פטור ׳מזומן׳ מופיע שם במשנה (קלח,ב), וז״ל: חומר בכיסוי הדם משילוח הקן... שכסוי הדם נוהג בחיה ובעוף, במזומן ובשאין מזומן, ושילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן. איזהו עוף שאינו מזומן, כגון אווזים ותרנגולים (שברחו מבית בעליהם) וקננו (בנו לעצמם קן) בפרדס. אבל אם קננו בבית (ולא ברחו), וכן יוני הרדסיאות (יונים ביתיות שדרכן לגדול בין בני אדם הרי הם ׳מזומנים׳ ולכן) פטור משילוח.
10. כלומר, למדנו מ״כי יקרא״ לימוד אחר, שהמצוה רק כשמזדמן קן לפניו ואינו צריך לחזר אחריה. וכן מקשים התוספות-רא״ש שם.
12. חיובית, ואף אם במקרה (״יקרא״) נזדמן לו מצב של ״אם רובצת על האפרוחים או על הביצים״.
13. ולא לומדים ״במאורע״. ואכן כפי שהבאנו בהערה 56ג, דין מזומן גם הוא דינא דמשנה (קלח,ב) והתנא דמשנה לשיטתו.
14. בעי ר׳ ירמיה... שני סדרי ביצים זו ע״ג זו מהו (שיחוצו), ופירש רש״י: אם נתכוון ליטול התחתונים מי הוו אמצעיים (העליונים) חציצה ופטור מלשלח, או לא.
15. והאריך בזה מאד הרמב״ן על-אתר, לאחר שהביא את דברי הרמב״ם במורה, עיי״ש, ועיין גם בספר החינוך מצוה תקנ״ה שהאריך גם הוא מאד בענין זה.
16. ויש רמז לטעם זה בלשון הרמב״ם הלכות שחיטה (יג,ז): לא אסרה תורה אלא לצוד אותה והיא אינה יכולה לפרוח בשביל הבנים שהיא מרחפת עליהן שלא יילקחו. ועיין בזה גם ב׳אזנים לתורה׳.
17. ורק ״הבנים תקח לך״.
18. כדעת רבינו בסוגיית טעמי המצוות. ועיין בזה בהרחבה בספר ׳פשוטו של מקרא׳ מדור א׳ פרק 10, מדור ה׳ פרק 4.
19. לעומת ׳לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה במה שיש לו׳.
20. כלומר, לפי שבני ביתו תולים בו את עיניהם, על כן יש לו לספק להם את כל צרכיהם אפילו יותר ממה שיש לו, ובזכות מאמציו אלו יזכה להתברך מאת ה׳ שהוא תולה את עיניו לברכתו.
כי יקרא קן צפור – במקרה תמצאם ולא תלך לבקשם, לא שאסרה תורה צידת החיות והעופות המותרים באכילה, אבל ידעה בטבע נפש בני ישראל שלא יעשו הציד עיקר עסקם.
לא תקח האם על הבנים. במצוה זו וכיוצא בה נחלקו המפרשים, יש מי שאמר גזרת מלך היא ויש מי שאמר משום מדת רחמים ואני אומר כדברי שניהם רצוני לומר שה׳ צוה אלה המעשים לא ממדת רחמנות שתהיה בו ית׳ וגם לא ללמדנו להתנהג ברחמים אלא שכך גוזרת חכמתו הקדושה שכאשר יפגע בקן צפור לא יקח האם על הבנים, ולא ישחוט אותו ואת בנו ביום א׳ ומצד זה צדקו האומרים שגזרת מלך היא, אבל אמת גם הוא שמתולדות המצוה הזאת לשרש בלבנו הרחמנות על כל הבריות — הא למה זה דומה למצות לא תגנוב, לא תנאף, לא תרצח, שאע״פי שבשמירת אלה המצות יתקיים הקבוץ המדיני כי עליהם העולם עומד, לא יתכן לומר שאין במצותם טעם ותכלית אחר חוץ מזה, ושאם ישוער בבטולם תועלת אל הקבוץ יחזרו מותרים או מחוייבים רק הם מחוייבים מצד עצמם גם מבלעדי התועלת הנמשך מהם, ואין הפרש בין מצות לא תגנוב ללא תשלח אלא שהראשון יורה עליו השכל, והשני לא יחייבהו.
