כי יהיה לאיש בן סורר ומורה וגו׳ – דין בכור לנחלה הדגיש את חשיבותו של הבן כמי שנוטל זכויות ברכוש וממשיך את אישיות אביו במשפחה ובבית; ועתה בא בעקבותיו דין בן סורר ומורה, שאצלו התורה מכריחה את הוריו שלו לבקש שיומת כדי להצילו מהשחתת דרך גמורה.
באוסף כתבים
(כרך ז עמ׳ שלג והלאה) כבר עסקנו בהרחבה בפרשה זו. הבאנו שם את הדעה
(סנהדרין עא.) שדין בן סורר ומורה ״לא היה ולא עתיד להיות״; הוא תמיד היה ותמיד יהיה ״בעיה״ עיונית גרידא, כיוון שהתנאים האמורים בדין זה מונעים את התקיימותו למעשה. אף על פי כן, או דווקא משום כך, הוא אוצר בלום של אמיתות חינוכיות, אשר לימודם הוא בגדר ״דרוש וקבל שכר״: בלימודם יש תועלת מרובה לעבודתם החינוכית של ההורים.
מצווה זו חותמת את גורלו של עבריין צעיר המוגדר כמי שאין לו תקנה, והיא מכריזה שמותו בטרם עת הוא הדרך היחידה להצילו מהשחתה גמורה בעתיד. ״בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב״ (שם עא:). אולם גזר דין המוות תלוי בגורמים שונים, כגון שנותיו של העבריין, אופיה של עבירתו, ובייחוד מערכת היחסים של הוריו זה עם זה, ועם בנם. רק אם ההורים עמלו יחדיו בהתאמה מושלמת, הם מילאו את תפקידם כמחנכים, ורק אז ניתן לומר שהאשמה טמונה בטבעו הבלתי ניתן לתיקון של הבן.
בהרצאת עניינים אלה, מציינת התורה את היסודות שבהם תלויה כל הצלחה בחינוך. כבר הדגשנו וביארנו יסודות אלה במאמר שנזכר לעיל, ואנו מפנים את המעיין לשם. כאן נציין יסודות אלה רק כפי שהם עולים מתוך ביאור הפסוקים.
כי יהיה לאיש בן – לא נאמר סתם ״כי יהיה בן סורר ומורה״ וגו׳; גם לא נאמר ״כי יהיה לאב בן״, כדוגמת ״כִּי־בֵן הָיִיתִי לְאָבִי״
(משלי ד, ג); שכן שתי הלשונות האלה תופסות את הבן רק באופן כללי כבן של הוריו. אלא נאמר ״כי יהיה לאיש בן״, בדומה ל״כי תהיין לאיש שתי נשים״ שקדם לו. לשון זו תופסת את הבן מבחינת יחסו אל אביו כאיש. הבן נתפס כילד שהאיש היה רשאי לראותו כיורשו וכממשיך דרכו בעתיד. הבן היה צריך ללכת בעקבות אישיות אביו; הוא היה צריך להיות ״אבן בניין״ ו״בונה״ של בית אביו – כנרמז בתיבת ״בן״.
רעיון זה מודגש על ידי הניגוד בין הבן הסורר והמורה הנידון כאן, לבין הבן הנידון במצווה הקודמת הנקרא ״ראשית אנו״. שם האב הנוטה למות רואה בבניו את יורשי נכסיו, והוא יודע שהם ימשיכו בעמלו כאיש לספק את צרכי ביתו ומשפחתו. כאן, לעומת זאת, רואה האב את בנו כזולל וסובא, שיבזבז את העושר שנצבר על ידי אביו: ״שסוף מגמר נכסי אביו״
(סנהדרין עב.).
אנו רואים אפוא, שבעוד ש״בן״ כשלעצמו כולל גם בן בילדותו, לשון ״כי יהיה לאיש בן״ רומזת שהבן כבר הגיע לשנים שבהן אביו יכול להכיר בו את האיש שלעתיד, שכן הבן כבר הגיע סמוך לשנות הגדלות, להיות איש כאביו: ״כי יהיה לאיש בן, בן הסמוך לגבורתו של איש״ (שם סח:). לפי ההלכה, הכוונה לשלושת החודשים הראשונים לאחר שהבן הביא סימנים, אחרי שהוא השלים את שנתו השלוש עשרה. ״כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא שלושה חודשים בלבד״ (שם סט.).
