×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(י) {פרשת כי תצא} כִּֽי⁠־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל⁠־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ׃
When you go forth to battle against your enemies, and Hashem your God delivers them into your hands, and you carry them away captive,
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודהדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פרשת כי תצא]
[פיסקא ריא]
כי תצא למלחמה – במלחמת הרשות הכתוב מדבר.
על איביך – כנגד אויביך.
ונתנו ה׳ אלהיך בידך – אם עשית כל האמור בענין סוף שה׳ אלהיך נותנו בידך.
ושבית שביו – לרבות כנענים שבתוכה.
[Parashat Ki Tetze]
[Piska 211]
"If you go out to war": Scripture speaks of an optional war (as opposed to a war of mitzvah).
"al your foes": against your foes.
"and the Lord your G-d delivers him into your hand": If you do as stated herein, in the end, the Lord your G-d will deliver him into your hand.
"and you capture its captivity": including Canaanites in their midst (even if they be of the seven nations).
כי תצא למלחמה במלחמת הרשות הכת׳ מדבר:
ולמה נאמר לפי שהוא אומר (דברים כ׳:י״ד) רק הנ׳ והטף והב׳ תבז לך אבל לא שמענו שאת רשאי לקיים מהן אישות ת״ל כי תצא למל׳ וראית בשביה בא הכת׳ ללמדך כיצד אתה עושה ואת רשאי לקיים מהן אישות:
על איביך כנגד איביך:
ונתנו ה׳ אלהיך בי׳ אם עשית כל האמור בענין סוף שהקב״ה נותנן בידיך:
ושבית שביו לרבות כנעניים שבתוכה:
ד״א ונתנו ה׳ אלהיך בי׳ וש׳ שב׳ משימסרו בידך את רשאי לשבותן ואם לאו אין את רשאי לשבותן:
אֲרֵי תִפּוֹק לְאָגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְּבָבָךְ וְיִמְסְרִנּוּן יְיָ אֱלָהָךְ בִּידָךְ וְתִשְׁבֵּי שִׁבְיְהוֹן.
When you goest out to war against your enemies, and the Lord your God does deliver them into your hand, and you takest them captive;
ארום תפקון לסדרי קרבה על בעלי דבביכון וימסרא יתהון י״י אלהכון בידיכון ותשבון מנהון שבייהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וימסר״) גם נוסח חילופי: ״וימסור״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שבייה״) גם נוסח חילופי: ״שביין״.
ארום תיפקון לסדרי קרבא על בעלי דבביכון וימסרינון י״י אלקכון בידכון ותישבי שיבייתא מנהון.
When you go out to war against your enemies, and the Lord your God shall deliver them into your hands, and you take some of them captive:
[פרשת כי תצא]
[א] כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה – שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה.
[Parashat Ki Tetze]
[Siman 1] (Deut. 21:10:) “When you go out to war [against your enemies, and the Lord your God gives them into your hand and you take them captive].” Our masters have taught (Avot 4:2), “[One] good deed/commandment brings about [another] good deed/commandment, and [one] transgression brings about [another] transgression.”
כי תצא למלחמה1אינו אומר במלחמת מצוה ובכיבוש הארץ, שכבר הקב״ה אמר עליהם לא תחיה כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז).
1. אינו אומר במלחמת מצוה. בספרי תצא פיסקא ריא במלחמות הרשות הכתוב מדבר ורש״י סיים שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו שהרי כבר נאמר לא תחיה כל נשמה, וע״ש בזכור לאברהם להרב החכם הגדול מהר״א בערלינר.

פָּרָשַׁת כִּי תֵצֵא

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה – בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת הַכָּתוּב מְדַבֵּר. עַל אֹיְבֶיךָ כְּנֶגֶד אוֹיְבֶיךָ. וּנְתָנוֹ ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ. אִם עָשִׂיתָ כָּל הָאָמוּר בָּעִנְיָן סוֹף שֶׁה׳ אֱלֹהֶיךָ נוֹתְנוֹ בְּיָדֶךָ. וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. לְרַבּוֹת כְּנַעֲנִיִּים שֶׁבְּתוֹכָהּ.
כִּֽי⁠־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל⁠־אֹיְבֶ֑יךָ
יצ״ט ויצה״ר – האכילהו לחם- תורה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (הושע ח) זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ. מַה זֶּה זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב? זֶה יֵצֶר הַטּוֹב, שֶׁשְּׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ קְרָאוֹ טוֹב, שֶׁכָּתוּב (קהלת ד) טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם.
אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ - זֶה יֵצֶר הָרָע, שֶׁהוּא שׂוֹנְאוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁשְּׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ קְרָאוֹ שׂוֹנֵא. שֶׁשֵּׁמוֹת רַבִּים יֵשׁ לוֹ, שֶׁכָּתוּב (משלי כה) אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךְ הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם. וְזוֹהִי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם ט) לְכוּ לַחֲמִי בְלַחְמִי. וְעַל זֶה צָרִיךְ אָדָם לָשִׂים עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה שָׁבוּר בּוֹ, שֶׁאֵין קִטְרוּג לַיֵּצֶר הָרָע, פְּרָט לְדִבְרֵי תוֹרָה.
שני יצרך יצה״ט מתעטר בד״ת ויה״ר נכנע בהם
וְעַל זֶה כָּתוּב (דברים ה) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךְ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךְ - עַל שְׁנֵי יְצָרֶיךְ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה, יֵצֶר הַטּוֹב מַה צָּרִיךְ דִּבְרֵי תוֹרָה? אָמַר לוֹ, יֵצֶר הַטּוֹב מִתְעַטֵּר בָּהֶם, וְיֵצֶר הָרָע נִכְנָע בָּהֶם.
וְעַל כֵּן, כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךְזֶהוּ יֵצֶר הָרָע, שֶׁאָנוּ צְרִיכִים לָצֵאת כְּנֶגְדּוֹ בְּדִבְרֵי תוֹרָה, וּלְקַטְרֵג עָלָיו, וְאָז יִמָּסֵר בִּידֵי הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּנְתָנוֹ ה׳ אֱלֹהֶיךְ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וַי עַל זֶה! וַי עַל זֶה! (משלי ל) תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם. שֶׁהֲרֵי יֵצֶר הַטּוֹב נִשְׁבָּה בְיָדוֹ, וְהוּא מֶלֶךְ עָלָיו.
אשת יפת תואר זה הנשמה
אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר - זוֹהִי הַנְּשָׁמָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם לא) אִשָּׁה יִרְאַת ה׳ הִיא תִתְהַלָּל. שֶׁהֲרֵי בְּכָל יוֹם וָיוֹם, אוֹתָם הַסִּיעוֹת וְהַמַּנְהִיגִים שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת, וְאוֹתָם הַסִּיעוֹת וְהַמַּנְהִיגִים שֶׁל יֵצֶר הָרָע, הֵם בְּקִטְרוּג תָּמִיד, מְקַטְרְגִים אֵלּוּ בְּאֵלּוּ, וְכָל אֵיבְרֵי הַגּוּף בְּצַעַר בֵּינֵיהֶם, בֵּין הַנְּשָׁמָה וּבֵין יֵצֶר הָרָע. וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךְ, שֶׁגֹּרְשָׁה מִשָּׁם. (שם ל)
וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ, וּכְבָר בֵּאַרְנוּ אֶת הַדְּבָרִים. וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ,
וְתִטְהַר מֵאוֹתָהּ זֻהֲמָה שֶׁהִטִּיל בָּהּ הַנָּחָשׁ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ, מֵאוֹתָם כְּסוּת שֶׁל טֻמְאָה וּמִינִים רָעִים מֵחֵטְא הָעֵגֶל. שֶׁהֲרֵי בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ לָהֶם לְבוּשֵׁי קֹדֶשׁ שֶׁקִּבְּלוּ בְּהַר סִינַי, וּכְשֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, הוּסְרוּ מֵהֶם אוֹתָם לְבוּשֵׁי כָבוֹד, שֶׁכָּתוּב (שמות לג) וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב.
ירח ימים – זה חודש אלול
וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים - זֶהוּ חֹדֶשׁ אֱלוּל, שֶׁבּוֹ עָלָה מֹשֶׁה לָהָר לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּמְחַל לְיִשְׂרָאֵל עַל (חטא) הָעֵגֶל. וּמִשּׁוּם זֶה, וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים, מִשּׁוּם שֶׁגִּלָּה אֶת עֶרְוַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעֶרְוַת הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח) עֶרְוַת אָבִיךְ וְעֶרְוַת אִמְּךְ לֹא תְגַלֵּה. וְעַל זֶה אָמַר (תהלים קיט) פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךְ.
שהיו רחוקים עד יוה״כ
וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל רְחוֹקִים מֵהַמֶּלֶךְ כָּל הַזְּמַן הַהוּא, עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיָּרַד מֹשֶׁה מֵהָהָר, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּתַעֲנִית כָּל הַיּוֹם הַהוּא. וְאָז נִדְבַּק הַמֶּלֶךְ בַּגְּבִירָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא) וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךְ לְאִשָּׁה.
