×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(כט) וְ֠נָתַ֠ן הָאִ֨ישׁ הַשֹּׁכֵ֥ב עִמָּ֛הּ לַאֲבִ֥י הַֽנַּעֲרָ֖ חֲמִשִּׁ֣ים כָּ֑סֶף וְלֽוֹ⁠־תִהְיֶ֣ה לְאִשָּׁ֗ה תַּ֚חַת אֲשֶׁ֣ר עִנָּ֔הּ לֹא⁠־יוּכַ֥ל שַׁלְּחָ֖הּא כׇּל⁠־יָמָֽיו׃
then the man who lay with her shall give to the lady's father fifty shekels of silver, and she shall be his wife, because he has violated her; he may not put her away all his days.
א. שַׁלְּחָ֖הּ =ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 (נקודת מפיק באות ה״א) וכמו כן במ״ג דפוס ונציה ובדפוסים וקורן
• ל!=שַׁלְּחָ֖הֿ (סימן רפה באות ה״א)
• הערת ברויאר
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שורחזקונירלב״געקדת יצחק פירושמנחת שיר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהנתווסף למלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא רמה]
ונתן האיש – ולא הקטן.
השוכב עמה – כל שכיבה.
לאבי הנערה – שיהו שלו.
לאבי הנערה – ולא לאבי הבוגרת.
חמשים כסף – כסף צורי.
ולו תהיה לאשה – מלמד ששותה בעציצו ואפילו היא חיגרת ואפילו היא סומה ואפילו היא מוכת שחין נמצא בה דבר זימה או שאינה ראויה לבוא בישראל יכול יהיה רשיי לקיימה תלמוד לומר ולו תהיה לאשה, באשה הראויה לו.
תחת אשר ענה – לרבות את היתומה, מיכן אמרו יתומה שנתארמלה או שנתגרשה רבי אליעזר אומר האונס חייב והמפתה פטור.
לא יוכל שלחה כל ימיו – משלחה הוא ליבם.
סליק פיסקא
[Piska 245]
"Then the man who lies with her": "the man,⁠" and not the minor.
"who lies": any lying, (natural or unnatural).
"to the father of the na'arah" (and not to the father of the bogereth).
"fifty silver": Tyrian silver.
"and to him shall she be as a wife": We are hereby taught that he must "quaff his bitter cup" — even if she be lame or blind or covered with boils. If there were in her a thing of zimah (obscenity) or if she were not fit to marry into Israel, I might think that he were permitted to keep her as a wife; it is, therefore, written "and to him shall she be as a wife" — (connoting) a woman who is (halachically) fit for him (as a wife).
"because he afflicted her": to include an orphaned girl (as receiving the fine). From here they ruled: An orphaned girl who was widowed or divorced, the ravisher is liable (for the penalty); the enticer is exempt.
"he shall not be able to send her away all of his days": but she may be released from the levirate bond.
[End of Piska]
ונתן האיש הש׳ עמ׳ לא׳ הנ׳ מגיד שקנסה לאביה אין לי אלא בזמן שיש לה אב בזמן שאין לה אב מנ׳ ת״ל ולו תהיה לאשה מכל מקום וקנסה לעצמה:
לאבי הנערה ולא לאבי המתה מיכן אמ׳ בא עליה ומתה פטור מן הקנס (והוא שתמות קודם עמידה בדין):
חמשים כסף צורי:
ולו תהיה לאשה מצות עשה מלמד ששותה בעציצו ואפלו חגרת ואפלו סומה ואפלו מוכת שחין:
נמצא בה דבר זמה או שאינה ראויה לבוא בקהל אינו רשאי לקיימה שנ׳ ולו תהיה לאש׳ באשה הראויה לו:
תחת אשר ענה לרבות את היתומה:
לא יוכל לשלחה כל ימיו ואפילו לאחר זמן אבל משלחה הוא ליבם:
וְיִתֵּין גּוּבְרָא דִּשְׁכֵיב עִמַּהּ לַאֲבוּהָא דְּעוּלֵימְתָא חַמְשִׁין סִלְעִין דִּכְסַף וְלֵיהּ תְּהֵי לְאִתּוּ חֲלָף דְּעַנְּיַיהּ לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְמִפְטְרַהּ כָּל יוֹמוֹהִי.
then the man who lay with her shall give to the damsel's father fifty shekels of silver, and she shall be his wife; because he had humbled her, he shall not have power to send her away all his days.
