×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ו) וַהֲבֵאתֶ֣ם שָׁ֗מָּה עֹלֹֽתֵיכֶם֙ וְזִבְחֵיכֶ֔ם וְאֵת֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְאֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יֶדְכֶ֑ם וְנִדְרֵיכֶם֙ וְנִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְכֹרֹ֥ת בְּקַרְכֶ֖ם וְצֹאנְכֶֽם׃
And there you shall bring your burnt offerings, and your sacrifices, and your tithes, and the wave offering of your hand, and your vows, and your freewill offerings, and the firstborn of your herd and of your flock.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״בתורה תמימהעודהכל
[פיסקא סג]
ובאת שמה והבאתם שמה – למה נאמר לפי שנאמר (ויקרא כ״ג:ל״ז) אלה מועדי ה׳ אשר תקראו אותם מקראי קודש להקריב אשה לה׳ דבר יום ביומו.
יכול אין ליקרב ברגל אלא קרבנות רגל בלבד מנין לקרבנות צבור שהוקדשו לפני הרגל שיבואו ברגל וקרבנות היחיד שהוקדשו לפני הרגל שיבאו ברגל ושהוקדשו ברגל שיבואו ברגל תלמוד לומר (ויקרא כ״ג:ל״ח) ומלבד מתנותיכם ומלבד כל נדריכם ומלבד כל נדבותיכם אשר תתנו לה׳ לרבות עופות ומנחות להתיר שכולם יבואו ברגל.
יכול רשות תלמוד לומר (במדבר כ״ט:ל״ט) אלה תעשו לה׳ במועדיכם אם להתיר כבר התיר אם כן למה נאמר אלה תעשו לה׳ במועדיכם לקבעם שכולם יבאו ברגל.
יכול באיזה רגל שירצה תלמוד לומר ובאת שמה והבאתם שמה אם להתיר כבר התיר אם לקבוע כבר קבע אם כן למה נאמר ובאת שמה והבאתם שמה לקבעם חובה שלא יבואו אלא ברגל ראשון שפגע בו.
יכול אם עבר רגל אחד ולא הביא יהא עובר עליו משום בל תאחר תלמוד לומר אלה תעשו לה׳ במועדיכם הא אין עובר עליו משום בל תאחר עד שיעברו עליו רגלי שנה כולה.
עולותיכם – עולת יחיד ועולת צבור.
וזבחיכם – זבחי שלמי יחיד וזבחי שלמי צבור.
מעשרותיכם – רבי עקיבה אומר בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה.
ותרומת ידכם – אלו הבכורים כענין שנאמר (דברים כ״ו:ד׳) ולקח הכהן הטנא מידך.
ובכורות – זה הבכור.
בקרכם וצאנכם – אלו חטאות ואשמות.
סליק פיסקא
[Piska 63]
"and you shall come there … (6) and you shall bring there": Why is this stated (i.e., it is essentially stated elsewhere). Because it is written (Vayikra 23:37) "These are the festivals of the Lord, which you shall call holy callings to present a fire-offering to the Lord, a burnt-offering and a meal-offering, sacrifice and drink-offerings, the thing of the day in its day.⁠"
I might think that the only things sacrificed on a festival are the sacrifices of the festival alone. Whence are derived for inclusion communal offerings, and individual offerings dedicated before the festival and on the festival itself? From (Ibid. 38) "aside from your gifts and aside from all your vows and aside from all your gift-offerings that you give to the Lord" — to include birds and meal-offerings, all of which are sacrificed on the festival.
I might think that this is optional; it is, therefore, written (Bemidbar 29:39) "These shall you offer to the Lord on your festivals.⁠" If to permit them, they have already been permitted. If so, why is it written "These shall you offer to the Lord on your festivals"? To make them mandatory, that all are to be sacrificed on the festival.
I might think, on any festival that they desire; it is, therefore, written (here) "and you shall come there … and you shall bring there.⁠" If to permit them, they have already been permitted. If to make them mandatory, they have already been made mandatory. If so, why is it written "and you shall come there … and you shall bring there'? To make them mandatory on the first fixed festival that presents itself.
I might think that if one festival passed and he did not bring it he is in transgression of (Ibid. 23:22) "You shall not delay to pay it"; it is, therefore, written "These shall you offer to the Lord on your festivals" — he is not in transgression thereof until all the festivals of the year have passed.
"your burnt-offerings": both individual and communal burnt-offerings.
"your sacrifices": both individual and communal peace-offerings.
"your tithes": R. Akiva says: Scripture speaks of two tithes, the grain tithe and the animal tithe.
"and the offering of your hands": These are bikkurim, as it is written (Ibid. 26:4) "and the Cohein shall take the basket from your hands and he shall place it before the altar of the Lord your G-d.⁠"
"and the bechoroth": the first-born.
"your cattle and your flocks": sin-offerings and guilt-offerings.
[End of Piska]
ובאת שמה והבאתם שמה למה נאמ׳ לפי שנ׳ (במדבר כ״ט:ל״ט) אלה תעשו לה׳ במ׳ יכול אין לי קרב ברגל אלא קרבנות רגל בלבד מנ׳ לקרבנות צבור שהוקדשו לפני הרגל שיבאו ברגל וקורבנות היחיד שהוקדשו לפני הרגל שיבואו ברגל ושהוקדשו ברגל שיבואו ברגל ת״ל אלה תעשו לה׳ במ׳ לרבות עופות ומנחות להתיר שכולן יבואו ברגל יכול רשות ת״ל אלה תעשו לה׳ במ׳ אם התיר כבר התיר אם כן למה נאמ׳ אלה תעשו לה׳ במ׳ לקבעם שיבואו כולם ברגל יכול באיזה רגל שירצה ת״ל ובאת שמה והבא׳ שמ׳ אם להתיר כבר התיר אם לקבוע כבר קבע אם כן למה נאמ׳ ובאת שמ׳ והב׳ שמ׳ לקבעם חובה שלא יבואו אלא ברגל הראשון שפגע בו יכול אם עבר רגל אחד ולא הביא יהא עובר עליו משום בל תאחר ת״ל אלה תעש׳ לה׳ במ׳ הא אין עובר עליו משום בל תאחר עד שיעבורו עליו רגלי שנה כולה:
עלתיכם עולת יחיד ועולת צבור:
וזבחיכם זבחי שלמי יחיד וזבחי שלמי צבור:
ואת מעש׳ ר׳ עקיבה אומ׳ בשני מעשרות הכת׳ מדבר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה:
ואת תרומת יד׳ אלו הבכורים כענין שנ׳ (דברים כ״ו:ד׳) ולקח הכהן טנא מיד׳:
ובכרת זה הבכור:
בקרכם וצא׳ אלו חטאות ואשמות:
וְתַיְתוֹן לְתַמָּן עֲלָוָתְכוֹן וְנִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן וְיָת מַעְשְׂרֵיכוֹן וְיָת אַפְרָשׁוּת יַדְכוֹן וְנִדְרֵיכוֹן וְנִדְבָתְכוֹן וּבְכוֹרֵי תוֹרֵיכוֹן וְעָנְכוֹן.
and there come to offer there your burnt offerings, your holy sacrifices, your tenths, and the separations of your hands, your vows and freewill gifts, and the firstlings of your oxen and sheep.