וְכָרְתוּ בְרִית עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא יַעַבְדוּ עוֹד עֲבוֹדָה זָרָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד) הִנֵּה אָנֹכִי כּוֹרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךְ וְגוֹ׳.
וְכָתוּב שָׁם (שם) אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ. וְעַל זֶה, וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף, אַל תְּשַׁקֵּר בְּנִשְׁמָתְךְ בִּשְׁבִיל אֱלֹהֵי כֶסֶף, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ) לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם.
(זוהר חדש כי תצא)
ואד׳א כ׳רג׳ת אלי אלחרב עלי אעדוך פאסלמה אללה רבך פי ידך וסבית סביה
וכאשר תצא למלחמה על אויביך וימסור אותם ה׳ אלוהיך בידך ושבית שביו.
כי תצא למלחמה
זוהי פשיטה מרצון והיא מלחמת הרשות.
כי תצא למלחמה – במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמות ארץ ישראל אין לומר: ושבית שביו.⁠א
ושבית שביו – לרבות כנענים שבתוכה, ואף על פי שהן משבעה אומות.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: שהרי כת׳ בה: לא תחיה כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז). ובגיליון בכ״י לונדון 26917 ובדפוס רומא נוסף כאן: שנ׳ בהן: לא תחיה כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז).
כי תצא למלחמה WHEN YOU GO FORTH TO WAR – Scripture is speaking here of a war that is not obligatory upon the Israelites (Sifre Devarim 211:1), for in regard to a war that was waged against the inhabitants of Erez Israel, Scripture could not possibly say, "and you have captured captives", since it has already been stated regarding them, "[But of the cities of those people ...] you shall not allow any soul to live" (Devarim 20:16).
ושבית שביו AND YOU HAVE CAPTURED CAPTIVES – These apparently redundant words are intended to include Canaanite people living in it (in a city outside Canaan), that it is allowed to capture them although they belong to the seven nations (Sifre Devarim 211:4; Sotah 35b).
בטוב צדיקים תעלוץ קריה ובאבוד רשעים רנה (משלי י״א:י׳):
אמר רבי טוביהו ברבי אליעזר זצ״ל שמחה גדולה בעולם בזמן שהצדיקים בטוב והן יושבין ועוסקין בתורה שהיא מלאכת שמים שכן אמרו דבורה וברק (שופטים ה׳:ט׳) 1לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם ברכו ה׳. ובאבוד רשעים רנה אלו אויבי ישראל שנקראו רשעים כענין שנאמר בפרעה (שמות ט׳:כ״ז) ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים. וכאשר אבדו מן העולם כענין שנא׳ (דברים י״א:ד׳) אשר הציף את מי ים סוף על פניהם רנה היתה בעולם. ואמר משה ובני ישראל שירה. ד״א ובאבוד רשעים רנה זה קרח ועדתו שנאמר (במדבר ט״ז:ל״ג) ותכס עליהם הארץ ויאבדו. ד״א זה סיסרא כדכתיב (שופטים ה) כן יאבדו כל אויביך ה׳. ד״א זה אחאב בן עמרי רנה היתה. שנאמר 2(מלכים א כ״ב) ותעבור הרנה. ד״א בטוב צדיקים תעלוץ קריה דכתיב (אסתר ח) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש וגו׳. וכתיב (שם) והעיר שושן צהלה ושמחה. ובאבוד רשעים רנה זה המן ואשתו ובניו דכתיב (שם ז) ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי וחמת המלך שככה. דבר אחר בטוב צדיקים אלו ישראל שנאמר (ישעיהו ס׳:כ״א) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. 3בזמן שעושין רצונו של הקב״ה הם מבושרין שאויבים נופלין בידיהם כענין שנאמר כי תעשה הישר בעיני ה׳ מה כתיב בתריה כי תצא למלחמה. (ונתנו) תעלז קריה שהם נותנים הודייה למלך מלכי המלכים ברוך הוא כענין שנאמר ביהושפט (דברי הימים ב כ) ובצאתו לפני החלוץ אמר הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו:
כי תצא למלחמה על אויביך – במלחמת הרשות הכתוב מדבר. ואיזו היא מלחמת הרשות כענין מלחמת דוד ויואב בן צרויה שהיתה מלחמתם להרחיב את גבול ישראל כדכתיב כי תצא למלחמה. 4ולא כתיב דבר אל בני ישראל.
על אויביך – כנגד אויביך אתה רשאי להלחם ולא כנגד אחיך לא יהודה על שמעון ולא שמעון על יהודה כענין שנאמר (ישעיהו י״א:י״ג) וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים.
ונתנו ה׳ אלהיך בידך – בשורה היא להם שאם עשו כל האמור בענין לסוף הקב״ה נותנם בידם. ושבית שביו 5לרבות הכנענים שבתוכה:
1. לבי לחוקקי ישראל וכו׳. עיין (הוריות י״א) ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הילל שמלמדים תורה ברבים:
2. שנאמר ויעבור הרנה כצ״ל:
3. בזמן שעושים וכו׳. דורש ובטוב צדיקים שהצדיקים עושין טוב:
4. ולא כתיב. דבר אל ב״י. כי הוא לשון צווי ועיין (סוטה ל״ה:) ברש״י שם:
5. לרבות כנענים שבתוכה. דורש ושבית שביו מה ששלל השונא מאחר. וכעין שדרשו בפ׳ חוקת וישב ממנו שבי (גיטין ל״ח.) ע״ש:
זאת הפרשה דבקה עם: כי תצור אל עיר (דברים כ׳:י״ט). ונכנסה ביניהן פרשת עגלה ערופה (דברים כ״א:א׳-ט׳) בעבור החלל הנמצא בארץ ישראל, ולא כן בחוצה לארץ, ואף כי במלחמה.
WHEN THOU GOEST FORTH TO BATTLE. This section is connected with When thou shalt besiege a city (Deut. 20:19).⁠1 The section dealing with the decapitated heifer2 was inserted between them because it deals with a slain person found in the Land of Israel.⁠3 This law does not apply outside of the Land of Israel4 and certainly not in time of war.⁠5
1. Both deal with war.
2. Verses 1-9.
3. When one goes to war he encounters slain people. There is thus a thematic connection between the sections.
4. For verse 1 explicitly states, in the land which the Lord thy God giveth thee.
5. In the Land of Israel. Thus Scripture contrasts the law regarding finding a slain person in time of peace and finding one in time of war.
כי תצא – נסמכה כאן לומר שאין דין פרשה זו של חוצה לארץ כדין פרשיות דלעיל שנוהגות בארץ.⁠1
כי תצא למלחמה – במלחמת הרשות הכתוב מדבר שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו.⁠2
ושבית שביו – לרבות כנענים שבתוכם הכי גרס ר״ש.
1. שאוב מאבן עזרא.
2. שאוב מרש״י.
כי תצא, "when you go forth;⁠" the introductory words of this paragraph are intended to teach that what follows are rules that apply only outside the boundaries of the Holy Land, and that they are not comparable to those that apply in the Holy land. The paragraphs that we have read prior to this, generally applied to conduct of Israelites in the Land of Israel.
כי תצא למלחמה, "when you go forth to do battle;⁠" the Torah refers only to what are known in the Talmud as milchemet r'shut, wars that have been sanctioned by God after consultation with Him through the High Priest. The reason that this is clear beyond doubt is that the Torah permits you to take prisoners.
ושבית שביו, "and you carry away prisoners you have taken.⁠" This includes Canaanites, who might have emigrated from their land during the wars conducted by Joshua. (Rashi, based on Sifri)
כי תצא – נסמך לכי תעשה הישר לפי שדברה תורה נגד יצה״ר והתירה יפ״ת, לכן כשיצאו לקחו הטובים והישרים שבהם.
תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה (משלי כג, כ״ו)
שלמה המלך ע״ה יזהיר בכתוב הזה (משלי כ״ג) שימסור לבו לעבודת השם יתעלה ושיתרחק מתאוות העולם אשר הלב והעינים נמשכים אחריהם, ואמר תנה בני לבך לי, כלומר לחלקי לא לחלק התאוות, אבל יצטרך שיביא תאוותיו כלן בשעבוד עבודת הש״י יתעלה ותחת רצון יראתו ואהבתו, ושלא ישתמש בכלן ולא במקצתן כי אם במוכרח בענין שיהיו אליו הכנות להבין במושכלות, ועל זה אמר דוד ע״ה (תהלים ל״ח:י׳) ה׳ נגדך כל תאותי, שבח את עצמו שכל מה שהשיג מתאות העוה״ז לא כוון בהם אלא לנגדו כדי שיפיק בהן רצונו. ודבר ידוע שכל האברים שבגוף הם נמשכים אחר הלב והעינים, והלב עיקר הכל, כי אם הלב שלם עם הש״י הכל שלום, ואם הלב חסר עמו הכל חסר, ודרשו רז״ל רחמנא לבא בעי. ואמרו במדרש תנה בני לבך לי, אי את יהיב לי לבך ועיניך ידע אנא דאת דילי, ואי לא לית את דילי. באור זה כי הלב והעינים הם שרש גדול לקרבה אל אלהים או להתרחק ממנו, כי הן סרסורי העברות, וכן דרשו ליבא ועינא תרין סרסורי דחטאה נינהו, שנאמר (במדבר ט״ו:ל״ט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, למדך הכתוב הזה כי כל ההולך אחרי שרירות לבו ועיניו יקרא זונה, כי הוא חוטא ומתפתה ביצרו כבא אל אשה זונה, ועל כן הזכיר לשון זונים. וכן עשה שלמה ע״ה בכאן אחר שהזכיר תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, סמך לו מיד כי שוחה עמוקה זונה ובאר צרה נכריה, בא להורות כי המתקרב אל פתח ביתה לא ינקה מן המכשול כשם שלא ינקה הנופל בשוחה עמוקה מן המכשול והנזק, וכן יקרה לאשר יתור אחר לבו ועיניו שלא ינקה ממכשול עון, ובאר צרה נכריה, אם אינה מיוחדת לזנות אלא שהיא נכריה, ותמיד לבו עליה, הנה היא כמי הבאר שהם נובעים וכל עת שיוסיף לשאוב מהם עוד יוסיפו ויתחדשו אחרים תחתיהן, כן ענין האשה, מן השיחה יבא האדם אל ההסתכלות ומן ההסתכלות אל ההרהור ומן ההרהור אל המגע עד שיפול בשיחת העון. והסמיך שלמה שני פסוקים אלו כאחד להזהיר את העם שימסרו לבם ועיניהם לחלק הש״י לא לחלק התאוות, לפי שהתאוות יטרידו האדם מן העולם הזה ומן העוה״ב, ואין ראוי לימשך אחריהם זולתי במותרות ובמוכרחות. וכן מצינו שהרחיקה התורה מאד מדת הזנות, כי הוא היה עון הכנענים יושבי הארץ אשר בסבתו הורישם הש״י משם. ואפילו באנשי המלחמה היוצאים לצבא אסרתו תורה כדי שיהיה המחנה קדוש ולא יהיו ישראל משולחים בזנות וביתר התועבות כשאר מחנות הכנענים, וע״כ לא התירה תורה אשת יפת תואר עד שיעשה לה כל משפטיה האמור בפרשה. וזהו שכתוב.
כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה׳ אלהיך בידך ושבית שביו – היה לו לומר ונתנם, אבל הכונה כאיש אחד. או ירמוז ונתנו על הכח שלהם למעלה, ושבית שביו למטה.
תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, "Give your heart to me my son, and let your eyes observe my ways.⁠" (Proverbs 23,26)
In this verse Solomon warns that we should devote our hearts to the service of the Lord, and distance ourselves from the allurements of this world, the ones to which the heart and eyes are so attracted. This is why he says: "give your heart to Me:, i.e. to the part of the world which concerns service to your Creator and not to the alternative, the transient pleasures of terrestrial earth. Seeing that we do possess these urges, we are asked to channel them into permissible paths, i.e. service of the Lord. When we do this (wholeheartedly, not merely 'giving to religion its due') then our service to the Lord will be received with goodwill, seeing it reflects true reverence and love for God. Use of the pleasures of this world should be designed only to better serve the Lord and to better understand His Torah, at least the מושכלות, the laws accessible to our intelligence. Since many of the pleasurable experiences in this world are directly connected to the performance of commandments, what matters is the intent which governs the use one makes of these pleasures.
David summed up his own lifestyle and what prompted it in these words: ה', נגדך כל תאותי, "Lord, all my (natural) desires are focused in Your direction.⁠" He complimented himself that he had been able to sublimate the enjoyment inherent in partaking of the pleasures of this world so that they became religious experiences for him. It is a well known fact that the various organs, limbs, in our body are agents of the heart and the eyes. They merely carry out what the eyes and heart desire. Of the two, the heart is the primary element. If one's heart is whole with Hashem, everything is wholehearted. If the heart is not wholly devoted to God everything one does is blemished. This is the meaning of רחמנא לבא בעי, 'God requires one's heart' (Sanhedrin 106).
A Midrashic approach understands the verse in Proverbs as an admonition by God to the people of Israel. God says to Israel: "if you will give me your heart and your eyes, I will know that you are truly Mine. If not, you are not Mine.⁠" The essence of all this is that the heart and the eyes are the true root which determines either our rapprochement to God or vice versa. They are the "brokers" of the sins We know this from Jerusalem Talmud Berachot 1,8: "proof that the heart and eyes are the "brokers" of sin is what the Torah writes in Numbers 15,39: "do not explore after your hearts and after your eyes which you tend to stray after.⁠" The expression זונים, "straying,⁠" is the same as זונה, a harlot, a woman who strays after men not her husband. By using this term the Torah makes it plain that whoever is motivated in his actions by the dominance of his heart or his eyes is equated with a harlot. He allows himself to be seduced by his evil urge, as does a harlot. When Solomon follows up in Proverbs 23,27 with "for a harlot is a deep pit, a forbidden (alien) woman is a narrow well,⁠" he suggests that he who approaches the entrance of the house of a harlot will not escape the trap and damage which harlotry entails, just as someone who falls into a narrow well will not escape some damage. The same happens to anyone who gives in to the dictates of his hearts and eyes.
The simile of the alien woman being compared to a narrow deep well means that even if the alien woman is not engaged in promiscuous sexual activity, the fact is that if someone has his eyes on that well (woman) all the time and draws water from it, it is in the nature of things that the water he draws will be replaced by other water, perpetuating the inquisitiveness of the person confronted with the narrow well.
Solomon defines the allure of a woman as initially the making of conversation, שיחה, i.e. spelling the word שיחה (with the dot on the right side of the letter ש with a sin instead). Having engaged in conversation with such an alien woman, the next step is to look at her, followed by desiring her in one's fantasies; this will eventually result in one's touching such a woman, and the next step is the reversal of the sin again to a shin, i.e. שיחה, meaning "pit,⁠" the pit of sin. Solomon wrote these two verses sequentially in order to drive home the point to the people that they should devote their hearts and eyes to the spiritual part of life, to God and not to the material part of life characterized by our cravings. It is these cravings, or rather our giving in to them, which result in people forfeiting both their life on earth and their hereafter. The brief enjoyment resulting from indulging one's cravings is not worth what we have to give up in exchange.
The Torah goes to great length in legislating against anything which could result in harlotry as the sexual promiscuity and perverseness of the Canaanites was proverbial. Even the army of the Jewish people had to maintain standards of sanctity in war, so much so that the Torah did not permit the converting of prisoners of war to Judaism (for the purpose of marriage) until after a whole string of special conditions had been met.
כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלו-היך בידך ושבית שביו, "When you go into battle against your enemies and the Lord your God delivers him into your hand and you take as (its) prisoner.⁠" We would have expected the Torah to write ונתנם, "and He will deliver them into your hand,⁠" instead of "and He will deliver him into your hands.⁠" The Torah means that the defeat of your enemies will be so drastic as if they had all been only one man. Alternatively, the word ונתנו refers to the protective angel of the enemy nation in the celestial regions. The words ושבית שביו refer to the enemies here on earth.
כי תצא למלחמה – פירש״י לרבות כנענים שבתוכה אע״פ שהם משבעה עממים ועל זה אמר ולקחת לך לאשה. ואצטריך קרא דלעיל והיה כל העם הנמצא בה וגו׳. שאם לא היה זה הכתוב הייתי אומר מה שהתיר כאן משום יצר הרע אבל בעלמא לא. ואם לא היה קורא ושבית שביו מכח והיה כל העם הנמצא בה וגו׳. לא הייתי יודע התר ביפת תאר כי נראה כאלו היה עושה בעל כרחו ועוד דאותו פסוק אינו משתדל כלל באישות כי אם בעבדות להכי כתב שניהם.
על אויביך – אבל שאינו אויביך לא דהעכו״ם לא מעלין ולא מורידין והא דאמר טוב שבעכו״ם הרוג היינו דוקא במלחמה. וא״ת למה נסמכה פ׳ כי תצא לפ׳ עגלה ערופה. וי״ל שבעכו״ם אין דין עגלה ערופה ולא כמו שדרש שאול המלך ומה על נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה ובזה טעה והחייה אגג מלך עמלק. וכתוב וירב בנחל על עסק נחל.
ושבית שביו – פירש״י לרבות כנענים אע״פ שהם מז׳ אומות. ותימא והא בז׳ אומות נאמר לא תחיה כל נשמה. וי״ל לרבות כנענים שנשאו נשים מאומה אחרת ומהם הולידו בנות והם מתיחסות אחר אמן ולא אחר אביהם דאמרינן ולדה כמוה ועליהם נאמר לא תחיה כל נשמה ומותרות לקיים ביפת תואר אבל כנעני הבא על הכנענית וילדו בת ונתיישב שם אסור ביפת תאר דכתיב לא תחיה כל נשמה.
ושבית שביו – פרש״י לרבות כנענים שבתוכה ואע״פ שהם משבעה עממין ומקשי׳ העולם היכי משתמע לי׳ ושבית שביו וי״ל דה״ק ושבית שביו של אויביך כלומר אפי׳ הכנענים ששבו אויביך להם ושבת אותו.
ושבית שביו, "and you take back some captives.⁠" According to Rashi, this includes Canaanites that were in that land or city;⁠1 If you were to wonder how this could be, remember that the Torah speaks of an expansionary war, outside the borders of what used to be the Canaanite land that was promised by G–d to Avraham. If the prisoner had been captured outside those boundaries, the fact that she is now brought back to what used to be the land of Canaan does not make her subject to the commandment stated in Deut. 20,16.