בהגבלה זו נותנת התורה רמז חשוב לכל המחנכים הדואגים באמת לעתיד המוסרי של תלמידיהם. התורה רואה את החודשים הראשונים לאחר שהבן נהיה בר מצווה כתקופה המכרעת לגבי עתידו המוסרי. באותו זמן עצמו, כאשר – לפי ההשקפה המקובלת – החושניות המתעוררת בנער מעוררת גם את הרע שבו, מצפה התורה לניצחון מכריע של הטוב; התורה דורשת שהטוב, באמצעות מאבקו עם החושניות, יעמול ויתעלה עד ״לגבורתו של איש״, לגבורתו המוסרית של האיש האמיתי. בורא האדם נתן לנער תקופה זו של מאבק, והוא שגזר שתקופה זו גם תעורר בתוכו רוח מתלהבת מכל מה שגדול ואצילי מבחינה מוסרית, ופונה עורף בשאט נפש ובבוז לכל דבר שפל וגס.
הדבר נכון בייחוד אצל נער היהודי. אם הוריו קיימו בו את חובתם וגידלוהו ״על ברכי התורה והמצווה״, הם יודעים שעתה הוא נעשה בר מצווה – בן למצווה שניתנה מאת ה׳ – והם יכולים להפקיד אותו בידי כוחה המחנך של תודעת המצווה. עליו בייחוד נאמר: ״בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין״
(קידושין ל:).
התורה דורשת שהבן המתבגר ונעשה עלם ישמע בקול הוריו בכניסתו לימי העלומים, יתרחק בתקופה זו מחושניות גסה, ויפנה לערכים רוחניים ומוסריים. ההשפעה שרוח ה״מצווה״ פועלת עליו נמדדת לפי מידת היענותו לדרישות אלה, שכן זה עתה הוא נקרא אל דגל המצווה, להתמסר אליה בכובד ראש של איש ובהתלהבות מלאת אושר ושמחה של נער. נראה לנו שלא רחוק לומר שזה גם פירוש המשנה
(סנהדרין סח:), שאינה אומרת ״ ׳בן׳ ולא איש, קטן פטור שלא בא לכלל
עונשין״, אלא ״קטן פטור שלא בא לכלל
מצות״. שכן התורה דורשת מהנער לפנות אל דרכי המוסר, לא מתוך יראת העונש אלא מתוך שמחה של מצווה ועוצמת הרוח של המצוות. כך גם הגמרא המבארת את המשנה מחלקת בין שנותיו של ״בא לכלל מצות״ ל״בא לכלל עונשין״
(שם).
סורר ומורה – ״סרר ו״סור״ שונים מ״מרה״. ה״סורר״ סר בתמידות מן הדרך שאליה כיוונו אותו, ומסרב ללכת בה; כך: ״כְּפָרָה סֹרֵרָה״
(הושע ד, טז), בהמה שאינה מקבלת מרות. לעומת זאת, ה״מורה״ גם פועל במעשה נגד רצון הזולת
(עיין פירוש, בראשית כו, לד–לה). כך גם בספרי: ״ ׳ומורה׳, שמורה לעצמו דרך אחרת״; וכן: ״סורר על דברי אביו ומורה על דברי אמו, סורר על דרכי תורה ומורה על דברי הדיינים״
(לפי גרסת הילקוט). הוא איננו עושה את רצון אביו, והוא פועל נגד רצון אמו. כמו כן, הוא איננו מקיים את מצוות ה׳, והוא עושה את ההפך ממה שהחברה דורשת.
איננו שמע בקול אביו ובקול אמו – רק אם יש לילד גם אב וגם אם; רק אם האב והאם כאחד ביקשו להפעיל עליו את השפעתם המחנכת; רק אם האב והאם מדברים בקול אחד, כנאמר בפסוק כ: ״איננו שמע בקלנו״; רק אם שניהם עומדים לפני הבן במידה שווה של כובד ראש וכבוד; ומעל הכל, רק אם יש להורים לב אחד ודעה אחת – רק אז יוכלו לומר לעצמם שהם אינם נושאים באשמה על כישלון בנם. אם אפילו אחד מכל אלה חסר, בייחוד אם קיימת מחלוקת בין ההורים והם אינם נוקטים באותו קו חינוכי, הרי שכישלון הילד כשלעצמו איננו הוכחה להשחתתו המוסרית מעצם טבעו. אילו נתחנך כראוי על ידי אביו ואמו, אולי היה לאיש אחר, וייתכן אפילו שמה שעֻוַות על ידי ההורים יתיישר על ידי החיים והניסיון.
ההסכמה הגמורה בין אב לאם היא התנאי המוקדם לכל האמור כאן, ודבר זה משתמע גם מההלכות הבאות.