ותיתוןא לתמן ית עלוותכון ונכסתב קודשיכון וית מעשרכוןג וית אפרשות ידיכון ונדריכון ונדב⁠(ד){ת}⁠יכוןד ובכורי תוריכון ודע⁠(י)⁠ניכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותיתון״) גם נוסח חילופי: ״ותיעלון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ונכסת״) גם נוסח חילופי: ״ונכיסת״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מעשרכון״) גם נוסח חילופי: ״{מעש}⁠רתכון״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ונדב⁠(ד){ת}⁠יכון״) גם נוסח חילופי: ״ונסיבתכון״.
ותייתון תמן עלוותכון וניכסת קודשיכון וית מעשרתכון וית אפרשות ידיכון ונדריכון וניסבתיכון ובכורי תוריכון ועניכון.
and bring your sacrifices and consecrated oblations, your tithes, the separation of your hands, your vows, your voluntary offerings, and the firstlings of your herds and flocks.
עולותיכם וזבחיכם1עולותיכם אלו עולות ראייה, שנאמר ולא יראו פני ריקם (שמות כ״ג:ט״ו).
וזבחיכם – אלו שלמי חגיגה.
מעשרותיכם – אלו מעשר בקר וצאן ומעשר שני של דגן ותירוש ויצהר.
ואת תרומת ידכם – אלו ביכורים. נדריכם ונדבותיכם שיהיו כל נדרים ונדבות הקדש. 2ומה בין נדר לנדבה, נדר האומר הרי עלי עולה, לפיכך נדר חייב באחריותה אם נגנבה או מתה או אבדה נדבה מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה, וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא.
ובכורות בקרכם – בכורות ותמימים שהיו לכהנים.
1. עולותיכם אלו עולות ראייה כו׳ אלו שלמי חגיגה. עיין ספרי ראה פיסקא ס״ח.
2. בין נדר לנדבה כו׳. מגילה ח׳ ע״א, ר״ה ו׳ ע״א.
פַתַּחמִלֻוןַ אִלַיְהִ צַוַאעִדַכֻּם וַדַ׳בַּאאִחַכֻּם וַעֻשֻׁורַכֻּם וַרַפַאאִעַכֻּם וַנַדבַּכֻּם וַתַּבַּרֻּעַכֻּם וַבֻּכֻּורַ בַּקַרִכֻּם וַגַ׳נַמִכֻּם
אזי תשאו אליו את עולותכם ואת-זבחיכם ומעשרותיכם ותרומותיכם ונדבותיכם ובכורות הבקר והצאן שלכם.
וזבחיכם – שלמים של חובה.
מעשרותיכם – מעשר בהמה ומעשר שיני, לאכול לפנים מן החומה.
תרומת ידכם – אלו בכורים, שנאמר בהןא ׳יד׳: ולקח הכהן הטנא מידך (דברים כ״ו:ד׳).
ובכרת בקרכם – לתתם לכהנים, ויקריבום שם.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, דפוס רומא: ״בהם״. בכ״י לונדון 26917 חסר: ״בהן יד״. בדפוסי שונצינו, סביונטה חסר: ״יד״, וכתוב רק: ״בהם״.
וזבחיהם AND YOUR SACRIFICES – Obligatory feast-offerings (cf. Sifre Devarim 63:7)
מעשרתיכם [THERE YOU SHALL BRING] YOUR TITHES – i.e. both the tithe of the cattle and the second tithe, in order to consume them within the wall(cf. Sifre Devarim 63:8).
תרומת ידכם THE HEAVE-OFFERING OF YOUR HAND – These are the first-fruits of which it is said, "And the priest shall take the basket out of your hand" (Devarim 26:4) (cf. Sifre Devarim 63:9).
ובכרת בקרכם AND THE FIRSTLINGS OF YOUR HERD – in order to give them to the priest that he may offer them there.
מעשרותיכם – מעשר בהמה ומעשר שני, לאכול לפנים מן המחיצה. ואת תרומת ידכם – אלו הבכורים, שנאמר: ולקח הכהן הטנא מידך (דברים כ״ו:ד׳). לשון רבינו שלמה כדבריא רבותינו (ספרי דברים י״ב:ו׳).
ועל דרך הפשט: יזכיר הכתוב העולות והזבחים שחייב לאכלם שם במחיצה לפני השם, והזכיר גם כן שיביא שם המעשר והתרומה שיתן אותם לכהנים וללויים משרתי המקדש, וישמחו גם הם עמכם ועם בתיכם, כענין שנאמר: הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר י״י צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די (מלאכי ג׳:י׳). וכן יסדו בבית שני בתרומה ובתרומת המעשר שיביאום למקדש, שנאמר: ואת ראשית עריסותינו ותרומותינו ופרי כל עץ תירוש ויצהר נביא לכהנים אל לשכות בית אלהינו (נחמיה י׳:ל״ח), ונאמר: לבית אלהינו אל הלשכות לבית האוצר (נחמיה י׳:ל״ט).
וטעם: תרומת ידכםב – מפני שהתרומה לא נתנה בה התורה שיעור, אבל היא כאשר תרים ידו.
וכן מה שאמר: לא תוכל לאכול בשעריך (דברים י״ב:י״ז) – יזהיר על הישראלי שלא יאכל בשעריו המעשר והבכורות והנדרים והתרומה, וחזר והפריש ביניהם: כי אם לפני י״י אלהיךג תאכלנו אתה ובנך ובתך (דברים י״ב:י״ח) – הנאכל לכם, והלוי אשר בשעריך (דברים י״ב:י״ח) – יאכל שם בשערים הראוי אליו, כמו שנאמר בהם: ואכלתם אותו בכל מקום (במדבר י״ח:ל״א), ויקצר הכתוב בדברים המפורשים במקום אחר.