1. [in spite of the commandment not to allow any Canaanite to survive, as per Deut. 20,6. Ed.]
ושבית שביו – פירש״י לרבות כנעניים שבתוכה ואע״פ שהוא מז׳ עממין ומקשין והיאך משתמע משבית שביו י״ל דה״ק ושבית שביו של אויבך אפי׳ הכנעני ששבו אויבך להם ושבית אותו שבי.
כי תצא למלחמה – על הפשט אמר כי תצא כלומר צא אליהם ואל תניחם לבא עליך פן ישחיתו הארץ.
כי תצא למלחמה, "When you will go out to war;⁠" according to the plain meaning of the text, Moses advises the people that instead of waiting till the enemy invades their land that they should pre-empt him and meet him beyond their borders to avoid part of their land becoming destroyed.
כי תצא – למה כתיב פרשת עגלה ערופה בין שתי מלחמות הקדים לה מלחמה שאל יאמר השונא אהרוג כי עת מלחמה הוא ויאמרו האויבים הרגוהו במלחמה וכתיב מלחמה אחריה לומר תבער דם הנקי להרוג הרוצח ואח״כ תלך במלחמה ותנצח ולא היו מניחים לילך שונאים במלחמה ביחד שמא יהרגו זה לזה במלחמה.
כי תעשה הישר – וסמיך ליה כי תצא למלחמה שאין יוצאין למלחמה אלא צדיקים.
ה׳ – וסמיך ליה כי תצא למלחמה לומר שהשם יוצא עמך כענין שנאמר ויצא ה׳ ונלחם בגוים.
כי תצא – צא אליהם ואל תניחם לבא עליך. פן ישחיתו הארץ.
על אויבך – חסר יו״ד שבמלחמת יחיד הכתוב מדבר.
שביו – בגימטריא ואם יהיו כנענים.

פרשת כי תצא

כי תצא למלחמה על אויביך וגו׳ עד כי יקרא קן צפור לפניך.
כי תצא למלחמה על אויביך – למדנו שבמלחמת הרשות הכתוב מדבר שנאמר ושבית שביו והנה מז׳ עממין לא הותר להם שבי אך חוייבו להחרים כל נפש אדם כמו שקדם.
כי תצא למלחמה וגו׳ – הנה באמת ענין הגבורה בזה הוא מבואר מאד שאין גבורת מלחמה שוה אליה שנאמר ונתנו ה׳ אלהיך בידך וגו׳. אמנם ילמדם כי אע״פ שהם יצאו למלחמה וערכו עם האויבים לא יחשבו שהם היו הנוצחים כי באמת לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי הוא יתעל׳ הנותן להם כח לעשות חיל והוא הנותן אותם בידם ואין עקר מעשיהם שם רק מה שאמר ושבית שביו ועל דרך שאמר ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד (דברים ל״ג:כ״ז) כי הוא יתעל׳ העוש׳ המלחמות והמגרש האובים. ואחר שנתנם נצוחים אמר לישראל שישמידו מה שראוי להשמיד ושישבי מה שראוי לשבות מהם ולשלול מממונם. והוא מה שאמר במדרש (ספרי פ׳ תצא) שזכרנו ראשונ׳ אם עשית כל הסדר הזה לסוף ונתנו ה׳ אלהיך בידך כי פעולות ההשגחה צריכות שמירת הסדר הזה. והרי הם מלות מועטות מחזיקות את המרובה מתכליות המלחמה המפורסמת ומטוב גבורתם במה שיצא מענינה אל הפועל כמו שאמרנו.
כי תצא למלחמה במלחמת הרשות הכתוב מדבר. בספרי ובאר רש״י שבמלחמת ארץ ישראל שהיא מלחמת חובה אין לומר ושבית שביו שהרי כלם בלא תחיה וא״ת דילמא במלחמת חובה הכתוב מדבר ומאי ושבית שביה ששבה הוא משאר האומות שאינם בכלל לא תחיה כדמשמע מיתורא דשביו יש לומר כיון דעקר הפרשה אינה אלא להתיר יפת תואר היה לו להתירה במלחמת הרשות שכל הנשים בהתר לא במלחמת חובה שכל הנשים באיסור מלבד אותן ששבה הוא.
ושמא לא שבה ואת״ל דשבה ה״ל מיעוטא דמיעוטא:
ושבית שביו לרבות כנענים שבתוכה שנשיהם וטפם נצולים כמותם בספרי. דאם לא כן שביו למה לי וא״ת תפוק לי מקרא דוהיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך דתניא בספרי כל העם הנמצא בה לרבות כנעניים שבתוכה שהם נצולים כמותם שכיון שלמדנו משם שהכנעניים הנמצאים בתוך שאר האומות שהשלימו נדונים כמותם להחיות את כלם האנשים והנשים והטף ה״ה נמי יש ללמוד שהכנעניים הנמצאים בתוך שאר האומות שלא השלימו נדונים כמותם להחיות נשיהם וטפם יש לומר מצרך צריכי דאי מהתם ה״א דוקא הנמצאים בתוך שאר האומות שהשלימו שהם כפופים תחתנו הקל הכתוב גם בכנעניים שבתוכם להיות כמותם אבל הכא שנמצאו בתוך שאר האומות שלא השלימו ואנשיהם כלם נדונים בהריגה אימא כנעניים שבתוכם נמי יהיו נדונים בהריגת כל נשמה כאילו היו בעירם ואי מהכא ה״א דוקא הנמצאים בתוך שאר האומות שלא השלימו שאנשי כל אותה העיר בהריגה וכיון שאנשיהם שהם עקר עבודת כוכבים כבר נהרגו הקל הכתוב בנשיהם וטפם להחיותם כמו בשאר האומות אבל הנמצאים בתוך שאר האומות שהשלימו שכלם נצולים מן ההריגה האנשים והנשים והטף אימא הכנעניים שבתוכם יהיו כלם בהריגה כאילו היו בעיר למען אשר לא ילמדו אותנו אנשיהם לעשות כמותם קמ״ל:
כי תצא – אל חוצה לארץ.
כי תצא, beyond the boundaries of your land.
אין לומר ושבית שביו. והקשה הרא״ם, שמא לעולם במלחמות מצוה הכתוב מדבר, ו״שבית שביו״ יש לקיים בשאר אומות שבתוכם, שאינם בכלל ״לא תחיה כל נשמה״ (לעיל כ, טז). ונראה דלא קשה מידי, דאם עיקר קרא איירי בשבעה אומות, אם כן למה לי למכתב ״שביו״ יתירה, דלא לכתוב רק ״ושבית״, ובודאי לא איירי רק בשאר אומות, דהא בשבעה אומות לא שייך ״ושבית״, שהרי הם ב״לא תחיה״, ואם כן יתורא ד״שביו״ למה לי. ועוד, כיון דכתיב ״ונתנו ה׳ אלקיך בידך״, אם כן קרא בודאי איירי גם כן באומה שהיה עליה מלחמה, דאם לא כן, הרי לא איירי רק באומה שבתוכה, ולמה לי למכתב ״ונתנו ה׳ אלקיך בידיך״. וכך הוי ליה למכתב ׳כי תצא למלחמה על אויבך ושבית שביו׳. לכך צריך לומר שכך פירוש הכתוב, ״כי תצא למלחמה״ על שאר אומות, ״ונתנו ה׳ אלקיך בידך״ שאר אומות, ״ושבית שביו״ כנענים שבתוכה:
ועוד, דלא שייך בזה ׳לא דברה [תורה] אלא כנגד יצר הרע׳ (רש״י פסוק יא), דבשביל יחידים שנמצאו במלחמה בשאר אומות אין לומר שישאנה באיסור, דכשם שלא ישא אותה שהיא משבעה אומות, כך לא ישא אותה שהיא משאר אומות, ולמה ישאנה באיסור. והשתא אתי שפיר שמהפך רש״י הפירוש, שאחר שפירש ׳לרבות כנענים שבתוכה׳, הוקשה לו אם כן מנא לן דאיירי במלחמת רשות, דלמא איירי במלחמת מצוה, וקאי על שאר אומות שבתוכה. לכך מביא ראיה ד׳לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע׳, ולא שייך ביחידים שימצאו שם ש׳דברה תורה נגד יצר הרע׳ – שאם לא יתיר אותה ישאנה באיסור, דכשם שלא ישא אותה שהיא מז׳ אומות, הכי נמי לא ישא אותה שהיא משאר אומות:
ואם תאמר מאי ראיה מן ״ושבית שביו״, דהא בלאו הכי חדוש הוא שהתיר התורה איסור כדי שלא יבא לישאנה באיסור (קידושין כא ע״ב), ואם כן אף מז׳ אומות התיר הכתוב. ואין זה קשיא, דהא ״וראית בשביה״ (פסוק יא) משמע דתחלת שביו לא היה בשביל יפת תואר, ואפילו הכי התיר התורה ״ושבית שביו״, אם כן שפיר מייתי ראיה דלא יתכן ״ושבית שביו״, כיון דהם ב״לא תחיה״:
