Devarim 21 – דברים כא‏ – Mikraot Gedolot

לתלות מי שנתחייב תליה – רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה ר״ל, סמ״ג מצוות עשה ק״ג, ספר החינוך תקל״ה

[פיסקא רכא]

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת – האיש נתלה ואין האשה נתלית רבי אליעזר אומר אף האשה נתלית. אמר להם רבי אליעזר והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון אמרו לו שמונים נשים תלה ואין דנים שנים ביום אחד אלא שהשעה צריכה ללמד בה את אחרים.

ותלית אותו – יכול יהו כל הנסקלים נתלים תלמוד לומר כי קללת אלהים תלוי, אחר שריבה הכתוב מיעט הרי אנו למדים אותו מן המגדף מה מגדף מיוחד שפשט ידו בעיקר והרי הוא נתלה כך כל הפושט ידו בעיקר הרי הוא נתלה, רבי אליעזר אומר מה מגדף מיוחד שהוא נסקל והרי הוא נתלה כך כל הנסקלים נתלים יכול יהו תולים אותו חי כדרך שהמלכות עושה תלמוד לומר והומת ותלית אותו על עץ.

אותו – ולא את כליו, אותו, ולא את עדיו, אותו ולא את זוממיו, אותו ולא שנים ביום אחד.

על עץ – יכול בעץ התלוש או בעץ המחובר תלמוד לומר כי קבור תקברנו בעץ שנקבר עמו אמור מעתה בעץ התלוש ולא בעץ המחובר.

[Piska 221]

"And if there be in a man a sin whose judgment is death, then he shall be put to death, and you shall hang him on a tree.⁠": A man is hanged (i.e., suspended after death) and not a woman. R. Eliezer says: A woman, too, is hanged.

R. Eliezer said to them: Didn't Shimon b. Shetach hang women in Ashkelon? They answered; He hanged eighty women and (even though) two are not to be judged on one day, but "the times required it.⁠" (Here, too, [vis-à-vis hanging] the times required it.) [A man is stoned naked, but a woman is not stoned naked. R. Yehudah says: Both a man and a woman (are stoned naked.) But a man is hanged with his face towards the people and his back towards the tree; and a woman, with her face towards the tree and her back towards the people. A man is covered one section (his genitals) in front, and a woman, two sections — one in front and one behind, because she is all ervah (illicit nakedness).]

"and you shall hang him": I might think that all who are stoned are hanged (i.e., suspended thereafter); it is, therefore, written (Ibid. 21:23) "for (the penalty for) the cursing of G-d is hanging" (after stoning). After Scripture included (all capital offenses) and then excluded (i.e., limited it to the cursing of G-d [megadef]), we derive it (the exclusion) from megadef, viz.: Just as megadef is distinct in that it constitutes rebellion against G-d, and it is subject to hanging, so, all who rebel against G-d are hanged. R. Eliezer says: Just as megadef is distinct in that he is stoned, so, all who are stoned are hanged (afterwards). I might think that he is to be hanged while alive; it is, therefore, written "then he shall be put to death" (and, only afterwards, "and you shall hang him.⁠").

"and you shall hang him": "him,⁠" without his garments (i.e., naked). "him,⁠" and not scheming witnesses against him (viz. Devarim 19:19). "him": We are hereby taught that two are not judged (for such an offense) on one day.

"and you shall hang him on eitz" [("eitz" can mean either wood or tree)]: "eitz" that is not rooted (i.e., wood), and not "eitz" that is rooted (i.e., a tree). — But perhaps it means "eitz" that is rooted! — It is, therefore, (to negate this) written (Ibid. 23) "but you shall bury it" — what lacks only burial, to exclude that (a rooted eitz), which lacks cutting and burial.

וכי יהיה באיש חטא מש׳ מות והומ׳ למה נאמר לפי שהוא אומ׳ (ויקרא כ״ד:כ״ג) ובני ישראל עשו כא׳ צוה ה׳ את משה [השמטה: וכי מה אמר להן משה] לעשות אמר להן לסקול וסקלו אבל לא שמענו שתלו לכך נאמר הענין:

ר׳ עקיבה כשהיה דורש עניינו היה אומ׳ הוי משכי העון בחבלי השוא (ישעיהו ה׳:י״ח) תחלתו של חטא דומה לחוט שלכוכיא וסופו להיות כעבות העגלה מתחלת הענין מהוא אומ׳ (דברים כ״א:י׳) כי תצא למל׳ וראית בשב׳ אש׳ יפת תא׳ מהוא אומ׳ (דברים כ״א:ט״ו) כי תהיין לאיש שתי נשים הכניס זה שטן לתוך ביתו והעמיד ממנה בן סורר ומורה ומה סופו של בן סורר ומורה להיות כי יהיה באיש חטא מש׳ מ׳:

וכי יהיה באיש האיש נתלה ואין האשה נתלית:

והומת ותלית יכול כל המומתין נתלין ת״ל כי קללת אלה׳ תל׳ מה מקלל זה בסקלה ונתלה אף כל הנסקלין נתלין דברי ר׳ אליעזר ר׳ יהושע אומר שומע אני כל הנסקלין נתלין ת״ל כי קללת אלהים תלוי מה מגדף מיוחד שפשט ידו בעיקר והרי הוא נתלה כך כל הפושט ידו בעיקר יהא נתלה מיכאן אמ׳ כל הנסקלין נתלין דברי ר׳ אליעזר; וחכמים אומ׳ אין נתלה אלא מגדף ועובד ע״ז אמר ר׳ יאשיה מסייע אני לדברי ר׳ יהושע שנ׳ (במדבר כה ד׳) ויאמר ה׳ אל משה קח את כל ראשי העם והו׳ או׳ לה׳ נגד השמ׳:

והומת ותלית יכול יהוא תולין אותו חי כדרך שהמלכות עושה ת״ל והומת ממיתין אותו ואחר כך תולין אותו:

ותלית אתו ולא את כליו אתו ולא את עידיו אתו ולא את זוממיו:

אתו מלמד שאין דנין שנים ביום אחד:

על עץ שומע אני בין תלוש בין מחובר ת״ל כי קבור תק׳ מי שאינו מחוסר אלא קבירה יצא זה שמחוסר (תלייה) [תלישה] וקבירה:

כאיזה צד תולין אותו משקיעין את הקורה בארץ והעץ יוצא ממנה ומקיף שתי ידיו זו על גבי זו ותולה אתו:

וַאֲרֵי יְהֵי בִּגְבַר חוֹבַת דִּין דִּקְטוֹל וְיִתְקְטִיל וְתִצְלוֹב יָתֵיהּ עַל צְלִיבָא.

