יכיר – תניא, יכיר – יכירנו לאחרים, מכאן א״ר יהודה, נאמן אדם לומר זה בני בכור, וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה
1.
(קדושין ע״ד.)
יכיר – אמר כך בריה דרב יוסף משמיה דרבא, בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים, מאי טעמא, יכיר אמר רחמנא והא ליתא.
2 (ב״ב קמ״ג:)
יכיר – זו הכרת פנים. ואיזו היא הכרת פנים, פרצוף פנים עד החוטם.
3 (בכורות מ״ו:)
לתת לו – תניא, אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם, דאמר קרא לתת לו פי שנים, מתנה קרייה רחמנא, מה מתנה עד דמטי לידיה אף חלק בכורה עד דמטי לידיה.
4 (ב״ב קכ״ד.)
לתת לו – הבכורה חוזרת ביובל, דמתנה היא, דאמר קרא לתת לו פי שנים, מתנה קרייה רחמנא.
5 (בכורות נ״ב:)
פי שנים – ת״ר, איני יודע אם פי שנים כאחד או פי שנים בכל הנכסים, ת״ל והיה ביום הנחילו את בניו, התורה רבתה נחלה אצל אחין, הא אין עליך לדון אלא כלשון הראשון
6.
(ב״ב קכ״ב:)
פי שנים – [מקיש חלק בכורה לחלק פשיטות, מה חלק פשיטות נותנים אחד מיצרא, אף חלק בכורה] נותנים לו אחד מיצרא.
7 (ב״ב קכ״ד.)
בכל אשר ימצא – פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם, וכל שכן שבח שהשביחו יורשים לאחר מיתת אביהם.
8 (ב״ב קכ״ד:)
בכל אשר ימצא – בכל אשר ימצא, ולא בראוי להמצא
9.
(בכורות נ״ב.)
כי הוא ראשית – היו לו בנים בהיותו נכרי ונתגייר, א״ר יוחנן, אין לו בבור לנחלה, מאי טעמא, דהא הוי ליה ראשית אונו.
10 (בכורות מ״ז.)
ראשית אנו – ראשית אונו ולא ראשית אונה.
11 (ב״ב קי״א:)
ראשית אנו – הבא אחר נפלים הוי בכור לנחלה, דאמר קרא ראשית אונו, מי שלבו דוה עליו יצא נפל שאין לבו דוה עליו.12 (שם שם)
לו משפט הבכרה – אין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם, דאמר קרא לו משפט הבכורה, משפט הבכורה לאיש ולא לאשה.
13 (בכורות נ״ב.)
משפט הבכרה – משפט – מלמד שהבכורה יוצאה בדיינים14 (ספרי).
1. דעת הרמב״ם בפ״ב הי״ד מנחלות דהכונה שנאמן לומר זה בני וגם הוא בכור, והיינו שמעיד על שני דברים על איש שלא הוחזק לנו שהוא בנו הוא מעיד שהוא בנו וגם מעיד שהוא בכור, וכ״נ דעת הרא״ש, אבל הרשב״ם בב״ב קל״ד ב׳ וכן התוס׳ כתבו דרק במוחזק לנו שהוא בנו נאמן לומר שהוא בכור, ולא פרשו טעמם בזה. ונראה לי בטעם הדבר, משום דכך מורה ענין פסוק זה כי את הבכור בן השנואה יכיר, וזה קאי על פסוק הקודם, כי תהיינה לאיש שתי נשים וילדו לו וכו׳, הרי דמפורש בענין דהא שהוא בנו הוא ידוע ומוחזק לנו מנשואיו את אשתו ומלידתה את הבן, רק על הבכורה אין אנו יודעים, והוא מכיר אותו, כלומר מעיד עליו שהוא בכור, אבל כשאינו מוחזק לנו שהוא בנו בזה לא איירי בפרשה כלל. ודעת הרמב״ם ורא״ש צ״ל דס״ל דרק עפ״י הסברא כן הוא, כיון דהאמינתו התורה על עדות בכורה האמינתו גם על עדות שהוא בנו, אבל לא שהוא מרומז בתורה, ודו״ק.
וטעם הדרשה כשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה ובן חלוצה יתבאר מזה דהלשון יכיר קאי גם אבכור גם אבן השנואה, כלומר יכיר שהוא בכור גם בן השנואה יכיר, דנאמן לומר שהוא בן שנואה, דהיינו שנואה בנשואיה כגון חייבי לאוין וגרושה לכהן כמבואר לפנינו לעיל ר״פ ט״ו, כ״מ בתוס׳ יבמות מ״ז א׳ וב״ב קכ״ז ב׳, יעו״ש.
