1. ר״ל שתכלית ענינה לכפר על ישראל כמבואר כאן כמו שקרבנות קדשים מכפרין, ולכן מדמינן לה לקדשים לכמה דברים כפי שיובא בדרשות הבאות, ובכללם זו שלפנינו דזמנה כל היום כמו קדשים. ולכאורה אינו מבואר למה צריך להיקש זה תיפק ליה דקיי״ל כל דבר שמצותו ביום כשר כל היום כמבואר בסוגיא דמגילה כאן, וי״ל דהא גופא דעגלה ערופה אינה באה אלא ביום אינו מבואר מפורש בפרשה, וא״כ גם את זה אנו למדין מקדשים וממילא אנו למדים ע״פ הכלל הנזכר דכשרה כל היום, ואף כי לפי״ז היה צ״ל עריפת עגלה אינה אלא ביום כקדשים, אך נקיט סוף דבר דגם כשרה כל היום.

2. עיין ריש אות הקודם, ובקדושין נ״ז א׳ מבואר דמטעם זה המקדש את האשה בע״ע אינה מקודשת משום דאינה מקבלת מאומה בקדושיה, וזמן איסור הנאתה מבואר בגמרא משירדה לנחל איתן.

3. עיין מש״כ לעיל ריש אות נ״ו.

4. כמשכ״ל ריש אות נ״ו ועיין ברמב״ם ובכ״מ פ״י ה״ב מרוצח השייך לענין דרשה זו.

5. ובירושלמי כאן מביא עוד פסוקים בתורה בהפסקות כאלה שחלוקין לשני מגידים.

6. יתכן דמדייק משום דבעלמא היכי דמזכיר יציאת מצרים בדורות הבאים מזכיר היציאה על שם אבותיהם של ישראל, ואוציא את אבותיכם (יהושע כ״ד), בהוציאך את אבותינו (מלכים א ח׳), אשר יצאו אבותם ממצרים (מלכים ב כ״א), וא״כ גם כאן כיון דהוי זה מצוה לדורות הו״ל לתקן שיאמרו ג״כ בלשון כזה, אשר פדית את אבותיהם, ולכן דריש דהלשון אשר פדית משמע שיכפר להיוצאים ממצרים, ומפרש [בדרשה שבסמוך] טעם הדבר משום שעל מנת כן הוציאם הקב״ה ממצרים שלא ימצא בהם ובזרעם שופכי דמים, ומכיון שעתה אירע הדבר הוי כמו שעברו על התנאי וצריכים כפרה. ויתכן לומר דמכאן סמך להמנהג המבואר בקדושין ל״א ב׳ שנוהגים הבנים כשמזכירים אבותיהם בתוך י״ב חודש למיתתם לומר הריני כפרת משכבו, [וכן תלמיד לרב] משום דהמתים צריכים כפרה, וע׳ בב״י לאו״ח ס״ס תרכ״א דמכאן סמך להמנהג שנודרין צדקה ביוהכ״פ עבור נשמת המתים, וע׳ באו״ח ס״ס רפ״ד ובדרשה הבאה.

7. פירש״י וכיון שתכפר על יוצאי מצרים ויוצאי מצרים מתים נינהו אלמא אין מיתה בצבור ואע״פ שמתו מתכפרין בחטאת, עכ״ל. והא דרק חטאת צבור אינה מתה ולא גם חטאת יחיד, אחרי שבכלל המתים צריכין כפרה, הוא משום דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא הלכתא גמירי לה כנודע במס׳ תמורה י״ז א׳ ובכ״מ.

ואני תמה בכלל מה כל צורך בראיה לזה שאין מיתה בצבור, ובגמרא חקירה ארוכה בזה מנ״ל לרב פפא, והלא לפי פשטות הענין הוי הכונה אין מיתה בצבור שאין כל הצבור מתים, ואפילו אם מתו קהל גדול לא יתכן שלא ישארו מהם בחיים, וכיון שזה החטאת הביאו צבור נקרא שעדיין בעליהם חיים, וכ״מ הפירוש ברמב״ם פ״ד הי״א מפסולי מוקדשין שכתב בטעם דבר זה שאין חטאת צבור מתה לפי שאין כל ישראל מתים, עכ״ל. וכזה כתב בפי׳ המשניות פ״ב דתמורה ששם מקור דין זה וז״ל, ואי אפשר לומר גם בחטאת צבור שמתו בעליה לפי שאי אפשר שימות צבור, ועיקר בידינו שבט לא בטל [נראה דכיון לגמרא דב״ב קט״ו ב׳ גמירי שבט לא כלה] כל שכן ישראל כולו, עכ״ל, ולפי זה הלא הבאור פשוט לכאורה כמש״כ.

אך הענין הוא כפי המתבאר בגמרא דעיקר הענין שהמתים מתכפרים הוא רק אם הכפרה כלולה בכפרת החיים, ולכן הא דאין צבור מתים הכונה דעדיין נשארו חיים מהבעלים, ואע״פ שלא כולם נשארו אך מכיון שישנם מקצת שמתכפר בעדם מתכפר גם עבור המתים, וממילא חשוב כאלו כולם חיים וצריכים להקרבן חטאת, אבל חטאת של יחיד שמת בעליו בודאי שוב אין צורך לו בהחטאת ולכן אינו נקרב עוד כיון שאין לו בעלים, ולכי תידק יתבאר ע״פ דרך זה כל הסוגיא ברחבה ובפשיטות גמורה.

8. ולכן אם חטא חטא שמחייבו קרבן ודאי ולא הביא קרבנו אינו מתכפר לו אע״פ שעבר עליו יוהכ״פ, משא״כ חטא שמחייבו אשם תלוי כגון אם אכל חתיכה אחת משתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן ואינו יודע איזה אכל והאחרת נאבדה ולא הביא קרבנו ועבר עליו יוהכ״פ שוב פטור מלהביא משום דחטא כזה אינו ידוע רק למקום.

9. פירש״י דכתיב אשר פדית והרי כמה יוהכ״פ עברו עליהן ועדיין הם צריכים לכפרה זו אם נמצא חלל ביניהם, עכ״ל. ובחדושי רש״ש פירש דרשה זו ראויה כפרה זו וכו׳, ר״ל דעגלה זו מכפרת על מעשי העגל של יוצאי מצרים, וא״כ מביאין נמי אחר יוהכ״פ דלדידהו חזינן דלא כיפר עלייהו יוהכ״פ, עכ״ל. ולדעתי לפי פי׳ זה עיקר חסר בדברי רב פפא, וצ״ל דכיון דעגלה זו מכפרת גם על מעשה העגל ומעשה זו הלא הוי חטא שמכירים בו הכל הוא. ודע דלחד מ״ד בגמרא יתיישב עיקר קושיא זו של הגמרא מעגלה ערופה דכיון דההורג מכיר בחטא זה שוב אין זה נקרא חטא שאין מכיר בו אלא המקום.

10. נתבאר לעיל אות ס״א.