לחמרו וגו׳ לשמלתו – אמר רבא, ל״ל דכתב רחמנא חמור ושמלה, צריכי, דאי כתב שמלה, הוי אמינא דוקא בעדים דגופה וסימנים דגופה, אבל חמור בעדים דאוכף וסימנים דאוכף אימא לא מהדרינן, כתב רחמנא חמור דאפילו בסימני האוכף מהדרינן.
1 (ב״מ כ״ז.)
לשמלתו – אף השמלה בכלל כל אבידת אחיך, ולמה יצאת, להקיש אליה ולומר לך, מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנים ויש לה תובעים אף כל דבר שיש בו סימנים ויש לו תובעים חייב להכריז
2.
(ב״מ כ״ז.)
לכל אבדת – לרבות אבידת קרקע.3 (שם ל״א.)
לכל אבדת אחיך – א״ר חמא בר גוריא אמר רב, מניין לאבידת העובד כוכבים שהיא מותרת, שנאמר לכל אבידת אחיך, לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לעובד כוכבים.
4 (ב״ק קי״ג:)
לכל אבדת אחיך – לרבות את המומר
5.
(ע״ז כ״ו:)
אשר תאבד – פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה שאינו חייב להכריז.
6 (ב״מ כ״ז.)
אשר תאבד – פרט למאבד מדעתו שאינו זקוק להחזיר7 (רמב״ם פי״א הי״א מאבידה).
ממנו – א״ר יוחנן משום ר׳ שמעון בן יהוצדק, מניין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת, שנאמר אשר תאבד ממנו, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם.
8 (ב״מ כ״ב:)
ממנו – א״ר יוחנן משום ר׳ שמעון בן יהוצדק, אשר תאבד ממנו, את שאבודה לו ומצויה לך אתה חייב להכריז ואת שאינה אבודה לו ומצויה לך אי אתה חייב להכריז, יצא יאוש בעלים שאבודה ממנו ומכל אדם.
9 (ירושלמי ב״מ פ״א ה״א)
ומצאתה – אמר רבנאי, ומצאתה – דאתא לידיה משמע
10 (ב״ק קי״ג:).
לא תוכל להתעלם – הרי זה ליתן עליו בלא תעשה11 (ספרי).
1. ר״ל אעפ״י שאין לו סימן בחמור ויש לו סימן באוכף שעליו דהוי הסימן בדבר הטפל לו. ונראה הרבותא והחדוש בזה דאין חוששין לשאלה, כלומר אין חוששין שמא בעל החמור השאיל אוכפו של זה לחבירו, וע׳ יבמות ק״כ ב׳, ודו״ק.
2. פירש״י סתם שמלה יש בה סימן, וכל שמלה יש לה בעלים תובעים אותה שנעשית בידי אדם ולא באת מן ההפקר, עכ״ל. ופי׳ זה קצת דחוק. ולא ידעתי למה לא פירש כפשוטו דסתם שמלה יש לה סימן ממילא יש לה תובעין ולכן אין מתייאשין הבעלים.
גם יש לפרש באור דרשה זו עפ״י המבואר בכ״מ דסתם שמלה הוא בגד נאה ומכובד, כמו בשבת קי״ג ב׳ דרשו הפסוק ברות ושמת שמלותיך עליך – אלו בגדי יו״ט, ולעיל בריש הפרשה (כ״א י״ג) והסירה את שמלת שביה, דרשו בספרי מלמד שמעביר ממנה בגדים נאים וכו׳, יעו״ש ברש״י, ולפי״ז י״ל הבאור כאן, דמפני שהשמלה הוא בגד נאה ומכובד לפיכך הבעלים מרגישים בה ביותר, ולכן יש לו סימנים בתוכה וממילא יש לה תובעים.
ועיין בתוס׳ ב״ק ס״ו א׳ ד״ה מוצא דמכאן ילפינן דיאוש קונה באבידה, אבל לדעתי א״צ לזה דבסמוך נביא דרשה מיוחדת לענין זה, וע׳ בסמוך אות כ״ו. ודרשה זו דשמלה אצטריך רק לענין זה להורות דדבר שיש בו סימן חזקתו שיש לו תובע וחייב להכריז, וכ״מ ברמב״ם פי״ד ה״א מאבידה, יעו״ש.
