רק בכל אות וגו׳ – במה הכתוב מדבר, אם בבשר תאוה הרי כבר אמור (פ׳ כ׳), ואם באכילת קדשים הרי כבר אמור, הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שיפדו1 (ספרי).
תזבח ואכלת – תניא, [מניין למעשר בהמה שנפל בו מום ונשחט שרשאין למכרו], ת״ל רק בכל אות נפשך תזבח וגו׳ [ובפסולי המוקדשים קמשתעי קרא], וכתיב תזבח ואכלת בשר, איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים אלא לאחר שחיטה הוי אומר זה מעשר בהמה.
2 (בכורות ל״ב.)
תזבח ואכלת בשר – כל הקדשים שנעשו טריפה אין פודין אותן, שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, דאמר קרא רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה, ואכלת – ולא לכלבים, בשר ולא חלב
3.
(תמורה ל״א.)
כברכת ה׳ – יכול יהיו אסורים בגיזה לאחר זביחה ת״ל כברכת ה׳ אלהיך4 (ספרי).
כצבי וכאיל – הקיש פסולי המוקדשין לצבי ואיל, מה צבי ואיל פטורין מבכורה וממתנות אף פסולי המוקדשין כן,
5 יכול מה צבי ואיל חלבן מותר ואין אותו ואת בנו נוהג בהן אף פסולי המוקדשין כן, ת״ל אך חלק
6.
(בכורות ט״ו.)
כצבי וכאיל – א״ר הושעיא, המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה שתים, ור׳ יצחק אמר המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה, מאי טעמא, שהרי גוף אחד הוא ועשאו הכתוב כשני גופים, [שנאמר כצבי וכאיל]
7.
(מכות כ״ב.)
1. ר״ל א״א לפרש שהכונה שתוכל לאכול בשר תאוה שהיה אסור במדבר, יען שזה יאמר הכתוב אח״כ (פ׳ כ׳) כי ירחיב ה׳ א׳ את גבולך ואמרת אוכלה בשר, וכן א״א לפרש שתאכל בשר קדשים שהרי כבר אמר שלא יאכלם רק בירושלים וכאן נאמר שיאכלם בכל שעריך, אלא ע״כ הכונה היא שרק אז יוצא מכלל זה שתוכל לאכול בכל שעריך רק בעת שתזבח בכל אות נפשך, ר״ל שתזבח את העולות ואת הקרבנות לאכלם בשר תאוה בכל שעריך, וזה הוא אם נפל בהם מום קבוע שאז מצוה לפדותם ולאכול את הבשר בתורת חולין. ועיין לפנינו בפ׳ בחקתי כ״ז י״א.
2. עיין בדרשה הקודמת בבאור הכרח הדבר דפסוק זה איירי בפסולי המוקדשין, ואמר דבהכרח איירי במעשר בהמה, דכתיב תזבח ואכלת והיינו ברכה לאחר שחיטה, ולא מחיים, כלומר שברכת ההנאה תבא רק לאחר שחיטה, וע״כ לא איירי זה בשאר פסולי המוקדשין שהוממו, שהרי בהם קיי״ל דפודן ויכול למוכרן מחיים לכל מי שירצה, ורק במעשר בהמה כתיב בפ׳ בחקתי לא יגאל ודרשינן שם גם לא ימכר, ואשמעינן כאן דזה הוא רק מחיים אבל לאחר שחיטה מוכרן, ומשמע ליה דברכה זו מכירה היא, דומיא דברכה הנאסרת מחיים, ואיזו ברכה ראויה מחיים – מכירה, ואמר דלאחר שחיטה שב היתר ברכה זו דהיינו מכירה. ומבואר בגמרא דרבנן גזרו גם לאחר שחיטה משום גזירה דקודם שחיטה, ורק במעשר של יתומים אוקמי אדאורייתא, וע״ע לפנינו בס״פ בחקתי בענין זה בפסוק הנזכר.
