ונתן האיש – האיש ולא הקטן2 (ספרי).
השכב עמה – האונס נותן ארבעה דברים, קנס ובושת ופגם וצער, דאמר קרא ונתן האיש השוכב עמה חמשים כסף, הנאת שכיבה חמשים כסף, מכלל דאיכא בושת ופגם וצער.
3 (כתובות מ׳:)
לאבי הנערה – הבא על חייבי לאוין ועל חייבי כריתות יש להם קנס, ואמאי הא כתיב ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו, אמר ריש לקיש, כתיב נער נערה הנערה,4 חד לגופיה וחד לאתרי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות.5 (שם כ״ט:)
לאבי הנערה – אמר אביי, בא עליה ומתה פטור, שנאמר ונתן לאבי הנערה ולא לאבי מתה.6 (שם ל״ח:)
לאבי הנערה – נער כתיב, חסר ה׳, ללמד דאפילו קטנה במשמע.
7 (כתובות מ׳:)
לאבי הנערה – ולא לאבי בוגרת8 (ספרי).
לאבי הנערה – עיין לעיל בפסוק י״ט בדרשה מירושלמי כתובות פ״ד ה״א וצרף לכאן.
חמשים כסף – חמשים כסף של אונס בשקל הקודש במנה צורי.
9 (כתובות מ״ט:)
ולו תהיה – מלמד ששותה בעציצו, ואפילו היא חגרת או סומא ומוכת שחין.
10 (כתובות ל״ט.)
ולו תהיה לאשה – באשה הראויה לקיימה, פרט לחייבי לאוין וחייבי עשה.12 (שם כ״ט:)
ולו תהיה לאשה – נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה, שנאמר ולא תהיה לאשה, אשה הראויה לו.13 (שם ל״ט.)
תחת אשר ענה – הני תחת אשר ענה, מכלל דאיכא בושת ופגם וצער, מכאן לאונס שנותן ארבעה דברים, קנס ובושת, ופגם וצער.14 (שם ט׳:)
תחת אשר ענה – לרבות זו שהיתה נערה ובגרה שיש לה קנס.16 (שם פ״ד ה״א)
כל ימיו – תניא, אונס שגירש, אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה, דכתיב לא יוכל שלחה כל ימיו, כל ימיו בעמוד והחזיר קאי.
17 (מכות ט״ו.)
1. ר״ל אעפ״י שכונסה אח״כ בכ״ז לא מיפטר בזה מקנס, משום דמיד שאנסה נתחייב בקנס, והרבותא בזה דלא ניליף ממפותה שחייב בקנס רק אז כשאינו נושא אותה. וטעם הדבר משום דהתם כתיב (פ׳ משפטים) מהר ימהרנה לו לאשה ואם מאן ימאן [אז] כסף ישקול, משא״כ הכא כתיב ונתן חמשים כסף ולו תהיה לאשה, הרי שלא תלה זה בזה, והסברא בזה פשוטה, דכאן באונס הוי הקנס רק עבור הענוי א״כ אין נ״מ אם נושאה או לא, משא״כ במפותה צריך שייטיב לה במצבה בכלל עבור שחלל כבודה, ולכן אם נושאה – בזה לבד הוא מטיב לה ומחפה על בזיונה.
2. דכמו לענין איסורין ועונשין אין ביאתו נחשבת כביאה כך לענין קנס, ויתכן הרבותא בזה שלא נקנוס את הוריו בהקנס ע״ד מ״ש ראו גידולים שגדלתם.
3. דאל״ה הוי הלשון האיש השוכב עמה מיותר, דפשיטא הוא דמוסב על אותו האיש. וזו דרשת רבא, ואביי יליף ענין זה מפסוק תחת אשר ענה, הני תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת ופגם וצער, ואותה דרשה אינה מבוארת כל כך, דמהיכן יליף צער, דהא היינו ענוי היינו צער וכתיב תחת אשר ענה, וי״ל.
4. בפ׳ הקודם כתיב כי ימצא איש נערה, ושוב כתיב בפסוק זה ונתן לאבי הנערה, והיה יכול לכתוב ונתן לאביה, וגם כתיב נער חסר ה׳, וזה וזה אתא לדרשה כדמפרש.
5. ואיירי כשלא התרו בו, דאם התרו בו הרי זה לוקה וכשלוקה אינו משלם קנס, דקיי״ל אין אדם לוקה ומשלם, ועיין מש״כ בפ׳ משפטים בענין זה, והרבותא ברבויים אלו אעפ״י דאי אפשר לקיים בהו סוף ענין הכתוב ולו תהיה לאשה, כפי שיתבאר בסמוך, אפ״ה יש להו קנס.
6. ופשוט דאיירי שמתה קודם שתעמוד בדין, דלאח״כ כבר זכה האב, והתוס׳ הקשו מהא דדרשינן לעיל בפסוק כ״א סרחה ולבסוף בגרה תדון בסקילה דכתיב והוציאו את הנערה, הנערה שהיתה כבר, ולמה לא נדרוש גם הכא כן, ונדחקו ליישב, ולי נראה ליישב עפ״י מה דאיתא לקמן בפרשה זו (כ״ה ג׳) ונקלה אחיך לעיניך, כי מחית אגבי דחיי מחית, ופירש״י בשעה שנלקה יהיה אחיך, כלומר שילקה את החי, עכ״ל, וכ״מ ביבמות ח׳ ב׳ ואשה אל אחותה לא תקח למעוטי לאחר מיתה, והיינו דלאחר מיתה בשעת לקוחין שוב אינה אחותה, וה״נ נראה להגמרא לפרש ונתנו לאבי הנערה דבשעת נתינה תהיה חיה.
7. דכ״מ שנאמר נערה חסר אפילו קטנה במשמע וכמש״כ לעיל בפ׳ י״ט, והרבותא בזה דאעפ״י דממיתה נתמעטה קטנה בכ״ז מקנס לא נתמעטה, וממיתה היינו טעמא דבגופה לאו בת עונשין היא.
8. עיין מש״כ בדרשה ריש פסוק הקודם אות קצ״ב וצרף לכאן.
9. עייין מש״כ לעיל בפסוק י״ט בדרשה כזו וצרף לכאן.
10. עיין מש״כ לעיל בפ׳ י״ח אות קנ״ה דעציצו הוא כלי מאוס, ור״ל אף בכזו שהיא מאוסה מחויב לישא אותה.
11. דכך מורה הלשון תהיה שהיא מהוה עצמה לו והיינו מדעתה.
12. עיין מש״כ לעיל בפ׳ י״ט בדרשה כזו וצרף לכאן.
13. כמש״כ באות הקודם.
14. עיין מש״כ לעיל בדרשה השוכב עמה.
15. הרבותא ביתומה אעפ״י דכתיב ונתן לאבי הנערה, אך זה הוא מפני שכל מעשה הבת לאב, אבל ביתומה דמעשה ידיה שלה, גם קנסא שלה, וגם אשמעינן דלא ניליף אנוסה ממפותה דלית לה קנס כמבואר לפנינו בפ׳ משפטים, דשאני מפותה דמחלה. וטעם הרבוי ביתומה מלשון תחת אשר ענה, יען דגם היא מעונה באונסין.
16. טעם הרבוי מלשון זה כמש״כ באות הקודם, דגם כזו היא מעונה, ואיירי בנערה שתבעה אותו ואח״כ בגרה, אבל בוגרת מעיקרא בשעת אונסה אין לה קנס כמבואר בריש פסוק הקודם ובפ׳ זה.
17. עיין מש״כ לעיל בפסוק י״ט בדרשה כזו וצרף לכאן.