Devarim 12 – דברים יב‏ – Mikraot Gedolot

כי ירחיב ה׳ אלה׳ את גבולך עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה ירחיב ה׳ אלהיך את גבו׳:

כאשר דבר לך מה דבר לך קיני וקנזי וקדמוני:

ר׳ אומ׳ כבר אלו אמורין מה דבר לך (יחזקאל מח א וכו׳ עיי״ש) מפאת קדימה ועד פאת ימה דן אחד יהודה אחד אשר אחד:

ואמ׳ אכלה בשר ר׳ ישמעאל אומ׳ לא בא הכת׳ אלא להתיר להן בשר תאוה שבתחלה נאסר להן בשר תאוה נכנסו לארץ הותר להן בשר תאוה ר׳ עקיבה אומ׳ לא בא הכת׳ אלא לאסור להן בשר נחירה שבתחילה הותר להן בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה ר׳ אלעזר בן עזריה אומ׳ לא בא הכתוב אלא ללמדך דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאוה יכול יקח מן השוק ויאכל ת״ל וזבחת מבק׳ ומ׳ הא אין אדם אוכל בשר עד שיהא לו בקר וצאן יכול יזבח כל בקרו ויאכל כל צאנו ויאכל ת״ל מבקרך ולא כל בקרך מצאנך ולא כל צאנך מיכן אמ׳ ר׳ אלעזר בן עזריה מי שיש לו מנה יקח לפסו לטרא ירק עשרה מנה יקח לפסו לטרא דגים חמשים מנה יקח לפסו לטרא בשר מאה מנה ישפות לו קדרה בכל יום:

אֲרֵי יַפְתֵּי יְיָ אֱלָהָךְ יָת תְּחוּמָךְ כְּמָא דְּמַלֵּיל לָךְ וְתֵימַר אֵיכוֹל בִּשְׂרָא אֲרֵי תִתְרְעֵי נַפְשָׁךְ לְמֵיכַל בִּשְׂרָא בְּכָל רְעוּת נַפְשָׁךְ תֵּיכוֹל בִּשְׂרָא.

When the Lord your God shall have enlarged your border, as He has said to you, and you say, I will eat flesh, when your soul desires to eat flesh, of all the desire of your soul you may eat flesh.

ארום יפתה י״י אלהכון ית תחומיכון היך מה די מלל [לכון]⁠^א ותימרון איכל^ב בשרא ארום תתחמד^ג נפשכון למיכל^ד בשר בכל^ה תוחמדת נפשיכון תיכלון בשר.

א. כך נוסף בין השיטין בכ״י ניאופיטי 1.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״איכל״) גם נוסח חילופי: ״ניכול״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תתחמד״) גם נוסח חילופי: ״אתחמדת״.

ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למיכל״) גם נוסח חילופי: ״למיכול״.

ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בכל״) גם נוסח חילופי: ״וכל״.

ארום יפתי י״י אלקכון ית תחומכון היכמא דמליל לכון ותימר איכול בישרא ארום תירוג נפשך למיכול בישרא בכל ריגגת נפשך תיכול בישרא.

When the Lord your God will have enlarged your border, as He hath said unto you; and you sayest, I would eat flesh, because thy soul may desire to eat flesh, you mayest eat flesh according to all thy desire.

[ו] כִּי יַרְחִיב ה׳ אֱלֹהֶיךָ וגו׳ – הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל מַהוּ שֶׁיְהֵא מֻתָּר לוֹ לְכַסּוֹת דַּם שְׁחִיטָה בְּיוֹם טוֹב, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וְעוֹף בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יַחְפֹּר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים לֹא יִשְׁחֹט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן.

אָמַר רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא מִי שֶׁאֵין לוֹ עָפָר מוּכָן אֵינוֹ צָרִיךְ לִשְׁחֹט, לָמָּה, שֶׁאֵין בֵּין יוֹם טוֹב לְשַׁבָּת אֶלָּא אוֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד, לְפִיכָךְ אִם שָׁחַט בְּיוֹם טוֹב צָרִיךְ שֶׁיְהֵא לוֹ עָפָר מוּכָן לְכַסּוֹת בּוֹ.