ואני סובר בפשוטו של מקרא זה כי תרומת ידכם – מה שירים אדם לי״י מכספו ומזהבו לעשות אותו קרבן עולה או זבח. והזכיר בקרבן שלשת מינים: הנדרים – אשר הם: הרי עלי קרבן שור או כשב או עז, והנדבה – אשר יאמר בשור ושה: הרי זו עולה או שלמים ואביא אותה למקדש, והתרומה – אשר ירים מכל אשר לו כסף או זהב, או שהביא בהמתו חולין לעזרה ויאמר לכהנים: הרי זו מידי לשם. והוא מלשון: כל מרים תרומת כסף ונחשת הביאו את תרומת י״י (שמות ל״ה:כ״ד), וכן: כל תרומות הקדשים אשר ירימו בני ישראל לי״י (במדבר י״ח:י״ט) – קרבנות הם.⁠ד וכן אמר בשקלים: מחצית השקל תרומה לי״י (שמות ל׳:י״ג) – והם לקרבנות. כי כל מה שירים אדם לי״י מכל אשר לו, בין לקרבנות, בין לבדק הבית, כענין: ויקחו לי תרומה (שמות כ״ה:ב׳), בין לכהנים משרתי השם, הכל יקרא תרומה, כענין שכתוב במכס: ונתת לאלעזר הכהן תרומת י״י (במדבר ל״א:כ״ט) – והיו חוליםה גמורים בידו. וכן: ואשקלהו את הכסף ואת הזהב ואת הכלים תרומת בית אלהינו ההרימוז המלך ויועציו (עזרא ח׳:כ״ה). ולא אמר הכתוב: תרומותיכם, שלא נטעה בתרומת הכהנים אבל אמר: תרומת ידכם, מה שתרימו ברצונכם מן הבא בידכם.
והנה כל הנזכרים בכאן חייבים במחיצה כי פירוש מעשרותיכם – מעשר בהמה ומעשר שני הנאכלים לפני השם, כי מעשר ראשון מעשר הלויים, ומעשר עני להם הוא.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בדפוס ליסבון: ״מדברי״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ידיכם״.
ג. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137. בכ״י פולדה 2 חסר: ״אלהיך״.
ד. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נתחברו למלה אחת: ״קרבנותיהם״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, והשוו רש״י במדבר י״ח:ל׳. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון: ״חולין״.
ו. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, דפוס רומא נוסף כאן: ״לו״ (אולי בהשפעת ירמיהו ל״ב:ט׳). בפסוק נוסף כאן: ״להם״.
ז. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, פריס 222: ״החרימו״.
YOUR TITHES — "the tithe of cattle and the Second Tithe which are to be eaten within the wall [of Jerusalem]. AND HEAVE-OFFERING OF YOUR HAND — these are the first-fruits of which it is said, And the priest shall take the basket out of thy hand. "1 This is Rashi's language quoting the words of our Rabbis.⁠2
In line with the plain meaning of Scripture the verse mentions the burnt-offerings, and the sacrifices that he is obligated to eat there within the boundary [of Jerusalem] before the Eternal.⁠3 It mentions also that he is to bring there the tithe and the heave-offering to give them to the priests and Levites who are the ministers of the Sanctuary so that they too, rejoice with you and your families, as it says, Bring ye the whole tithe into the store-house, that there be food in My house, and try Me now herewith, saith the Eternal of hosts, if I will not open you the windows of heaven, and pour you out a blessing, that there shall be more than enough.⁠4 And so indeed [the prophets and leaders] established an ordinance during the Second Temple concerning the heave-offering and the heave-offering of the tithe5 that the people bring them to the Sanctuary, as it is said, and that we should bring the first of our dough, and our heave-offerings, and the fruit of all manner of trees, the wine and the oil, unto the priests, to the chambers of the House of our G-d,⁠6 and it is further said, [and the Levites shall bring up the tithe of the tithes] unto the House of our G-d, to the chambers, into the treasure-house.⁠7
And the meaning of the expression and heave-offering of your hand is [in line with the simple meaning of Scripture a reference to the heave-offering and not to the first-fruits] because the Torah has set no fixed measure for the heave-offering [which the Israelite gives to the priest]; rather it consists of whatever his hand sets aside [for the priest]. Similarly, that which is said, Thou mayest not eat within thy gates the tithe of thy corn etc. or the heave-offering of thine hand8 reminds the Israelite that he is not to eat in his own city the tithe, the firstlings, the vow-offerings, or the heave-offering. And then the verse proceeds to distinguish between them, but thou shalt eat them before the Eternal thy G-d etc. thou, and thy son, and thy daughter9 whatever may be eaten by you [i.e., the Second Tithe]; and the Levite that is within thy gates10 shall eat there in your gates [i.e., outside Jerusalem] what is due him [i.e., the First Tithe] as it is stated concerning them, And ye may eat in every place.⁠11 Scripture thus abbreviates concerning matters that are explained elsewhere.
And I am further of the opinion regarding the plain meaning of this verse that the expression [in the verse before us] heave-offering of your hand denotes that which a person lifts up to the Eternal of his silver and gold to buy with it a burnt-offering or a [peace-]offering. And [the verse before us] mentions three kinds of offerings: the vow-offerings which are [assumed as obligations when a person says], "I pledge myself to bring an offering of a bullock, or a sheep, or a goat: "12 the freewill-offering when he says of a bullock or sheep, "This shall be a burnt-offering and I will bring it to the Sanctuary,⁠" and terumah (the donation) which he lifts up, silver or gold from anything he has, or when he brings his unconsecrated animal to the Sanctuary Court and says to the priests, "This is [given] from my possession to G-d,⁠" similar in expression to the verse, Every one that 'meirim terumath' (did lift up an offering) of silver and brass, brought the Eternal's offering.⁠13 So also, All 'terumoth' of the holy things, which the children of Israel offer unto the Eternal14 denotes "the offerings" [as explained above rather than, the heave-offering]. Similarly He states with reference to the shekels, half a shekel after the shekel of the Sanctuary etc. half a shekel for 'terumah' (an offering) to the Eternal,⁠15 these to be used for buying the communal offerings,⁠16 for whatever a person lifts up to G-d from whatever is his own — whether for offerings or for Temple maintenance, as it is stated, and they take for Me 'terumah' (an offering);⁠17 or for the priests, the ministers of the Eternal18 — it is all called terumah. This is similar to what is written concerning the tax, and thou shalt give it unto Eleazar the priest as 'terumath Hashem' (a portion set apart for the Eternal),⁠19 which remained entirely unconsecrated in Eleazar's possession [thus proving that terumah need not refer exclusively to the priestly tithe]. A similar usage [of the term terumah is found in the following verse]: And I weighed unto them the silver, and the gold, and the vessels, even 'terumath' (the donation for) the House of our G-d, which the king, and his counsellors had offered.⁠20 Now Scripture [here in the verse before us] does not state "your heave-offerings,⁠" so that we should not mistake it to mean the heave-offering given to the priests [from the produce of the field]; instead it says, the heave-offering of your hand, what you set aside as a freewill offering from what has become your property. Now all things mentioned here must be consumed within a certain location,⁠21 for the expression your tithes denotes the tithe of cattle and the Second Tithe which are eaten before the Eternal [i.e., within the wall of the city of Jerusalem]. However, the First Tithe is the tithe of the Levites, and the Poorman's Tithe belongs to them [the poor; and are the personal property of the recipients and may be eaten anywhere].