3. וכגון שראה מים שוטפין צריך לגדור בפניהם. ונראה הרבותא בזה אעפ״י שקרקע בעיקרה אינה נפסדת אלא מתקלקלת בכ״ז חייב לגדור גם משום זה שלא תתקלקל.
4. כל המפרשים כתבו בכלל הדין הזה דאיירי בעובדי אלילים הפראים, אבל בסתם אומות דינם כישראל לכל דבר, וכולם כתבו כן רק עפ״י הסברא ולא הביאו מקור לדבריהם. אבל לדעתי הנה דבר זה מבואר מפורש בדרשת הגמרא ב״ק ל״ח א׳ לענין שור של ישראל שנגח שור של עובד כוכבים פטור, א״ר אבהו, מאי דכתיב
(חבקוק ג׳) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה הקב״ה שאין האומות מקיימים שבע מצות עמד והתיר ממונן, ע״כ. וכמה עמוקים ונאמנים הדברים הקצרים האלה, כי הנה ענין שבע מצות ידוע, שהם אבר מן החי, דינין גזל ושפיכות דמים גילוי עריות, ברכת השם, ומעתה הגע בעצמך, אנשים שאין מקיימים מצות אלו ורק עושים ההיפך, אוכלים אבר מה״ח ואין דין ודיין ביניהם וגוזלים ושופכים דמים ומגלי עריות ומברכים את השם, הרי אין יתרון לאנשים כאלה על חיתו טרף אף במאומה, והם מחריבי עולם ומזיקים לחברת האדם ומהרסים את ישוב העולם ותיקון המדינות, ובודאי אינם ראוים להחשב לסוג אנשים מן הישוב וממילא אין כל דין ומשפט ולכן גם אין חזקת ממונם עליהם, אבל אלה המקיימים שבע מצות והם רוב האומות שבזה״ז ובכל המדינות הנאורות, נעלה מעל כל ספק שדינם שוה בכל לישראל, וזה לדעתי ענין אמתי ומסתבר, וע״ע מש״כ לקמן ר״פ ברכה.
5. שמחזירין לו אבידתו, ומוקי בגמרא דאיירי באוכל נבלות לתאבון, ולכאורה אינו מבואר, דהא הרבוי לכל קאי אמין האבידה ולא על בעל האבידה, וכמו בדרשה הקודמת לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע, וא״כ איך זה מרבה כאן לרבות המומר, והוא רבוי בבעל האבידה.
וצ״ל דמדייק ודריש הלשון אחיך, וע״ד מ״ש ישראל אעפ״י שחטא ישראל הוא והרי הוא בכלל אחיך. ובזה יתיישב מה שהעיר הרא״ש בב״מ פ״ב סי׳ י״ב וז״ל, וכל רבויא הוא, כל אבידות, ואעפ״י דדרשינן במס׳ ע״ז לכל אבידת אחיך לרבות המומר – תרווייהו שמעינן מינה, דרבויא דכל קאי אאבידה וקאי אאחיך, ופשטי׳ דקרא קאי אאבידה טפי מאחיך, עכ״ל. ואין פי׳ זה מרווח, כי קשה מאד לומר דלכל קאי אאחיך, דאין הלשון דבוק כלל כמבואר, אבל לפי מש״כ א״צ לזה כלל, אלא הרבוי למומר הוא מלשון אחיך, דגם מומר שהוא אוכל נבילות לתיאבון הוי בכל אחיך וכמש״כ, ודו״ק.
6. היינו אם בשעת אבידה לא היתה שוה פרוטה אף שבשעת מציאה היתה שוה פרוטה או להיפך אינו חייב להכריז. וטעם הדבר נראה משום דכיון דעיקר הדבר הוא משום דאזלינו בתר יאוש בעלים, ולכן אם באחד מאלו הזמנים לא היתה שוה פרוטה בודאי נתיאשו הבעלים. והרמב״ם בפי״ג ה״א מאבידה כתב דאפילו היתה שוה פרוטה בשעת המציאה ואח״כ הוזלה חייב להכריז, וי״ל בטעם סברתו דאזלינן בתר הזמן דאתא לידו, אם אז בא לידו בהיתר דהיינו לאחר יאוש אז קנה, משא״כ אם בשעת מציאה לא נתיאשו שוב אין היתר במה שנתייאש אח״כ כיון דבשעה שבאה לידו באיסורא באה, ותמיהני שביאר פרט שלא נאמר בגמרא והשמיט הפרטים המפורשים בגמרא כמש״כ, וצ״ע.
