עלילת דברים – יכול אפילו הקדיחה לו את התבשיל, הרי אני דן, נאמר כאן עלילות דברים ונאמר להלן (פ׳ ט״ז) עלילות דברים, מה להלן זנות אף כאן זנות.
1 (ירושלמי כתובות פ״ד ה״ד)
ואמר – מלמד שהתובע מתחיל בדברים תחלה2 (ספרי).
את האשה הזאת – מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידתה.3 (שם)
ואקרב אליה – תניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר, ובא אליה ואקרב אליה, מלמד שלא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל
5.
(כתובות מ״ו.)
1. שם בפסוק ט״ז כתיב מפורש והנה הוא שם עלילות דברים לאמר לא מצאתי לבתך בתולים, ולכאורה לא היה צריך לגז״ש זו, דהא בפסוק זה גופי׳ כתיב ושם לה עלילות דברים וגו׳ ואמר ולא מצאתי לבתך בתולים, אך י״ל דלולא הגז״ש היה אפשר לומר דהכתוב איירי בשני מיני עלילות, ושם לה עלילות דברים – ובעלילות דעלמא, והוציא עליה שם רע היינו ואמר לא מצאתי וגו׳.
2. נראה דהוא הדין המבואר בב״ק מ״ו ב׳ שנזקקין לתובע תחלה, ונתבאר ענין זה לפנינו בפ׳ משפטים בפסוק מי בעל דברים יגש אליהם.
3. כמו דקיי״ל אין מקבלין דברי בעל דין שלא בפני בע״ד חבירו כמבואר לפנינו בפ׳ משפטים בפסוק מדבר שקר תרחק, ואעפ״י דזה ידעינן משם, י״ל דאצטריך הכא לאשמעינן דאפילו דרך סיפור דברים בעלמא אף כי לא בדרך טענה אסור.
4. פרט ליעודין כגון שהיתה לו אמה עבריה ויעדה לעצמו או לבנו והוציא עליה שם רע דפטור, ודריש כן מלשון לקחתי שהוא לשון קדושין. ובטעם הדבר י״ל דכיון דנמכרה לו מחלה על כבודה, וצ״ע. וכן פרט לארוסה, היינו אם בא עליה בעודה ארוסה והוציא עליה ש״ר פטור מקנס, והטעם בזה משום דכל כמה שלא נשאה עדיין לא נחשבת כאשתו והוי כמו שהוציא ש״ר על אשה אחרת דאעפ״י שנענש על זה אבל לא בעונשין שבפ׳ זה, וכן פרט לשומרת יבם דלא שייך בה לקחתי דמן השמים הקנוה לו כמבואר בקדושין ב׳ ב׳, ועוד נבאר מזה לקמן בפסוק ט״ז בדרשה את בתי נתתי לאיש הזה.
5. דרשה זו צריכה באור להבין בכלל ענין הפרשה וסוגיית הגמרא, ולכן נעתיק בזה מלשון הגמרא כפי הדרוש לבאור הענין, תניא, כיצד הוצאת ש״ר, בא לב״ד ואמר, פלוני, לא מצאתי לבתך בתולים, אם יש עדים שזנתה תחתיו בסקילה זנתה מעיקרא יש לה כתובה מנה, נמצא שהשם רע אינו ש״ר הוא לוקה ונותן מאה סלע בין בעל בין לא בעל, ראב״י אמר לא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל, ופריך בשלמא לראב״י היינו דכתיב ובא אליה ואקרב אליה אלא לרבנן דאפילו לא בעל מאי ובא אליה ואקרב אליה, ומשני ובא אליה בעלילה ואקרב אליה בדברים, ופריך עוד, בשלמא לראב״י היינו דכתיב ולא מצאתי לבתך בתולים אלא לרבנן מאי ולא מצאתי לבתך בתולים, ומשני לא מצאתי כשרי בתולים [פירש״י עדים שיזימו או יכחישו את אלו ויכשירו את בתך לבתולה גמורה], ופריך עוד, בשלמא לראב״י היינו דכתיב ואלה בתולי בתי אלא לרבנן מאי ואלה בתולי בתי, ומשני ואלה כשרי בתולי בתי [פירש״י עדים המזימין את עדיו], ושוב פריך עוד, בשלמא לראב״י היינו דכתיב ופרשו השמלה אלא לרבנן מאי ופרשו השמלה, א״ר אבהו, פרשו מה ששם לה, לכדתניא, ופרשו השמלה, מלמד שבאין עדים של זה ועדים של זה ובוררין את הדבר כשמלה חדשה, ראב״י אומר דברים ככתבן, שמלה ממש, ע״כ.