1. Further, 26:4.
2. Sifre, R'eih 63.
3. (7): And there ye shall eat before the Eternal.
4. Malachi 3:10. The heave-offering (terumah) is given to the priest, the First Tithe (ma'aseir rishon) to the Levite. The Levite in turn sets aside a tenth of that tithe for the priest, which is called "the heave-offering of the tithe" (terumath ma'aseir). It is also referred to as "the tithe of the tithe.⁠"
5. Malachi 3:10. The heave-offering (terumah) is given to the priest, the First Tithe (ma'aseir rishon) to the Levite. The Levite in turn sets aside a tenth of that tithe for the priest, which is called "the heave-offering of the tithe" (terumath ma'aseir). It is also referred to as "the tithe of the tithe.⁠"
6. Nehemiah 10:38.
7. Ibid., (39).
8. Further, (17). Now, in view of the fact that the First Tithe and the heave-offering may be eaten everywhere, the Rabbis apply this verse — which prohibits eating them outside Jerusalem — to the eating of unredeemed Second Tithes outside Jerusalem, and to a priest's eating of first-fruits outside Jerusalem (Makkoth 18a); see also "The Commandments,⁠" Vol. II, pp. 131-140, for various prohibitions included in this verse. Thus here again the heave-offering of thine hand is interpreted as referring to the first-fruits, as explained by Rashi in the verse before us. In line with the plain meaning of Scripture as explained by Ramban, however, the verse is a reminder to the Israelite etc.
9. Ibid., (18).
10. Ibid., (18).
11. Numbers 18:31.
12. Leviticus 22:27. See Ramban there on Verses 18 and 23.
13. Exodus 35:24.
14. Numbers 18:19.
15. Exodus 30:13.
16. This is further proof that the word terumah is not limited to the heave-offering given to the priest from the produce of the field, but that it may also signify any donation or offering that a person gives to the Sanctuary. The expression in the verse before us heave-offering of your hand thus denotes the setting aside of any valuables for a sacred purpose.
17. Ibid., 25:2. In this case the word terumah denotes "something set apart" for the construction of the Tabernacle.
18. Joel 2:17.
19. Numbers 31:29.
20. Ezra 8:25.
21. In this concluding sentence Ramban reiterates the central theme of his interpretation — that the entire verse refers to categories that require consumption within the wall of Jerusalem. Thus the tithes refers to the Second Tithe and the tithe of cattle, and heave-offering of your hand denotes the donations for the offerings which also require a certain location where they may be eaten — the holiest offerings within the Sanctuary Court, and those of lesser holiness within the city of Jerusalem.
מעשרותיכם – פירש״י מעשר שני ומעשר בהמה לאכול לפנים מן המחיצה ותרומת ידכם אלו הביכורים. וכתב הרמב״ן כך הוא דעת רבותינו ועל דרך הפשט הזכיר העולות והזבחים שחייב לאוכלם שם לפני י״י והזכיר גם כן שיביא שם המעשר והתרומה שיתן אותם לכהנים וללויים משרתי ה׳ וישמחו גם הם עמכם ועם בתיכם ופי׳ תרומת ידכם מפני שהתרומה לא נתנה בה התורה שיעור אבל היא כאשר תרים ידו. ואני סובר בפשוט של מקרא זה כי תרומת ידכם הוא מה שהרים לשם מכספו וזהבו לעשות אותו קרבן עולה או זבח והזכיר בקרבן ג׳ מינים הנדרים אשר הם הרי עלי קרבן. והנדבה שהם הרי זו. והתרומה אשר ירים מכל אשר לו כסף או זהב או שהביא בהמתו חולין לעזרה ויאמר הרי זו מידי לשם והוא מלשון כל מרים תרומת כסף ונחושת וכן כל תרומות הקדשים אשר ירימו בני ישראל לשם קרבנות הם כי כל מה שירים אדם לשם מכל אשר לו בין לקרבנות בין לבדק הבית בין לכהנים הכל נקרא תרומה דכתיב ויקחו לי תרומה והוא לבדק הבית וכתב במכס ונתת לאלעזר הכהן תרומת ה׳ והוא חולין גמורין בידו. ולא אמר הכתו׳ תרומותיכם שלא נטעה בתרומת הכהנים אבל אמר תרומת ידכם מה שתרימו ברצונכם מן הבא בידכם. והנה כל הנזכרים כאן חייבין במחיצה כי פי׳ מעשרותיכם מעשר בהמה ומעשר שני הנאכלים לפני ד׳:
מעשרותיכם, "your tithes;⁠" according to Rashi the reference is to the "second" tithe, as well as the tithe of the newly born animals which needs to be consumed in Jeru-salem, (or its equivalent). The expression תרומת ידכם, refers to the first ripe fruit of the seven species for which the Land of Israel is especially famous.
Nachmanides writes that Rashi's commentary is indeed the view of our sages of old, (Sifri, 63) whereas the plain meaning of the text Moses mentions refers to the various sacrificial offerings which all need to be consumed within the holy precincts; having mentioned that requirement, Moses adds the various gifts intended for the priests and Levites, encouraging the Israelites to bring these to Jerusalem (or wherever the Temple stood at that time) in order to rejoice together with the priests and Levites who were found there in large numbers. These were not looked upon as poor people in need of a hand out, but as the people's representatives who performed the service in and around the Temple as delegates of the people at large. He explains the term תרומת ידכם, as an allusion to the generosity, ידכם, of the donor, seeing that as opposed to the tithes, the Torah had not mentioned how much of the harvest had to be reserved for the priest under the heading of תרומה, "heave offering.⁠"
Personally, (still Nachmanides writing) I feel that the term תרומת ידכם refers to free-willed gifts, or offerings on the altar, not connected to obligatory parts of the harvests that the Torah commanded to set aside for various members of the Jewish society. In connection with offerings for the altar, Moses mentions three separate categories, עולה, burnt offering, none of it being eaten by even the priests, זבח, meat-offerings, the major part of the animal being eaten by the donor, and נדר, or נדבה, different categories of vows that have to be fulfilled by a certain time in the holy precincts. The former was promised formally, using specific wording, giving the animal in question the same status as an obligatory offering, the latter was donated without the donor using predetermined language. (Not having said הרי עלי, "I am assuming the obligation of an offering", but having simply said: "this will be a free-willed offering.⁠") The תרומה that Moses speaks of does not refer to livestock, but to money or other chattels that the donor elevated to a degree of holiness by the manner in which he designated it for the Temple treasury. He may even bring an animal of his to the Temple and then proclaim: "this is a gift of mine to be used as the Temple treasurer sees fit.⁠" The wording תרומה in this context reflects what we have read in Exodus 35,24 כל מרים תרומת כסף וגו', "every person who elevates a gift of silver, etc.⁠" As long as this gift had been under the control of the donor it had not yet become sanctified at all. What the returning soldiers handed over to Eleazar in Numbers 31,29 as donations from their loot is referred to as תרומה, although its ritual status was completely secular at the time. The reason why Moses did not refer to תרומותיכם, and said תרומת ידכם, was to prevent us erring and thinking that he referred to gifts which the donor had been obligated by the Torah to bring to the priest, although the size of that gift was at his discretion. The common denominator of all the various items mentioned in our verse was that they had to be present within the holy precincts of the Temple Mount.