When a man guilty of the judgment of death is put to death, and you have hanged him on a gibbet;

וארום יהווי בגברא סדר חובת דין^א דקטולין ויתקטל ותצלבון יתיה על קיסה.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בגברא סדר חובת דין״) גם נוסח חילופי: ״בגבר חובה סדר דין״.

וארום אין יהוי בגבר חובת דין קטול ויתחייב אטלות אבנין ובתר כדין יצלבון יתיה על קיסא.

When a man hath become guilty of the judgment of death, and is condemned to be stoned, and they afterwards hang him on a beam,

ותצלבון יתיה על קיסא.

And you hang him on a beam,

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת – ¹זה במברך השם הכתוב מדבר, אחר שנסקל צוה לתלותו, שנאמר ותלית אותו על עץ.

אותו – ²בלא כסותו. עץ. ³שומע אני בין תלוש בין מחובר, תלמוד לומר כי קבר תקברנו, מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שהוא מחוסר קציצה וקבורה. ⁴וכיצד תולין אותו משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אותו ואחר כך תולין אותו. אחד קושר ואחד מתיר כדי לקיים בו מצות תלייה.

⁵כיצד תולין אותו משקיעין את הקורה בארץ, והעץ יוצא ממנה, ומקיף שתי ידיו זו על זו, ותולה אותו ומתירין אותו מיד, ואם לאו עוברים בלא תעשה, שנאמר לא תלין נבלתו על העץ, ⁶מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה.

1. זה במברך השם הכתוב מדבר אחר שנסקל צוה לתלותו. סנהדרין מ״ה ע״ב.

2. בלא כסותו. סנהדרין מ״ו ע״א.

3. שומע אני בין תלוש בין מחובר. סנהדרין מ׳ רע״ב.

4. וכיצד תולין אותו משהין אותו. סנהדרין מ״ו רע״ב.

5. כיצד תולין אותו משקיעין את הקורה. סנהדרין מ״ו ע״א במשנה.

6. מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה. גמרא שם מ״ו ע״ב.

ואד׳א וג׳בת עלי אנסאן כ׳טיהֵ חכמהא אלקתל פקתל פאצלבה עלי כ׳שבהֵ

וכאשר יהיה על אדם חטא שמשפטו מוות והומת, הרי שתתלה אותו על עץ,

וכי יהיה באיש חטא משפט מות – סמיכת הפרשיות מגיד שאם חסין ^אאביו ואמו עליו, סוף שיצא לתרבות רעה ויעבור עבירות, ויתחייב מיתה בבית דין.

ותלית אותו – רבותינו אמרו: כל הנסקלין נתלין, שנאמר: כי קללת אלהים תלוי (דברים כ״א:כ״ג). והמברך את השם בסקילה.

א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 נוספה כאן מלת: ״בו״.

וכי יהיה באיש חטא משפט מות AND IF THERE BE IN A MAN A SIN DESERVING THE JUDGMENT OF DEATH – The juxtaposition of these sections (this and that of the rebellious son) tells us that if father and mother spare him (the rebellious son), he will in the latter end turn to mischief and commit sins for which he will become liable to the death penalty by the court (cf. Tanchuma Ki Tetze 1).

ותלית אתו על עץ [AND IF THERE BE IN A MAN A SIN DESERVING THE JUDGMENT OF DEATH] YOU SHALL HANG HIM ON A TREE – Our Rabbis said, All those who have to be put to death by stoning must afterwards be hanged, for it is said here "for cursing of God ends in hanging" (v. 23), and we are told that one who curses God is punished with stoning (cf. Vayikra 24:15–16; Sanhedrin 45b).

פס׳: וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת – ותלית אותו על עץ. ¹מיכן אמרו האיש נתלה ואין האשה נתלית. אמר להם ר׳ אלעזר והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון אמרו לו שמנים תלה שהיו כשפניות ואין דנין שנים ביום אחד אלא שהיתה השעה צריכה לכך ללמד בה אחרים. וכשם שעשה זה לפנים מן המצוה כך עשה זה שתלה נשים. יכול כל המומתין יהו נתלין. ת״ל כי קללת אלהים תלוי, מה מגדף שפושט ידו בעיקר היה נסקל ונתלה אף כל כיוצא בו. כיצד היו עושין היו משהין את דינו עד לעת הערב. וגומרין את הדין וסוקלין אותו ותולין אותו אחד קושר ואחד מתיר כדי לקיים בו מצות תלייה להראות את העם שהוא תלוי.

ותלית אותו על עץ – קורה היו משקעין בארץ ועץ יוצא ממנה ותולה בו:

1. מכאן אמרו האיש נתלה. (סנהדרין מ״ה:) כדברי חכמים:

ותלית אתו – כבר קבלנו מקדמונינו דבר הנתלים (משנה סנהדרין ו׳:ד׳).

AND THOU HANG HIM. We have received from the rabbis, of blessed memory, traditions regarding those who are hanged.⁠¹

1. Which culprits are to be hanged. Rabbi Eliezer believes that all those who are executed by stoning are then hanged for display. The sages limit this punishment only to those who are hanged for cursing God.

ותלית אותו על עץ – לפי הפשט נראה: אם יארע שתתלה אותו, לא תלין. אבל רבותינו אמרו (משנה סנהדרין ו׳:ד׳): שהוא מצוה, דכל הנסקלין נתלין.

