1. בהעלאה כתיב השמר לך פן תעלה עולתיך, וגם בעשיה הוא מוזהר עליה, ובעשיה כלול שחיטה וזריקה כמבואר בדרשה בסמוך, והעונש מבואר בפ׳ אחרי בענין שחוטי חוץ.

2. וכש״כ השוחט והמעלה חייב שתים מטעם זה דהוו כשני גופי עבירה דכתיב בפ׳ שחוטי חוץ אשר ישחט (פ׳ אחרי) וכאן א״צ לחשב שחיטה משום דשחיטה כתוב ביחוד אשר ישחט כמש״כ וא״צ לכללה בשם תעשה כמו זריקה.

ועיין ברמב״ם פי״ט הי״א מקרבנות הביא דין זה בזה״ל, זרק הדם והעלה האברים חייב שתים, שהרי חלק הכתוב בין מעלה לעושה שהרי נאמר אשר יעלה עולה ונאמר לעשות אותו, עכ״ל. וכתב הראב״ד ווז״ל, הספרים שלנו אינם משווים לזו הגירסא, אבל הגירסא שלנו חייב שתים להכי פלגינהו רחמנא שם תעלה ושם תעשה אבל שחט וזרק אינו חייב אלא אחת דכתיב שם תעשה כלל כל העשיות, עכ״ל. ועיי״ש בכ״מ ולח״מ שטרחו הרבה להבין כונת הראב״ד בהשגתו זאת מה רוצה להשיג כאן על הרמב״ם, וכתבו שהיה לראב״ד גירסא אחרת ברמב״ם, והאריכו בזה ליישב דברי שניהם בדברים הדורשים ישוב לעצמן, יעו״ש.

אבל לדעתי אינו מכוין כלל הראב״ד להשיג על הרמב״ם בגוף הדין, אלא רק אלשונו שמביא לראיה דזריקה ועליה פלגינהו קרא דכתיב אשר יעלה עולה ונאמר לעשות אותו [והוא בפ׳ אחרי], וכתב על זה הראב״ד דלגירסא שלפנינו מסמיך חילוק זריקה ועליה בפ׳ שם תעלה ושם תעשה, והוא הפ׳ שלפנינו, ותו לא מידי.

ובנוגע לגוף ההשגה באמת אין כאן השגה על הרמב״ם יען כי למי שיודע דרכו ושיטתו של הרמב״ם, הנה זה דרכו בכ״מ בחיבורו להסמיך איזה דין על פסוק שבאותו ענין בתורה אע״פ שבגמרא סמכו אותו הדין בפסוק אחר, וכאן עיקר הדין משחוטי חוץ הוא בפ׳ אחרי בפרשה שלמה ומיוחדת לענין זה, וכאן בא רק בדרך אגב, לכן הביא מאותה פרשה, וכבר בארנו כ״פ מדרכו זאת.

וגם יש סמך לדעתו זו, דאחרי דאיירינן מענין חיובי, בהכרח להביא מפ׳ אחרי דשם איירי בחיובים, משא״כ פסוק שלפנינו איירי רק באזהרה, כמבואר בדרשה הקודמת. ומה שבגמרא הביאו מפסוק שלפנינו י״ל דהוא דרך אגב שצריך להביא פסוק זה לגז״ש שבדרשה הקודמת מביא גם לענין זה מפסוק זה, ודו״ק. ואין להאריך עוד.

3. עיין בפסוק הקודם בדרשה אשר תראה וצרף לכאן.