הנפש עם הבשר – אזהרה לאבר מן החי (רש״י מרבותינו), ואמר הרא״ם בפ׳ גיד הנשה פירש״י לא תאכל הנפש עם הבשר לא תאכל ממנו בעוד שהנפש עם הבשר, הוסיף מלת ממנו ולא אמרי שלא יאכל הנפש עם הבשר יחד שהוא האבר מן החי, מפני שלא תפול אכילה בנפש; אך קשה דמיני׳ משמע שאם יאכל האבר מן החי אחר הפרד הנפש ממנו הוא מותר; והסמ״ג פי׳ שהאמ״ה קרוי נפש, שאם יחתכנו לא ישוב עוד, כמו הנפש הנטולה שאינה חוזרת, וכן משמעות המקרא לא תאכל הנפש בעודה עם הבשר כלומר בעוד החיות עם הבשר, כאלו אמר לא תאכל הנפש כשהנפש עם הבשר, שהנפש משרת לשנים הא׳ הוא האבר, והשני הוא החיות, וגם מזה משמע שאם יאכל האמ״ה אחר הפרד הנפש מן הבשר מותר; אבל ממ״ש הרמב״ם (בפ״ה ממאכלות אסורות) מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה לא תאכל הנפש עם הבשר הוא לאסור שנתחתך מן החי, יתפרש מאמר רש״י כשנתחתך האמ״ה בעוד הנפש עם הבשר ל״ת ממנו, ויתפרש מאמר הסמ״ג כשנתחתך האמ״ה בעוד החיות עם הבשר ל״ת ממנו. עכ״ד הרא״ם. הנה בכל דבריו אלה לשון המקרא דחוק והעיקר חסר; וז״ל הרלב״ג לא תאכל הנפש עם הבשר ר״ל לא תאכל מה שהנפש בו עדיין עם הבשר והוא אמ״ה ר״ל כי עדיין יש בנפש כח לשלח באבר ההוא הצריך לו מהמזון אלו היה בכח, ע״כ. וגם לדבריו לשון המקרא אינו מיושב. ול״נ כי שם אבר לא נמצא בכ״ק להוראת החלק הפרטי שבגוף, אמנם רגיל הוא בדברי רז״ל, אבר מן החי׳ רמ״ח אברים, והוא משם אבר שהוראתו בכ״ק הכנף (מי יתן לי אבר כיונה ישאהו על אברתו), ונקרא כן חלק הכנף הסמוך לגוף שבו הקנה (פיטטיג) ובו מחובר הכנף שלצד חוץ אשר בו הנוצות הגדולות (פליגעל), וענינו ברירה ע״ש שנברר ונפרש מן הגוף, כי כל שאר אברים מעורבים עם הגוף, אבל הכנף הופרש ממנו, ומזה נעתק לרז״ל לקרוא לכל חלק פרטי שבגוף בשם אבר, והוא ג״כ מבחינה זו, אבר שהוא מבורר ומופרש וניכר בפ״ע, משא״כ הבשר ודם והגידין שהם בערבוביא, אין חלק מהם מבורר בפ״ע (כמ״ש הרבי שלמה פאפענהיים); וכן מצאנו שם בד שהוראתו ענין אבר, יאכל בדיו בכור מות, יאכל בדי עורו (איוב י״ח), והוא לדעתי ענין התבודדות (איינזאמקייט), משולל החברה וההצטרף עם דבר, כענין איכה ישבה בדד, דהיינו מסולקת מחברת בני אדם להיות לה לצותא ולעזר (אבגעזאָנדערט), וכמו בטח בדד עין יעקב (דברים ל״ג) דהיינו מסולק מן ההצטרכות אל החברה שמסתפק מעצמו (זעלבסטשטאֶנדיג), ומזה נקרא החלק הפרטי שבגוף (גליעד) בשם בד, להיותו מופרש ונפרד ועומד בפ״ע, הפך השאר שהם בערבוביא. לפי״ז יש לנו טעם מרווח לקרוא את אמ״ה בשם נפש וכמ״ש הסמ״ג הנ״ל, וכ״כ רש״י בחולין (ק״ב ב׳) אמ״ה יקרא נפש; כי הוראות רבות יש למלת נפש, על הנפש החיונית (לעבענס- גייסט), וכן יורה על גוף המת (לייכע) ולנפש לא יטמא, ושרט לנפש, ועל המסתפק בעצמותו (זעלבסטשטאֶנדיג) ושלחה לנפשה, וכל ההוראות הפרטיות האלה יש להן הוראה אחת כוללת, והוא ההתפרדות והפרישה, כי לא יקרא נפש האדם בשם נפש כ״א בהיותה מחוברת לגוף, כמ״ש ויפח באפיו נשמת חיים. ויהי האדם לנפש, והוא ע״ש התפרדותה מן העולם הרוחני; והאדם הנפרד במותו מחברת בני אדם החיים נקרא בשם נפש; וכן המסולק מן ההצטרכות וההתחברות ומסתפק מעצמו נקרא נפש (ועמ״ש ר״פ אמור לנפש לא יטמא), ועש״ז שפיר הונח שם נפש על האבר, והוא חלק פרטי שבגוף, להיותו מופרש ונבדל ועומד בעצמו, כמבואר למעלה במלת אבר ובמלת בד. ואם נחקור יותר יהיה שם נפש דומה לשרש פוש שהוראתו פירוד הדבקות (געטרעננט), כמו נפשו עמך (נחום ג׳) דתרגומו אתבדרו, וכענין לא ידע בפש (איוב ל״ה שפי׳ לד״ק שיור הנפרד מן הדבר (רעסט). (ועי׳ רש״י בבראשית מלת ישופך שמשתפו עם שרש שוף. ע״ש רוו״ה), ויש א״כ למלת נפש הוראה תאומית במקום זה (דאָפפעל דייטונג) אבר הנפרד (געטרעננטעס גליעד); ועתה שמע פתרון מלת עם הבשר, מלת בשר כאן הוא שם על חומר גוף בעל החיים (קארפער), כמו ובשר כי יהיה בעורו שחין; ומלת עם הוראתו כאן כטעם בתוך (אין), כמו וידעת עם לבבך (דברים ח׳), עם לבבי אשיחה (תהלים ע״ז), וישב ארון אלהים עם בית עובד (דברי הימים א י״ג), שטעמם כטעם בתוך, לפי״ז יהיה איסור אמ״ה נכלל כאן בלאו דלא תאכל הנפש עם הבשר, מענין המושיט ידו למעי בהמה וחתך מן הטחול ומן הכליות והניח החתיכות בתוך מעי הבהמה ואח״כ שחטה שאותן חתיכות אסורות משום אמ״ה, אעפ״י שהיה בתוך מעי בשעת שחיטה, דכיון שנחתכו מחיים ואין שחיטה מטהרתם הרי הם אמ״ה (ערמב״ם בפ״ה ממ״א ה״ט ובמ״מ שם), וישוב לשון המקרא לפי״ז הוא, לא תאכל הנפש (האבר הנפרד) עם הבשר (שבתוך גוף הבהמה) [געניסע ניכט איין אים טהיער אבגעטרעננטעס גליעד], ויותר יתכן לפרש מלת עם כטעם כ״ף ההשואה (גלייכהייט, אֶהנליכקייט), כמו ואין אלהים עמדי (האזינו ל״ט) פירש״י עמדי דוגמתי וכמוני, ועם אדם לא ינגעו (תהלים ע״ג שטעמו כמו אדם לא ינגעו, וכן עם מלכים ויועצי ארץ (איוב ג׳) שהוא כמו מלכים, כאמרו שם כנפל טמון, וכן להמית צדיק עם רשע, ובזה המקרא כולל כל מין אמ״ה, ואמר אף שבשר הבהמה מותרת לאחר שחיטה מ״מ האבר הנחתך ממנה בחיי׳ אסור לעולם, לא תאכל האבר כמו שתאכל הבשר (געניסע ניכט דאס אבגעטרעננטע גליעד דעם פליישע גלייך). ע׳ בחדושי רשב״א ס״פ העור והרוטב בשם הרמב״ן, דקרא דילן באיסור אמ״ה לחוד משתעי, וקרא דפ׳ נח אך בשר בנפשו דמו ל״ת מאיסור אבר ובשר מן החי איירי, ע״ש. עד הנה דברנו לדעת רש״י והסמ״ג שהבינו ענין אמ״ה במלת הנפש דקרא. אמנם מלבד שהיא מוקשה במובן לשון המקרא, גם נגינת הטעם אינה מסכמת עמהם, דלדבריהם היה ראוי להטעים ולא תאכל במפסיק, ולחבר מלת הנפש עם הבשר, ואחרי שראינו שמלת הנפש מוטעם בטפחא, הנה הוא מחובר למלות לא תאכל, והאזהרה היא על הנפש שהנפש לא תאכל, דוגמת כל נפש מכם לא תאכל דם (אחרי י״ז י״ב), ויש א״כ דרך ישר לפנינו להבין במלות: עם הבשר: ענין אמ״ה, והוא זה. כי לדעתי לא דברה התורה בחותך בידים אבר שלם מבע״ח, שהוא מעשה מגונה מאד הנעשה רק מבני אדם אכזריים גדולים שאינם מקפידים על צער בע״ח, אמנם תדבר מענין אמ״ה הנעשה מעצמו ע״י מקרה או חולה כגון אבר המדולדל בבהמה עד שאין בו להעלות ארוכה, וכמ״ש בתוספתא (פ״ט דע״ז) אמ״ה כיצד אבר המדולדל בבהמה ואין בו להעלות ארוכה, וכ״פ הרמב״ם (בפ״ה ממ״א פ״ו) שאבר המדולדל בבהמה שאינו יכול לחזור ולחיות לוקה עליו משום אמ״ה בין שאכלו בחיי הבהמה בין שאכלו לאחר שמתה מעצמה, (ודלא כשטות רש״י ותוס׳ ושאר פוסקים דאבר המדולדל אינה אסור אלא מדרבנן, וחילי׳ דרמב״ם מהתוספתא הנ״ל, ע׳ פר״ח סי׳ ס״ב סק״ז), ומדולדל היא מלה עברית, כי מלת דל ישומש בלשון עברי על דבר התלוי למטה (העראבהענגענדעס), ועל כשלון הכח ורפיונו (שוואך), כמו ודלת ראשך כארגמן, על קווצת השער התלויים, ועל כשלון הכח ובית שאול הולכים ודלים (שמואל ב ג׳), ושפיר כנוהו רבותינו בשם אבר מדולדל (שוואכהענגענדעס גליעד) לכפל הוראתו, שהאבר נתפרק ותלוי וע״ש חולשת ורפיון אחיזתו ודבקותו בבע״הח, ולשון אבר מדולדל אבר שנתפרק רובו ונשאר תלוי ומעורה במקצת וכאילו אינו בבהמה, והוא בענין שא״א שידבק וירפא בשום פנים (ערש״י בכריתות ט״ו ובפי׳ המשנה להרמב״ם ספ״ט דחולין, ובערך דל, ובסוטה ד׳ ט׳ אמרו דלדלה כחו דלדלה מעשיו כלומר החלישה). והוא בעצמו המובן במלת: עם הבשר דקרא, כי מלת עם נרדף עם שרש כהה, ושניהם יורו על החלישות והרפיון, כמו והנה כהה הנגע (תזריע י״ג), שהוחלש כח צמיחת הנגע ונתרופף, ותרגום כהה עמיא, ותכהינה עיניו מראות שנפל חולשה בעיניו ונתרופפו מיתרי העין, ולא כהה בם (שמואל א י״ג) שלא החליש בתוכחת מוסר כח עזותם ועונם, ובלשון חכמים ידך יד כהה שהיא היד חולשת הכח והיא השמאלית, ופשתה כהה (ישעיהו מ״ב) דהיינו פשתה קלושה רפיות ההרכבה, וכהתה כל רוח (יחזקאל כ״א) תרגומו ותעמיא כל רוח, תחת רוח כהה (ישעיהו ס״א) תרגומו דהוית עמיא, וממנו בעברי כל סתום לא עממוך (יחזקאל כ׳), ארזים לא עממוהו, (שם ל״א) כי אור השכל כאור העין, ובחולשת האור לא יראה העין, כן בדבר הנעלם אור השכל חלוש. ולזה מלת עם אשר יורה גם על הצירוף והחבור (מיט), נבדל ממלת את שיורה ג״כ על הצרוף והחבור כמו את יעקב איש וביתו, שמלת את הונח על החבור הגמור והשתוותו, אמנם מלת עם הונח על חולשת הצרוף והחבור הרפוי, שאינו אלא כטפל בלתי שווי גמור, (עמ״ש בבלק לא תלך עמהם), הנה מכל אלה זכינו לומר שקראה התורה את אבר המדולדל בשם: עם הבשר: כל מה שמחובר חבור חלוש ורפוי (אם קאֶרפער שוואכאנהענגענדעס גליעד), ומלת עם יבואר בהוראה כפולה, על החבור ועל החולשה, והוא האבר המדולדל, שרובה נתפרק מן הבהמה ואינו מדובק רק אחיזה קלושה עד שאינו יכול לחזור ולחיות. ועיקר הוראת מלת עם הוא דבקות והתחברות (פערבינדונג, פעראייניגונג), ומזה שם עמית (אשת עמיתך) המחובר באהבת נפש (פערבונדענער). והמפרשים מאמר לא תאכל הנפש עם הבשר על הדם דומיא דרישא דקרא דבאיסור דם משתעי, ומתרגמים (דען לעבענסגייסט ניכט מיט דעם פליישע פערצעהרען), הנה מלבד דלפירושם היה ראוי לקצר ולומר לא תאכלנו, גם הוא מאמר מיותר לגמרי כי כבר התחיל לאמר רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש, וא״כ למה חוזר עוד הפעם לאמר על ענין זה לא תאכל עם הבשר, גם הוא נגד נתינת הטעם, כי מלת הנפש הוא מחובר אל מלת לא תאכל ומופסק מעם הבשר, וטעם לא תאכל הנפש, הנפש לא תאכל, תי״ו תאכל תי״ו לנסתרת, שחוזר על הנפש, גם אינו לפי המקובל, כי דם איברים שלא פירש מותר מה״ת, דמותר לאכול בשר חי בלא מליחה, אמנם לדעת רז״ל קרא ידבר משתי קצוות, מאיסור אכילת הדם שהוא עצם החיים בבע״ח, ומאיסור אכילת אמ״ה שהוא האבר המדולדל שהוא כמת שאינו עתיד לחיות, הנה מבואר לשון המקרא מוסכם לדעת רז״ל על דרך הפשט.