ותלית אותו על עץ – AND YOU HANG HIM ON A TREE – According to the plain meaning it appears: that if it happens that you hang him, DO NOT LET [IT] REMAIN OVERNIGHT. But our Rabbis said (Mishna Sanhedrin 6:4): that it is a commandment, that all who are stoned are hanged.

וכי יהיה באיש – סמכו כאן לפי שזה וזה בתלייה.

על עץ – דבר תלוש, דוגמא: יעשו עץ גבוה חמשים (אסתר ה׳:י״ד).

וכי יהיה באיש חטא משפט מות, "If someone had been guilty of a capital offense, (and had been duly executed);⁠" this was added at this point as the corpse is going to be hung (for a few hours maximum)

על עץ, not a tree that is still rooted in the earth, but on a wooden structure that had once been a tree. All the sinners guilty of death through stoning, including the rebellious son, will be hung afterwards as a deterrent, but must be buried before sunset. Compare Esther 5,14, where the gallows constructed by Haman to hang Mordechai from is called: עץ, "tree.⁠"

וכ״י יהי״ה באי״ש חט״א וגו׳ – בגימט׳ אבשלו״ם.

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ – כבר בארה התורה בזה המקום שהנתלה הוא המקלל שנאמר כי קללת אלהים תלוי ולפי שעובד עבודה זרה נקרא מגדף גם כן כאמרו והנפש אשר תעשה ביד רמה את י״י הוא מגדף למדנו שהעובד עבודה זרה נתלה גם כן ושני אלו הם נסקלים כמו שקדם ומגיד שאחר מיתתם יתלום על עץ.

התועלת החמישי הוא במצות והוא מה שצותה התורה לתלות המגדף ועובד עבודה זרה אחר סקילתם להוסיף יראה לאנשים מההליכה בדרכיהם.

וכי יהיה באיש וגו׳ – כבר דרשו שאם לא הומת בקטנו לסוף שימיתוהו בגדלו (סנהדרין ס״ח:) ולא עוד אלא שנלמוד מזה שיבא להעיז פניו לקלל באלהיו כי על זה ודאי נסקל ונתלה.

ותלית אותו על עץ רבותי׳ אמרו כל הנסקלין נתלין שנא׳ כי קללת אלהים תלוי. ותניא בפרק נגמר הדין והומת ותלית יכול כל המומתין נתלין ת״ל כי קללת אלהים תלוי מה מקלל שבסקילה אף כל שבסקיל׳ דברי ר׳ אליעזר וחכמים אומרים מה מקלל שכפר בעיקר אף כל שכפר בעיקר ופרש״י ת״ל כי קללת אלהים תלוי מפני שברך את השם והעוברים והשבים אומרים מפני מה זה תלוי מפני שברך את השם וגנאי הדבר כלפי מעלה להזכיר מה שקלל שבסקילה וכתיב ביה ותלית אף כל שבסקילה נתלה אף כל שכפר בעיקר אין לך לרבות אלא העובד עבודת כוכבים:

וכי יהיה באיש חטא משפט וגו׳ עד לא תראה את שור וגו׳.

המצוה הזאת גם כן כבר באה במה שעבר אם לא שבאה בקיצור גדול כי הנה נאמר בפרשת מסעי ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה וגו׳. ובכמה מקומות אחרים הזהיר שלא יטמאו את הארץ. ועתה ביאר שלינת התלוי על העץ היא טומאת הארץ כמו שכתב ולא תטמא את הארץ אשר ה׳ אלהיך נותן לך נחלה. וקשור המצוה הזאת וסמיכותה כבר ביארו אותו חז״ל באמרם אם לא יומת בקטנותו סופו למות על העץ בגדלותו. ולפי שאין כל הנסקלין נתלין כמו שארז״ל בפרק נגמר הדין (דף מ״ה) יהיה טעם הסמיכות לפי שהבן סורר ומורה סופו לגדף הש״י בענין שיהיה נתלה.

והנה בפירוש הכתוב הזה שאמרה תורה כי קללת אלהים תלוי. באו בדברי המפרשים ג׳ דעות. הא׳ הוא מה שזכר רש״י ז״ל זלזולו של מלך הוא שהאדם עשוי כדמות דיוקנו וישראל בניו הם משל לב׳ אחים שהיו דומים זה לזה. והדעת הב׳ הוא מה שאמר בספרי כל הנסקלין נתלין הם דברי יחיד. והלכה כחכמים שאין תולין אלא המגדף והעובד עבודה זרה ופיר׳ כי קללת אלהים תלוי שיאמרו בני אדם מפני מה זה תלוי מפני שבירך הש״י או שעבד עבודה זרה פלו׳. וזה זלזול גדול לש״י ומזכרת עון והדעת הזה הביאו ר״א גם כן והרמב״ן והרלב״ג ולא הביאוהו בשם ספרי וגם לא בשם אנקלוס שאמרו. והדעת הג׳ הוא דעת הרמב״ן הנכון אצלו כפי הפשט ואמר שאעפ״י שיהיה באיש חטא משפט מות וגם יבא לתלותו על העץ בגודל חטאו הנה עכ״ז לא תלין נבלתו וגו׳. כי הארור לכל האדם המקולל הוא התלוי שאין בכל המיתות מיתה מנוולת ובזויה כמוה. ועם היות בטענות האלה חולשה רבה איני רוצה לחלוק עליה׳ ואגיד לבד דעתי בפירו׳ הכתובים:

והוא שעם היות ההלכה כחכמים שאין כל הנסקלין נתלין לא יתחייב מזה שהמגדף את ה׳ והעובד עבודה זרה שהם יודו שהם נתלין שלא יהיו נסקלין בראשונ׳ אבל אלה לבד אחרי היותם נסקלין יהיו נתלין לגודל חטאם. וכבר יראה זה משפט הכתובי׳ שאמר כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שרוצה לומר בסקילה. כי סתם מיתה היא בסקילה ואמר עוד ותלית אותו על עץ כלומר שאחר הסקילה יתלו אותו.