ויתן גברא דמשמשא עמה לאבוה דרביתהב חמשין סלעין דכסף וליה תהוי לאתה חלףג די צער יתה ולית הוא רשיי למשבקה יתה כל יומי חיוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דמשמש״) גם נוסח חילופי: ״די שמש״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דרביתה״) גם נוסח חילופי: ״דטליתה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חלף״) גם נוסח חילופי: ״חולף״.
ויתן גברא דשמיש עימה לאבוהא דעולימתא דמי בהתה חמשין סלעין דכסף וליה תהי לאיתו חולף דענייה לית ליה רשו למיפטרה בגיטה כל יומוי.
then the man who lay with her shall give to her father, as a fine for her dishonor, fifty shekels of silver, and she shall be his wife, because he humbled her, nor shall he have power to put her away by divorcement all his days.
ולא תהיה לאשה – מה בין אונס למפתה, במפתה לא נאמר בו ולו תהיה לאשה, שאם רוצה לא יקחנה ואם יקחנה יכול לשלחה, 1אבל אונס שותה בעציצו, אפילו סומא אפילו בעלת מום, יקחנה בעל כרחו. ולא יוכל לשלחה כל ימיו.
1. אבל אונס שותה בעציצו. כתובות ל״ט במשנה, וספרי פיסקא רמ״ח.
פליעט ד׳לך אלרג׳ל לאביהא כ׳מסין דרהמא ותכון לה זוג׳הֵ בדל מא אתאהא ולא יג׳וז לה טלאקהא טול עמרה
ייתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמישים כסף ותהיה לו לאישה תחת אשר ענה אותה, לא יוכל לשלחה כל ימיו.
פס׳: ונתן האיש – ולא הקטן.
השוכב עמה1כל שכיבה.
לאבי הנערה – ולא לאבי מתה.
לאבי הנערה – שיהא קנס שלו.
לאבי הנערה2ולא בוגרת.
חמשים כסף – כסף צורי.
ולו תהיה לאשה3מלמד ששותה בעציצו אפילו חיגרת אפילו סומה. זה חומר באונס מבמפתה.
תחת אשר ענה – לרבות את היתומה. מיכן אמרו יתומה שנתאלמנה או שנתגרשה. ר׳ אליעזר אומר האונס חייב והמפתה פטור.
לא יוכל לשלחה כל ימיו4בעמוד והחזר לו:
1. כל שכיבה. פי׳ אפילו שלא כדרכה (קדושין י.) גבי באו עליה י׳ אנשים ועדיין היא בתולה מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי כדעת הספרי והפסיקתא. אולם הרמב״ם פסק אין האונס והמפתה חייב קנס עד שיבוא עליה כדרכה ועיין בטור א״ה סי׳ קע״ז בב״י שדבר בזה. ואכמ״ל:
2. ולא בוגרת. כי קנסה לעצמה גבי בוגרת:
3. מלמד ששותה בעציצו. (כחובות לט.) ופי׳ שותה בעציצו בכלי שבחר בו ע״כ ישאנה:
4. בעמוד והחזר כו׳. (גיטין צ.) והיינו שב״ד כופין לו שישאנה עוד הפעם ואינו לוקה שנתקו הכתוב לעשה:
תחת אשר עינה – מכלל דאיכא בושת ופגם.
תחת אשר עינה – BECAUSE HE HAS VIOLATED HER – Infer from here that there is [also] embarrassment and degradation.
לא יוכל שלחה – שותה בעציצו אפילו חגרת אפילו סומא.