3. ר״ל אע״פ שנעשו הקדשים טריפה ואין ראויין למזבח אפ״ה אין פודין אותן לצאת לחולין, וטעם הדבר משום דאז אין ראויין עוד לאכילת אדם מחמת איסורן ורק לאכילת חיות, ולכן אין פודין אותן להאכילן לחיות משום כבוד קדשים, אלא ירעו עד שימותו ויקברו, ומה שתפס להאכילן לכלבים, דבר בהוה משום דכתיב בטריפה לכלב תשליכון אותו, אבל אין ה״נ דלכל החיות אין פודין כמש״כ.
ועוד איתא בסוגיא כאן תזבח ואכלת אין לך בהן היתר אלא משעת זביחה ואילך, קסבר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ובאור הדברים דלדעה זו לא דייקינן יתור הלשון ואכלת ולא לכלבים, אלא העיקר הוא דאתה לא תאכל קודם זביחה, אבל לכלביך דאחר מיתה הוא שפיר דמי, והשמטנו דרשה זו מפני דלא קיי״ל כן אלא דאין פודין.
ויש להעיר שלא דרשו כאן תזבח ולא עבודה, כמו שדרשו ולא גיזה, לפי מה דקיי״ל באמת דפסולי המוקדשין אסירי בעבודה כמבואר בחולין ק״ל א׳, ובעלמא משותפים יחד השמות גיזה ועבודה, ועי׳ בחולין ל״ו ריש ע״א ובפסוק הסמוך. ואפשר לומר ע״פ המבואר במכות כ״ב א׳ המנהיג [היינו העובד] בשור פסה״מ לוקה משום כלאים משום שעשאן הכתוב כשני גופים, [ע׳ לקמן בדרשה כצבי וכאיל], וא״כ לאיזה צורך ישמיענו כאן תזבח ולא עבודה דליהוי רק לאו הבא מכלל עשה בעוד שחייב באיסור לאו מפורש משום איסור אחר, ודו״ק.
4. מוסב על הדרשה הקודמת תזבח ולא גיזה, ואמר כאן יכול דגם לאחר זביחה אסורה הגיזה ת״ל כברכת ה׳, ור״ל, דומה ככל הדברים שנתן לך ה׳ בברכתו שיש לך להרויח בהן כל זמן שאין בזה משום בזוי מצוה וכמש״כ בדרשה הקודמת. ועיין בתוס׳ חולין ל״ו א׳ שכתבו ע״פ משמעות סוגיא דבכורות דגיזה לאחר מיתה שרי, ותמיהני למה הוצרכו להוציא זה ממשמעות הסוגיא בעוד שבספרי כאן דרשה מפורשת לזה.
5. נסמך על הדרשה הראשונה שבפסוק זה דכל הפסוק איירי בענין פסולי המוקדשין, יעו״ש. ודריש כמו צבי ואיל פטורין מבכורה וממתנות זרוע ולחיים וקבה, יען כי כתיב בהו בקרך וצאנך ושור ושה, וצבי ואיל חיות הן, אף פסולי המוקדשין פטורין מאלה.
6. באותו ואת בנו כתיב (פ׳ אמור) שור וכשב, וצבי ואיל מין חיות הן, ונראה דצ״ל רק חלק, דכן כתוב לפנינו בפ׳ זה, ואין לומר דמכוין להפסוק שלהלן
(כ״ב) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, יען דהפסוק ההוא לא איירי כלל בפסולי מוקדשין אלא בשחיטת חולין כמש״כ שם ואינו ענין כלל לכאן. ואע״פ דבעלמא מצינו בגמ׳ הלשון אך חלק ולא רק, אך באמת אין נ״מ בין לשון אך ללשון רק, וכאן ההכרח לומר כן, כמבואר. – ומה שיש לדרוש עוד בלשון פסוק זה הטמא והטהור יבא לפנינו להלן ט״ו כ״ב.