לרבות וכו׳. פירוש, ״שביו״ מיותר הוא לדרשה, דהוי למכתב ׳ושבית ממנו׳. ואין לומר דקרא איירי במלחמת מצוה, ו״שבית״ איירי בשאר אומות שהם בתוך ז׳ אומות, שכבר אמרנו למעלה (אות ה) דאם כן ״שביו״ למה לי, לא לכתוב רק ״ושבית״, וממילא קרא איירי בשאר אומות שהם בתוך ז׳ אומות, דאי בשבעה אומות לא שייך ״ושבית״, דהם ב״לא תחיה״:
ואם תאמר, למה לי ״שביו״, תיפוק ליה מדכתיב (ראו לעיל כ, יא) ״והיה כל העם הנמצא בה יהא למס ועבדוך״, ודרשינן (ספרי שם) ׳אפילו הם משבעה אומות הם בכלל והיה למס ועבדוך׳ (קושית הרא״ם). ויש לומר, דכיון דיפת תואר חדוש (קידושין כא ע״ב), והוי אמרינן דווקא בשאר אומות שאינם אדוקים כל כך בעבודה זרה, דגוים דבחוצה לארץ אינם בלאו ד״לא תתחתן בם״ (לעיל ז, ג), מותר יפת תואר, אבל אם היא מז׳ אומות – שהם עובדי עבודה זרה – התורה אסרה בלאו ״לא תתחתן״, לא התיר הכתוב, לכך צריך למכתב גבי יפת תואר. ואי כתב רחמנא גבי יפת תאר, הוי אמרינן יפת תואר דחדוש הוא, ורחמנא התירה משום יצר הרע (רש״י פסוק יא), אבל בדוכתי אחריתי – לחיות האנשים של שבעה אומות כשהם בתוך שאר אומות – לא, לכך צריך קרא. אבל קצת קשה על תירוץ זה, דכתיב (פסוק יא) ״וראית בשביה אשת יפת תואר״, משמע דמתחלה כששבו אותם לא בשביל יפת תואר היה זה, ואפילו הכי התיר הכתוב. ולעיל בפרשת שופטים (פ״כ אות יא) נתבאר, עיין שם:
כי תצא למלחמה על אויביך וגו׳ – אויביך ביו״ד לשון רבים ואח״כ אמר ונתנו הל״ל ונתנם, על אויביך, כנגד אויביך הל״ל, ובילקוט מסיק בשם הספרי וז״ל על אויביך כנגד אויביך ונתנו ה׳ אלהיך בידך אם עשית כל האמור בענין סוף שה׳ אלהיך נותנו בידך. ולא הבנתי דבריו מהו האמור בענין, אם זה הוא שאמר וגלחה את ראשה וגו׳ הרי כבר הוא נתון בידו קודם שעשה האמור בענין כי איך ישבה ממנו שבי אם עדיין אינו נתון בידו, ואף את״ל שאין ראיה מן השבויה כי לפעמים ישבו שבי במלחמה אף אם עדיין אין האויב מסור בידו, וראיה מן וישב ממנו שבי הנאמר פר׳ חקת (כ״א:א׳) מ״מ קשה מנא ליה לומר כן לפרש ונתנו סוף שיתנו בידך שמא פירושו שיתנהו לאלתר בידך.
ונראה שקשה לבעל מדרש זה ונתנו ונתנם הל״ל, אלא ודאי שמדבר באויב אחד פרטי שהיה בכלל אויביך הרבים שהזכיר כבר ומי הוא זה ואיזו הוא, אין זה כ״א צר ואויב פנימי והוא שטן הוא יצה״ר המקטרג ביותר בשעת הסכנה במלחמה כמבואר בפר׳ שופטים (דברים כ׳:א׳-ג׳) בפסוק כי תצא למלחמה. ועליו אמר ונתנו ה׳ אלהיך בידך וא״כ קשה איך הוא מבטיחו שיתנו הקב״ה בידו, הרי אחר זה נאמר ענין אשת יפת תואר שלא דברה תורה אלא כנגד היצה״ר כו׳ והרי אנו רואין שעוד טומאתו בו שהרי לא עצר כח לעמוד כנגד יצרו עד שהכשילו ביפת תואר זו ואיה הבטחת ונתנו ה׳ בידך. ע״כ פירש ונתנו סוף שיתנו בידך כי אם תעשה כל האמור בענין מגלוח ראשה ונוולה מה כתיב אחריו והיה אם לא חפצת בה. פירש״י הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה ואז ודאי יצרו מסור בידו כשישנא אותה, ועיקר תחבולה זו היא כדרך שנאמר (קהלת ז׳:ב׳) טוב ללכת אל בית אבל וגו׳ כי על ידי זה יזכור יום המיתה ואז ודאי אזיל היצה״ר, וכשהיא בוכה ומתאבלת על אביה ואמה הרי הוא יושב בבית אבל תמיד וע״י זה יזכור ליצרו יום המיתה ואז ודאי אזיל ואז תשקוט תאותו ועל ידי זה ישנאה, ולפי שמבשרך שסופך לשנאותה לכך אמר סוף שה׳ אלהיך נותנו בידך.
ומטעם זה הוצרך לפרש על אויביך כנגד אויביך, כי לשון על לא יצדק כ״א בסתם מלחמה הבאה מן השמים מעל כי בסתם מלחמה מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם (שופטים ה׳:כ׳), אמנם מדקאמר ונתנו לשון יחיד בעל כרחך אתה צריך לפרשו על היצה״ר וא״כ כשאמר כי תצא למלחמה על אויביך לשון רבים ודאי כלל בזה שני מיני אויבים הן אויב חיצוני הן אויב פנימי המקטרג בשעת סכנה, ויש ראיה לזה כי בפר׳ שופטים כתיב כי תצא למלחמה על אויבך בלא יו״ד אצל הבי״ת וזה מדבר בסתם אויב לבד וכאן נאמר אויביך ביו״ד המורה על אויבים רבים ודאי כלל החיצוני והפנימי יחד, ואמר ונתנו אחד מהם יתן תחילה וזה ודאי היצה״ר שאם אין יצרו נתון בידו תחילה אינו יכול לנצח אויב חיצוני זה כל זמן שהוא מלוכלך בחטא, ע״כ הוצרך לפרש על אויביך כנגד אויביך כי המלחמה שעם היצה״ר אינה באה מלמעלה כ״א האדם צריך להיות המתחיל וה׳ יגמור על ידו, זהו שאמר סוף שה׳ אלהיך נותנו בידך סוף היינו אחר כל המעשים שתעשה מעניני נצוח ותחבולות נגד יצרך וה׳ ישלח עזרו לסוף, אבל בסתם מלחמה הדבר בהפך כי קודם אשר הכינות לבך לצאת למלחמה כבר נלחמו עמו מן השמים ואתה הגומר כדי שתקרא על שמך.
כי תצא למלחמה וגו׳ – מהו כי תצא הל״ל כי תלך, או כי תלחום, ומהו למלחמה ללחום מבעי ליה, כי למלחמה משמע שאין אתה לוחם כ״א למען ראות המלחמה באת, על אויביך כנגד מבעי ליה, ושבית שביו כפל הלשון, ואע״פ שאמרו רז״ל (סוטה לה:) שבא לרבות כנענים שבתוכו מ״מ הל״ל ושבית שבי שביו למה לי.
והנה מקום אתי לפרש זה בשני פנים, האחד הוא, כדרך שפירש הרמב״ן פרשה זו על פסוק כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע, היינו דבור רע והוא לשון הרע כדי שלא יהא ביניהם מחלוקת ויכו ביניהם מכה רבה מאד יותר מן האויבים, וזה דבר ברור שכשאין שלום בין הלוחמים הרי הם מנוצחים כמו שקרה לפריצי ישראל בבית שני, לכך אמר כי תצא בלשון יציאה מיעט המלחמה הפנימית תוך העיר, לומר שדווקא כצאתך העיר תפרוש כפך למלחמה אבל בתוך העיר יהיה שלום ביניכם, ודווקא למלחמה תצא ולא ממלחמה, ודווקא על אויביך תצא ולא על אוהביך לרעך כמוך, ושבית שביו של השונא ולא שתבקש לצוד את חבירך במצודתך, כי כל אלו דברים המזיקין במלחמה ואם את כל אלה תעשה אז ונתנו ה׳ אלהיך בידיך אבל לא זולת זה.
הדרך השני, שבא לבטל דעת יצרך הרע, אשר ישיאך לומר הלא שבויה זו באתה לידי ע״י כחי ועוצם ידי ונכנסתי בסכנת המלחמה עד שנצחתי ולמה יטיל ה׳ עלי כל התנאים הללו מגלוח ונוול, על כן הקדים לו לומר שקר אתה טוען כי לא בכחו יגבר ורק את אשר הורישך ה׳ אותו תירש ואין אתה הלוחם רק כי תצא מביתך לראות המלחמה אשר קדמך כבר מן השמים הכוכבים ממסילותם, וז״ש למלחמה לאותה מלחמה שהתחלתה היתה כבר על אויביך עליו ממש מן השמים מעל ולא מכנגד ממך כי כבר ישלח ה׳ חציו ויפיצם, ושבית שביו של הקב״ה כי כבר נשבית ע״י המלחמה ויען כי חפץ ה׳ לעשות לך שם תפארת בכל הארץ שתקרא המלחמה על שמך, ע״כ ונתנו ה׳ אלהיך בידך, כי כפי הנראה לכל העמים כאילו ידך עשו ויכלו להם אבל האמת אינו כן כי יד ה׳ עשתה זאת ומפני הכבוד נתנו בידך.
