נערה בתולה מאורשה – ענין נערה המאורסה, כי כאשר יראו עדים מרחוק איש תופס בנערה ושכב עמה בעיר והרימו העדים קולם והתרו בהם, לדעת רבותינו, יתחייבו שניהם סקילה, שגם האשה בחזקת מזנה לדעת כיון שלא צעקה כלל, כי דרך כל אנוסה לצעוק בעיר להושיעה ולהצילה, ואם יראו אותה בשדה שיחזיק בה וישכבנה, הרי זו בחזקת אנוסה ופטורה. וטעם צעקה יתכן שצעקה או טעמו אם צעקה אין מושיע לה, כי אפילו שמעו שלא צעקה פטורה כיון שאין שם מושיעים לה, והכלל אם יש לה מושיעים בין בעיר בין בשדה חייבת, אין לה מושיעים בין בעיר בין בשדה פטורה שלא דבר הכתוב אלא בהווה, ולא ידעתי בדין הצעקה אם ראינו נערה שהחזיק בה איש והיא נלחמת בו בכל כחה ובוכה ואוחזת בבגדיו או בשערותיו להמלט ממנו, ולא ידעה לצעק, למה תסקל, אלא גם הצעקה בהווה לדון בה מן הסתם בעיר מפותה ובשדה אנוסה (רמב״ן) ונראה שהכתוב לא הזכיר רק הצעקה שהוא קצה האחרון מסימני אניסתה, כי נערה בתולה בתחלת התפסה בידי איש לא תצעק להשמיע קולה ברבים, כי מתנגד הדבר לכבודה וחרפה היא לה שיראו בני אדם התאבקות האיש בה, לכן בכל יכלתה תשתדל תחלה בהצנע והסתר להנצל ממנו אם בהרמת יד נגדו וכדומה מן התאמציות אשר בכחה לדחותו ולהמלט ממנו, ואם אחר כל אלה תמצא חולשת כחה נגדו, כשמרגשת כי רב חילו עלי׳ ולא תמצא עוד אופן להרחיקו ולדחותו ממנה, אז תרים קולה להביא לה מושיעים, ועזב הכתוב סימני אניסותה הקודמות, ולא אחז רק האחרון שהיא הצעקה. והנה למאי דקיימל״ן (סנהדרין מ״א) דצריך שיתיר עצמו למיתה, ואף שמתרין בו ומודיעים לו חייב אתה מיתת ב״ד אינו נהרג אלא כשיאמר על מנת כן אני עושה, אבל כשאינו רק שותק ומרכין בראשו ואמר יודע אני פטור (רמב״ם רפי״ב מסנהדרין), א״כ למה האריך הכתוב למתלי חיוב מיתתה ופטורה בצעקה, הלא הכל תלוי אם התירה עצמה בפירוש למיתה, דבלא״ה אף בלא צעקה פטורה, ומה אהני לן הצעקה להורות שהיא אנוסה לפוטרה, אם התירה עצמה למיתה בפירוש א״כ גילתה שהיא ברצון? הנה לדעת הרמב״ן דאע״ג דבע״ג וג״ע וש״ד יהרג ואל יעבור, היינו שמצוה עליו שיהרג על שמו של הקב״ה, אבל שיהרג בב״ד אין לנו ואי עבר פטור. כדדרשינן הכרת תכרת הנפש ההיא, היא לא אנוסה ולא מוטעת, ניחא קרא דילן, דאע״ג שהתרו בה שאין האונס מתיר וקבלה התראה זו, מ״מ אין לנו לדונה במיתה, אבל לדעת הראב״ד דבג׳ עברות הללו שהם מחמת חובת עצמם, אם התרו בהם ועברו עליהם אף באונס ימיתוהו ב״ד (עיי׳ חדושי הר״ן סנהדרין ס״א ב׳) קשי׳ לו קרא. ונראה שאין כוונת הכתוב רק להודיע אופן המחייבה מיתה והפוטרה, דכשלא צעקה יש מקום להמיתה והיינו כשהתירה עצמה למיתה בפירוש, וכשצעקה יש מקום לפוטרה אפילו התירה עצמה אח״כ למיתה בפירוש, ואף שבזה גילתה שברצון עשתה, מ״מ כיון שתחלתה באונס אין לחייבה אף שסופה ברצון, כרבא (כתובות נ״א ב׳) תחלתה באונס וסופה ברצון שאומרת הניחו אותו מותרת לבעלה דיצר אלבשה. תדע דצעקה דקרא לא בצעקה מתחלה ועד סוף קמיירי, דמדכתיב אין לנערה חטא מות שאמר עלי׳ יב״ע בתרגומו לית לעולימת׳ דין קטול אלהן גברא יפטרינה מני׳ בגיטא, ואי בצעקה מתחלה ועד סוף קמיירי, הא אנוסה היא ואשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה, אלא ע״כ דבתחלה צעקה והראית שהיא אנוסה, ואח״כ כשקיבלה התראה והתירה עצמה למיתה, אף שאין לחייבה מיתה כיון דתחלתה באונס, מ״מ אסורה לבעלה. וסתמא דמילתא הכי הוא דרוב הנבעלות באונס סופן ברצון דיצר אלבשינהו ומתהני׳ מעברה, כדמשמע בירושלמי פ״ד דסוטה בהאי אתתא שנבעלה באונס וא״ל ר״י ולא ערב לך בסוף, א״ל אף שבתחלתו אינו ערב בסוף ערב׳, וכיון דסתמא דמילתא הכי הוא, שפיר מוקמינן לקרא בהכי. ולכאורה נראה כי דעת יב״ע כאבוה דשמואל דתחלתה באונס וסופה ברצון אסורה לבעלה, וכ״כ בית הלל באה״ע סי׳ ו׳ סקי״א, וכ״כ בפני יהושע שם בכתובות, ע״ש. ואפשר דאיתי׳ לדברי יב״ע אליבא דכ״ע, ואף רבא מודה בזה, דעד כאן לא פליגי אבוה דשמואל ורבא אלא כשתחלת ביאה באונס הוי׳ אי אמרי׳ בי׳ דיצר אלבשה והוית אנוסה אף כשסופה ברצון, אבל כשלא היתה אנוסה רק קודם ביאה, דהיינו בעת שהייתו עלי׳ בקירוב בשר ובעת התאבקו עמה בחבוק ונשוק וכדומה מן המשמושין, אם במשך זמן זה צעקה עד תחלת הביאה ואז שתקה, אף דגם בכה״ג יש סברה לומר דיצר אלבשה ותהיה כאנוסה אף בתחלת הביאה, מ״מ מודה רבא דזו אסורה לבעלה, דרבא לא שרי רק כשתחלת ביאה באונס הוי, אמנם לענין מיתה בודאי כ״ע מודו דפטורה, אע״ג דאתרו בה והתירה עצמה למיתה מ״מ כיון שע״י שהייתו עלי׳ בקירוב בשר וע״י חיבוק ונשוק, אע״ג שלא לרצונה היתה כי התאבקה עמו כל משך זמן זה, מ״מ התפעלה להתלבש ביצר להתחלת הביאה ולהתיר עצמה למיתה וכיון דהא שהתירה עצמה אינו מרצון וחפץ גמור רק מצד אונס דאלבשה יצר תחלה, ומזיד הקרוב לאונס הוא אין בידינו לחייבה מיתה, ובזה האופן קרא משתעי דצעקה תחלה קודם התחלת הביאה ואח״כ שתקה, בזה אין לנערה חטא מות, ומ״מ אסורה לבעלה לכ״ע.