אכן שנינו במשנתנו בברכות ל״ג: (השוה דברי התלמוד שם), שהאומר ״על קן צפור יגיעו רחמיך״ משתקין אותו, שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות. אבל כבר ביאר הרמב״ן כאן, שכוונת המשנה היא שלא נאמר שטעם המצוה הוא מפני שהקדוש ברוך הוא חס על בעלי החיים, שהרי לא מנע אותנו מלהשתמש בהם לצרכינו ולא מנע ממנו לשוחטם. אמנם טעם המצוה הוא, מפני שהתורה מבקשת להטביע בנפשנו מדת הרחמים (ונרשה לעצמנו להוסיף: והיושר) כלפי כל הבריות. על כן נקראו המצוות הללו גזירות, כלומר הדרכות להנהגה טובה.
הרמב״ם (״מורה נבוכים״ ג׳:מ״ח) אומר, שיש בין רבותינו שתי סברות בזה: לדעת תנא דמתניתין בברכות אסור לתת טעם למצוות; אלא שהרמב״ם הולך בשיטת החולקים (השוה ״מורה נבוכים״ ג׳:כ״ו), שיש לנו לתת טעם לכל המצוות. על כן הוא נותן טעם למצוה זאת משום צער בעלי חיים. נצטווינו לשלח את האם, כדי שלא תצטער בראותה שלוקחים ממנה את בניה.
אולם כיון שהכתוב מבטיח בתורת שכר המצוה ״למען ייטב לך״, כמו שהבטיח כזאת אף בשכר מצות כיבוד אב ואם (בעשרת הדברות), אפשר לומר, כי כוונת הכתוב, שאפילו אצל בעלי חיים יש לכבד את יחס האם אל בניה. כאשר האדם משלח את האם כשהוא אומר לקחת את הבנים, משתרשת בו ההרגשה שכאילו גם אצל הצפורים מוסרים הבנים את נפשם לכבוד האם, על מנת להצילה ולשחררה מידי הצייד; מעתה על אחת כמה וכמה חייב האדם לכבד את הוריו; ומה שנצטווינו על כך דווקא לענין צפורים, יש לומר מפני שאצלם בולט היחס של אהבת האם ביותר.
לדון יצחק אברבנאל (וכן מיכאליס מוז. ר. ג) הרי זה חוק הגנה על הצפורים.
כי יקרא – בספרי (הובא בחולין קל״ט:) אמרו: ״כי יקרא פרט למזומן״, כלומר, לא נאמרה מצוה זאת אלא בהפקר, ואין האדם מוגבל בשימוש רכושו על ידי מצוה זאת.
צפור – בספרי (ובחולין שם): טהורה ולא טמאה.
והאם – במכילתא אמרו שנחלקו רבי אליעזר וחכמים אם מצוה זאת נוהגת אף באב (בתלמוד פירשו בענין אחר). הלכה כדברי חכמים שאין המצוה נוהגת אלא באם (חולין ק״מ:).
לא תקח וגו׳ – בתרגום יונתן: ״מעל בניא״, וכן פירש רש״י: ״לא תקח האם בעודה על בניה״ (וכן הוא בתוספתא ובטור יורה דעה סימן רצב). במכילתא שבמדרש תנאים נאמר הדבר בלשון זאת: ״כשהיא על הבנים, אתה אומר כשהיא על הבנים, או לא תקח האם על הבנים כשמועו, תלמוד לומר שלח תשלח את האם, הא מה תלמוד לומר לא תקח האם על הבנים, כשהיא על הבנים״.