עולותיכם וזבחיכם – ח׳ דברים מוזכרים כאן כנגד ח״פ לפני ה׳ דכתיב ברגל בפ׳ זו.
והבאתם שמה עולותיכם וגומ׳ – לפי שסמך זה אל אמרו ובאת שמה למדנו מזה שברגל הראשון שיבא שם יחוייב להביא שם קרבנותיו ונדריו שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם הם של יחיד או של צבור.
זבחיכם – הם זבחי שלמי צבור או זבחי שלמי יחיד.
מעשרותיכם – הם של יחיד. והם שני מעשרות שהם נאכלים שם לבעלים אחד מעשר שני מדגן תירוש ויצהר ואחד מעשר בהמה הנזכרת בסוף פרשת אם בחוקותי.
ותרומת ידיכם – אלו בכורים שהיו ישראל מחוייבים להביאם שם בידיהם כמו שנזכר בפרשת והיה כי תבא ולקח הכהן הטנא מידך.
נדריכם ונדבותיכם – זו עולה הבאה בנדר ונדבה או שלמים כי אלו באים בנדר ונדבה כמו שנזכר בפרשת אמור אל הכהנים.
ובכורות בקרכם וצאנכם – הוא פטר רחם שהוא לכהנים והם יקריבו לש״י אמוריהם והשאר נאכל לכהנים והנה לא זכר חטאות ואשמות לפי שכבר נתבאר בהם שמקום שחיטתם הוא מקום שחיטת העולה עם שהדברים קל וחומר שאם לא הותר להקריב קדשים קלים כי אם בזה המקום כל שכן קדשי הקדשים.
התועלת השביעי הוא במצות והוא מה שצונו להביא כל הקרבנות שיש לנו איך שיהיו ברגל הראשון שנבא בו לבית הבחירה שנאמר ובאת שם והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ומעשרותיכם וגו׳. והתועלת בזאת המצוה מבואר כדי שישלים חקו אשר צותה לו התורה מהם וישלם נדרם תכף שימצא לו מקום ראוי.
זבחיכם שלמים של חובה. אבל בספרי שנו זבחיכם שלמי יחיד ושלמי צבור וכן גבי עולותיכם עולת יחיד ועולת צבור והרב לא הביא בפירושו רק גבי זבחיכם ולא ידעתי למה אבל מה שאמר זבחיכם שלמים של חובה ובספרי שנוי שלמי יחיד ושלמי צבור שכולל של חובה ושל נדבה הוא מפני שהמקרא הזה של והבאתם שמה למעוטי במות אינן מתמעטין אלא מקרבנות חובה אבל לא מהבאין בנדר ובנדבה כדלקמן ולפיכך פירוש וזבחיכם שלמים של חובה שאלה הם המתמעטים ולא בבמות אבל בספרי ששנו שלמי חובה ושלמי נדבה פירושו ששניהם יחד באים שמה ולא בבמות ופרש״י שהמתמעטים הם שלמים של חובה:
מעשרותיכם מעשר שני ומעשר בהמה לאכול לפנים מן החומה. הוצרך לפרש פה לאכול לפנים מן החומה מה שלא פירש כן גבי וזבחיכם דלעיל משום דהנהו בני הקרבה נינהו וצריכין להביאן שמה כדי להקריבם אבל הכא דמיירי בשני מיני מעשרות בשלמא מעשר בהמה הוי בר הקרבה וצריך הבאה כדי להקריבם אלא מעשר שני שבידו לאכלו לחם ויין ופירות שאינן בני הקרבה למה הן צריכין הבאה הוצרך לפרש פה שאעפ״כ צריכין הבאה כדי לאכלן לפני׳ מן החומה ופרש״י שמביאן אע״פ שאינן בר הקרבה אפילו הכי צריך להביאם שם כדי לאכלם לפנים מן החומה:
תרומת ידכם אלו הבכורים ובכורות בקרכם לתתם לכהן ויקריבם שם. האי לתתם לכהן כו׳ אתרוייהו קאי אבכורים ואבכורות והוצרך לפרש זה שם מפני שאין אלה מוטלים על בעליהן להקריבם שם ולא שייך בהן והבאתם שמה לפיכך הוכרחו לומר דפירוש והבאתם שמה לגבי דידהו הוא כדי לתתם לכהן להקריבם שם והבכורים להניחם בצד המזבח בקרן דרומית מערבית אחר הנפתם אבל תרומה ותרומת מעשר ומעשר ראשון שאין לו להביאם שם כדי להקריבם ולא כדי לאכלם לפנים מן החומה ולא כדי לתתם לכהן להקריבם שם או להניחם בקרן דרומית מערבית של המזבח שהרי התרומה ותרומת מעשר ומעשר ראשון נאכלים בכל השערים לא הוזכרו כאן כיון שאין צריכין הבאה אבל חטאות ואשמות שהם צריכין הבאה כדי להקריבם שם רמוזים במאמר בקרכם וצאנכם שהיה די לומר ובכורות סתם מאי בקרכם וצאנכם אלו חטאות ואשמות כמו ששנינו בספרי בקרכם וצאנכם אלו חטאות ואשמות ומפני שהוא זה רחוק מפשוטו של קרא שיהיה בכורות נדרש לעצמו ובקרכם וצאנכם נדרש לעצמו לא רצה רש״י להביא המדרש הזה בפירושו:
ויביאו שמה עולותיהם וזבחיהם וגו׳. לא שהם יעשו העבודה כי אם שיביאו הדברים שמה והכהני׳ יעשו אותה. והנה זכר בזה הדברים הנאכלים במחיצה שעליהם יצטרך לבא לירושלי׳ שהם העולות והזבחי׳ שהוא חייב לאכלם שמה ומעשרותיכם שהם מעשר בהמה ומעשר שני לא מעשר ראשון שהוא ללוי. והיה אוכל אותו בכ״מ ותרומת ידיכם שהם הבכורי׳ לדעת רש״י. או הנדבה והנדר שיעשה האדם מכספו וזהבו כדברי הרמב״ן ולכן קראה תרומת ידכם. כי היא איש כמסת ידו. ולא אמר תרומותיכם שהיא התרומה שיתנו מהתבואות. וכן נדריכם ונדבותיכ׳ שהנדרי׳ הם כאלו אמר הרי עלי שור או שה לקרבן. ונדבותיכם היא בשור או כשב או עז ידוע שנדב אותו לגבוה שהם כלם שלשה מיני נדרי׳. והבכורות ג״כ שכלם נאכלי׳ שמה.