2. ויצוייר שיולד לו בכור לאחר מיתתו ויהיו לו גם בנים פשוטים כגון שילדה אשתו תאומים או היו לו שתי נשים ואחר מיתתו ילדו שתיהן. ואמנם אם נולד הבכור בחייו אז אפילו לא ראהו ולא הכירו מימיו ג״כ הוי בכור לנחלה, יען דהפירוש יכיר – שיהיה ראוי להכירו.
3. הנ״מ בזה לפי המבואר בדרשה הקודמת דבכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים, משום דבעינן שיכירנו, על זה אמר כאן שאם יצאה פדחתו עד החוטם בחיי אביו אעפ״י שלא יצא כל ראשו לאויר העולם אלא לאחר מיתת אביו הרי זה נוטל פי שנים, ואעפ״י דבעלמא כתיב לענין הכרה הכרת פניהם ענתה בם
(ישעיהו ג׳) ומשמע דבלא הפנים אין מכירין, אך באמת הכרת פנים לחוד ויכיר לחוד, וכאן א״צ שיכירנו בפנים אלא רק יראה מציאותו בעולם, ויוכל להראות עליו לומר זה הוא בכור כדמשמע קראי, ובזה די בהכרת פדחת.
4. ר״ל דאין אדם יכיל ליתן לאחרים דבר שלא בא לעולם ואינו בידו, והיינו דוקא בשבח שגם הנכסים נשתנו, כגון כרמל שנעשו שבלים וסמדר שנעשו תמרים, אבל אם שבחו מחמת עצמן ולא נשתנו כגון אילן קטן שגדל ונתעבה נוטל פי שנים. ובסמוך תבא עוד דרשה בענין זה, ועיין בחו״מ סי׳ רע״ח ס״ו.
5. ומפרש בגמרא דאין החזרה חזרה גמורה, ופירש״י הכונה שאין זה מאבד חלק בכורתו, אבל חוזרין וחולקין פי שנים כבתחלה, והרמב״ם בפי״א הכ״א משמיעין פירש שמחזיר חלק שנטל ונוטל החלק שכנגדו.
6. דפי שנים כאחד והיינו כנגד אחד מן האחין נוטל פי שנים שאם הי׳ חמשה אחין חולקים הנכסים בששה חלקים ונוטל הבכור שנים מהם, ומדייק כן מיתור לשון ביום הנחילו את בניו, דהפירוש הוא פי שנים ממה שמנחיל את בניו, היינו את כל בן, ומפרש בגמרא דלר׳ יוחנן בן ברוקה דס״ל דהלשון ביום הנחילו את בניו בא להורות דנתנה התורה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה בין הבנים [כמבואר בפ׳ הקודם] אנו למדים הא דפי שנים כאחד מבכורת יוסף שלקח שכם אחד על אחיו וכתיב בי׳ אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, יעו״ש.
אך בכלל הדבר קשה טובא לפי כמה דרשות שבאו בגמרא ולפנינו לעיל בפסוק ט״ו לענין מי שממעט חלק בכורה ומי שאינו ממעט, כמו עובר והנולד לאחר מיתת אביו וטומטום שנקרע ונמצא זכר, שכולם אין ממעטין יעו״ש, ויליף שם כל אלה מדרשה, וא״כ אי ס״ד דהפי׳ פי שנים – בכל הנכסים כלומר הוא נוטל תמיד שני חלקים כנגד החלק השלישי הנשאר לאחיו אזלו להו כל הדרשות והספקות במי שממעטין חלק בכורה, אחרי כי הבכור נוטל בשוה בין כשיש לו עוד עשרה אחים בין כשיש לו רק את אחד, וא״כ הלא היה יכול לפשוט ספק זה מדינים אלו שנדרשו מקרא, וצ״ע.
וקצת יש ליישב, דכיון דלא באו בתורה דרשות מיוחדות על דינים אלו דאין ממעטין חלק בכורה ורק למדו כן מלשון הכתוב דגם בלא״ה הי׳ כתוב כן, יעו״ש בפסוק ט״ו, לכן אין לפשוט חקירה זו, אבל תמיהני מאוד שלא העירו בזה המפרשים והפוסקים.