במשנתנו (חולין קמ״א.) שנינו: ״אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב שנאמר שלח תשלח את האם״. אבל כבר פירש הרמב״ם פרק יג מהלכות שחיטה, הלכה ו: ״חייב לשלח את האם״. זאת אומרת שמצות עשה לשלח האם עדיין מוטלת עליו. מכל מקום יש לומר שאינו עובר בלא תעשה אלא כמשמעו ממש, כשהוא לוקח האם יחד עם הבנים. אונקלוס מתרגם: ״על בניא״, וגם במשנתנו (קמ״א.) שנינו ״על הבנים״, ולא ״מעל״ כתרגום יונתן. וכן הרמב״ם בספר המצוות (לאוין שו), וכן בספר החינוך ועוד אחרים. בשאלות ותשובות ״חכם צבי״ סימן פג כתב להדיא שאינו עובר בלא תעשה אלא אם כן נוטל האם יחד עם הבנים, ואילו הנוטל את האם לבדה עובר בעשה.
כי יקרא – מה ת״ל, לפי שנאמר שלח תשלח את האם וגו׳, יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן, ת״ל כי יקרא – במאורע לפניך.2(חולין קל״ט:)
קן – אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב לשלח, שנאמר קן קן מכל מקום.3 (שם ק״מ:)
צפור – עוף טמא פטור מלשלח, דאמר קרא קן צפור, וטהור אשכחן דאקרי צפור, טמא לא אשכחן דנקרא צפור.4 (שם קל״ט:)
לפניך – לרבות אלה שהיו לפניך ומרדו.5 (שם שם)
לפניך בדרך – לפניך ברשות היחיד. בדרך ברשות הרבים.6(חולין קל״ט:)
בדרך – מה דרך שאין קנו בידך אף כל שאין קנו בידך, מכאן אמרו, יוני שובך ויוני עליה שקננו בטפיחים ובבורות, ואוזין ותרנגולין שקננו בפרדס חייבין בשילוח, אבל קננו בתוך הבית וכן יוני הרדסיאות פטורין משילוח.7 (שם שם)
בדרך – לאתויי הא דאמר רב יהודה אמר רב, מצא קן בים חייב בשילוח, שנאמר (ישעיהו מ״ג) הנותן בים דרך.8 (שם שם)
בכל עץ – לרבות אילנות.9 (שם שם)
או על הארץ – לרבות בורות שיחין ומערות.10 (שם שם)
והאם – פרט לזכרים ואפילו קורא זכר11 (ספרי).
רובצת – ת״ר, רובצת ולא מעופפת, יכול אפילו כנפיה נוגעות בקן, ת״ל רובצת, מאי תלמודא, מדלא כתיב יושבת.12(חולין ק״מ:)
על האפרחים וגו׳ – לאקושי אפרוחים לביצים וביצים לאפרוחים, מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים בני קיימא, יצאו מוזרות, ומה ביצים צריכין לאמן אף אפרוחים הצריכין לאמן, יצאו מפריחין.13 (שם שם)
לא תקח – הנוטל אם על הבנים משלח ואינו לוקה, מאי טעמא, כל מצות ל״ת שיש בה קום עשה אין לוקין עליה.14(חולין קמ״א.)
1. כגון יונים שדרכן לגדל עם אנשים בבתים ואוזים ותרנגולים שקננו בבית. וע״ע בסמוך בדרשה בדרך.
2. נראה בכונת הקושיא מה ת״ל, למה לא נאמר כי תראה, ואע״פ דבדרשה הקודמת דרשינן כי יקרא פרט למזומן, אך את זה היינו למדין גם אם היה כתוב כי תראה, כיון דסיים בדרך, וגם מדלא כתיב כי יהיה לך.
3. פירשו המפרשים אע״פ דסתם קן משמע שנים [עיין תוי״ט קנים פ״א מ״א] ה״נ האם והולד שנים הם, אבל א״צ לזה, אלא הפירוש דשם קן מצייר מדור לעופות בין שימצא שם ביצים בין שיהיה ריקן והוא רוצה להטיל ביצים ויכין קן לו, וממילא מבואר לפי״ז דשם אפרוחים או ביצים הבא בלשון רבים לאו דוקא הוא, אלא אפילו אפרוח אחד וביצה אחת, ומ״ש בלשון רבים אורחא דמילתא נקט.