ואמר כאן שכאשר יקרה זה לא תלין נבלתו על העץ והיא מצות לא תעשה, כי קבור תקברנו ביום ההוא שהיא מצות עשה. ונתן בזה ב׳ סבות הא׳ אמרו כי קללת אלהים תלוי ר״ל שהקללה והעונש אשר גזר הש״י על האיש הזה החוטא איננה תמידית ולא לזמן קצוב אבל היא התלייה בלבד וכיון שהוא יתב׳ נסתפק בתלייה לבד ולא גזר שיהיה לזמן רב למה תרבה אתה ותוסיף בענשו בהתמידו על העץ. אינו ראוי כי אם שביום התלייה יקבר כיון שכבר נגמר בתלייתו העונש והקללה שהענישו וקללו השם יתברך על חטאו:

והסבה הב׳ היא אמרו ולא תטמא את אדמתך. ר״ל כי היות האדם המת תלוי ומגולה הנה יעשה גופו עפוש גדול בארץ ויגיע ממנו הפסד והשחת׳ לשאר האנשים החיים וזו טומאה גדולה בארץ יען היה האדם הוא הבעל חי שבמותו יבאש יותר מהרה מכל שאר הבעלי חיים. וכמסכים לזה אמרו בספרי לא הרוגי בית דין בלבד אמרו אלא אף על כל המלין מתו ביום ההוא עובר בלא תעשה והיא מהסבה הטבעית שזכרתי. והותר בזה הספק הג׳:

וסמך וכי יהיה באיש חטא משפט מות – לרמוז שאין לרחם עליו ואם ירחמו עליו ויתנו לו מקום לילך אחר התאוות. סוף שיצא לתרבות רעה ויוציא אחרים לתרבות רעה עד שיהיו כופרים באל אחד. וזהו כי קללת אלהים תלוי. שהוא כמו מברך את השם.

ולפי שזה עון פלילי. אמר בו חטא משפט מות. ר״ל חטא גדול שלכל הדתות יש בו משפט מות. לפי שהשכל יחייבהו. ולכן ראוי שיתלו אותו על עץ לפרסם חטאת ושחטא נגד השם.

כל הנסקלין נתלין. פירוש, הא דכתיב ״והומת ותלית״, אינו רוצה לומר שכל מי שחייב מיתה – נתלה, אינו כן, אלא כל מי שחייב סקילה הוא בתליה, שהרי נאמר אחריו (פסוק כג) ״כי קללת אלקים תלוי״, מה מקלל בסקילה (סנהדרין נג.) והוא נתלה, אף כל שהוא בסקילה הוא נתלה. וזה לא אתיא רק אליבא דרבי אליעזר (סנהדרין מה ע״ב), דאליבא דחכמים (שם) אינו נתלה רק עובד עבודה זרה, וילפינן טעמייהו ״כי קללת אלקים תלוי״, מה קללת אלקים כופר בעיקר, אף כל שכופר בעיקר (שם). וכתב הרא״ם (פסוק כג) שרש״י פירש כך, משום דלפי המדרש (תנחומא כאן א) שדרשו שאם חסים עליו אביו ואמו סוף שיהיה חייב סקילה שיצא לתרבות רעה, ומדרש זה לא אתיא אלא אם פרשה זו איירי בכל הנסקלין, שאם לא איירי אלא במקלל בלבד, אין טעם לסמיכות – דבסוף יהיה בא לידי עבודה זרה שיהיה חייב סקילה ותליה, שהרי לא חייב תליה כשהוא בן סורר ומורה, ולא שייך ביה סוף שיבא לידי כך. וניחא ליה לפרש אליבא דרבי אליעזר, שהמדרש נתפרש יותר בכך:

רבותינו אמרו כל הנסקלין נתלין כו׳. דכתיב והומת ותלית, דהוי כלל, דמשמע כל המומתים נתלים, ואחריו כתיב כי קללת אלהים תלוי, דהוה פרט, דמשמע דוקא מברך השם נתלה, ולא שאר המומתין אפילו אותן שחייבים סקילה, ואי מקרבי להדדי, הוה כלל ופרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט, מברך השם אין מידי אחרינא לא, השתא דמרחקי מהדדי, אתא כלל ומרבה כל המומתין, ואתי פרט ומיעט הכלל, שלא נתלו אלא הנסקלים דוקא, דדמי לפרט במקצת, שהן בסקילה כמו מברך השם:

The Rabbis remark that all those who are stoned are also hung, etc. Because it is written, "[If a man is guilty of a capital offense] and is executed; you shall hang [him from a tree].⁠" This is a general rule (כלל) that implies that all those who are executed are hung. Afterwards it is written, "For a hanging corpse is an affront to Hashem.⁠" This is a specific statement (פרט) that implies that only someone who blesses [i.e. curses] the Name, is hung [because when people see him they are reminded of his sin that was an affront to Hashem], but not others who are executed, even those executed by stoning. When they (i.e., a כלל and a פרט) are juxtaposed, it is considered [a case of] כלל ופרט where [the rule is] the general rule only includes what is in the specific case; [implying] someone who blesses the Name, yes [i.e., he is hung, but] any other case, no [i.e., he is not hung]. But now [in our verses] they [the כלל and the פרט] are distant from each other, the general rule comes [and teaches] to include all who are executed. And the particular case comes and limits the general rule [and teaches] that only those who are stoned are hung, since they are partially similar to the particular case, for they are stoned just as the one who blessed the Name [is stoned].

וכי יהיה באיש חטא וגו׳ – סמך פרשה זו לשלפניה, לפי שהיה מסלסל סדר תיקון האדם, בתחילה העירו על עצמו כמו שפירשתי ברמז פרשת כי תצא, אחר כך העיר האב על הבן כמו שרמזנו בפסוק כי יהיה בן סורר וגו׳, וכאן העיר על חכמי הדור לפקוח עין על עושי עול, והוא אומרו כי יהיה באיש חטא משפט מות ונשאר עומד במרדו ולא חזר בתשובה עד שמת בחטאו, והוא אומרו והומת, ותלה ה׳ חסרונו על החכם כאומרו ותלית אותו על עץ זה החכם עץ עושה פרי שהוא יטול עונשו, כי ה׳ ציוהו להוכיח ולחזור ולהוכיח עד הכאה (ערכין ט״ז:) וכמו שכתבנו בפרשת קדושים, וכשהוא העלים עינו מאיש זה עד שמת מתחייב בו.