כי תצא: פרשה סתומה.
על אֹיְבֶיךָ: כתב בעל הטורי׳1 על אויבך חס׳ יו״ד, שבמלחמת יחיד הכתו׳ מדבר. ואגב שיטפיה לא דק, דמאי דאמור במסורת2, כי תצא למלחמה על אויבך חס׳ יו״ד, לאו על דין איתמר, אלא על כי תצא למלחמה קדמאה3 דפ׳ שפטים, כמ״ש4 שם. וכ״כ הרמ״ה5 ז״ל והמאירי6 ז״ל שזה מל׳ יו״ד הוא. ולא תקשי לך ממלת וּנְתָנוֹ, ומלת שִבְיוֹ, דמורים לשון יחיד, דאיכא נמי תרי אחריני דכוותיה, יתנך ה׳ נגף7 לפני איביך בדרך אחד תצא אליו, ועבדת את איביך8 אשר ישלחנו, וכ״כ בעל א״ת. [על⁠־איביך].
1. בעל הטורי׳: על אתר (כך במהד׳ רייניץ, ירושלים תשנ״ג, על אתר. בדפוסים הנפוצים שינו את דברי בעל הטורים [כנראה בעקבות הערת א״ת ומ״ש], וכתבו: ׳ונתנו לשון יחיד, שבמלחמת יחיד הכתוב מדבר׳).
2. במסורת: ראה לעיל, דב׳ כ א.
3. קדמאה: דב׳ כ א.
4. כמ״ש: מ״ש דב׳ כ א (׳כי תצא למלחמה על איבך׳).
5. הרמ״ה: אי״ב.
6. והמאירי: כי תצא פרשה א, צב ע״ב.
7. יתנך ה׳ נגף: דב׳ כח כה.
8. ועבדת את איביך: דב׳ כח מח.
שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו כו׳. וא״ת דלמא לעולם במלחמת ארץ ישראל הכתוב מדבר, ומה שכתוב ושבית שביו, היינו אם נמצאו בה משאר עממים שלא מז׳ עממים. וי״ל דרש״י עצמו מתרץ קושיא זו במה שפי׳ אחריו ושבית שביו לרבות כנעניים שבתוכה, ואע״פ שהן מז׳ עממים, ש״מ דבכל מקום הולך אחר אנשי העיר, דהא הכא אם אנשי העיר משאר עממים אף כנעניים שבתוכה מותר לקיימן, וה״ה אם אנשי העיר משבעה עממים אף שאר עממים שבתוכה אסור לקיימן, ואי מדבר במלחמת א״י אין לומר ושבית שביו, דאין לומר דקאי על שאר עממים שבתוכה, דהא אף שאר אומות שבתוכה אסור לקיימן כדפרי׳. [מצאתי בשם מהרי״ץ]: והרא״ם תירץ, כיון דעיקר הפרשה אינה אלא להתיר יפת תואר, לא היה לו להתירה אלא במלחמת הרשות שכל הנשים הם בהיתר, ולא במלחמת חובה שכל הנשים הם באיסור לא תחי׳, מלבד אותה ששבה היא משאר עממים, ושמא לא שבה, ואם תמצי לומר שבה, הוה לי׳ מיעוטא דמיעוטא:
לרבות כנענים שבתוכה כו׳. שנשיהם וטפם ניצולים כמותם. דאם לא כן שביו למה לי. עיין לעיל בפרשת שופטים (דברים כ׳:י״א) בפסוק כל העם הנמצא בה:
For with regard to the war for Eretz Yisroel it would be inappropriate to say "and you capture prisoners from them,⁠" etc. You might ask: Perhaps Scripture's subject is the warfare of Eretz Yisroel, and when it writes, "And you capture prisoners from them,⁠" it refers to a case where there were [people] from nations other than the seven nations inside [the town]. The answer is that Rashi himself answers this question when he explains afterwards: "And you capture prisoners from them,⁠" this includes the Canaanites among them, although they are members of the seven nations. This implies that we always go according to the people of the town. For here if the people of the town are from other nations, one is also permitted to keep alive the Canaanites inside it. And the same applies if the citizens of the town are of the seven nations, one is not permitted to keep alive [people from] other nations inside it. Therefore if the verse is speaking of warfare of Eretz Yisroel, Scripture would not write "and you capture prisoners from them,⁠" because you would not be able to say that it refers to [people from] other nations inside it, since it is forbidden to keep alive even [people from] other nations that are inside it as we explained. (I found this in the name of Maharitz). Re"m answers that since the main point of the parsha is to permit the "beautifully formed woman,⁠" it would only permit her in optional warfare where all women are permitted [to be kept alive], and not in obligatory warfare where the prohibition of "You are not to leave any person alive (above 20:16)" applies to every woman except the one that he captured [who] is of other nations. And perhaps he will not capture her, and even if he does capture her it would be a very rare possibility.
This includes the Canaanites among them, etc. And their wives and children are saved like them. Otherwise, why is [the apparently superfluous word] שביו necessary. See the verse above in parshas Shoftim (20:11), "All the people found in it.⁠"
פרשת כי תצא
כי תצא למלחמה על אויביך – אמרו חז״ל במלחמת הרשות הכתוב מדבר שנאמר ושבית שביו. ועל דרך הפשט יכול הכתוב לדבר גם במלחמת חובה והותרו לנו השבויים מעם אחר שהיו שבויים תחת ידם וזהו אמרו ושבית שביו כלומר שבי שהיה שבוי תחת ידו שאל״כ יקשה שלא אמר ושבית שבי:
כי תצא למלחמה על אויביך וגו׳ – צריך לדעת למה הוצרך לומר כל זה שלא היה צ״ל אלא כי תראה בשביה אשת וגו׳, עוד אחר שאמר כי תצא למלחמה לא היה צריך לומר על אויביך, ואולי כי לפי שבא הכתוב להתיר יפת תואר שאסורה שלא בשעת מלחמה, גם להתיר קדלי דחזירי (חולין י״ז.) ושאר איסורין, חש הכתוב שביציאת ישראל למלחמה רגליהם לרע ירוצו כדי שיהנו מדבר איסור, לזה בא הכתוב והתנה ואמר כי תצא תהיה יציאתך למלחמה להנקם מאויביך שהם אויבי ה׳, על דרך אומרו (תהלים קל״ט) הלא משנאיך ה׳ אשנא וגו׳ לאויבים היו לי, לטעם זה תהיה יציאתך, ואם תעשה כן ונתנו ה׳ אלהיך בידך ושבית שביו, ומזה אתה למד שזולת כן אם תהיה יציאתך לטעם אחר והטעם מובן ממה שאמר בענין אינו מובטח שיתנהו ה׳ בידו.
ושבית שביו – מצוה, כדי שלא יראה כמזלזל במתנת מלך, או נתכוון לאסור יפת תואר כל עוד שלא שבו שביו, שלא יאמר אדם כיון שהותרה לי אחטפנה ואוליכנה ואבעלנה, תלמוד לומר ושבית שביו וראית בשביה פירוש כשתשבה אותה ותהיה שלך אם ראית בשביה וגו׳, וטעם אומרו שביו ולא אמר אותו, רבותינו ז״ל אמרו (ספרי) שהכתוב מדבר במלחמת רשות, ודקדק לומר שביו אפילו הוא מהכנעני שנאמר בו (לעיל כ׳ ט״ז) לא תחיה כל נשמה.
עוד ירצה לפי שנאמר ונתנו ה׳ וגו׳ בידך, לזה כשאמר ושבית גמר אומר שביו פירוש מה ששבוי ועומד לפניך, עוד רמז שהגם שתהיה אתה בגדר שביו לפי ערך המשתער ללוחם ונלחם אף על פי כן ושבית, ומזה עיניך תחזינה כי ה׳ הוא הנותנו לפניך ולא כחך ועוצם ידך עושה חיל.
כי תצא למלחמה על איביך, When you go to war against your enemies, etc. Why did the Torah need to write this whole introduction when it would have sufficed to write: "when you see an attractive woman amongst the prisoners, etc.⁠" The whole of verse one seems extraneous to the subject matter under discussion! Furthermore, seeing the Torah did decide to write: "when you go out to war against your enemies, etc.,⁠" why did we need the words "against your enemies?⁠" Against whom does one go to war if not against one's enemies? Perhaps the reason is to be found in halachic relaxations which apply to troops in wartime. A woman such as the attractive woman prisoner mentioned here would be totally out of bounds if not for the fact that she was captured in war; the same applies to other relaxations of the halachah such as the prohibition of eating the hind parts of a pig, etc, (compare Chulin 17). This gave rise to the Torah using a different style in this instance. Seeing that the Jewish soldier was aware of the halachic relaxations which are applicable even to Torah law under conditions of war, the Torah was concerned lest some of the soldiers would actually look forward to the battle in order to avail themselves of these relaxations of Torah law. The Torah was keenly aware of this and reminded the soldier that when he goes to war his only purpose should be to avenge himself on the enemies of the Jewish people, not in order to have an excuse to indulge in things which are normally forbidden. The words כי תצא, "when you go out,⁠" are a reminder that although you depart from the normal rules of halachic restrictions when your life is at stake, למלחמה, your mind must concentrate only on the war, on the battle, not on what you consider the fringe benefits. The reason the Torah adds the words על איביך, "against your enemies,⁠" is to remind you that your enemies are God's enemies as we have been told by David in Psalms 139,21: "O Lord, You know I hate those who hate You, and I loathe Your adversaries.⁠" Your entire reason for going to war must be for this sole purpose. If that will be the case, then the Torah's assurance: "and the Lord your God will deliver them into your hand" will be fulfilled. From our verse (verse 1) you may deduce therefore that unless your motivation is the one the Torah expects of you, your success will not be assured.