אָמַר רַב בִּיסְנָא בְּשֵׁם רַב אַחָא בּוֹא וּרְאֵה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה שֶּׁאָסַרְתִּי לְךָ בִּבְהֵמָה הִתַּרְתִּי לְךָ בְּחַיָּה וכו׳, עַד כֻּלָּם בְּדָגִים. רַבָּנִין אָמְרִין הַרְבֵּה דְבָרִים אָסַר אוֹתָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְחָזַר וְהִתִּירָן בְּמָקוֹם אַחֵר, תֵּדַע לָךְ אָסַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לִשְׁחֹט וְלֶאֱכֹל עַד שֶׁיְבִיאֶנוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה׳ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו (ויקרא י״ז:ט׳), מַה כְּתִיב שָׁם: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לה׳ לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה׳ דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ (ויקרא י״ז:ד׳). וְכָאן חָזַר וְהִתִּירוֹ לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וגו׳ (דברים י״ב:ט״ו), מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן: כִּי יַרְחִיב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ.

[ז] דָּבָר אַחֵר: כִּי יַרְחִיב – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אָגִילָה וְאֶשְׂמְחָה בְּחַסְדֶּךָ אֲשֶׁר רָאִיתָ אֶת עָנְיִי יָדַעְתָּ בְּצָרוֹת נַפְשִׁי. וְלֹא הִסְגַּרְתַּנִּי בְּיַד אוֹיֵב הֶעֱמַדְתָּ בַמֶּרְחָב רַגְלָי (תהלים ל״א:ח׳-ט׳). רַבָּנִין אָמְרִין הַפָּסוּק הַזֶּה מְדַבֵּר בְּיוֹסֵף, אָמַר יוֹסֵף רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אָגִילָה וְאֶשְׂמְחָה בְּחַסְדֶּךָ שֶׁעָשִׂיתָ עִמִּי, אִלּוּ נִפְרַעְתָּ לִי מֵאִשְׁתּוֹ שֶׁל פּוֹטִיפֶרַע וְלֹא נָתַתָּ לִי אֶת הַמַּלְכוּת, הָיִיתִי בְּגִילָה וּבְשִׂמְחָה, וְעַתָּה יֵשׁ לִי הַמַּלְכוּת, הֱוֵי אָגִילָה וְאֶשְׂמְחָה בְּחַסְדֶּךָ וגו׳. אֲשֶׁר רָאִיתָ אֶת עָנְיִי, זֶה יוֹסֵף שֶׁכָּתוּב בּוֹ: עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ (תהלים ק״ה:י״ח). וְלֹא הִסְגַּרְתַּנִי בְּיַד אוֹיֵב זֶה פּוֹטִיפֶרַע. הֶעֱמַדְתָּ בַמֶּרְחָב רַגְלָי, שֶׁהִשְׁלִיט אוֹתִי עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה. וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל (בראשית מ״ב:ו׳-ז׳).

דָּבָר אַחֵר: אָגִילָה וְאֶשְׂמְחָה בְּחַסְדֶּךָ, מְדַבֵּר בְּיִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אָגִילָה וְאֶשְׂמְחָה בְּחַסְדֶּךָ שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּנוּ, שֶׁאִלּוּ נִפְרַעְתָּ מִן הַמִּצְרִיִּים וְלֹא נָתַתָּ לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, הָיִינוּ שְׂמֵחִים שִׂמְחָה וְגִילָה יֵשׁ לָנוּ שֶׁנָּתַתָּ לָנוּ אֶת מָמוֹנָם. אֲשֶׁר רָאִיתָ אֶת עָנְיִי, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּתוּב בָּהֶם: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה וַנִּצְעַק אֶל ה׳ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה׳ אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת וגו׳ (דברים כ״ו:ו׳-ז׳). יָדַעְתָּ בְּצָרוֹת נַפְשִׁי, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם (שמות א׳:י״ד). וְלֹא הִסְגַּרְתַּנִּי בְּיַד אוֹיֵב זֶה פַּרְעֹה הָרָשָׁע, שֶׁכָּתוּב: אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף (שמות ט״ו:ט׳), הֶעֱמַדְתָּ בַמֶּרְחָב רַגְלָי, שֶׁהִרְחַבְתָּ אֶת גְּבוּלִי, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יַרְחִיב וגו׳.