ואומרו לא תלין וגו׳ – בא לצוות להמון עם שלא יהרהרו אחר החכם, על דרך אומרם (תנדב״א פ״ג) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה שמא עשה תשובה והעמידוה בודאי עשה תשובה, והוא אומרו לא תלין נבלתו כי החטא יקרא גם כן נבילה לא תהרהר אחריו בלילה שהוא זמן לינה אחת על העץ שהוא תלמיד חכם, כי קבור תקברנו לאותו חטא מעל העץ ביום ההוא עצמו, והטעם כי קללת אלהים שאם אינך עושה כן אתה מחלל שם שמים וכאלו אתה נוגע בכבודו יתברך.

וגמר אומר ולא תטמא את אדמתך, יתבאר על דרך אומר׳ ז״ל (שבת קי״ט:) לא חרבה ירושלים אלא על שהיו מבזים בה תלמיד חכם שנאמר (דברי הימים ב ל״ו ט״ז) ויהיו מלעיבים וגו׳, ולזה צוה ה׳ שלא יסובבו בביזוי תלמיד חכם טומאת הארץ בביאת גוים בנחלת ה׳ ויטמאוה.

וכי יהיה באיש חטא משפט מות, "And when a man is guilty of a sin carrying the death penalty, etc.⁠" The reason the legislation in this paragraph follows on the heels of the legislation of the previous paragraph is because God extols the importance of refining man. First the Torah was concerned with man's personal refinement as expressed in the verse כי תצא למלחמה, man goes to war against his evil urge. Next God showed His concern about the rehabilitation of man's children, hence the paragraph about the delinquent son, בן סורר ומורה. In our verse the Torah refers to the scholars of the respective generation whose task it is to watch over evil doers. The Torah writes: כי יהיה באיש חטא משפט מות and he continues to be rebellious against God's law without repenting he will wind up being executed, והומת. The Torah blames the fact that it came to an execution on negligence by the leading scholars, the Rabbis. When the Torah writes: ותלית אותו על עץ, "you must hang him from a tree,⁠" this refers to the scholar, the fruit-bearing tree, who will have to bear the guilt or punishment of the sinner. God had charged the scholars with ensuring that errant sinners become penitents by disciplining them both by word and by deed (compare Erchin 16). We have written about this duty of the scholars already in Parshat Kedoshim. When the scholars are derelict in their duty to persuade the sinner to mend his ways the result is the death by execution of the sinner.

The Torah continues with לא תלין "do not let the body hang overnight.⁠" This is a commandment addressed to the people at large not to suspect a Torah scholar of a sin when they have observed him commit a deed which could be interpreted as a sin. You must assume that even if had committed a sin, he had already repented it by nightfall so that he would have rehabilitated himself before the following morning. The word נבלתו, "his dead body" in the sequence לא תלין נבלתו is a reference to the sin. We find that sin is also referred to as a "dead body" on occasion. כי קבר תקברנו, "for you must surely bury him.⁠" The Torah speaks about the need for you to bury this sin on that very day when it had been committed or presumed to have been committed. The reason for this is כי קללת אלוהים "for it is a curse of God.⁠" If you were not to give the scholar in question the benefit of the doubt and at least assume that he has meanwhile repented his mistake you would be desecrating the name of the Lord and would besmirch His honour.

The Torah concludes this paragraph with לא תטמא את אדמתך, "do not defile your soil.⁠" We can best understand this in conjunction with Shabbat 119 that Jerusalem was not destroyed until people were wont to impute base motives to the Torah scholars. The Talmud bases this on a verse in Chronicles II 36,16: "But they mocked the messengers of God and disdained His words and taunted His prophets.⁠" This is the reason that God commanded that people must not insult the Torah scholars. If they do, the Jews would be replaced by Gentiles in the Holy Land, who in turn will defile the land by their very presence.

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת – הוא מצות עשה להמית את האיש אשר יהיה בו משפט מות. ונאמר באיש מכאן הוא לימוד לכל המצות שהקטן פטור. ואמר חטא משפט מות. חטא הוא שוגג ואיך יהיה משפט מות. וגם היה לומר וכי יעשה איש ואמר וכי יהיה באיש. וביאורו הוא אם נעשה לו ממשפט מות חטא והוא שוגג כגון שעשה תשובה כאש׳ מוציאין אותו למיתה והוא צועק שמתחרט על העבר ולא יעשה עוד ועושה תשובה מיראה ונעשו לו זדונות כשגגות. אמרה תורה מכל מקום והומת כמ״ש רז״ל (מכות י״ג ב׳) רע״א חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים שאם עשה תשובה ב״ד של מעלה מוחלין להם חייבי מיתות ב״ד אינן בכלל מלקות ארבעי׳ שאם עשה תשוב׳ אין ב״ד של מטה מוחלין להם ולכן כתיב וכי יהיה באיש ולא אמ׳ וכי יעשה איש ור״ל שיהי׳ בו רק קצת מחטאו אשר עשה שנעשה מזדוני שוגג.

באיש והומת – שאין שנים מומתין ביום אחד.

ותלית אתו – ולא אותה.

אתו – ולא כסותו. אתו – ולא שנים ביום א׳. אתו – על אותה עבירה נתלה ולא על עבירה אחרת.

על עץ – תלוש ומשוקע בקרקע ולא מחובר. והומת ותלית – לא כדרך שהגוים עושין תולין ואח״כ ממיתין אלא והומת ותלית.