ושבית שביו, "and you take a prisoner.⁠" This is a commandment, as otherwise you create the impression that you belittle gifts God gives you. Alternatively, the Torah emphasizes the negative when writing the positive, i.e. you are forbidden to marry such an attractive Gentile female unless she has first been your captive. Under no circumstances must you exploit the Torah's permission to wed such a prisoner by engaging in the pursuit of a woman who catches your fancy with the intention of making her your wife or your concubine if she had not previously happened to be your captive. This is the reason that the Torah writes the sequence ושבית שביו וראית בשביה, "if you have taken a prisoner and then you see amongst the prisoners, etc.⁠" The reason the Torah wrote שביו, "its prisoner,⁠" instead of simply אותו, "it,⁠" is because (according to Sifri) we are not speaking about a defensive war but about a war of acquisition, (authorised by God, i.e. the High Priest) and the Torah wishes to include permission to take captive even a Canaanite of the seven nations who would have had to be executed had the Torah spoken about the war when the Israelites captured the Holy Land under the leadership of Joshua. In other words, although such a person would have been killed if she had been encountered in Joshua's wars of conquest, the fact that she was captured outside the boundaries of ארץ ישראל saved her life.
Another thing the Torah has in mind by writing "and He delivers them into your hands,⁠" following it up with "and you capture its prisoner,⁠" is to limit your authority over human life. Once you have captured a prisoner you are not free to kill him or her unless the Torah had commanded this such as in 20,16 "you must not let anyone survive.⁠" The source for this limitation on your powers as a captor is the reminder that God delivers your enemy into your hands, you did not achieve victory by your own prowess.
כי תצא למלחמה – במלחמת הרשות הכתוב מדבר. והנה כל הפסוק הזה ושלאחריו הוא מן התנאי, יאמר כאשר תצא למלחמה וכו׳ וראית בשביה וכו׳ ולקחת לך לאשה, אז והבאתה וכו׳:
ושבית שביו – שבי ממנו, ולפי שעל הרוב יורה הכנוי על הקנין, לכן סמכו רבותינו ז״ל עליו לומר לרבות כנענים שבתוכה ואעפ״י שהם משבעה אומות:
כי תצא
פרשת שופטים עסקה בהוראות המסדירות את ענייניה הכלליים של האומה, ושהיו נדרשות עתה כשהאומה עומדת להתיישב כמדינה על אדמתה. פרשת כי תצא מפרטת קבוצות נוספות של מצוות שנועדו להסדיר יחסים פרטיים כגון חיי משפחה ועסקי ממון. התפזרותו הקרובה של ישראל בארץ ותחילת חייו כעם במדינתו, עשויים לתת הזדמנות לפריצות גדר רבות ושונות. לפיכך כאן במיוחד מדגיש הכתוב אותן הלכות שנועדו לקדם את הכבוד לתורת המשפט, החסד והקדושה המוסרית בקרב בניה של האומה, אשר יעמדו עתה ברשות עצמם. דגש מיוחד הושם על חיי המשפחה, היחסים בין המינים, יחסי אישות, יחסי ההורים לילדיהם והילדים להוריהם. מצד אחד, קרבתן של האוכלוסיות השכנות עלולה להשפיע לרעה דווקא על חיי המשפחה. מצד שני, משפחת ישראל, בייחוד בבחינותיה האזרחיות והמשפטיות, תוכל להתפתח לקראת מימוש מלא רק לאחר שסיפוק צרכי המשפחה עבר מיד ההשגחה האלוקית הישירה לידי אבי המשפחה. כתוצאה מהתיישבות ישראל בארצו, תוטל עתה על האב האחריות הישירה לפרנס את אשתו וילדיו.
קבוצות מצוות אלה פותחות בדין יפת תואר. כדרך שפרשת משפטים פותחת בדין עבריין שנמכר ובדין בת עניים שנמכרה (שמות כא, ב,ז), דינים המהווים דוגמא לזכויות האדם ולזכויות האיש והאישה בנישואיהם (עיין פירוש שם), כך פרשתנו – בנוגע לדרך בה נוהגים באישה שנשבתה במלחמה – מכריזה על הגנת צניעותה של האישה מפני התעללות חסרת מעצורים מצד תאוותיו של האיש.
כמו כן אנו מוצאים, שאזהרת ״לא תשחית״ הכללית (לעיל כ, יט ואילך), האוסרת כל השחתה שלא לצורך, וחובת הצניעות הכללית במילים ובמעשים – ״ונשמרת מכל דבר רע״, ״ולא יראה בך ערות דבר״ (להלן כג, י ואילך) – מודגמות על ידי הלכות הנוהגות במצבי מלחמה; שכן בעת מלחמה יש נטייה לתת יד חופשית לתאוות הרס ולפריקת עול מוסרית.
כל המצוות האלה באות לחייב את המצפון היהודי אפילו במצבים יוצאים מגדר הרגיל. על אחת כמה וכמה שהן נוהגות – ובמידה גדולה עוד יותר– בזמנים רגילים.
כי תצא – ״במלחמת הרשות הכתוב מדבר״ (ספרי); הכתוב איננו מדבר כאן על מלחמה לכיבוש ארץ ישראל (עיין פירוש לעיל כ, א).
על איביך – ״כנגד אויביך״ (ספרי). לשון ״על״ איננה מציינת פתיחה במלחמה ללא התגרות מצד האויב; מעשה כזה אינו עולה על דעת התורה. אלא היא מורה בדרך כלל על כוונה של איבה, על הכוונה לנצח [התורה מניחה שכאשר מתגרים בישראל, הוא ייצא למלחמה מתוך כוונה לנצח את האויב].
[א] כי תצא – מלת כי יציין את הרשות כמ״ש בזה בהתוה״מ ויקרא (סי׳ יב) שעל מלחמת חובה היל״ל בצאתך למלחמה וגם שאיך אמר ושבית שביו הלא מוזהר בלא תחיה כל נשמה, ומ״ש על אויביך כי לא תעשה מלחמת הרשות כנגד עמים שאתה בשלום עמהם רק כנגד אויבים, וכן אמר בפרשת שופטים כ״פ, ומ״ש אם עשית כל האמור בענין היינו כל מה שנצטוו בפרשת שופטים לעשות בעת מלחמת רשות:
[ב] ושבית שביו – כבר בארתי ויקרא (סי׳ י״ג) שכ״מ שבא שם הפעולה נוסף על הפעל יש בו דרוש, כי מושג השם שמשמע שכבר היא שבי סותר אל מושג הפעל ושבית שמציין שעוסק בפעולה, וע״כ דרשו מ״ש וישב ממנו שבי ששבו שפחה אחת ר״ל שכבר הי׳ שבי, וכן פה פי׳ שתשבה מה ששבה הוא מן הכנענים ומלמד שהכנענים שבחו״ל אם חוזרים בתשובה מקבלים אותם כדעת ר״ש כמ״ש בסוטה (דף לה ע״ב), וכבר למד בפרשת שופטים (סי׳ קכ״ג) ממ״ש למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות שאם חוזרים בתשובה מקבלים אותם וזה נאמר גם כן בסוטה שם אליבא דר״ש ועיין בתוס׳ שם ואכמ״ל בזה:
כי תצא למלחמה על אויביך: בפרשה הקודמת למדנו שני אופני מלחמות, א׳, מלחמת תנופה שיוצאים במחנה מול מחנה, ובזה כתיב (לעיל כ,א) ״כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס וגו׳⁠ ⁠⁠״. ב׳, מצור על עיר, ובזה כתיב (שם פסוק ט׳) ״כי תצור על עיר״. ומדכתיב כאן ״כי תצא למלחמה על אויבך״ מבואר דמיירי באופן הראשון. ולא כמו שכתב הראב״ע 1.
מעתה יש להבין, דלפי הנראה ענין פרשה זו שייכת יותר במלחמת מצור על עיר מלאה אנשים ונשים, וכשנפתחה רואה אשה יפת תואר, מה-שאין-כן כשיוצאים במלחמה בשדה מה לנשים שם2?! אבל כבר ביארנו בספר בראשית (יד,טז)3 שדרכם היה באומות העולם, בעת שיוצאים בחורים למלחמה יוצאות גם כן נשים יפות מקושטות ועומדות לינשא, ומי בחור שמזדרז במלחמה ורוח גבורה נוססה בו, קופצות עליו הנשים היפות, ועל פי זה מתחרים הבחורים בעוז4 {ולפי דברינו אין יוצאות למלחמה אלא פנויות העומדות לינשא, ולא נשואות5, והכי מוכח בבראשית שם}. והיינו דכתיב ״שמלת שביה״, ומשמעות ״שמלה״ בכל מקום6 בגד חשוב7, כמו (רות ג,ג) ״ושמת שמלותיך עליך״. ומשום שהיו מתקשטות, כשלוקחים אותן בשביה נמצאו בקישוטן. מה שאין כן במלחמת מצור ואין הבחורים עושים מלחמה ודבר גבורה8, ומה להנשים להתקשט אז בשעת השבי.