לא יוכל שלחה, "he is not permitted to divorce her;⁠" he cannot do so even if she was blind or lame. (Talmud tractate Ketuvot folio 39)
ולו תהיה לאשה – זו היא מצות עשה ולפי שרצה זה האונס לקחת אותה שלא לשם אישות כי אולי לא יתרצה בזה מצד מעלתו או מצד פחיתותה עמדה התורה כנגד מחשבתו והכריחה אותו שתהיה לו לאשה תחת אשר ענה אותה ונהנה משכיבתה וחשב לקחת זה ממנה בזולת חק שיהיה לו עליה רצתה התורה שיהיה מה שאכל מבשרו ולזה הוא מבואר שאם לא היתה מותרת לו לא יחוייב לו ללקחה ולפי שזה הכסף יתן מפני הנאת בתוליה ונתבאר בחובל בחבירו שהוא משלם ה׳ דברים כמו שביארנו בפרשת ואלה המשפטים הנה הוא מבואר שהוא ישלם עוד בושת ונזק וצער והוא מבואר גם כן שישלם גם כן שבת ורפוי אם קרה שיצטרך לה זה מפני צער השכיבה ואולם במפותה אין צער שהרי נתרצתה והוא מבואר שאם אין לנערה האנוסה אב שהקנס הוא לעצמה לא ליורשי האב כי לא זכתה התורה בו אלא לאב.
לא יוכל שלחה כל ימיו – רוצה לומר: מפני בחירתו אמנם התורה תכריחהו על זה הנה לא יחוייב לשלח כי התורה לא עמדה בזה אלא כנגד בחירתו כמו שנתבאר מדברינו ואם שלחה יחוייב שיחזירנה או עבר על לא תעשה ולזה אם {לא} יכול לקיים העשה אחר זה הנה כבר עבר על לא תעשה והוא מבואר שאם לא רצתה להנשא.
ומזה אני אומר שפשע המפתה את הנערה הוא גדול אצלה מהאונסה כי האונס יכריח הבשר והמפתה יכריח הדעת ומביא עליה שמצה גדולה וזה אצלי טעם מה שאמר בכאן ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה דמשמע שלפי זה לא חייבוהו ליתן לה כלום אמנם במפתה כתיב אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול וגו׳ (שמות כ״ב:ט״ז) כי לפי מה שהוסיף להרע עמה נתנה הבחירה ביד אביה או בידה אם תרצה להיות לו או לקבל המוהר ולהנשא לאחר אמנם לענין הדין לא נטה ממה שאמרו חכמינו ז״ל.
לאבי הַנַעֲרָ: רה ק׳. [הנער כ׳, הַֽנַּעֲרָ֖ה ק׳].⁠א
ולו תהיה לְאִשָ֗ה תחת: ברביע, לא בזקף קטן. [לְאִשָּׁ֗ה].
לֹא יוּכַל שַלְחָה: במסורת1 מתנח ביה סימנא, קדמא׳2 לְשלחה בלמ״ד, תניינא דלקמן3 שַלְחָה גרידא, וסימניך לשלל שלל4, והוא חד מן י״ד זוגין, קדמא׳ נסיב ל׳, ותניינא לא נסיב, וסי׳ נמס׳ במס׳ רבת׳5 מערכת הלמ״ד. [שַׁלְּחָהּ].
1. במסורת: הסימן שבהערת המסורה אינו בא ב-ד.
2. קדמא׳: לעיל פס׳ יט.
3. תניינא דלקמן: פסוקנו (ההערה נמסרה כנראה לפס׳ יט, ולכן נאמר בה ׳דלקמן׳ ביחס לפסוקנו).
4. לשלל שלל: על פי יש׳ י ו (ביאור הסימן: המילה לשלל פותחת באותיות ׳לשל׳, והמילה שלל זהה לה בהשמטת האות הראשונה, כמו הזוג לְשַׁלְּחָהּ/שַׁלְּחָהּ).
5. במס׳ רבת׳: מ״ס-ד ל 15.
א. ראה הערתי בבר׳ לד ג (׳את הנער׳).