שלמי חובה. דאי בשלמי נדבה, הרי הם בכלל ״נדריכם״, אלא שלמים – בשלמי חובה איירי. והא דאמר בספרי (שלמיכם) [״זבחיכם״] ׳בין שלמי יחיד בין שלמי ציבור׳, לא כמו שחשב הרא״ם ׳שלמי יחיד׳ הם שלמי נדבה, דאין זה, אלא שלמי יחיד הם שלמי שמחה, והם חובה (חגיגה ח.), ו׳שלמי ציבור׳ הם שלמי עצרת (ויקרא כג, יט), וכולם בחובה איירי:
לאכול לפנים מן החומה. דאם לא כן, למה צריך להביאם לירושלים:
שָּמָה: השי״ן דגושה. [שָּׁמָּה].
שלמים של חובה. פי׳ אפילו של חובה וכ״ש שלמי רשות. לאפוקי בבמה אינו מקריב אלא דבר שנידר ונידב. והכי אמרינן במגילה (ט:) ובזבחים (קיז.). [נחלת יעקב]:
ומעשר שני לאכול לפנים מן החומה. כלומר בשלמא מעשר בהמה מביא לירושלים כדי להקריב שם, אבל מעשר שני למה מביא לשם, שהרי אינו מקריבו. ומתרץ כדי לאכול וכו׳:
לתתם לכהן ויקריבם שם. רצ״ל דבכורות בקרכם משמע שהישראל מוזהר על הבכורים להקריבם, וזה אינו, שהרי הישראל צריך ליתן הבכור לכהן. ומתרץ הישראל מביא לתתם וכו׳:
Obligatory shelamim-offerings. I.e., even obligatory shelamim-offerings, and certainly voluntary shelamim- offerings. [Rashi specifies "obligatory" regarding Shiloh and Jerusalem] as opposed to a private altar where only a pledge or a donation may be offered. This is stated in Megillah (9b) and in Zevachim (117a) (Nachalas Yaakov).
And the second tithe to be eaten within the walls [of Jerusalem]. I.e., it is understandable that the animal tithe must be brought to Jerusalem, for it is sacrificed there. But why must he bring the second tithe there, for it is not offered? Rashi answers: To be eaten, etc.
To give to the kohein so that he may offer them up there. Rashi is answering the question: The phrase, "the firstborn of your cattle,⁠" implies that the Israelite is commanded to bring the firstborn as an offering. But this is not so, for the Israelite must give the firstborn to a kohein. Rashi answers: The Israelite brings them to give to the, etc.
ואת מעשרתיכם – שני מעשרות מעשר שני ומעשר בהמה.
ואת תרומת ידכם – תרומת ידכם זו נדבה במעשה. ונדבתיכם בפה. כך פי׳ הרמב״ן. ורז״ל דרשו על בכורים נאמר כאן ידכם ונאמר להלן וכו׳ מה להלן תנופה אף כאן וכו׳.
עלתיכם – עולת חובה:
וזבחיכם – שלמים של חובה:
מעשרתיכם – מעשר בהמה ומעשר שני:
תרומת ידכם – על דרך הפשט כל מה שאדם מרים מנכסיו להקדישו לגבוה נקרא תרומה, מלשון כל מרים תרומת כסף וגו׳, וכן אמר במכס ונתתה לאלעזר הכהן תרומת ה׳ (במדבר ל״א כ״ט), והיא חולין גמורין, ואמר תרומת ידכם, מה שתרימו ברצוניכם מן הבא בידכם, שלא נטעה בתרומת הכהנים. והנה הזכיר בקרבן שלשת מיני הנדרים, והן האומר הרי עלי קרבן, והוא נדר, והאומר הרי זה קרבן, והוא נדבה, והתרומה אשר ירום מכל אשר לו כסף או זהב, או שיביא בהמתו חולין אל הכהן ויאמר הרי זה מידי לגבוה, וכל אלה חייבים במחיצה:
ותרומת ידכם – אלו הבכורים (רש״י מרבותינו בספרי ובתלמוד), וכן פי׳ תרומת ידכם (לעיל פ״ו ופי״א), ואמרו שנאמר ולקח הכהן הטנא מידך ע״ש וכ׳ הרמב״ם (במצוה קמ״ט) שלא הניח בזה הפסוק דבר שהוא טעון הבאת מקום, ואולם התרומה היא ידוע שאינה טעונה הבאת מקום, ואיך יזהיר מלאכול אותה בשעריך אלא ודאי בכורים הוא. והרמב״ן ע״ד הפשט אמר כל שאדם מרים מנכסיו להקדישו לגבוה נקרא תרומה, ואמר תרומת ידכם מה שתרימו מרצונכם מן הבא בידכם, שלא נטעה בתרומת כהנים. ולדעתי הנכון כדעת רז״ל דבבכורים קרא משתעי, והיא נקרא תרומת יד, ואין מלת יד הנאמר כאן על יד האדם שעושים בו מלאכה (האנד), אבל הוא שם דבר על הודי׳, לשון תודה והלל, כמו (ישעיהו מ״ד) וזה יכתוב ידו לה׳, שפי׳ זה יכתוב תודתו לה׳, וכן גמול ידה הדה (שם י״א) טעמו ירים קולו בשיר תודה, ומזה נתן תהום קולו רום ידיהו נשא (חבקוק ג׳) ירצה במלת ידיהו, תודתו והלולו, והתכוון בו ששני נושאים מתחלפים יפעלו אחת בעינה, כי רום נגד תהום ומלת ידיהו לעומת קולו, מלת נשא מול נתן (וכבר מצאנו לשון נשא נופל על השיר כדכתיב ישאו בתוף וכנור (איוב כ״א), וידענו שמשקלי השמות רבים אין קץ להם, גם יד גם ידיהו שרשם ידה ושניהם מלשון הודי׳ (כמ״ש הרוו״ה שם בחבקוק, ע״ש). וכן ובני ישראל יוצאים ביד רמה (בבשלח), וכן ידכם ידיך האמור כאן הוא ענין תודה והלול, ונקראו הבכורים. תרומת יד, כלומר תרומה הצריכה בהבאתה התודה וההלול (דאנקהעבע), וכמבואר בקרא בפ׳ בכורים וענית ואמרת וגו׳ שכולה שבח והודי׳, (וכן כאשר ירים משה ידו כמש״ש), ועש״ז יקראו בפי חכמי המשנה ודוי בכורים ר״ל התודה והלול הנאמרה מפי המביא בכורים, (עי׳ מסכת׳ בכורים פ״ב מ״ב), הנה דעת רז״ל בלישנא דקרא מבוארת באר היטב; והרע״ס בכי תבא כתב שהודוי על שבחטאינו ובעונות אבותינו הוצרכו לבער הקדש מן הבית לבלתי תת אותם לבכורות שהיו ראוים לתרומות ומעשרות, והעתיק דבריו אלה בתוי״ט פ״ה ממע״ש מ״י, ע״ש. והם דברים רחוקים לדעתי, ועוד דבמשנה ד׳ פ״ב דבכורים אמרי׳ דבכורים בעי שיר, וזה הפך הודוי, ומלשון העביר הודיית המעשר דמתני׳ שם ט״ו ובסוטה מ״ט, ובגמ׳ שם הודאת מעשר, מסתייען דברי, ושם בסוטה (ל״ב ב׳) אומר אדם שבחו בקול נמוך ודוי מעשר לא עברתי ממצותיך שהוא שבח עצמו (ולשון ודוי המוזכר אצל חטאים ענינו כמ״ש ר״פ צו במלת תודה).