ונתנו ה׳ אלהיך בידך:⁠9 לאחר גמר המלחמה וכבר עברה עת הסכנה10. מה שאין כן כשעוד המלחמה לפניהם אלא מכל מקום הוא שובה כמה אנשים ונשים, אז מחוייב האדם להסיח דעת מדברי אישות, כמו שכתב הרמב״ם הלכות מלכים פרק ז׳ הלכה ט״ו11.
1. זה לשונו: זו הפרשה דבקה עם ״כי תצור אל עיר״ (לעיל כ,יט), ונכנסה ביניהם פרשת עגלה ערופה בעבור החלל הנמצא בארץ ישראל, ולא כן חוצה לארץ (אין דין עגלה ערופה בחו״ל), ואף כי במלחמה (כשבני אדם מורגלים ברציחות, אז אפילו בא״י אינו נוהג). כלומר, הטעם שנכנסה פרשת עגלה ערופה ביניהם כדי ללמדנו שעגלה ערופה אינה נוהגת בזמן מלחמה, ודבר זה נלמד מזה ששתי הפרשיות ה׳עוטפות׳ את פרשת עגלה ערופה מדגישות ״כי תצא למלחמה״, משמע שפרשת עגלה ערופה שלא הוזכרה בה מלחמה אין נוהגת בזמן מלחמה. ולענ״ד אין הכרח לומר בדברי הראב״ע כהבנת רבינו, כי כל מה שהראב״ע התכוון הוא להסביר מדוע פרשתנו מתחילה בענין מלחמה, ועל כך הסביר בגלל הסמיכות שלה לפרשת ״כי תצור אל עיר״, ודרך אגב הסביר מדוע פרשת עגלה ערופה הפרידה ביניהם, וכדרכו בכל חומש דברים להסביר את סמיכות הפרשיות והעניינים. (יתכן גם שרצה להוכיח מקשר זה בין הפרשיות שמדובר כאן במלחמת רשות, וכפי שהביא רש״י).
2. אך רש״י בעקבות חז״ל בספרי הסביר זאת בפסוק י״ג בד״ה והסירה את שמלת שביה ׳שהגויים, בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם׳. וז״ל הרמב״ן: שהגויים ארורים הם, בנותיהם מתקשטות במלחמה כדי לזנות אחריהן (וכן הוא לשון הספרי). אך גם רש״י וגם הרמב״ן לא הסבירו לנו איזה תועלת וענין יש לגויים לעשות זאת בעת המלחמה. רבינו מבאר את הענין.
3. על הפסוק ״וישב את כל הרכוש... וגם את הנשים ואת העם״.
4. בעוד אפשר לפרש את מאמר חז״ל ׳להזנות אחרים עמהן׳ שהכוונה להזנות את בחורי הצד השני, ובזה להחליש זאת כותם הצבאי, רבינו מפרש על חיילי הצבא עצמו. יצויין כי גם חז״ל בספרי ובעקבותיהם רש״י לפסוקנו מדייקים את הענין מהשמוש בלשון ״שמלה״ כפי שמבאר רבינו להלן. בדומה לרבינו מבאר את הספרי בעל ׳תורה תמימה׳ (סעיף פ״א), וזה לשונו: כדי לזרז את הגברים ברוח גבורה במלחמה. שכל מי שמזדרז במלחמה היו קופצות להינשא לו...
5. לא כדרשת חז״ל (ספרי כאן) ״אשת״ – אפילו אשת איש (ועיין להלן פירוש רבינו לפסוק י״א).
6. עיין בראשית לה,ב. לז,לד. שמות יט,י.
7. ואמנם, כאמור לעיל, דרשת חז״ל כתובה על יסוד המלה ״שמלה״. וכך כותב המלב״ים: ... ״שמלה״... על שמלה חשובה... (עכ״ל). וכן בעל ׳תורה תמימה׳ (שם): ... ומסמיך זה על המלה ״שמלה״ שמורה מכל מקום על בגדים חשובים ונאים, וכמו (רות ג,ג) ״ושמת שמלותיך עליך״, ואמרו חז״ל (שבת קיג,ב) ׳אלו בגדי שבת ויום טוב׳.
8. כי אם עוסקים באכיפת המצור.
9. משמע רק כשהסתיימה כבר המלחמה.
10. וכן ׳במשך חכמה׳: נראה דהוא תנאי בהיתר יפת תואר, שדוקא אם ה׳ נותן האויב ביד ישראל... אז יוכל לעכבה בעל כרחה (עכ״ל). כך שרבינו וה׳משך חכמה׳ מפרשים לא אליבא דחז״ל בספרי (אך גם לא בסתירה אלהם) הרואים במלים אלה הבטחה ׳אם עשית כל האמור בענין, סוף שה׳ ייתנו בידך׳. ורבינו בפירושו לספרי מסביר כי: לא רצה התנא (דספרי) לומר (כמו שרבינו למד על פי הפשט שזה תנאי)... כיון ד׳כנגד יצר הרע דיברה תורה׳, כדאיתא בקידושין (כא,ב), לכן דריש ׳אם עשית׳, וזהו הבטחה ולא תנאי (עכ״ל).
11. ... ׳ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו׳... אולם בעל ׳משך חכמה׳ נותן טעם אחר לתנאי, וזה לשונו: אבל בדרך המלחמות שאלו שובים מהם, והאויב שובה מהם, והדרך... שמחליפים שבויים... יתכן כי עבור יפת תואר שמגיירה ונושא אותה לאשה בעל כרחה, יעכבו ישראל חשוב ונכבד... (עכ״ל). ויש לחקור, מה יהיה הדין לאחר גמר המלחמה, במקרה שעם ישראל הפסיד במלחמה ונסוג, אך לקח עמו כמה שבויים, האם יהיה מותר ביפת תואר.
כי תצא – הלשון ״כי״ מורה שבמלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו ששנינו בספרי, וכמו למעלה כ׳:א׳ (ראה פירושנו שם). פרשה זאת מתייחסת למה שנאמר למעלה כ׳:י״ד, שהורשינו לשבות את הנשים והטף במלחמה וכאן בא הכתוב ללמדך כיצד אתה עושה ואתה רשאי לקיים מהן אישות (כמו שאמרו במכילתא — מדרש תנאים 127).
על אויביך – לשון רבים, ללמדנו שדין זה נוהג בכל אויבינו שבחוצה לארץ, ללא הבדל.
ונתנו, שביו – שוב חוזר הכתוב לדון במקרה היחיד.
ונתנו ה׳ אלהיך בידיך ושבית שביו – נראה דהוא תנאי בהיתר יפת תאר, שדוקא אם ה׳ נותן האויב ביד ישראל, אבל כדרך המלחמות שאלו שובין מהם והאויב שובה מהם, והדרך כשעושים שלום או בתוך המלחמה מחליפין השבויים שאינן נאותין עוד למלחמה, אם כן יתכן, כי עבור היפ״ת שמגיירה ונושאה לאשה בעל כרחה יעכבו ישראל חשוב ונכבד ע״ז לא הותרה היפת תואר, רק באופן שנתנו ה׳ להאויב בידיך, אז יוכל לעכבה בעל כרחה. ודו״ק.
כי תצא למלחמה – מלמד שבמלחמת הרשות הכתוב מדבר1 (ספרי).
ושבית שביו – לרבות כנענים שבחוץ לארץ שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותן.⁠2 (סוטה ל״ה:)
1. עיין בסוטה ל״ה סוף ע״ב פירש״י דלשון כי תצא משמע כשתעלה על דעתך לצאת, עכ״ל. וזה דורש באור, ויתבאר עפ״י מ״ש במ״ר פ׳ צו פ״ט כל המצות כתוב בהן כי תראה כי תפגע כי יקרא, אם באת מצוה לידך אתה זקוק לעשותה ואם לאו אי אתה זקוק לעשותה, ע״כ. הרי מבואר דהלשון כי מורה על רשות, והוא הדין הכא, ומלחמת רשות נקראת כל מלחמה שתכליתה רק להרחיב גבולי א״י, לאפוקי מלחמה בשבע אומות ובעמלק וכש״כ מלחמות יהושע לכבוש א״י שמלחמת מצוה הם, ועיין בסוטה מ״ד ב׳.
2. לשון זה מיותר כאן ובא לרבות להתיר כנענים שבחו״ל, כדמפרש, לשון רש״י, ואפשר עוד לפרש דהלשון ושבית שביו משמע שתשבה מה שהוא כבר שבוי, והיינו מה ששבה אויבך מן הכנענים, וא״כ השבי שבזה הוא של הכנענים, ומבואר בפרשה שאחרי שנתגיירה תהיה לך לאשה, ולפי״ז ממילא מבואר שהכנענים שבחו״ל אם חוזרין בתשובה מקבלין אותן.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודהדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144