חמשים כסף – בעבור מוהר הבתולות, ומכאן יש סמך שמוהר הבתולות הוא חמשים כסף:
ונתן איש השכב – שלש מלות אלה מיותרות לגמרי, דודאי איש אחר שלא עשה עול לא יתן קנס, ולזה ארז״ל (כתובות מ׳) דחמשים כסף שהוא נותן אינו אלא להנאת השכיבה לבד, וחוץ מזה חייב בתשלומי הבשת והפגם והצער, ומלשון תרגום יהונתן שכתב ויתן דמי בהתה חמשין סלעין, יראה שהחמשים סלעים הם דמי בשת, וזה אינו, ואין ספק שהוא משגגת המדפיסים. ודע דלחד מרז״ל (כתובות מ״ב) לא זכתה התורה לאב אלא משעת נתינה, וגבי עבד דכתיב כסף שלשים יתן לאדוניו לא אמרי׳ הכי ונ״מ לענין אי הוי ממונא להורישו לבניו, דלשון יתן לחוד, ונתן לחוד, ופירש״י יתן משמע לשון צווי ולעולם, ונתן משמע דבר הנתון כבר. ע״כ. ובתו׳ שם אמרו וגבי מוציא ש״ר דכתיב ונתנו לאבי הנערה איכא למימר ונתן לחוד ונתנו לחוד. יעו״ש. והדבר מפליא כל רואיו, כי מי זה לא ידע שאות וי״ו מהפכת העבר לעתיד, ואיך נאמר כי מלת ונתן כאן משמעותו דבר הנתון כבר, גם אין הבדל בין ונתן לונתנו אלא שזה ליחיד נסתר וזה לרבים נסתרים, ומה זה יאמרו בעלי התוס׳ כי ונתן לחוד, ונתנו לחוד, ובאמת דברי רז״ל נכונים (כמ״ש בעירוב פרשיות) כי וי״ו ההפוך לא תצא מכלל וי״ו החבור, כי כשיקדים פעל עבר לפני וי״ו המהפכת העבר לעתיד אז אינו מהפכת מעבר לעתיד, כמו פעל ועשה (ישעיהו מ״א) וי״ו זו אין וי״ו ההיפך מפני מלת פעל אשר לפניו (ע״ש ר״ש ב״מ), וכן ועשה לו כתונת פסים אינו וי״ו ההיפוך מפני מלת אהב שהוא בתחלת המקרא, ובמאמר. וקרא זה אל זה ואמר (ישעיהו ו׳) שהוי״ו אינו מהפכת מעבר לעתיד אף שיקדים לה פעל עתיד בשתים יכסה פניו, באמת מלת יכסה הוא עתיד במקום ההווה (כמ״ש ר״ש ב״מ שם) ובג׳ מקומות מצאנו שרש נתן שהוי״ו אינו מהפכת מעבר לעתיד, כמו שולף איש נעלו ונתן לרעהו (רות ד׳) מפני פעל שלף הקודמו, ונתן כובע נחושת על ראשו (שמואל א י״ז) מפני פעל וילבש הקודמו, ונתן ארצם לנחלה (תהלים קל״ה) מפני פעל שהכה הקודם לו במקרא שלפני פניו, ודומים לזה הרבה במקרא, והנה במקרא שלפנינו אין וי״ו של ונתן מהפכת מעבר לעתיד מפני שפעל כי ימצא הקודמו הוא עתיד במקום הווה (כי אין השכיבה מוכרחת מן המציאה) ותרגומו (ווענן עס זיך עראייגנען זאָללטע), ובאופן זה אין הוי״ו מהפך מעבר לעתיד, ושפיר ארז״ל יתן לחוד (כי יתן משמע לשון צווי בעתיד, כי לא יתכן לצוות על העבר) ונתן לחוד (דמשמעותו כאן דבר הנתון כבר), ואמנם וי״ו דונתנו גבי מוציא ש״ר בהכרח היא מהפכת מעבר לעתיד, כי כל הפעלים הנמצאים לפניו הם המהפכים מעבר לעתיד כמו ולקחו ויסרו וענשו, ולזה גם וי״ו של ונתנו איננו מהפכת, אבל היא בכלל עטיפה וחבור, ושפיר אמרו בעלי התו׳ ונתן לחוד ונתנו לחוד. הנה עכ״פ דברי רז״ל אינם מתנגדים למשפטי הלשון.