7. וכגון הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו וכיוצא בזה. וכתב עוד הרמב״ם אעפי״כ אסור לרואה דבר זה לטלו לעצמו, ועיין בטור חו״מ סי׳ רס״א שכתב על דברים אלו דאבידה מדעת הוי כהפקר, והב״י כתב דלאו מילתא הוא כי האם שבשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו נאמר שהפקירם, עכ״ל. ותמה אני מאד שלא הזכיר סוגית הגמרא בב״מ כ״א א׳ על המשנה מצא פירות מפוזרין הרי אלו שלו, ומפרש בגמרא הטעם משום דאבידה מדעת היא, ופירש״י אבידה מדעת הוי הפקר, וזה מפורש כהטור וצע״ג. ובנוגע לעיקר סברא זו וליישב דברי הרמב״ם צ״ל דרק אז אמרינן דאבידה מדעת הוי הפקר היכי דיש איזה טעם בדבר לומר כן כגון פירות מפוזרין כמש״כ, אבל בלא טעם לא אמרינן כן מסתמא דכללא קיי״ל חזקה לא שדי אינש זוזי בכדי.
8. עיקר טעם הדבר משום דבאופן כזה בודאי מתיאשים הבעלים. ובירושלמי ב״מ פ״ב ה״א איתא בענין זה כלשון זה [היא דרשה שבסמוך] אר״י משום רשב״י את שאבודה לו וכו׳ יצא יאוש בעלים שאבודה ממנו ומכל אדם, וגם הגירסא שבבבלי מכוונת ללמוד מכאן ענין היתר הקנין הבא מחמת יאוש, אלא שבא בלשון קרוב לזה בציור עפ״י משל ודמיון, והתוס׳ בדף כ״ז א׳ ד״ה מה שמלה כפי הנראה לא הבינו כן ורק דשני ענינים הם, ועיין בפני משה שם, והנראה לנו כתבנו והבוחר יבחר.
9. מה ששייך לדרשה זו בארנו בדרשה הקודמת יעו״ש.
10. ר״ל כך מורה הלשון ומצאת דאתא לידיה ולפי״ז אינו עובר על השב תשיבם רק כשהגביה ובאה לידו ולא משראה אותה, אבל על לאו דלא תוכל להתעלם עובר מיד כשראה ומתעלם, ופלא שלא בארו כזה מפרשי הגמרא, וכן אני תמה על הדרשה הבאה לפנינו לא תוכל להתעלם ליתן עליו בל״ת, כי אחרי שחילוק גדול בין העשה והל״ת לענין אם ראה את האבידה והתעלם ממנה דבלאו איתא ובעשה ליתא, א״כ מנ״ל דלא תוכל להתעלם לל״ת הוא בא ודילמא רק ליתן עליו חיוב בראיה, וזה נ״מ וחילוק גדול לדינא, וצריך עיון רב.
ועל פי זה יש לי מקום עיון ברש״י ב״מ ל״ב א׳ מניין שאם אמר לו אביו אל תחזיר שלא ישמע לו, שנאמר איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמרו אני ה׳ כולכם חייבין בכבודי, טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לא״ה צייתא לי׳ ואמאי הא האי עשה [כבוד אב] והאי עשה ול״ת ולא אתי עשה ודחי ל״ת ועשה, ופירש״י אבידה עשה ול״ת היא השב תשיבם ולא תוכל להתעלם, עכ״ל. ולפי המבואר קשה דהא משכחת לה באבידה שאין בה רק ל״ת לבד, כגון שראה ועדיין לא נטלה, וכן כהא דמבואר לעיל בפ׳ א׳ בדרשה השב תשיבם, ראה סלע שנפלה והמתין עד שנתיאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם, וא״כ הרי אפשר דלכהאי גונא אצטריך הפסוק את שבתותי הא לא״ה הו״א דמציית לי׳ קמ״ל, ואפשר ליישב קצת וכעת צל״ע בזה.
11. עיין מש״כ באות הקודם.