הנך רואה דבין לרבנן ובין לראב״י באה פרשה זו בקצור נמרץ, יען כי בהכרח א״א לומר שעל זה לבד שלא נמצאו לה בתולים נהרגת, כי הלא אפשר להיות שזנתה קודם שנתארסה בעודה פנויה, שעל זה אינה חייבת מיתה כלל, וא״כ בהכרח לומר שמביא עדים שזנתה אחר נשואיה, וכך מבואר בירושלמי כתובות פ״ד ה״ד בזה״ל, הפרשה הזאת יש בה עדים וזוממין וזוממי זוממין, והיינו מקודם המשך הענין שהביא הבעל עדים שזנתה תחתיו, וכנגדו הביא עדים והזימו את עדי הבעל, ואז חייב הבעל מלקות וקנס, ואם אח״כ הביא הבעל עדים והזימו לעדי האב, אז הנערה ועדי האב נסקלין, ועל זה נאמר ואם אמת היה הדבר, ובסוגיא
דבבלי סנהדרין ח׳ ב׳ בא ענין זה בקצור נמרץ, ועפ״י המבואר בירושלמי, יובן הענין היטב, ודו״ק.
ולפי זה מבואר שאפילו אם נמצאו לה בתולים ג״כ לא נפטרה מעונש מיתה כיון דבהכרח איירי שהבעל הביא עדים שזנתה תחתיו, וא״כ אין נ״מ אם היתה בתולה בנשואיה או לא, וגם תמוה הדבר איזו תועלת יש בפרישת השמלה בכלל, אחרי דלא על זה אנו דנין ורק עפ״י העדים, ובהיות כן צ״ל בהכרח דכנגד עדי הבעל מביא האב עדים להזים את עדי הבעל.
ומכל זה מבואר כמש״כ, דענין פרשה זו נאמרה בכלל בקצור נמרץ, ובין לרבנן ובין לראב״י צ״ל דרק כללית הענין נאמר בפרשה, וס״ל לרבנן דסבת העדר מציאות הבתולים גרמו לו להבעל שדרש וחקר על אמונתה ומצא שזנתה תחתיו, אבל באמת יתכן הדין הכללי שבפרשה גם אם מצא לה בתולים, או גם אם לא בעל כלל אלא שהביא עדים שזנתה תחתיו, וזהו שאמרו רבנן כיצד דין הוצאת שם רע וכו׳ בין בעל בין לא בעל, ואעפ״י דכתיב ובא אליה ואקרב אליה הוא למשל ובא אליה בעלילה ואקרב אליה בדברים, כדמפרש, וכן יתר הלשונות מענין זה ולא מצאתי לבתך בתולים ואלה בתולי בתי ופרשו השמלה, שהכל על דרך משל מתוצאת דרישת וחקירת הענין לאשורו כמו שהצענו לשון הגמרא.
ור׳ אליעזר בן יעקב סבר דברים ככתבן, כלומר. דאעפ״י שעיקר הענין חסר בפרשה, והיינו מהבאת עדים, מצד האב ומצד הבעל, אבל בכ״ז דברי הפרשה כפשטן דאיירי שבעל ולא מצא בתולים ומתוך כך החל לדרוש ולחקור באמונתה בכלל ומצא בעדים שזנתה תחתיו, כמש״כ.
ועתה הנה הדרשה שלפנינו וכן הדרשות הבאות בפרשה זו מתבארים בטוב טעם, ואף כי אמנם יש להעיר בדעת ראב״י, כי אעפ״י שדברים ככתבן שהפרשה מצעת סבת ענין חקירתו באמונתו והיינו משום דשבעל ולא מצא לה בתולים, אבל למה יעכב פרט זה אחרי דכל ענין זה יוכל להתפרש גם בשלא בעל, אך בכ״ז י״ל דס״ל דדעתו דכשלא בעל אין זה בכלל מוציא ש״ר רק מלשונות בעלמא, ועדיין צ״ע בפרט זה, ולדינא קיי״ל כראב״י משום דמשנתו קב ונקי, וגם פשטות הכתובים מורה כותי׳.