[ח] כִּי יַרְחִיב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ (משלי י״ח:ט״ז). מַהוּ מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ, מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁיָּצְאוּ לִגְבוֹת לְעֵסֶק מִצְווֹת רַבּוֹתֵינוּ, הָלְכוּ לְחֵילָתָהּ שֶׁל אַנְטוֹכִיָּא, וְהָיָה שָׁם אָדָם אֶחָד וְהָיָה נִקְרָא אַבָּא יוּדָן, וְהָיָה לָמוּד לִתֵּן לְרַבּוֹתֵינוּ בְּיַד רְחָבָה, נַעֲשָׂה אוֹתוֹ אַבָּא יוּדָן עָנִי, רָאָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהָלְכוּ לִגְבוֹת שָׁם, וְהִטְמִין עַצְמוֹ מִפְּנֵיהֶם וְעָלָה לְבֵיתוֹ, וְעָשָׂה יוֹם וּשְׁנַיִם וְלֹא יָרַד לַשּׁוּק, אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי מָה לֹא יָרַדְתָּ לַשּׁוּק, הֲרֵי שְׁנֵי יָמִים, אָמַר לָהּ רַבּוֹתֵינוּ בָּאוּ לִגְבוֹת לְעֵסֶק מִצְווֹת עֲמֵלֵי תּוֹרָה, וְאֵין סִפֵּק בְּיָדִי לִתֵּן לָהֶם, וַאֲנִי מִתְבַּיֵּשׁ לֵירֵד לַשּׁוּק. אִשְׁתּוֹ שֶׁהָיְתָה אוֹהֶבֶת אֶת הַמִּצְווֹת אָמְרָה לוֹ, לֹא נִשְׁתַּיֵּר לָנוּ שָׂדֶה אֶחָת, מְכֹר חֶצְיָהּ וְתֵן אוֹתָהּ לָהֶן. הָלַךְ וְעָשָׂה כֵן, מָכַר אוֹתָהּ חֲצִי שָׂדֶה בַּחֲמִשָּׁה זְהוּבִים וְנָתַן אוֹתָן לְרַבּוֹתֵינוּ, וְאָמַר לָהֶן הִתְפַּלְּלוּ עָלָי, הִתְפַּלְּלוּ עָלָיו וְאָמְרוּ לוֹ הַמָּקוֹם יְמַלֵּא חֶסְרוֹנֶךָ. הָלְכוּ לָהֶן רַבּוֹתֵינוּ לִגְבוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר, אוֹתוֹ אַבָּא יוּדָן חָרַשׁ בַּחֲצִי שָׂדֶה, וּמָצָא שָׁם סִימָא גְדוֹלָה וְנַעֲשָׂה עָשִׁיר יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיָה קֹדֶם, עַד שֶׁרַבּוֹתֵינוּ חוֹזְרִין עָבְרוּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, אָמְרוּ לְאֶחָד חַיֶּיךָ הַעֲמִידֵנוּ עִם אַבָּא יוּדָן, אָמַר לָהֶם אוֹתוֹ הָאִישׁ, וּמִי יָכוֹל לַעֲמֹד, עִם הַמֶּלֶךְ וְלֹא עִמּוֹ. אָמְרוּ לוֹ אֵין אָנוּ מְבַקְּשִׁין אֶלָּא שֶׁלֹא יֵדַע שֶׁעָבַרְנוּ כָּאן וְלֹא שָׁאַלְנוּ אֶת שְׁלוֹמוֹ. יָדַע אַבָּא יוּדָן וּבָא אֶצְלָם וְנָתַן לָהֶם אֶלֶף זְהוּבִים, אָמַר לָהֶם עָשְׂתָה תְּפִלַּתְכֶם פֵּרוֹת, אָמְרוּ לוֹ אַף אָנוּ הָיִינוּ יוֹדְעִים בְּמַעֲשֶׂיךָ הַטּוֹבִים וְעָשִׂינוּ אוֹתְךָ רֹאשׁ פֶּרֶק, קָרְאוּ עָלָיו רַבּוֹתֵינוּ: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדוֹלִים יַנְחֶנּוּ.

דָּבָר אַחֵר: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חִיָּא שֶׁעָשָׂה נְדָבָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַגָּדוֹל שֶׁבִּטְבֶרְיָא, וּפָסַק אָדָם אֶחָד לִטְרָא שֶׁל זָהָב, נְטָלוֹ רַבִּי חִיָּא וְהוֹשִׁיבוֹ אֶצְלוֹ וְקָרָא עָלָיו: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ.

דָּבָר אַחֵר: מַעֲשֶׂה בְּרֵישׁ לָקִישׁ שֶׁהָלַךְ לְבָצְרָה, וְהָיָה שָׁם אָדָם אֶחָד נִקְרָא אָבִין רַמָּאָה, וְלֹא שֶׁהָיָה רַמַּאי חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא שֶׁהָיָה מְרַמֶּה בְּמִצְווֹת, שֶׁהָיָה הַקָּהָל פּוֹסֵק וְאַחַר כָּךְ פּוֹסֵק כְּנֶגֶד כָּל הַקָּהָל, עָשָׂה שָׁם רֵישׁ לָקִישׁ פִּסְקָה וְנָתַן כְּנֶגֶד כָּל הַקָּהָל, נְטָלוֹ רֵישׁ לָקִישׁ וְהוֹשִׁיבוֹ אֶצְלוֹ וְקָרָא עָלָיו: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדוֹלִים יַנְחֶנּוּ.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מַה לִּי לְמָקוֹם אַחֵר לְמֹד מִמְקוֹמוֹ, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי (דברים י״ב:י״ט), וְאַחַר כָּךְ: כִּי יַרְחִיב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ.