ותלית אתו על עץ – גם זה חלק מהתנאי, ושיעור הכתוב כאשר יתחייב איש תלייה ותתלה אותו, אז לא תלין וכו׳, והנה חטא משפט מות שאמר הכתוב אינו כ״א מגדף או עובד ע״ז, כי מה שאמרו כל הנסקלין נתלין דברי יחיד הם, והלכה כחכמים שאינו נתלה אלא המגדף והעובד ע״ז, ואין כונתם לומר שאלה הנתלים לא יהיו נסקלים בראשונה, אבל אלה לבד אחרי היותם נסקלים, יהיו נתלים לגודל חטאם, וכן משמע מלשון הכתוב שאמר תחלה והומת, שהוא על הסקילה, ואח״כ ותלית:

כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת – הוא מ״ע להמית את האיש אשר יהיה בו משפט מות, יאמר חטא משפט מות, חטא הוא שוגג ואיך יהיה משפט מות, גם היה לו לומר כי יעשה איש, מה כי יהיה באיש, אמנם באורו הוא אם נעשה לו משפט מות חטא כלומר שוגג, כגון שעשה תשובה. כשמוציאין אותו למיתה הוא צועק ומתחרט על העבר ולא יעשה עוד, ותשובתו מיראה שנעשה לו הזדונות כשגגות, מ״מ אמרה תורה והומת, כמ״ש (מכות י״ג) חייבי כריתות אם עשו תשובה ב״ד שלמעלה מוחלין להם, חייבי מיתות ב״ד אם עשו תשובה אין ב״ד שלמטה מוחלין להם, לכן לא אמר כי יעשה רק כי יהיה בחיש, ור״ל שיהיה בו רק קצת מחטאו אשר עשה, שנעשה מזדונו שוגג (הגר״א). והנה רש״י כתב כל הנסקלין נתלין, דברי יחיד הם והלכה כדברי חכמים אינו נתלה אלא המגדף והעובד אלילים (רמב״ן) ולשון חטא דקרא צריך ביאור, הלא אין לך עון ופשע גדול משתי אלה, ויתכן כי שם חטא עיקר הוראתו חסרון והעדר, כמו והייתי אני ובני שלמה חטאים כלומר מחוסר ונעדר מכל טוב, וישמש חטא על דבר הנעשה בשוגג, כי נעשה מחסרון והעדר השגחה הראוי׳. וישמש חטא על כל מבטל קיום מ״ע, כמ״ש הגר״א משלי ה׳ כ״ב ובחבלי חטאתו יתמך, והוא העדר וחסרון קיום חיובו לעשות. ונקרא כאן הגדוף בשם חטא, כלומר העדר כבוד העליון ית׳. ומשום כבוד אלהים הסתיר קרא כן ענין הגדוף, לפי״ז מלת יהיה ענין ישות ומציאות דבר כענין ויהי בימים ההם, ובי״ת באיש כסבה גורמת כמו איש בחטאו ימות בסבת חטאו. והטעם בסבת איש יהיה חטא, כלומר העדר כבוד שמים נהיה מסבת דבורו של איש, עי׳ לקמן כ״ב כ״ו אין לנערה חטא מות.

וכי יהיה באיש וגו׳ – מצוות בן סורר ומורה מסתיימת בהוראת ״וכל ישראל ישמעו ויראו״, ובכך מתווסף חוטא זה לשלושת החוטאים האחרים שצריך לפרסם את גזר דינם והריגתם כדי להזהיר אחרים (עיין פירוש לעיל יג, יב; יז, יג). עתה מוסיפה התורה את האזהרה שלא לפעול מתוך מטרה דומה בחוטאים שגופותיהם טעונות תלייה לאחר הריגתם. אסור להשאיר את גופותיהם תלויות על העץ כדי להרתיע אחרים, אלא חייבים להורידם מיד לאחר התלייה ולקברם לפני שקיעת החמה, כדרך שאנו קוברים כל אדם שמת. שכן תלייתה הזמנית של הגופה באה לשם מטרה אחרת, ואין מטרתה ליצור מחזה מרתיע.

כל פסוק כב הוא משפט הפתיחה, ואילו ״לא תלין״ וגו׳ (פסוק כג) הוא מאמר הסיום. שכן לא כל אחד שנהרג על ידי בית דין נתלה לאחר הריגתו [הווי אומר, ש״ותלית אותו על עץ״ אינו ציווי אלא תיאור המקרה שבו נוהג ״לא תלין״]. רק בשני עבריינים, מגדף ועובד עבודה זרה, נוהגת הלכה זו שתולים את הגופה לאחר הסקילה. בפירושנו לויקרא (כ, ב) ניסינו לבאר הלכה זו, וגם עמדנו על משמעות התלייה: היא משלימה את רעיון ״דמיו בו״, המתקיים על ידי הסקילה. נוספה כאן ההלכה, שהאיסור והציווי הכללי ״לא תלין״ ו״קבור תקברנו״ צריכים להתקיים אפילו בעבריינים אלה [מגדף ועובד עבודה זרה]. על פי זה תתבאר הצורה [המודגשת] ״קבור תקברנו״.

והומת ותלית – ״תנו רבנן אילו נאמר ׳[כי יהיה באיש] חטא [משפט מות] ותלית׳, הייתי אומר: תולין אותו ואחר כך ממיתין אותו כדרך שהמלכות עושה, תלמוד לומר ׳והומת ותלית׳ – ממיתין אותו ואחר כך תולין אותו״ (סנהדרין מו:). משמע מלשון הכתוב באופן ברור, שאין ממיתין את האיש על ידי תלייה, אלא שהתלייה נעשית לאחר הריגתו. הגמרא (שם) אומרת שכך היו נוהגים בחוטאים הטעונים תלייה: היו דוחים את גזר דינם והריגתם עד קרוב לסוף היום, ולאחר הריגתם היו תולים את הגופה על עץ ומורידים אותה מיד לאחר מכן.

