כי תבנה – אין לי אלא בונה, לקח, ירש, ונתן לו במתנה מניין, ת״ל ולא תשים דמים בביתך – מכל מקום1 (ספרי).
בית – בית שאין בו ד׳ אמות על ד׳ אמות פטור מן המעקה, מאי טעמא בית כתיב.
2 (סוכה ג׳:)
בית – [בית שהוא למטה מעשרה טפחים פטור מן המעקה, מאי טעמא בית כתיב] וכל פחות מעשרה לאו בית הוא.
3 (ב״ק נ״א:)
בית – אין לי אלא בית, מניין לרבות בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות, ת״ל כי תבנה, יכול אף הבונה בית שער אכסדרה ומרפסת, ת״ל בית, מה בית מיוחד שהוא בית דירה יצאו אלו שאינם בתי דירה4 (ספרי).
בית – לרבות גג היכל.5 (שם)
בית חדש – מהו חדש, רבי אומר, משעת חדושו עשה לו מעקה.6 (שם)
ועשית – זו מצות עשה, ולא תשים דמים בביתך – זו מצות לא תעשה7. (שם)
מעקה – כמה שיעור מעקה – גובה עשרה טפחים.
8 (ב״ב ס״א.)
לגגך – פרט לכבש המזבח10 (ספרי).
ולא תשים דמים בביתך – תניא, רבי נתן אומר, מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, שנאמר ולא תשים דמים בביתך
11.
(כתובות מ״א:)
בביתך – לרבות בורות שיחין ומערות חריצים ונעיצין12 (ספרי).
הנפל – תנא דבי ר׳ ישמעאל, כי יפל הנפל, ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל, אלא שמגלגלין זכות ע״י זכאי וחובה ע״י חייב.
14 (שבת ל״ב.)
ממנו – א״ר יצחק בריה דרב יהודה, לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם חלה אומרים לו הביא זכות והפטר, אמר מר עוקבא, מאי קרא, כי יפול הנופל ממנו – ממנו להביא ראיה.15 (שם שם)
ממנו – ממנו ולא בתוכו, כיצד, היתה ר״ה גבוה ממנו י׳ טפחים ונפל מתוכה לתוכו פטור,
16 עמוקה ממנו י׳ טפחים ונפל מתוכו לתוכה חייב.
17 (ב״ק נ״א.)
1. ר״ל כיון דתלה הכתוב חיוב מעקה בחשש היזק הגוף ע״י נפילה א״כ אין נ״מ אם בנה מעצמו או קנה וירש או ניתן לו במתנה, כי כל מה שהוא קנין האדם צריך לשמרו מסכנה. ועיין בב״מ ק״א ב׳ דבשוכר בית חייב השוכר לעשות מעקה, ומשמע מרמב״ם שהולכים בזה אחר מנהג המדינה.
2. ובאין בו שיעור כזה לא נקרא בית, ועיין מש״כ לעיל בפ׳ ואתחנן לענין מזוזה הנוגע לדין זה.
3. לפי מה דקיי״ל לענין כמה דברים דאין חבטה בפחות מעשרה א״צ לטעם זה, כיון דלא שייך בזה חשש נפילה, אלא רצה לאוקים זה אפילו למ״ד יש חבטה בפחות מעשרה, ולפי״ז יש ליתן טעם על שהשמיטו הפוסקים דין דרשה זו אשר לכאורה הוא פלא, והוא מפני דקיי״ל אין חבטה בפחות מעשרה.
4. ולהרמב״ם בפי״א ה״א מרוצח דרך אחרת בדין זה ועיי״ש ובחו״מ סי׳ תכ״ז ובבה״ג ובמש״כ אנו בענין זה בפ׳ ואתחנן בדין מזוזה ובפ׳ שופטים בענין חזרה ממערכי המלחמה בפ׳ מי האיש אשר בנה בית.
5. צ״ע מ״ש מבתי כנסיות ובתי מדרשות שנתמעטו ממעקה, כפי שיבא בסמוך, ואף גם זאת לא נתבאר מ״ש במשנה ו׳ פ״ד דמדות שהמעקה שבהיכל היתה גבוהה ג׳ אמות, ומה נשתנית מעקה זו בשיעורה לשאר מעקות ששיעורן עשרה טפחים כפי שיתבאר בסמוך. ולכן נראה דהמעקה שבהיכל היתה לא לשמירה כי אם לנוי בעלמא, ודרשה זו אסמכתא היא, וניחא הכל, ובספרי יש עוד גירסות שונות בלשון זה, ואין להאריך.
6. המלה חדש מיותרת כאן, אחרי דאליבא דאמת חייב גם הקונה ויורש בית, אלא בא לאשמעינן דחיוב מעקה הוא מיד שנתחדש הבית, ונראה הכונה מיד כשנבנתה אעפ״י שלא דר בה עוד.