[קט] ונתן האיש בספרי אמר יתומה שנתארסה ונתגרשה פי׳ או שנתארסה ונתגרשה אף שי״ל אב ה״ה כיתומה וזאת היא הנקראת יתומה בחיי האב (וסתם הספרי כר״ע דמתני׳ ולעיל דנתארסה ונתגרשה יש לה קנס והקנס לעצמה. וע׳ כתובות), ואמר עוד אבל היבם משלחה פי׳ דמותר להיבם לגרשה דלא הזהיר הכתוב רק על המאנס ולא על אחיו. ויש לקיים הגי׳ הישנה שהיא אבל משלחה ליבם ופי׳ דילפי׳ מכל ימיו דכל ימיו בעמוד והחזר קאי. ואם גירשה ומת קודם שהחזירה איננה זקוקה ליבום אף שאם הוא היה חי היה מחוייב להחזירה. וזה שאמר אבל משלחה פי׳ הגט שגירשה המאנס מועיל נגד היבם שאינה עוד זקוקה ליבום
האיש השוכב עמה – מכאן אמר רבא (כתובות מ׳:), שחמשים שקל אלה אינם אלא עבור הנאת שכיבה, ונוסף לכך הוא חייב לשלם בושת, פגם (פחיתת דמיה) וצער (השוה המשנה בכתובות פרק ג, משנה ד; ז). גם כאן יש לתמוה על תרגום יונתן, הקורא את חמשים השקל ״דמי בהתה״ (דמי בושתה).
ונתן האיש כו׳ לאבי הנערה – כל שכיבה לאבי הנערה שיהיה שלו. ספרי. הנה לחייב קנס על כל שכיבה כבר דריש לעיל ושכב עמה כל שכיבה, וכאן הוא מורה דיוק נפלא דהשוכב עמה מיותר לגמרי דבשוכב מדבר קרא, אולם לעיל פסקא רמ״ב דריש ומת האיש אשר שכב עמה לבדו הראשון בסקילה והשני בחנק, דפירושו לענין אם באו עליה עשרה שלא כדרכה הראשון לבד חייב סקילה וכדעת רבי בפ״ק דקדושין, ואמר דכאן לגבי קנס כולהו משלמי, וזה החידוש דסד״א דזכות האב בהקנס הואיל ובידו למוסרה לקדושין לכל מי שירצה וא״כ אין בידו למוסרה רק פ״א לקדושין, ולכן הוה״ד דרק פעם ראשון שייך לאביה, אבל אחר זה משלמין לה, לכן קמ״ל השוכב עמה, דעמה מורה על ביאה שלא כדרכה דאינה נפעלת מאומה מהשכיבה וכאשר נתבאר לעיל לאבי הנערה שיהיה שלו גם בזה דהקנס מזה ג״כ שייך לאביה, ולכן נזכר בספרי שני פעמים לאבי הנערה דכוונתו כל שכיבה לאבי הנערה שיהיה שלו אף אם באו עשרה שלא כדרכה ג״כ משלמי לאב. ומה דאמר ר״ז מודה רבי דלענין קנס דכולהו משלמי לקוח זה מספרי.
לא יוכל שלחה כל ימיו – משלחה הוא ליבם. הנה במוציא ש״ר כתיב לא יוכל לשלחה, והפירוש דהיכא דכתיב בל׳ הפעולה הוא מורה על התחלתה ועשיתה והוא נתינתו של הגט ולא יוכל לעשות זאת הפעולה כל ימיו שכל ימיו לא יוכל ליתן לה גט כריתות, וזה שדרשו אף לאחר זמן, אבל כאן כתיב הפעולה בלא ל׳ והוא על משך השילוח וקיומו שלא יכול לגרשה באופן שתהיה מגורשת בימיו הא אם מגרשה שתהא גט סמוך למיתתו או עם גמר מיתה דמועיל, עיין פרק יש נוחלין קל״ז דזה אינו גט רק לאפוקי אותה מיבם מותר. וקרוב לכלל זה נתבאר באה״ש סימן תק״ל ומפורש הוא בנדרים דף פ׳ ע״ב גבי יוה״כ דכתיב תענו כו׳ לענות נפש מלתא דאתי לידי ענוי, יעו״ש.