[לו] וכי יהיה באיש חטא משפט מות – התבאר (ויקרא סי׳ ח) שכ״מ שנאמר איש ממעט אשה שהיל״ל כי יהיה באדם, וטעמו דר״א מפרש בסנהדרין (דף מו) שבא לרבות בן סורר ומורה שדריש איש ולא בן סורר ומורה, חטא מי שעל חטאו נהרג לאפוקי בן סורה ומורה, שעל סופו נהרג, הוי מעוט אחר מעוט ובא לרבות, ר״ל שרק באיש צריך חטא משפט מות, אבל בבן [שבן סורר ומורה עדיין אינו איש שמציין הגדלות כנ״ל סי׳ ל׳], א״צ תנאי זה שיהיה בו חטא משפט מות כי בן סו״מ אף שנהרג בלא חטא רק ע״ש סופו יתלה ג״כ, וחכמים לשיטתם שאין נתלה אלא המגדף והעובד כו״ם, וגם הראיה שמביא ר״א משמעון בן שטח לא יצדק לחכמים שלדידהו גם המכשף אינו נתלה וכ״ש המכשפה ומה שהשיבו שמונים נשים תלה הוא תשובה שתצדק גם לשיטתו שהמכשף נתלה יש ראיה שהיה רק הוראת שעה מזה שתלה שמונים ביום אחד:

[לז] ותלית אותו – מפרש בגמ׳ (שם) שרבנן דרשי כללי ופרטי ור״א דריש רבויי ומעוטי ע״ש:

[לח] והומת ותלית אותו – מ״ש והומת הוא שלא נטעה שיתלה בעודו חי. ומ״ש מלת אותו והיה די לומר ותליתו וכבר בארתי (אה״ש כלל קן) שכ״מ שבא הכנוי דבוק אל מלת את מוציא זולתו. ור״ל שיתלה רק אותו, לא זולתו שלא יתלה אחר עמו ולא זוממיו ולא כסותו, כמ״ש בסנהדרין (דף מו):

[לט] על עץ – מפרש בגמ׳ שמ״ש כי קבור תקברנו כפל המקור על הפעל שיקבר עם העץ שנתלה בו וע״כ צריך עץ תלוש שלא יהיה מחוסר קציצה וקבורה:

חטא משפט מות: לפי הפשט מיירי בחטא דשייך למלוכה, ומנהג המלכים היה לתלות על עץ, ובאה האזהרה ש״לא תלין וגו׳⁠ ⁠⁠״¹. וחז״ל אמרו (סנהדרין מה,ב) שהוא מצוה² במגדף³ שיהיה נתלה על עץ⁴. והרי גם זה מורד במלכות שמים⁵.

1. ולפי״ז ״והומת ותלית״ איננה מצוה, אלא תיאור מצב לקראת הפסוק הסמוך ״לא תלין״.

2. וכך משמע גם לפי הפשט, כי ״ותלית״ הוא לשון ציווי דאורייתא. אילו היה מדובר על הרוג מלכות, היה צריך להכתב ׳ותלו׳ כהמשך משפט התנאי ״וכי יהיה באיש״.

3. ובענין עובד עבודת כוכבים עיין להלן.

4. זו דעת חכמים במשנה סנהדרין (מה,ב), אך דעת ר״א שם שכל הנסקלין נתלין. ושם: תנו רבנן, ״והומת ותלית״, יכול כל המומתין נתלין, תלמוד לומר ״כי קללת אלהים תלוי״, מה מקלל זה שבסקילה אף כל שבסקילה, דברי ר״א. וחכמים אומרים, מה מקלל זה שכפר בעיקר אף כל שכפר בעיקר (עכ״ל). ועיין בהרחבה בפירוש ׳נחלת יעקב׳ על שיטת רש״י בסוגיית ׳כל הנסקלין נתלין׳, שם הוא מסכם ומסיים וכותב: ... וידעתי דברי הרמב״ן גם ידעתי דברי הרא״ם. ומה שכתב הרמב״ן ׳אלה דברי יחיד הם׳, אין זה מן התימא, שכן הוא דרך הרב (רש״י) להביא אפילו דברי היחיד כשהם קרובים לפשוטו של מקרא. ועוד, דרבי מאיר קאי כוותיה...

5. כלומר, גם ע״פ חז״ל יש בזה קשר לענין של מיתה ע״י מלכות.

משפט מות – נ״ל של׳ משפט אינו נופל כי אם במה שבין אדם לחבירו, וא״כ לפי הפשט לא היה נתלה כי אם הרוצח; אבל חמת גואל הדם יש לה כדאי לָשֹׁךְ בזה, ולא יניח נבלת שונאו למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ, כמו שעשו הגבעונים בימי שאול (שמואל ב כ״א:י׳).

אף על פי שבהמתתו של בן סורר ומורה, וכן בעוד כמה מחייבי המיתה, נתכוונה התורה להפחיד את העם למען ישמעו וייראו, מכל מקום הוזהרנו שלא נלין את נבלת המת על העץ כדי להשיג מטרה זו ביתר שאת, כי בזה תטמא הארץ.

חטא משפט מות – להלן כ״ב:כ״ו נאמר: ״חטא מות״, ופירושו חטא שהעובר עליו חייב מיתה. למעלה י׳:ו׳ נאמר: ״משפט מות״. ופירושו פסק⁠־דין מיתה. כאן נאמר: ״חטא משפט מות״, ופירושו חטא המביא לידי פסק⁠־דין מיתה.

והומת ותלית – שייך לראשית⁠־המשפט. לא בא הכתוב כאן לומר בלשון צווי להוסיף לעונש המות בתנאים מסויימים גם תלייה, אלא שלשון הכתוב הוא כאילו זה דבר ידוע מכבר, ובכלל תורה שהיתה עד עכשו בעל פה, שנמסרה כבר לדיינים מתחילה. כאן בא הכתוב להוסיף להלכה הידועה מכבר את האזהרה, שלא להוציא לפועל את העונש בצורה כזאת שתהא בה משום טומאת הארץ.

אמנם מצאנו בדברי ימי ישראל, שהחמירו בעונשו של הרשע לתלותו לאחר מיתה; כגון בשמואל ב ד׳:י״ב לגבי רוצחי איש בשת; יהושע ח׳:כ״ט לגבי מלך העי; שם י׳:כ״ו לגבי חמשת מלכי האמורי. במקרא נזכר שגם העמים נהגו כן, כגון פרעה לגבי שר האופים, הגבעונים לגבי בני שאול, וכן אחשורוש (בראשית מ׳:כ״ב, שמואל ב כ״א:ט׳, אסתר ב׳:כ״ג). אולם אין מכאן ראיה שבכל חייבי מיתה עשו כן, אבל דבר זה נוכל לראות בבירור, שאין הנידון נהרג על ידי תלייה (כמו שעשו הרומאים — להבדיל — שהרגו על ידי צליבה), אלא שאחר שהומת הנידון הוא נתלה נוסף למיתתו.

