1. ר״ל מדפתח הכתוב בלשון ולקח אבי הנערה ואמה, וסיים ואמר אבי הנערה, לבד, ושוב כתיב אח״כ ופרשו השמלה, ש״מ שבא להורות שאין רשות לאשה לדבר בפני בעלה. וצ״ל דהטעם הוא שצריך שתקבל אדנותו ושררותו וכמש״כ הרמב״ם בפ׳ ט״ו ה״כ מאישות, צוו חכמים שיהא הבעל בעיני האשה כמלך ושר וכו׳, ואולי כיון לדרשה זו שלפנינו, ומזה י״ל מקור למ״ש בפסחים ק״ח א׳ דאשה אצל בעלה א״צ הסיבה, דכיון שצריכה לקבל עליה שררותי׳ לכן פטורה כמו תלמיד לפני הרב, ויתכן דמטעם זה נקראת האשה שאינה עושה רצון בעלה בשם מורדת, כידוע במס׳ כתובות, משום דכיון דחיובה עליה לקבלו כמלך ושר, וכשעושה ההיפך הרי היא מורדת כמורד במלכות.

2. כלומר לקבל קדושין עבורה בין בקטנותה בין בנערותה. וצ״ע בלשון המשנה בקדושין ס״ד א׳ קדשתי את בתי וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן, ופירשו בגמרא דיסוד דין זה מפסוק זה עפ״י הדרשה שבסמוך מניין לאב שנאמן לאסור את בתו וכו׳ ולמה שנו שדוקא כשעדיין היא קטנה והלא פסוק זה בנערה כתיב, ובתיו״ט כתב דקטנה דתנן בא לאפוקי בוגרת, ומבואר מזה דבשם קטנה כולל גם נערה, ולקמן בפסוק י״ט דריש כל מקום שנאמר נערה [חסר ה׳] אפילו קטנה במשמע, וכיון דהתורה כללה בשם נערה גם קטנה דשתיהן נפרדות מדין בוגרת, א״כ גם במתני׳ דקתני קטנה הכונה קטנה לגבי בוגרת, ולכן גם נערה בכלל.

3. וכתבו התוס׳ וז״ל, מרישא דקרא יליף ואמר אבי הנערה משמע למעט אמה דאינה זכאה בבתה לתת לאיש, עכ״ל. וכונתם דמדכתיב מקודם ולקח אבי הנערה ואמה וסיים באב לבד משום דאומר את בתי נתתי, והאם אין לה זכות בבתה לכן תלי האמירה באב לבד. אבל קשה, דהא בספרי יליף הא דבלקיחה נזכרו שניהם ובאמירה האב לבד, משום דאין רשות לאשה לדבר בפני בעלה, כמו שהעתקנו למעלה, ולפי״ז אין ראי׳ על זכות הקדושין, וי״ל דמדייק מדלא כתיב את בתנו נתנו, ויהיה כמדבר בעדו ובעד אשתו.

4. כלומר, מניין לאב שאמר קדשתי את בתי לפלוני, שהוא נאמן ואסורה על כל אדם משום א״א [ועי׳ רש״י קדושין ס״ד א׳], והיינו רק בקטנה או בנערה שבידו לקדשה כמבואר בדרשות הקודמות, ועיין מש״כ השייך לדרשה זו לעיל אות קל״ז. ואע״פ שבדרשה הבאה מצריך פ׳ זה לדרשה אחרת דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אך כבר כתבנו שם דאותה דרשה ידעינן גם מסברא לבד, ועיקר הפ׳ דרוש לדרשה זו שלפנינו. או נוכל לומר דכאן עיקר הדרשה מנתתי לאיש, שהפה אוסר ושם מהזה שהפה מתיר.

5. ר״ל דכשאומר לאיש סתם הרי אסרה לכל העולם, דלא ידעינן למאן, וכשאומר הזה התירה לו, ולדעת התוס׳ הוי כלל ההיתר מן הפה שאסר וכו׳ מטעם מגו, כלומר דאי בעי הוי טעין טענה מעלייתא, וכאן צ״ל דהמגו הוי דאי בעי הוי שתק כלל ואז לא הי׳ הבעל נאמן כלל שהיא אשתו ולסקלה על פיו, דאין דבר שבערוה פחות משנים. אך לא אדע בכלל מי הכריחם לומר בזה משום מגו ולא בסתם שנתנה התורה זכות נאמנות זו לאב בבתו, וכמו דקיי״ל בקדושין ע״ד א׳ שנאמן אדם לומר על בנו שהוא בן גרושה וב״ח, וצ״ע.

ודע דבגמ׳ כאן אמרו דאין מוכרח קרא להורות דין זה, דידעינן אותו מסברא חיצונית, הוא אסרה והוא שרי לה, ועיקר הדרשה אצטריך לדרשה הקודמת, ובכ״ז העתקנוה, כיון דעכ״פ אפשר ללמוד זה מפ׳ זה והדין דין אמת.

6. ר״ל אם היתה יבמתו שכנסה והוציא עליה ש״ר והביא עדים שזנתה תחת קדושי אחיו ונמצאו זוממים ה״ז פטור מן המלקות ומן התשלומין ואם רצה לגרש יגרש.

והנה לא נתבאר איפה מרומז דין זה בלשון לאיש הזה, ויתכן לומר משום דלשון הזה משמע שמרצונו נתנה לאיש הזה ואלו היה רוצה הי׳ משיאה לאחר, וזה שייך רק בסתם נשואין, ולא בנשואי יבמה שמוכרחת להנשא רק להיבם ולא לאחר. או אולי דעיקר הדרשה הוא מאת בתי נתתי, רק דבלא הזה אינו מוכרח דנוכל לומר את בתי נתתי לאיש – לאחי היבם, ובא הזה לכון רק האיש העומד לפניו, כי רק לו נתן את בתו.

ודע כי בירושלמי כתובות פ״ד ה״ד דריש ענין זה מלשון הכתוב (י״ד) את האשה הזאת לקחתי פרט לשומרת יבם, ופי׳ הפ״מ דטעם הדרשה מלשון לקחתי דיבמה לא הוא לקחה אלא מן השמים הקנוהו לו, עכ״ל. ורומז למ״ש בקדושין ב׳ ב׳ דיבמה א״צ קדושין משום דמן השמים הקנוה לו, ולכאורה היא דרשה נאותה מאוד, וצריך טעם למה נדה הגמרא הבבלית ממנה, וי״ל דלא ניחא לי׳ להבבלי לדרוש לקחתי פרט ליבמה, אחרי דמפורש כתיב ביבמה ולקחה לו לאשה (כ״ה ה׳).

אך יש לדון למה לא דרש גם הירושלמי ענין זה מלשון את בתי נתתי, דבודאי לא שייך כן ביבמה, דהרי לא הוא הנותן אותה לו כי אם מן השמים הקנו אותה לו, וי״ל.