7. ועיין ברמב״ם פי״א ה״ח מברכות דבשעת עשיית מעקה מברך אשר קדשנו וכו׳ לעשות מעקה, ונו״כ לא העירו מקור לדין זה, ואם סברת עצמו היא קשה טובא שסותר דברי עצמו באותו הפרק [הלכה ד׳] שכתב וז״ל, ולמה אין מברכין על נטילת ידים באחרונה [לאחר הסעודה] מפני שלא חייב בדבר זה אלא מפני הסכנה [מפני מלח סדומית] ודברים שהם משום סכנה אין מברכין עליהם, עכ״ל. וא״כ הלא כל ענין מעקה מפורש בתורה שהוא משום סכנה, ולמה יברך עליה, ודוחק לחלק דנט״י הרי סכנה לעצמו ומעקה סכנה לאחרים דמאי שנא, וגם לשונו לא משמע הכי, ואולי דעתו דשאני מעקה דענינה כתיב בתורה מפורש בלשון מ״ע.
ודע דעיקר מצות עשיית מעקה הוא רק בבתים שבא״י ששם הגגות ישרות ולא משופעות כמו אצלנו, ולכן רגילים שם לעשות כל תשמישם על הגגות כמו בפנים הבית ותשמישם שם בקביעות, ומפני זה יש חשש נפילה ולכן יש חיוב מעקה, משא״כ בגגים שלנו שרק במקרה רחוקה עולים עליהם לשעה קלה ובאותו פעם נזהרים שלא יפלו, לכן אין אצלנו דין חיוב מעקה בכלל, ותמיהני על בעלי השו״ע והאחרונים בחו״מ סי׳ תכ״ז שלא בארו זה, וגם זולתם לא ראיתי מי שיעיר בזה.
8. עיין ברמב״ם ובראב״ד פי״א ה״ג מרוצח ומש״כ לעיל אות ע״ג.
9. פירש״י בטעם הדבר מפני שאין חלק לאחד מהן בו שאף לבני עבר הים הוא, ועוד שאינו בית דירה, עכ״ל. ולא ידעתי מה הכריחו לפרש פירוש הראשון אשר לפיהו ישתנה דין ביהכנ״ס של יחיד, ונראה לומר דשני הטעמים סברא אחת להם, דכיון דעיקר חיוב מעקה הוא רק בגגים שמשתמשים בהם לאכילה ושינה ומלאכה בקביעות וכמש״כ לעיל באות ע״ה. לכן בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם של צבור אין דרך להשתמש בהם כמו בבית של יחיד היינו על הגג ולכן פטורים מן המעקה, ובהטעם שהם של צבור הוי עיקר הסברא שמפני זה אין משתמשין בהם כמו בבית של יחיד, ולכן אין נ״מ אם בית הכנסת שייך ליחיד או לצבור, כיון דבכל אופן אין משתמשין בו רק רבים, ובשמוש רבים אין הנהוג להשתמש בגגים, ודו״ק.
10. טעם הדבר י״ל מפני שהמשתמשים בו כהנים הם, וכהנים זריזים הם שלא ישמטו וימעדו רגלם. אך צ״ע ל״ל בכלל דרשה זו תיפק לי׳ דהא אין חיוב מעקה רק בבית דירה כמבואר למעלה, ואולי י״ל כיון שרבים המשתמשים בו הו״א דדינו כבית דירה קמ״ל. וע״ע בספרי גירסות שונות בענין דרשה זו.
11. ובמשנה ב״ק ע״ט ב׳ בין יתר תקנות חכמים איתא שתקנו שלא יגדל אדם את הכלב אא״כ קשור בשלשלאות, וכ״פ הרמב״ם בפ״ה ה״ט מנזקי ממון, וטעם הדבר מפני שאפשר לאנשים חלשים ונשים ותינוקות להבהל ממנו מקול נביחתו, וכפי שמביא בגמ׳ שם פ״ג א׳ שנשים מעוברות נבהלו והפילו, משא״כ אם הוא קשור בשלשלאות של ברזל שוב לא יבהלו, וכ״כ הסמ״ע בסי׳ ת״ט ס״ק ה׳. ותימא על הטוש״ע בחו״מ סי׳ ת״ט ס״ג שהעתיקו דין זה [מרמב״ם] בלשון אסור לגדל כלב רע, [שמוחזק ברעתו, שנושך ומזיק], ומניין להו זה, והלא במשנה וגמ׳ ורמב״ם הלשון כלב סתם, וראיה לזה, שהרי בגמ׳ שם פ״ג א׳ הביאו ראיה לאיסור זה ממעשה שהיה מאשה שהפילה מקול נביחת כלב שנטלו שיניו, וה״ז בודאי אינו כלב רע, אחרי שנטלה רעתו. וכן ראיה מגמ׳ שם פ׳ א׳, מגדלין כלבים כופרין, ופירש״י, כלבים ננסים או של ציידים שאין מזיקין, ואי ס״ד דרק כלב רע אסור לגדל, א״כ מאי רבותא דכלבים כופרין אחרי דגם כלבים סתם מותר לגדל. והנה גם התוי״ט ועוד מפרשים נגררו אחר הטוש״ע, והוא פלא.
ופשוט דדיניה דר׳ נתן שלפנינו לא יגדל אדם כלב רע הוא לענין איסור לאו ולא תשים דמים, ומתקנת חכמים שלא לגדל כל כלב, כמבואר.
ואמנם מדלא הביא הרמב״ם דינו של ר׳ נתן שלפנינו ביחוד, משמע דס״ל דהוא כלול בדין המשנה הנ״ל, ומבואר דס״ל דגם כלב רע די אם קשור בשלשלאות של ברזל, וזה דלא כרש״י דס״ל דצריך להרגו דוקא [ועי׳ תוס׳ ב״ק ט״ו ב׳ וסנהדרין ט״ז ב׳], וגם בזה תימא על בעלי השו״ע דאחרי שהעתיקו האיסור רק בכלב רע הו״ל להביא גם דעת רש״י, וצ״ע רב. והנה גם דברי הרמ״א שם אינם מחוורים כלל, כפי שיתבאר להמעין.
ויש להביא סמך ראיה לדעת הרמב״ם ממשנה נדרים ס״ה ב׳ קונם לבית שאיני נכנס שהכלב רע בתוכו או שהנחש בתוכו, אמרו לו, מת הכלב או נהרג הנחש מותר, ודברי חכמים נאמרים בדיוק נמרץ, ודייקו להזכיר בכלב מיתה דהיינו מיתה עצמית ובנחש הריגה, והיינו מפורש כהרמב״ם, דלדעת רש״י הול״ל גם בכלב נהרג ודו״ק.
ודע דלא רק דברים אלו שחשיב כאן, כלב רע וסולם רעוע, אסור להחזיק, אלא כל דבר שיש בו סכנה ואפשר שיכשל בה אדם וימות, כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו חייב לעשות לה חוליא גבוה י׳ טפחים וכדומה, והרמב״ם בפי״א ה״ד מרוצח הביא על זה הפ׳ דפ׳ ואתחנן
(ד׳ ט׳) השמר לך ושמור נפשך, ואם עבר על זה בטל מ״ע ועבר בלא תשים דמים בביתך.
וי״ל נ״מ בין מצות מעקה למצות הסרת שארי מכשולים לפי מש״כ לעיל אות ע״ה בשם הרמב״ם דמברכין על עשיית מעקה, י״ל דרק במעקה כן משום דכתיב בה עשה מפורשת, ועשית מעקה, משא״כ בהסרת שארי מכשולים דאין עשה מפורשת בהם, והפ׳ השמר לך ושמור נפשך הוא סמך בעלמא, דלא איירי שם מפורש בענין מצות נזיקין, ואי משום הל״ת לא תשים דמים בביתך, ידוע הוא דעל ל״ת אין מברכין כמש״כ הרא״ש בפ״א דכתובות סי׳ י״ב.
12. יתכן דדריש יתור מלה זו דדי היה לכתוב ולא תשים בה דמים כיון דקאי על כי תבנה בית, ולכן דריש דהלשון בביתך כבכאן ענינו ברשותך בכל השייך לביתך, וכמו שדרשו במכילתא לענין חמץ לא ימצא בבתיכם – ברשותכם, וכמו שאם יש לו בחצירו בורות שיחין ומערות צריך לעשות להם חוליא גבוה י׳ טפחים או כסוי, ועיין מש״כ סוף אות הקודם.
13. הרבותא בזה אעפ״י דכתיב כל הפרשה בלשון יחיד כי תבנה ועשית מעקה לגגיך, בלשון יחיד, מ״מ מדתלה התורה טעם המעקה בגג משום חשש נפילה, ממילא אין נ״מ אם הבית הוא של יחיד או של שנים. ונראה דמהאי טעמא חייב גם בית של שותפות ישראל ועובד כוכבים, כיון דעכ״פ יש חשש נפילה, ולא דמי למזוזה דפטורה בכזה, דזיל בתר טעמא.
14. זה בעל הבית שלא עשה מעקה נקרא חייב, וע׳ בדרשה הבאה ומש״כ שם.
15. רמז ואסמכתא בעלמא הוא, דפשטות לשון ממנו קאי על הגג, אלא שמדייק הלשון כי יפל הנופל, וכמו דמדייק הגמרא בברכות י״ח ב׳ לשון הפסוק דפ׳ שופטים עפ״י שנים עדים יומת המת וכי מת הוא והלא חי הוא, וה״נ קשה הלשון יפול הנופל והלא לא נופל הוא עתה, ולכן דריש מה שדריש, ונסמך על הדרשה הקודמת שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית וכו׳, יעו״ש.
16. ר״ל אינו זקוק לעשות מעקה על גגו מלמטה למעלה עד שיהא גבוה י׳ טפחים מרה״ר.
17. טעם הדבר משום דקיי״ל אין חבטה בפחות מעשרה טפחים וכמש״כ לעיל אות ע״א.