אולם לא נתפרש במקרא להדיא מי הם הרשעים שנצטווינו לתלותם אחר מיתתם, ונחלקו בזה רבי אליעזר וחכמים במשנתנו (סנהדרין ו׳:ד׳). לדברי רבי אליעזר כל הנסקלים נתלים, ובכללם גם בן סורר ומורה (ולפי זה תתפרש סמיכות הפרשיות בפשטות); ואילו לדברי חכמים (במכילתא אמרו כן בשם רבי יהושע) אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה. יוסף בן מתתיהו בקדמוניות ד׳:ח׳:כ״ד מפרש, שהפרשה מדברת בבן סורר ומורה (אמנם השוה דבריו ד׳:ח׳:ו׳ לגבי מקלל), ומוסיף שכן הדין בכל חייבי מיתות בית דין; כפי הנראה טעה והיה סבור ש״והומת״ מתייחס לכל חייבי מיתות בית דין.

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו וכו׳ – הפירוש דאיתא בספרי פ׳ שלח עונה בה לפי שנאמר פוקד עון אבות על בנים יכול אף בזה כן ת״ל עונה בה ולא בזרעה, פירוש כי הזרע אינו מתיחס אחריו לפי שנאמר הכרת תכרת, ונכרת החבל לגמרי, והוי כמו זרע הבא מן הנכרי, לכן נתמרקה עונו בו ולא בזרעו, משא״כ בשאר עונות שזרעו מתייחס אחריו וברא מזכה אבא, לכן פוקד עונו של אב בשאוחזין מעשיהן בידיהן. וזה שאמר וכי יהיה באיש חטא משפט מות, פי׳ שלא יהיה החטא רק באיש לא בזרעו, וזה חטא של מגדף ועע״ז שבהן כתיב עונה בה לא בזרעה, בזה ותלית אותו על עץ, אבל בשאר החטאים לא והוא כחכמים דאינן נתלין רק מגדף ועע״ז. ולדעת ר׳ אליעזר פירושו וכי יהיה באיש חטא מ״מ, דדוקא באיש צריך להיות החטא שעליו נשפט למות, אבל חטא שלא נשפט עליו למות רק כדי שלא יעשה כמו הרודף אחרי נערה המאורסה שאין חטא בו רק שלא יחטא בזה אינו נתלה, ודוקא באיש הא בן שהוא סורר ומורה שנהרג ע״ש סופו שאם רצה אביו למחול מוחל ובכ״ז הוא נתלה. עיין סנהדרין מ״ה מ״ו ודו״ק.

ובספרי דריש אותו ולא עדיו, ובגמ׳ לא מייתי זה אף לר׳ אליעזר דכל הנסקלין נתלין משום דזמם לעשות לאחיו ואחיו קיים וכאן התליה זממו לעשות למת בשאינו קיים. ואולי מרמז שאם נתערב מגדף בשאר נסקלין אין תולין אחד מהן דלא רשאי לבזות אחרים וכמו שנתערב מחיים דכולהו פטירי, לכן כתוב אותו ולא עירובו. ודו״ק.

וכי יהיה באיש חטא – האיש נתלה ואין האשת נתלית, דכתיב וכי יחיד. באיש חטא ותלית, באיש ולא באשה.⁠¹ (סנהדרין מ״ו.)

והומת ותלית – ת״ר, אלו נאשר חטא ותלית, הייתי אומר תולין אותו ואח״כ ממיתין אותו, כדרך שהמלכות עושה, עכשיו שנאמר והומת ותלית, ממיתין אותו ואח״כ תולין אותו.⁠² (סנהדרין מ״ו:)

ותלית – כיצד תולין אותו, משקעין את הקורה בארץ והעץ יוצא ממנה ומקיף שתי ידיו זה על גב זה ותולה אותו.⁠³ (סנהדרין מ״ו.)

ותלית אותו – אותו – בלא כסותו.⁠⁴ (סנהדרין מ״ו.)

על עץ – שומע אני בין בתלוש בין במחובר ת״ל כי קבר, מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא מחובר שמחוסר קציצה וקבורה⁵ (סנהדרין מ״ו:)

1. עיקר טעם הדבר הוא משום צניעות, וביותר לפי הדרשה שבסמוך אותו – בלא כסותו, וסמיך זה על לשון באיש, דלא כתיב באדם שכולל גם נקבות.

2. ונראה בטעם הדבר עפ״י מה דקי״ל בכ״מ בש״ס על הפ׳ ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה, שימות מהר ולא יעונה, כמבואר לפנינו בפ׳ קדושים, והמומת ע״י תליה מתענה הרבה, לכן ממיתין אותו מקודם ע״י סקילה, ובספרי איתא יכול יהיו תולין אותו חי ת״ל והומת ותלית, והיינו הך דדרשה שלפנינו.

3. העץ יוצא מן הקורה כעין יתד ארוך סמוך לראש הקורה.

4. ואע״פ דסוקלין ערום [כדי שימות מהר], וקודם תליה הוא נסקל כמבואר בדרשה דלעיל, וא״כ הלא כבר ערום הוא ולמה איצטריך לאשמעינן כאן אותו בלא כסותו, י״ל דהו״א דאין מן הנאות הוא שיתלה ערום, וצריך להלבישו קודם תליה קמ״ל.

5. באור הדבר, כי העץ שנתלה עליו ג״כ נקבר עמו, כפי שיתבאר בסמוך, וא״כ הלא צריך עוד לקצצה לתכלית זה, ובעיקר טעם דרשה זו עיין מש״כ לקמן בפסוק ונתן בידה (דברים כ״ד:א׳) בדין כתיבת גט על קרן של פרה, וצרף לכאן.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון