לא תזרע כרמך – כרמך ולא כרם אחר, והמסכך גפנו ע״ג תבואתו של חברו לא קידש. (משנה כלאים ז׳:ה׳, ער״ש ורע״ב, וברמב״ם פ״ג מכלאים ה״ו שדך לא תזרע כלאים) ובירושלמי פליגי ר״י ור״א, לר״י התבואה מותרת שאין אדם מקדש דבר שאינו שלו, אבל ענבי הגפן שהם שלו אסורים, ולר״א גם הענבים מותרים, דעיקר האוסר בכלאים הם הזרעים כדכתיב פן תקדש הזרע, וכיון שהאוסר (התבואה) אינו נאסר, שאינו אוסר (הגפן) לא נאסר, אבל במסכך גפנו של חברו ע״ג תבואתו גם לר״א התבואה אסורה שהיא שלו והאוסר נאסר, והמסכך גפנו של חברו ע״ג תבואתו של חברו (כגון הזורע כרמו בשביעית, שהתבואה והענבים הכל הפקר בשביעית) לא קידש כלום, וכתב הר״ש דוקא ענבי׳ לא נאסרו, אבל גפנים שהוסיפו מאתים אסורים שאין הזמורות הפקר. ע״כ. ונראה פשוט דהר״ש לא אמר דזמורות אסורות אלא לר״י דסובר בגפנו ותבואת חברו אע״ג דהאוסר לא נאסר מ״מ שאינו אוסר אסור, הכי נמי בזורע כרמו בשביעית אע״ג דענבים לא נאסרו שהם הפקר מ״מ הזמורות שאינם הפקר אסורות. אבל לר״א דסובר אם האוסר אינו נאסר לא נאסר שאינו אוסר, גם הכא הזמורות מותרות, אע״ג דהזמורות עצמן אינם הפקר בשביעית, כיון דהפירות אינם נאסרים משום כלאים שאינם שלו, גם העצים אע״ג שהם שלו אינם נאסרים, שאין העץ נאסר בכלאים אלא אגב הפרי, וכיון שהפירות (האוסר) מותרות, גם העץ (שאינו אוסר) ע״כ מותר. ובזה סרה תלונת אדמ״ו בתוספות רע״ק מן הרב בספר הפלאה (כתובות פ׳ ד״ה אכלה ערלה שביעית וכלאים, שכתב בפשיטות דאף העצים מותרים, וכתב עליו דאשתמיטתי׳ דברי הר״ש שכתב בהפך דאע״ג דענבים מותרים מ״מ העצים אסורים. ע״ש. ולמ״ש אין כאן השמטה, דדברי ר״ש הם לר״י, והרב בעל הפלאה כתב ליישב קושית התוס׳ מאי שנא דכאן העצים מותרים וקשין של כלאי כרם אסורים, ע״ז סובבים דברי הרב, דכאן העצים מותרים כיון שהפרי מותר, והיינו כר״א דירושלמי. אמנם מה שכתב שם בהפלאה וכן פסק הרמב״ם וכו׳, רהיטא דלישנא הוא, דלרמב״ם דפסק כר״י בגפנו ותבואת חברו, בודאי גם כאן העצים אסורים כמ״ש הר״ש. ועל המחבר ביו״ד סי׳ רצ״ו ס״ד אני תמה, שפסק בגפנו ותבואת חברו קידש גפנו כר״י, ובזורע כרמו בשביעית כתב סתם לא קידש, למה השמיט דעת הר״ש דהזמורות עכ״פ אסורות.

פן תקדש – ע׳ רש״י, ולשון הרלב״ג קדושה זאת היא שתהי׳ נבדל מהנאתם, כי הקדש יאמר על ההבדל, ולזה יאמר ג״כ על הטומאה, כמו אל תגע בי כי קדשתיך. ע״כ. ויבע״ת פן תקדש תתחייב יקידתא, והוא כמאמר התלמוד (קדושין נ״ו) תקדש תוקד אש, מלה אחת מורכבת משתים. ועיקר הוראת שרש קדש לתאר תכונת דבר שהוא מובדל ומופרש מזולתו, אם מצד מעלתו להיותו נשגב ומרומם מכל, או מצד פחיתותו הוא נבדל ונפרש מכל, אמר קדושים תהיו כלומר פרושים ומובדלים מפחיתיות חומריותם, בקרובי אקדש, אהי׳ מופרש ומובדל במעלה ורוממות (ווירדיג, ערהאבען), לא תהי׳ קדשה, המופרשת מדרכי הצניעות ומובדלת להיות מיוחד לגנות הזמה בגלוי (וזהו ההבדל שבינה לזונה, זו מעשי׳ בסתר, וזו בגלוי), וכן דבר שצריך להיות מופרש מבני אדם ומובדל מהם מצד איסור הנאה שבו, עד שמצוים להפרישו ולבערו מן העולם מכל וכל (פאָרטשאפפען), כגון כלאים בכרם שהוא אסור בהנאה ומחוייבים לשרפו אמר עליו כאן פן תקדש. ולשון הרמב״ן תקדש כלומר יאסר בהנאה כהקדש. ע״כ. כבריש קדושין דאסר לה אכ״ע כהקדש, וקרוב לומר טעם שהוציא הכתוב איסור הנאה בלשון הקדש, דאיסור כלאים כמעט ששוה להקדש, כמו דהקדש אינו חל רק כשדעתו ומחשבתו לכך, דהקדש בטעות לא שמי׳ הקדש, ככה איסור כלאים אינו רק כשהי׳ דעתו ומחשבתו לזרוע כלאים וניחא לי׳ בכך, וכשנזרע שלא מדעתו אינו מתקדש, כבמתני׳ דכלאים פ״ה מ״ז, וכמ״ש התוס׳ (יבמות פ״ג ב׳) אף מאן דסובר בעלמא אדם אוסר דבר שאינו שלו מודה בכלאים דאינו אוסר כיון שהוא דבר התלוי במחשבה ודעת.

המלאה הזרע – חסר הנסמך כלומר מלאת הזרע והיא תבואת הזרע כשנתבשל (ר״ש ב״מ), ולפי״ז תבואת הכרם שאמר אח״כ הם עוללות הגפנים והאשכולות, כמו שקראם במקום אחר (קרח י״ח ל׳) וכתבואת יקב; ולדעתי א״צ לדוחק זה, כי המלאה הזרע תרי מילי נינהו, ותבואת הכרם הוא השלישי, וכמו שנהוג ברוב המקומות דבתלתא עניני יבא וי״ו בשלישי, והשני בלתו, כמו ראובן שמעון ולוי, כי שני מיני כלאים בכרם הם, אם הזורע שני מיני תבואה עם זרע הכרם, כגון חטה שעורה וחרצן, או שני מיני ירק עם זרע הכרם, וכן הזורע זרע אחד ירק וזרע אחד מין תבואה, וחרצן, (ערמב״ם רפ״ה דכלאים), וממין זה האחרון דיבר הכתוב.

המלאה – היא התבואה המלאה בקשין שלה.

הזרע – הם מיני ירקות, כענין כגנה זרעי׳ תצמיח וכמורגל בדברי רז״ל זרעוני גנה על מיני ירקות ודשאים.

ותבואת הכרם – הם ענבי הגפן, ושלשת המינים האלה: המלאה (התבואה), הזרע (הירק), ותבואת הכרם (ענבים), נאסרו בהנאה בנזרעו יחד, ויראה שאין פירוש אשר תזרע. על פיזור הגרגרים בארץ (זאֶען), דא״כ הוא מיותר לגמרי, אבל פי׳ קבלת הזרע לצמוח, והיא ההשרשה (וואורצעל פאססען), והתי״ו הוא לנסתר (וכמ״ש למעלה במשפטים בבכורי מעשיך אשר תזרע בשדה) ומוסב על המלאה והזרע, כי התבואה והירק בכרם אינם מתקדשין רק משישרישו בארץ, משעה שיתפשטו הזרעים בקרקע (ערמב״ם פ״ה הי״ג), ובכוונה קרא כאן את התבואה בשם מלאה, להורות שאין התבואה מתקדשת אלא כשגרעין התבואה עדן צריך להתמלא מן הקשין שלה, ונקראת מלאה, אבל כשהוא יבשה כל צרכה עד שנקרא דגן או תבואה אינה מתקדשת, וכן קרא את ענבי הגפן בשם תבואת הכרם כי אין ענבי הגפן מתקדשים רק משיעשו כפול הלבן וקודם שיבשלו כל צרכן, כי כשכבר בשלו כל צרכן, ואינם צריכים עוד לארץ יקראו ענבים, ומטעם זה לא אמר כי תקדש רק פן תקדש כענין שמא, כי האיסור תלוי בתנאים, התבואה והירק משהרישו, והענבים משיעשו כפול הלבן, כי אם ליקט התבואה והירק קודם שהשרישו וקודם שעשו ענבים כפול הלבן אין בו איסור כלאים, ובמחברת אגרות ישר רוצה לחדש פירוש חדש במקרא זה לאמר, הכתוב אסר זריעת מיני דגן בשדה שיש בו גפנים כדי שהמלאה (ר״ל התירוש) לא יכשיר לקבל טומאה את התבואה קודם זריעה ולאחר קצירתה ע״י הטפים הנופלים מן התירוש ע״י עבודת הזורע או הנפת חרמש הקוצר, ופירש תקדש לשון טינוף כדי שהמלאה לא תטנף את הזרע. - וזה דרך עקש וזר, כי אם טומאה גמורה מותר לגרום לחולין איך יעלה על הדעת לאסור ההכשר המביא לידי טומאה, ומה יענה על שדך לא תזרע כלאים? ועל בגד כלאים? גם לדבריו מלות. פן תקדש המלאה. מחוברים יחד, אמנם הנגינה מפרדת ביניהם, וכבר אמר הראב״ע כל פירוש שאינו מסכים עם נגינת הטעם לא תאבה ולא תשמע אליו. והנה אונקלס ויב״ע תרגמו המלאה הזרע דמעת זרעא מלאה נסמך לזרע, לפי״ז ידבר קרא מחד מינא דתבואה עם חרצן׳, וזה כמ״ד (חולין פ״ב ב׳) דכי זרע חטה וחרצן או שעורה וחרצן מיחייב וזה ליתא לדידן דקיימל״ן כר׳ יאשי׳ דלא מיחייב עד שיזרע שני מינים עם חרצן, ובחולין קט״ז ופסחים כ״ה אמרו תרי קראי כתיבי כתיב המלאה וכתיב הזרע, הנה ביארו המלאה הזרע לתרי עניני כראוי למשפט הלשון, אמנם מה שאמרו שם זרוע מעיקרו בהשרשה דכתיב הזרע זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא דכתיב המלאה, זה אינו אלא לאידך תנאי דלא צריכי זריעה במפולת יד ומשכחת לה כלאים דאוריי׳ בזרוע ובא במעביר עציץ נקוב וכדומה, אבל לר׳ יאשי׳ דלא מיחייב רק במפולת יד לא משכחת לה. כמ״ש תוס׳ (קדושין ל״ט סד״ה לא) וכ״ד הרא״ש דלר׳ יאשי׳ דקיימ״לן כוותי׳ ליתא למתני׳ דמעביר עציץ וכדומה (עיי׳ ר״ש פ״ה דכלאים מ״ז דריש לקיש לית לי׳ ההוא דזרוע מעיקרו בהשרשה ע״ש ובספ״ז האריך בזה) א״כ יכלינן לפרש אליבא דר׳ יאשי׳ המלאה הזרע לתרי עניני (כמשפט הלשון) המלאה היא התבואה המתמלא בראש השבולת, וכלישנא דמתני׳ (פ״ה דכלאים מ״ז) אם הביאה דגן תדלק. הזרע. מפרשי׳ לה לר׳ יאשי׳ הירק, והיינו מין ירק העושה לשלש שנים כקנבוס ולוף וכדומה שהוא נגמר עם הכרם. אשר תזרע. כשהכוונה היתה לזריעה אז מתקדש ונאסר, דשלא בכוונה לזריעה כגון שעבר בכרם ונפלו ממנו זרעים או שיצא זרעים עם הזבלים או עם המים, או שהי׳ זורע או זורה בשדה לבן וסיערתו הרוח לאחוריו ונפלו הזרעים בכרם וצמחו לא מתקדש, ע״ז נאמר אשר תזרע, וזה לא זרע, הכי דרשו בספרי וכ״כ הרמב״ם (פ״ה דכלאים הי״ז). והנה ממה שפירש רש״י המלאה, זה מלוי ותוספת שהזרע מוסיף, מלשון זה משמע כל מה שנתוסף מן הזרע כשבולת וקשין של תבואה מתקדש ונאסר בכלאים והוא כדעת התוס׳ (ב״ב ל״ו א׳) וכ״ד הר״ש ספ״ז דכלאים. אמנם דעת הגר״א שהקשים והעצים מותרים, והוא דאמרי׳ הקשין של כלאי כרם אסורים אינו רק בתלתן וכדומה שטעמו שוה לפריו, כמ״ש בפי׳ למשנה דכלאים פ״ה מ״ז, ומבואר יותר בביאורו ליו״ד סי׳ רצ״ו סק״י, ולדעתי נוחה יותר לשון מלאה, שהם הגרעינים הממלאים את השבולת, כמו מלאתך דמשפטים כ״ב כ״ח, והנה טעמו דר׳ יאשי׳ דלא מחייב רק בזורע שני מינים עם החרצן במפולת יד, כבר כתבו שהוא מדכתיב לא תזרע כרמך כלאים, הרי דבעינן כלאים בר מכרמך, ומאי דבעי במפולת יד מדכתיב לא תזרע כרמך כלאים, משמעותו שהכרם עצמו דהיינו החרצן זרוע עם הכלאים, דאל״כ לכתוב כרמך לא תזרע כלאים.