[ט] וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים ה׳ מַתִּיר אֲסוּרִים (תהלים קמ״ו:ז׳), מְדַבֵּר בְּיִשְׂרָאֵל.

אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בַּר חָמָא, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם יוֹתֵר מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת, וּמִכֻּלָּן לֹא הָיוּ מְשַׁעְבְּדִין אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל, וּמִי עָשָׂה לָהֶם דִּין, עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים. נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה׳ יִחְיֶה הָאָדָם שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְיַסְרֶךָּ (דברים ח׳:ג׳-ה׳). ה׳ מַתִּיר אֲסוּרִים אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, כֵּיצַד, רַבָּנָן אָמְרֵי שְׁמוֹנָה דְבָרִים אָסַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהִתִּיר לָהֶן שְׁמוֹנָה בָּהֶן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָסַרְתִּי לְךָ אֶת הַחֵלֶב וכו׳ עַד סָדִין בְּצִיצִית, הֱוֵי ה׳ מַתִּיר אֲסוּרִים. אַף לְהַלָּן אָסַר בְּשַׂר תַּאֲוָה וְכָאן הִתִּירוֹ לָהֶן, מִנַּיִן: רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר (דברים י״ב:ט״ו).

[י] דָּבָר אַחֵר: מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי (דברים י״ב:י״ט), וְאַחַר כָּךְ: כִּי יַרְחִיב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ, אָמַר רַבִּי לֵוִי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמִי שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ הַשְׁאִילֵנִי זָהוּב אֶחָד, אָמַר לוֹ אֵינִי מַכִּיר חֶשְׁבּוֹנֶךָ, אָמַר לוֹ בְּדֹק אוֹתִי, נָתַן לוֹ וּפָרַע לוֹ מִיָּד, אָמַר לוֹ אֲפִלּוּ צָרִיךְ אַתָּה עַד עֶשְׂרִים עַד שְׁלשִׁים זְהוּבִים טֹל לְךָ, אָמַר, מִי גָּרַם לְךָ לִטֹּל כָּל מַה שֶּׁאַתְּ מְבַקֵּשׁ, שֶׁעָשִׂיתָ לִי חֶשְׁבּוֹן טוֹב, כָּךְ הָאָדָם הַזֶּה כְּשֶׁנִּבְדַּק וּמַפְרִישׁ מַעְשְׂרוֹתָיו כָּרָאוּי מַרְחִיבִין לוֹ אֶת גְּבוּלוֹ, הֱוֵי לְפִי מַתְּנָתְךָ מַרְחִיבִין לְךָ.

[יא] דָּבָר אַחֵר: כִּי יַרְחִיב ה׳ אֱלֹהֶיךָ – אֶפְשָׁר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְחִיב אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר רַבִּי יִצְחָק הַמְגִלָּה הַזֹּאת אֵין אָדָם יוֹדֵעַ כַּמָּה אָרְכָּהּ וְכַמָּה רָחְבָּהּ, כְּשֶׁהִיא נִפְתַּחַת הוּא מוּדַעַת כַּמָּה הִיא, כָּךְ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כָּל רֻבָּה הָרִים וּגְבָעוֹת, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעוֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָיִם אֶרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה (דברים י״א:י״א-י״ב), כְּשֶׁיַשְׁרֶה אוֹתָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל גֶּיא יִנָשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה (ישעיהו מ׳:ד׳). אוֹתָהּ שָׁעָה הִיא מוּדַעַת מָה הִיא.

דָּבָר אַחֵר: כִּי יַרְחִיב – רַבָּנָן אָמְרֵי מְדַבֵּר בִּירוּשָׁלַיִם, מִי יָכוֹל לִרְאוֹת שַׁלְוָתָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם כְּשֶׁיַּרְחִיבֶנָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לִמְדִינָה וכו׳: וְעָרְבָה לַה׳ מִנְחַת יְהוּדָה וִיְרוּשָׁלָיִם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת (מלאכי ג׳:ד׳). הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה׳ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם (מלאכי ג׳:כ״ג-כ״ד). הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶּרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְּשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָּא אָמַר ה׳ צְבָאוֹת (מלאכי ג׳:א׳). לָכֵן כֹּה אָמַר ה׳ שַׁבְתִּי לִיְרוּשָׁלָיִם בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם ה׳ צְבָאוֹת וְקָו יִנָטֶה עַל יְרוּשָׁלָיִם עוֹד קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת עוֹד תְּפוּצֶנָה עָרַי מִטּוֹב וְנִחַם ה׳ עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּיְרוּשָׁלָיִם (זכריה א׳:ט״ז-י״ז). גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשַׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת (זכריה ט׳:ט׳).