7. ולפי״ז במקום שנפל לו הגורל לחלקו הפשוט יטול שם חלק הבכורה בלא גורל, ואם הם שני אחים ושלש שדות לא יפילו שלש גורלות שנים לבכור ואחד לפשוט, יען שאם יפול חלק הפשוט בשדה האמצעי לא יזכה בו, יען דלפי״ז יטול הבכור בשני מקומות, אלא יפילו שני גורלות ויטילום על שתי שדות הקצוויות ואיזו שיעלה לבכור יקח זו וגם האמצעית שסמוכה לה.
8. היינו הך דדרשה דלעיל לתת לו פי שנים תניא אין הבכור נוטל בשבת וכו׳ שם נתבארה, ומר יליף מהכא ומר מהכא.
9. כגון אחד ממורישי האב שמת לאחר מיתת האב אז הבכור והפשוט ירשו יחד בשוה, יען שלא הי׳ אביהם מוחזק בהם בשעת מיתתו, והוא הדין בהיה להאב מלוה ביד אחרים אפילו בשטר נקרא ראוי, ואפילו שטר מקוים, ורק במשכון נקרא מוחזק, וי״א דדוקא במשכון של ישראל. וטעם דין זה הוא דמדייק מלשון ימצא דצריך שימצא ממש, ויותר מזה דאחרי דלעיל בנחלת בנים פשוטים דייק הכתוב לכתוב ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו וכאן שינה וכתב את אשר ימצא לו, ש״מ דבבכורה בעינן מציאה וחזקה ממש תחת ידו.
ואמנם נראה דהשטרות וועכסלין הנהוגים אצלנו בזה״ז אין נקראות ראוי אלא מוחזק, משום דכיון דעיקר הטעם שהשטרות אין נקראים מוחזק הוא מפני שמחוסרים גוביינא, אבל הן הוועכסלין אצלנו בזה״ז הם ככל סחורה עוברת לסוחר מיד ליד, וכמה בתי מסחר המיוסדים בעיקרם לתכלית קנית שטרות כאלה, ובכל שעה אפשר לקבל תמורתם בכסף מזומן, בודאי אין מחוסרים גוביינא, ואי משום הערבות הניתן בעדם מצד המוכר אם לא יסולקו מבעל חוב הראשון – מה בכך, הן הערבות הזאת יקבל עליו גם הבכור. ומכש״כ שהשטרות החבריות המדיניות והבאנקי״ם נקראים מוחזק ממש, אחרי שחליפתם על כסף הוא דבר המצוי ורגיל בכל מקום ובכל זמן. ועיין בפתחי תשובה לחו״מ סי׳ רע״ח ס״ו, ולדעתי דבר זה יוצא גם מגדר הספק.
10. ומתבאר בגמרא, דזה רק בעובד כוכבים שנתגייר, אבל ישראל שהיה לו בן מן השפחה ומן העובד כוכבים הואיל ואינו קרוי בנו, הבא אחריו מן הישראלית הוי בכור לנחלה ונוטל פי שנים, וטעם הדבר פשוט משום דהבנים שהיו לו בהיותו עובד כוכבים אית להו יחוס אחריו, משא״כ בישראל שיש לו בן משפחה ומנכרית אינו בנו לכל דבר כמבואר לפנינו לעיל בפסוק ט״ו ובכ״מ.
11. ר״ל דלא אזלינן בתחלה אחרי הבכורה מאם, ולא כמו בבכורה לכהן דרק בתר האם אזלינן דשם בפטר רחם תלי רחמנא, כמבואר בפ׳ בא.
12. וכן מבואר בנדה כ״ג ב׳ לענין המפלת סנדל [ולד בלא צורת פנים] או שליא או שפיר מרוקם והיוצא מחותך הבא אחריו הוי בכור לנחלה, והטעם הוא משום דרק אז נקרא ראשית אונו כשנוצר ממנו ולד שלם, ובאופנים שציירנו יונח השם ראשית אונו על הולד הבא אחריו, וזה טעם הדרשה בפסוק הקודם כיון שיצא ראשו ורובו בחיים פוטר את הבא אחריו מן הבכורה, והיינו משום דעל ולד כזה לבו של אדם דוה ונקרא ראשית אונו ופוטר את הבא אחריו.
13. ר״ל בנכסי מלוג שלה, דכך משמע הלשון בכל אשר ימצא לו כי הוא וגו׳ לו משפט הבכורה אבל לא בכל אשר ימצא לה.
14. כלומר שיכול הבכור להוציא חלק בכורתו מאחיו הפשוטים בדיינים אם מסרבים ליתן לו, דכך מורה הלשון משפט דהוי כדין.