לא תראה וגו׳ נפלים בדרך – ״דרמו אינהו וטעונייהו באורחא״; הבהמות ומשאן מוטלים על הדרך, והנוהג בבהמות מתקשה להטעינן ולהקימן
(בבא מציעא לב.). נמצא שכאן מדבר הכתוב על טעינה (עזרה בטעינת המשא), ואילו בספר שמות
(כג, ה) הוא מדבר על פריקה (עזרה בפריקת המשא). שם
(פסוקים ד–ה) נאמרות השבת אבדה ופריקה כחיובים להושיט עזרה אפילו לאויב ושונא, ופריקה היא גם חובה להציל את הבהמה מצער, ״צער בעלי חיים״. אולם כאן נדונית חובת הצלת הרכוש והושטת העזרה כחובה כללית המסדירה את המסחר החברתי.
במסכת בבא מציעא (שם) אומרת ההלכה: ״פריקה בחנם טעינה בשכר״. פריקה – כמו השבת אבדה – חייבת להיעשות ללא נטילת שכר, אך מותר ליטול שכר על עזרה בטעינה. בעוד שהשבת אבדה ופריקה באות להציל אדם מהפסד ממון, הרי שטעינה באה לסייע לאדם בקיום מטרתו. זהו אולי הטעם להבחנה שעשתה ההלכה בנוגע לנטילת שכר.
היוצא מהדברים: מותר ליטול שכר על טעינה. כך גם החובה להשיב אבדה ללא נטילת שכר מוטלת רק על אדם שאין לו מלאכה אחרת, אך מי שעסוק במלאכה אינו חייב להניח את פרנסתו שלו ללא פיצוי מתאים. הלכות אלה אופייניות מאוד להשקפת תורת ישראל על קיום החובות בחברה.
תורת ישראל איננה שותפה לאותה התלהבות מופרזת, הדורשת מן האדם ביטול עצמי מוחלט ככלל גדול בחיים החברתיים, ואשר בעיניה הקרבה עצמית היא מעלה רוחנית. תורת ישראל אינה מקבלת פילוסופיה כזו, משום שהיא לעולם לא תוכל להפוך לאמת מידה כללית. ואכן, אם היא תונהג למעשה, יקיץ הקץ על כל מסחר חברתי. אם אידיאל בלתי מעשי כזה היה מתקבל כאמת מידה להתנהגות יומיומית, הרי שאנשים בעלי ״גישה מעשית״ היו חשים שאין להם ברירה אלא לנהוג באנוכיות גסה. העיקרון החברתי היהודי, המחייב כל אדם, מעניק תוקף מוסרי מלא לצורכו של האדם לדאוג לקיומו ולעצמאותו. אולם במקביל דורשת התורה, שבנוסף על הדאגה לסיפוק צרכינו, וביחד עמה, נהיה שותפים, באותו כובד ראש, בטיפול ובסיוע בשמירת ממון חברנו ובקידום עסקיו.
כפי שכבר הערנו
(פירוש, ויקרא יט, יח), האמת היהודית שוללת את הרעיון שישנה אנוכיות כלשהי בהשתדלותו של האדם למען ענייניו; ולאמיתו של דבר היא רואה השתדלות כזו כחובה שציווה עליה ה׳. רק כך היא תוכל באמת להטביע את החותם האלוקי של ״אני ה׳ ״ על כללה הגדול: ״ואהבת לרעך כמוך״. משום כך, יכולה גם המשנה
(בבא מציעא לג.) לומר, שעל פי שורת הדין, ההלכה הכללית היא, שאם ממונך וממון חברך נתונים בסכנה, וניתן להציל רק אחד מהם, נתונה זכות הקדימה לממונך: ״שלו קודם״. התורה אינה מחייבת אותך לזנוח את ממונך, ורב יהודה אמר רב מייחס הלכה זו להגבלה ״ ׳אפס כי לא יהיה בך אביון׳
(לעיל טו, ד) – שלך קודם לשל כל אדם״. (נראה שראיה זו
[הנלמדת מלעיל טו, ד] איננה רחוקה כל כך מפשוטו של אותו מקרא. שיטה הדורשת שוויון מוחלט של ענייני עצמו עם ענייני הזולת היא שיטה קומוניסטית, והמסקנה ההגיונית המתבקשת ממנה היא לבטל את כל מושג הבעלות על ממון, ולהפוך את המדינה למדינת פועלים [פרוליטריון]).
אף על פי כן, אותו רב יהודה אמר רב מוסיף את האזהרה: ״כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך״, מי שמתעקש להקפיד להתנהג לפי עיקרון זה [לתת קדימה לממונו שלו] יגיע לבסוף לאותה אביונות שהוא ביקש להימנע ממנה על ידי התנהגותו באופן זה. שכן התורה קובעת לכל מעשינו את שורת הדין, אשר העבירה עליה מהווה עוול, אך התורה עצמה דורשת מאתנו להיות מספיק אצילי־נפש להטיל מגבלות על עצמנו לפנים משורת הדין, היינו אפילו בגבולות המותר על ידי ה׳; לוותר על זכויותינו למען טובת חברינו, ולעשות את הדבר שעל פי המצב נראה לנו שהוא ״הישר והטוב בעיני ה׳ ״ (עיין פירוש לעיל ו, יח).
רש״י מפרש יפה את שני מאמרי רב יהודה אמר רב המשלימים זה את זה. ״לא יהיה בך אביון: הזהר מן העניות״. החובה לדאוג לעצמך נוהגת רק אם מטרתה להצילך מעוני. אך ״כל המקיים בעצמו כך: אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב, יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק ׳שלי קודם׳, אם לא בהפסד מוכיח; ואם תמיד מדקדק, פורק מעליו עול גמילות חסד וצדקה וסוף שיצטרך לבריות״.
עמו – וכן גם בספר שמות
(כג, ה). אדם חייב להושיט עזרה רק אם הזקוק לעזרה עושה כמיטב יכולתו לעזור לעצמו. אך אם הלה איננו חלש ואיננו חולה, ובכל זאת ״הלך וישב לו ואמר לו: הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק פרוק, פטור״. ואף על פי כן הוא חייב לפרוק את הבהמה כדי למנוע ממנה צער. אך במקרה כזה הוא זכאי לתבוע שכר מן הבעלים
(בבא מציעא לב.–:).