ובכורות בקרכם – רש״י ויקריבם שם צ״ל ויאכלם שם.
והבאתם שמה – לא רק ״ובאת שמה״; לא רק הקשר האישי שלכם אל ה׳ ואל מקדשו יאסוף את כולכם לשם, אלא עם כל ״ביאה״ תהיה ״הבאה״. הביאו עמכם את הביטוי לקידוש מעשיכם ולשלימות חיי משפחתכם: ״עלתיכם וזבחיכם״; ואת עושר עדריכם ושדותיכם: ״מעשרתיכם״, מעשר בהמה ומעשר שני. תנו ביטוי לרעיון שכל ברכת ארצכם קנויה לה׳ ומוקדשת לתורתו: ״תרומת ידכם״, ביכורים. הביאו גם כל קרבן שקיבלתם על עצמכם או הקדשתם משום שחשתם בצורך מיוחד להביע את מסירותכם: ״ונדריכם ונדבתיהם״. וכיסוד וכאבן הפינה לכל ההקדשות האלה, הביאו ״בכרת בקרכם וצאנכם״, שבהם תבטאו את הרעיון שאתם קנויים לה׳ ומוקדשים לתורתו. בכורות בקרכם וצאנכם יזכירו לכם את אירוע ליל לידת אומתכם, בעת שהוראיתם לדעת שהתנגדות לרצון ה׳ מביאה להתמוטטותה של החזקה שבמדינות המתורבתות, ורק שמיעה בקול ה׳ יכולה לשַמר אותה: ״ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו וגו׳ על כן אני זבח״ וגו׳ (שמות יג, טו).
את כל אלה תעלו אל המקום הלאומי של מקדש התורה, אשר הוא לבדו נושא את שם ה׳, וכך תכריזו שכולכם קנויים לה׳ ומוקדשים לה׳ ולתורתו, במעשיכם ובגורלכם.
מעשרתיכם – ״בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה״ (ספרי ; עיין להלן יד, כב ואילך; ויקרא כז, לב).
תרומת ידכם – ״תרומת ידכם״ כאן ובפסוק יא, ו״תרומת ידך״ בפסוק יז, איננה יכולה להתפרש כתרומה רגילה, שכן תרומה לעולם אינה קרויה בשם זה; יתירה מכך, תרומה ניתנת לכהן בכל מקום, ולכהן מותר לאוכלה בכל מקום, ואילו בפסוק יז נאמר במפורש שאסור לאכול ״תרומת ידך״ מחוץ לירושלים.
לפיכך אומרים חז״ל ש״תרומת ידכם״ אלו הביכורים, שנאמר (להלן כא, ד) ״ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה׳ אלקיך״ (ספרי), מאחר שהוידוי הנאמר על הביכורים מלמדנו את משמעותם: הם מעידים שה׳ לבדו נתן לישראל את ״ידו״ – הווי אומר, את חירותו ועצמאותו לרכוש נכסים – ולכן ישראל יקדיש את ״ידו״ אך ורק לה׳ ולקיום מצוותיו (עיין פירוש שם). נמצא שביכורים הם ״תרומת יד״ פשוטו כמשמעו, שבהם אדם מרים את ידו אל ה׳, ומציין שה״יד״ קנויה רק לה׳ ומוקדשת רק לה׳. שני אלה מרומזים בהבאת סל הביכורים ביד, והנחתו על ידי הכהן לפני ה׳.
חז״ל אומרים בספרי ש״בכרת בקרכם וצאנכם״ כולל גם חטאות ואשמות. יש לזכור שבבכורות נכללת גם האזהרה לשמוע בנאמנות בקול ה׳; זאת למדנו מהפסוק שהובא לעיל: ״על כן אני זבח״ וגו׳. לפיכך מתקבל על הדעת להרחיב את מושג הבכורות שיכלול גם חטאות ואשמות.
סמיכות ״ובאת שמה״ ל״והבאתם שמה״ מלמדת אותנו שהמאחר את קיום נדרו עובר על מצוות עשה משעבר הרגל הראשון, אף על פי שאיסור ״לא תאחר לשלמו״ (להלן כג, כב; עיין פירוש שם) חל רק לאחר שעברו שלושה רגלים, וכבר עמדנו על כך בפירושנו לויקרא כג, לח.
הכתוב כאן מכליל את מעשר דגן ומעשר בהמה תחת מושג אחד של מעשרות (עיין לעיל), וכמו כן מזכיר את המעשרות ביחד עם בכורות לגבי הבאתם לירושלים והקרבתם שם. מכאן למד ר׳ עקיבא (בכורות נג.) שלמרות שמעשר בהמה ובכור בהמה הם חובת הגוף ואינם תלויים בארץ – ולפיכך הם נוהגים גם בחוצה לארץ – אף על פי כן בבחינה אחת הם דומים למעשר דגן וקשורים לארץ: אף שהם קדושים גם בחוץ לארץ, אינם קרבים על גבי מזבח, אלא ״נאכלים במומו לבעלים״.