ונתן – ונתן – מיד [ואע״פ שכונסה].⁠1 (כתובות ל״ט.)
ונתן האיש – האיש ולא הקטן2 (ספרי).
השכב עמה – האונס נותן ארבעה דברים, קנס ובושת ופגם וצער, דאמר קרא ונתן האיש השוכב עמה חמשים כסף, הנאת שכיבה חמשים כסף, מכלל דאיכא בושת ופגם וצער.⁠3 (כתובות מ׳:)
לאבי הנערה – הבא על חייבי לאוין ועל חייבי כריתות יש להם קנס, ואמאי הא כתיב ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו, אמר ריש לקיש, כתיב נער נערה הנערה,⁠4 חד לגופיה וחד לאתרי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות.⁠5 (שם כ״ט:)
לאבי הנערה – אמר אביי, בא עליה ומתה פטור, שנאמר ונתן לאבי הנערה ולא לאבי מתה.⁠6 (שם ל״ח:)
לאבי הנערה – נער כתיב, חסר ה׳, ללמד דאפילו קטנה במשמע.⁠7 (כתובות מ׳:)
לאבי הנערה – ולא לאבי בוגרת8 (ספרי).
לאבי הנערה – עיין לעיל בפסוק י״ט בדרשה מירושלמי כתובות פ״ד ה״א וצרף לכאן.
חמשים כסף – חמשים כסף של אונס בשקל הקודש במנה צורי.⁠9 (כתובות מ״ט:)
ולו תהיה – מלמד ששותה בעציצו, ואפילו היא חגרת או סומא ומוכת שחין.⁠10 (כתובות ל״ט.)
ולו תהיה – ולו תהיה – מדעתה.⁠11 (כתובות ל״ט:)
ולו תהיה לאשה – באשה הראויה לקיימה, פרט לחייבי לאוין וחייבי עשה.⁠12 (שם כ״ט:)
ולו תהיה לאשה – נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה, שנאמר ולא תהיה לאשה, אשה הראויה לו.⁠13 (שם ל״ט.)
תחת אשר ענה – הני תחת אשר ענה, מכלל דאיכא בושת ופגם וצער, מכאן לאונס שנותן ארבעה דברים, קנס ובושת, ופגם וצער.⁠14 (שם ט׳:)
תחת אשר ענה – לרבות יתומה לקנס.⁠15 (ירושלמי כתובות פ״ג ה״א)
תחת אשר ענה – לרבות זו שהיתה נערה ובגרה שיש לה קנס.⁠16 (שם פ״ד ה״א)
כל ימיו – תניא, אונס שגירש, אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה, דכתיב לא יוכל שלחה כל ימיו, כל ימיו בעמוד והחזיר קאי.⁠17 (מכות ט״ו.)
1. ר״ל אעפ״י שכונסה אח״כ בכ״ז לא מיפטר בזה מקנס, משום דמיד שאנסה נתחייב בקנס, והרבותא בזה דלא ניליף ממפותה שחייב בקנס רק אז כשאינו נושא אותה. וטעם הדבר משום דהתם כתיב (פ׳ משפטים) מהר ימהרנה לו לאשה ואם מאן ימאן [אז] כסף ישקול, משא״כ הכא כתיב ונתן חמשים כסף ולו תהיה לאשה, הרי שלא תלה זה בזה, והסברא בזה פשוטה, דכאן באונס הוי הקנס רק עבור הענוי א״כ אין נ״מ אם נושאה או לא, משא״כ במפותה צריך שייטיב לה במצבה בכלל עבור שחלל כבודה, ולכן אם נושאה – בזה לבד הוא מטיב לה ומחפה על בזיונה.
2. דכמו לענין איסורין ועונשין אין ביאתו נחשבת כביאה כך לענין קנס, ויתכן הרבותא בזה שלא נקנוס את הוריו בהקנס ע״ד מ״ש ראו גידולים שגדלתם.