4. ואם היתה הכונה גם לטמאים הול״ל קן עוף, דשם עוף כולל שניהם, ועיין מש״כ ביתר באור בזה לעיל בפ׳ ואתחנן (ד׳ י״ז), ועיין המשך לדין זה בפ׳ הסמוך בדרשה תקח לך, ועוד שם לענין עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא.
5. ר״ל את שהיו כבר שלו ומרדו ג״כ חייב בשלוח. והנה מוכח מזה דעוף המורד בבעלים ובורח נחשב כהפקר, דאל״ה הרי נחשב זה כמזומן שפטור משלוח כמבואר בדרשה ראשונה שבפסוק זה, וצ״ע בתוס׳ בסוגיא כאן (ע״א) שהוכיחו דין זה ממשמעות הסוגיא שם, ולפי מש״כ הנה דבר זה מוכח מדין מפורש בגמרא.
6. הלשון לפניך מורה על רשות היחיד, משום דכולל אפילו סמוך לאהליך, כגון בפרדס שלו דלא קניא ליה חצירו דלאו מזומן הוא, והלשון בדרך פשוט שמורה רשות הרבים, ור״ל להביא גם רשות הרבים ואפילו בעיר, וכ״מ ברש״י.
7. יוני הרדסיאות הם מין יונים שהביא הורדוס המלך מן המדבר וגדל אותם בישוב ונקראים על שמו, ודרכם לגדל עם אנשים, ולכן פטור משילוח דנקראו מזומן וכמש״כ בדרשה ראשונה שבפסוק זה.
8. הרי דים נמי נקרא דרך, ומשכחת לה קן בים כגון ששטף הים לאילן והיה קן בראשו.
9. לא ידעתי מה טעם ברבוי זה, והא בודאי כן הוא, וסתם צפרים מקננים באילנות, ואולי הכונה דבכל עץ משמע אילן סרק שכן דרכם לגדל בדרך, שהרי כשמכוין הכתוב לעץ פרי אומר מפורש עץ פרי, כמו בפ׳ בראשית, ולכן קמ״ל לרבות אילנות הנושאות פרי. והרבותא בזה י״ל דאע״פ שמוצאים מזונותיהם לפניהם והו״א דלא יזיזם ממקומם, קמ״ל.
10. עיין ברש״י במשנה ב״ק נ׳ ב׳ באור שמות אלו.
11. הוא עוף הנקרא רעבהו״ן, וטבעו שהזכר יושב על הביצים, והוא עוף טהור, ועיין בתוס׳ חולין ס״ג א׳ ד״ה נץ שכתבו בטעם הפטור מקורא זכר משום דרובץ על ביצים שאינם שלו, עכ״ל. ולדעתי קשה לטעם זה, למה חקרו בגמרא בדין עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא ולהיפך וכן בדין יונה על ביצי תסיל ולהיפך, והלא כל אלה רובצים על ביצים שאינם שלהם, אבל באמת טעם הפטור בקורא זכר הוא משום דנתמעט מלשון והאם וכמבואר מפורש בדרשה שלפנינו מספרי.
12. דהלשון יושבת מורה על הישיבה בדבוק יותר מלשון רביצה.
13. ביצים מוזרות הן נשחתות שאינן ראויין עוד להוליד אפרוח, ומפריחין הם גדולים שכבר יכולין לפרוח ואין צריכין עוד לאמן. וטעם ההיקש הזה בכלל הוא משום דדי היה לכתוב והאם רובצת עליהם כיון דמקודם כתיב אפרוחים או ביצים.
14. ואע״פ דכלל גדול הוא בכל התורה דלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו, אצטריך לאשמעינן כאן דלא נפרש דאין זה ניתק לעשה אלא שלח מעיקרא משמע, קמ״ל. דהלשון שלח תשלח הוא בא גם להורות דשלוח זה הוי תיקון ללאו דלא תקח.
May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.