עולותיכם וזבחיכם וגו׳: ואחר כך כתיב (פסוק ז׳) ״ואכלתם שם״, והרי עולות אינן נאכלין1?! אלא כך היה נהוג בישראל בשעה שהוא רוצה להביא שלמים כדי להשיג תכליתו שהוא לפרנסה או לשלום2, היה מביא עולה עמו, לא לעיקר תכלית העולה שהוא להשיג דעת אלהים כמו שכתבתי בספר שמות (יח,יב)3, אלא לצרף לשלמים להדר את קרבנו. וכיוצא בזה בשלמי עצרת, כמו שכתבתי בספר ויקרא (כג,יח)4, והכי היה בקרבנות יחיד כמו שכתבתי שם (כב,יח)⁠5.
ואם כן אע״ג דעולה כולה כליל, נאמר על הכלל6 ״ואכלתם שם״, דכמו דשלמים עצמו אינו נאכל כולו כי החלב לגבוה אלא מ״מ נקרא שהשלמים נאכל, כך העולה הבאה עמו אע״ג שאינה נאכלת מ״מ עיקר הקרבן שמכוונים הבעלים שהוא השלמים – נאכל. ועיין עוד להלן פסוק י״ג.
ואת תרומת ידכם: כאן7 ודאי הכוונה על ביכורים כפירוש רש״י8, וגם ביכורים באים להשפיע ברכה בישראל9, כמבואר בתנחומא פרשת תצוה (י״ג) דביכורים מכל מין היה מברך את מינו10.
1. ניתן ליישב בפשטות ש״ואכלתם״ אינו מוסב על כל נאמר לפניו.
2. כפי שכתב רבינו בויקרא (יט,ו. כב,יח) ועוד.
3. וכן כתב בויקרא (א,ב. ז,ב. כב,יח) ועוד.
4. זה לשונו: שלא כתכלית הכבשים תכלית הפר והאילים... אבל הפר והאילים באין לדורון בשעת הבאת הכבשים והלחם (שתי הלחם).
5. לשון רבינו שם ׳מביא עולה, להיות שולחן רבו מלא דשן׳.
6. הן על קרבן השלמים הנאכל, והן על העולה שכולה לה׳.
7. לאפוקי מפסוק י״א להלן.
8. בעקבות חז״ל, ודלא כהרמב״ן שהביא שני פירושים אחרים ע״ד הפשט למושג ״תרומת ידכם״.
9. כמוזכר בפסוק הסמוך ״אשר ברכך ה׳ אלהיך״.
10. תנחומא ישן סעיף י״ג: כל מה שהיה מתקרב מן מינו היה מברך את מינו... וביכורים שהיו מקרבים היו מברכים את פירות הארץ. מעשה ברבי יונתן בן אלעזר שהיה יושב תחת תאנה אחת בימות הקיץ... בואו וראו מעין דוגמא של עולם הבא... משביטלו את הביכורים ואין יבול בגפנים...
עלתיכם וזבחיכם – עולתיכם – עולת יחיד ועולת צבור, וזבחיכם – זבחי שלמי יחיד וזבחי שלמי צבור1 (ספרי).
מעשרתיכם – בשתי מעשרות הכתוב מדבר, במעשר בהמה ובמעשר דגן, ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה בשר בהמה, וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה מעשר בהמה, מכאן א״ר עקיבא, אין מעלין להקריב מעשר בהמה מחוץ לארץ.⁠2 (בכורות נ״ג.)
לתרומת ידכם – אלו הבכורים, דכתיב (ר״פ תבא) ולקח הכהן הטנא מידך.⁠3 (יבמות ע״ג:)
ובכרת בקרכם וצאנכם – לרבות בהמת השותפין שחייבת בבכורה.⁠4 (חולין קל״ה:)
בקרכם וצאנכם – אלו חטאות ואשמות5 (ספרי).
1. ואף על פי דכפי המתבאר בסמוך חשיב בפסוק זה דברים הנאכלים רק בירושלים ועולות אין נאכלים, צ״ל דהכונה דכל הדברים הנאכלים דחשיב בפסוק זה אין נאכלין רק בירושלים.
2. מעשר דגן הוא מעש״ש ונוהג רק בא״י שהיא חובת קרקע ואינה נוהגת אלא בארץ, וכך מעשר בהמה אינה נוהגת אלא בארץ, וס״ל לר״ע דמה דאיתא במשנה כאן מעשר בהמה נוהג בין בארץ בין בחו״ל, איירי רק לענין זה שבחו״ל נאכלות במומן, אבל לא להקרבה, וע״ע לקמן י״ד כ״ג. ומה שנראה לו בכלל לדרוש בשתי מעשרות הכתוב מדבר, הוא משום דכיון דהפסוק חשיב בזה כל הדברים הנאכלים רק בירושלים, וכפי שיתבאר באות הבא, ומכיון שמעשר שני נאכל רק בירושלים והכתוב כללן במלה אחת לכן הוקשו להדדי.
3. כלל דרשה זו ביאר הרמב״ם בסה״מ משום דלא הניח בזה הפסוק דבר שאינו טעון הבאת מקום [כלומר הבאה לאכול לירושלים]. ואולם אחרי שהתרומה הוא דבר שאינו טעון הבאת מקום, א״כ איך יזהיר עליו לאכול אותה דוקא בירושלים, ולכן בהכרח צ״ל דלא קאי אתרומה רק אבכורים שצריכה להאכל רק בירושלים, וסמכו חז״ל על הלשון ולקח הכהן הטנא מידך, והוא מעין גז״ש יד יד. ומה שנוגע מזה לדינא עיין לפנינו להלן פסוק י״ז בדרשה ותרומת ידך.
4. היינו שותפת ישראלים, ואע״פ דבסמוך בפרשה כתיב כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך, לשון יחיד, אך התם בא למעט שותפת נכרי, כפי שיתבאר שם.
5. באור הדבר ע״פ מש״כ לעיל אות כ״ז בשם הרמב״ם דבפסוק זה חשיב כל הדברים הנאכלים רק בירושלים, ולכן חשיב כאן גם חטאות ואשמות, ואין ר״ל דלשון זה ובכורות הוא ממש חטאות ואשמות, אלא שמבכורות ילפינן להו שאינם באים בנדבה כמו בכור, וכן דרשו במכות י״ז ב׳ על הפסוק דלהלן י״ז, יעו״ש.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״בתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144