3. דאל״ה הוי הלשון האיש השוכב עמה מיותר, דפשיטא הוא דמוסב על אותו האיש. וזו דרשת רבא, ואביי יליף ענין זה מפסוק תחת אשר ענה, הני תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת ופגם וצער, ואותה דרשה אינה מבוארת כל כך, דמהיכן יליף צער, דהא היינו ענוי היינו צער וכתיב תחת אשר ענה, וי״ל.
4. בפ׳ הקודם כתיב כי ימצא איש נערה, ושוב כתיב בפסוק זה ונתן לאבי הנערה, והיה יכול לכתוב ונתן לאביה, וגם כתיב נער חסר ה׳, וזה וזה אתא לדרשה כדמפרש.
5. ואיירי כשלא התרו בו, דאם התרו בו הרי זה לוקה וכשלוקה אינו משלם קנס, דקיי״ל אין אדם לוקה ומשלם, ועיין מש״כ בפ׳ משפטים בענין זה, והרבותא ברבויים אלו אעפ״י דאי אפשר לקיים בהו סוף ענין הכתוב ולו תהיה לאשה, כפי שיתבאר בסמוך, אפ״ה יש להו קנס.
6. ופשוט דאיירי שמתה קודם שתעמוד בדין, דלאח״כ כבר זכה האב, והתוס׳ הקשו מהא דדרשינן לעיל בפסוק כ״א סרחה ולבסוף בגרה תדון בסקילה דכתיב והוציאו את הנערה, הנערה שהיתה כבר, ולמה לא נדרוש גם הכא כן, ונדחקו ליישב, ולי נראה ליישב עפ״י מה דאיתא לקמן בפרשה זו (כ״ה ג׳) ונקלה אחיך לעיניך, כי מחית אגבי דחיי מחית, ופירש״י בשעה שנלקה יהיה אחיך, כלומר שילקה את החי, עכ״ל, וכ״מ ביבמות ח׳ ב׳ ואשה אל אחותה לא תקח למעוטי לאחר מיתה, והיינו דלאחר מיתה בשעת לקוחין שוב אינה אחותה, וה״נ נראה להגמרא לפרש ונתנו לאבי הנערה דבשעת נתינה תהיה חיה.
7. דכ״מ שנאמר נערה חסר אפילו קטנה במשמע וכמש״כ לעיל בפ׳ י״ט, והרבותא בזה דאעפ״י דממיתה נתמעטה קטנה בכ״ז מקנס לא נתמעטה, וממיתה היינו טעמא דבגופה לאו בת עונשין היא.
8. עיין מש״כ בדרשה ריש פסוק הקודם אות קצ״ב וצרף לכאן.
9. עייין מש״כ לעיל בפסוק י״ט בדרשה כזו וצרף לכאן.
10. עיין מש״כ לעיל בפ׳ י״ח אות קנ״ה דעציצו הוא כלי מאוס, ור״ל אף בכזו שהיא מאוסה מחויב לישא אותה.
11. דכך מורה הלשון תהיה שהיא מהוה עצמה לו והיינו מדעתה.
12. עיין מש״כ לעיל בפ׳ י״ט בדרשה כזו וצרף לכאן.
13. כמש״כ באות הקודם.
14. עיין מש״כ לעיל בדרשה השוכב עמה.
15. הרבותא ביתומה אעפ״י דכתיב ונתן לאבי הנערה, אך זה הוא מפני שכל מעשה הבת לאב, אבל ביתומה דמעשה ידיה שלה, גם קנסא שלה, וגם אשמעינן דלא ניליף אנוסה ממפותה דלית לה קנס כמבואר לפנינו בפ׳ משפטים, דשאני מפותה דמחלה. וטעם הרבוי ביתומה מלשון תחת אשר ענה, יען דגם היא מעונה באונסין.
16. טעם הרבוי מלשון זה כמש״כ באות הקודם, דגם כזו היא מעונה, ואיירי בנערה שתבעה אותו ואח״כ בגרה, אבל בוגרת מעיקרא בשעת אונסה אין לה קנס כמבואר בריש פסוק הקודם ובפ׳ זה.
17. עיין מש״כ לעיל בפסוק י״ט בדרשה כזו וצרף לכאן.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שורחזקונירלב״געקדת יצחק פירושמנחת שיר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהנתווסף למלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144