וטעם דרשה זו, כי בס״ה כתיב בפרשה זו ע״ד משל שלש פעמים כצבי וכאיל, כאן לענין פסולי המוקדשין, דבזה איירי קרא, כמשכ״ל, ולקמן פ׳ כ״ב לענין בשר תאוה, ועוד לקמן פרשה ט״ו כ״ב לענין בכור, ובכולם אין מבואר ההכרח על מה בא משל זה, דהא היה באפשר להציע ולברר הענין גם בלא זה המשל, כמו הכא היה די אם היה אומר הטמא והטהור יאכלנו ותו לא, ולכן בכל אחד מלשונות אלו דריש איזה חידוש דין, וכפי שיתבאר בכל אחד, ובספרי דריש בענין אחר.
ועיין בפירש״י בפסוק זה כתב שטמא וטהור אוכלין בקערה אחת, ושוב כתב כצבי וכאיל שאין קרבן בא מהם, עכ״ל. ועמלו המפרשים לבאר דבריו עיי״ש, ונראה ברור דמש״כ כצבי וכאיל שאין קרבן בא מהם מוסב ונמשך לדבריו הקודמים אוכלים בקערה אחת כצבי ואיל וכו׳, ר״ל כצבי ואיל שמפני שאין קרבן בא מהם אין מדקדקין בטהרתן ואוכלן יחד הטמא והטהור, והנקודות המפסיקות בין המאמרים הן בטעות ומיותרות, ועיין ברמב״ן ודו״ק.
7. לפנינו בגמרא ליתא הלשון שהוספנו במוסגר שנאמר כצבי וכאיל, וכנראה זה גרם לו לרש״י לדחוק ולפרש בזה״ל, המרביע שור פסולי המוקדשין שנפדה אפילו על מינו לוקה שהרי גוף אחד הוא ועשאו הכתוב שני גופים, דתורת חולין ותורת קדשים יש עליו, תורת חולין שמותר באכילה מחוץ לפתח אה״מ כאלו לא הוקדש לעולם ותורת קדשים שאסור בגיזה ועבודה וכו׳, עכ״ל. וכמה מן הדוחק הוא לכלכל פי׳ זה בלשון ועשאו הכתוב, ויותר היה מכוון הלשון לזה ודיניו כשני גופים, אבל הנכון מאוד כפי׳ ר״ת, כאן בסוגיא ובבכורות ל״ג א׳ ובחולין קט״ו ב׳ דהענין מוסב לפסוק זה, שעשאו הכתוב כצבי ואיל, והרי הם שני מינים, ועל כן קבענו דרשה זו. ובבכורות שם אמרו מפורש בצריכות הלשון כצבי וכאיל דכתיב ג׳ פעמים בפרשה זו [כמש״כ באות הקודם] חד לכדר׳ יצחק ור׳ הושעיא.
ורש״י בעצמו כאן בסוגיא נטרד בפירוש זה, יען דלפי״ז יתחייב שחולין וקדשים כלאים זה בזה, ולכן סיים בזה״ל, ולא שמעתי ראיה מנלן דחולין וקדשים כלאים זב״ז ודבר תימה הוא, עכ״ל. אבל לפי׳ ר״ת אין זה כל ענין לחולין וקדשים, אלא דשאני שור פסוה״מ שהקישו הכתוב לצבי ואיל, שהם שני מינים, ותו לא מידי, אבל חולין וקדשים בודאי מין אחד הם.
ויש גירסות הרבה חסר בדברי ר׳ הושעיא המלה שנים אלא לוקה לבד, ולגירסא זו י״ל דהלשון עשאו כשני מינים מוסב רק על דברי ר׳ יצחק, אבל ר׳ הושעיא יפרש בפשיטות דהכונה שעשאו הכתוב כצבי ואיל, כלומר כמין חיה, ולפיכך יש לו דין חיה, ולכן המרביעו על מין בהמה לוקה משום כלאי חיה ובהמה.