[ה] כִּי יַרְחִיב י״י אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ (משלי י״ח:ט״ז). מַתָּנָה בִּשְׁבִיל שֶׁאָדָם נוֹתֵן מִשֶּׁלּוֹ, מַרְחִיב לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מַעֲשֶׂה בַּאֲבוּן רַמָּאָה שֶׁהָיָה דָּר בְּבָצְרָה. הָלְכוּ רַבּוֹתָיו לְשָׁם וּמְבַקְּשִׁים פַּרְנָסָה. הָיָה יוֹשֵׁב וְלֹא פָּסַק תְּחִלָּה עַד שֶׁפָּסְקוּ כָּל בְּנֵי הָעִיר, שֶׁהָיָה רוֹצֶה לֵידַע כַּמָּה הֵם פּוֹסְקִין, כְּדֵי לִפְסֹק כְּנֶגֶד כֻּלָּן. לְכָךְ נִקְרָא אֲבוּן רַמָּאָה, שֶׁהָיָה מְרַמֶּה עַל כָּל הַמִּצְוֹת. מִשֶּׁיָּדַע כַּמָּה פָּסְקוּ כָּל בְּנֵי הָעִיר, פָּסַק כְּנֶגֶד כֻּלָּן. מֶה עָשׂוּ רַבּוֹתֵינוּ. נְטָלוּהוּ וְהוֹשִׁיבוּהוּ עַל שְׂפָתָהּ אֶצְלָם, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ. דָּבָר אַחֵר: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ, זֶה אַבְרָהָם, כְּשֶׁרָדַף אַחַר חֲמִשָּׁה הַמְּלָכִים, יָצָא מֶלֶךְ סְדוֹם לִקְרָאתוֹ, אָמַר לוֹ: תֵּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכוּשׁ קַח לָךְ (בראשית י״ד:כ״א). אָמַר אַבְרָהָם, הֲרִימוֹתִי יָדִי אֶל י״י אֵל עֶלְיוֹן, אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְגוֹ׳ (בראשית י״ד:כ״ב-כ״ג). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה אָמַרְתָּ מִחוּט, חַיֶּיךָ, אֲנִי מְקַיֵּם בּוֹ בַּלָּשׁוֹן אֶת בָּנֶיךָ, מַה יָּפוּ פְּעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים (שיר השירים ז׳:ב׳). הֱוֵי, מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ. דָּבָר אַחֵר: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁאָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא נְדָבָה, מַה כָּתוּב שָׁם, וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (שמות ל״ו:ג׳), שְׁנֵי בְּקָרִים. מַה זָּכוּ. הִרְחִיב אֶת גְּבוּלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יַרְחִיב י״י אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ. בִּזְכוּת מַה הוּא מַרְחִיבוֹ. כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ – בִּזְכוּת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁקִּבַּלְתֶּם. דָּבָר אַחֵר: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר – בִּזְכוּת אֲבוֹתֶיךָ.

[ו] וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר – אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם לוֹקֵחַ לִיטְרָא בָּשָׂר, עַד שֶׁיְּהֵא נִמְלָךְ בְּבֵיתוֹ. רְאֵה מַה בֵּין יִשְׂרָאֵל לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם. יִשְׂרָאֵל אִם אֵין שׁוֹחֲטִין, אֵין אוֹכְלִין. אֲבָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, נוֹחֲרִין וְאוֹכְלִין. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, חַיֵּיכֶם, לָעוֹלָם הַבָּא אַתֶּם אֹכְלִים מֵאוֹתָן שֶׁאֵין נִשְׁחֲטִין, מִבְּהֵמוֹת וְלִוְיָתָן, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן, אֶחָד בְּאֶחָד יִגָּשׁוּ וְרוּחַ לֹא יָבֹא בֵינֵיהֶם (איוב מ״א:ח׳).

[Siman 5] When the Lord enlarges your territory (Deuteronomy 12:20): This is what is stated in the verse (Proverbs 18:16), "A man’s gift eases his way.⁠" It is a gift so that a person will give from his, that the Holy One, blessed be He, enlarges [what he has]. There is a [relevant] story about Abbun Ramah (probably a nickname, meaning the father of tricking) who lived in Batsra. His rabbis went to there and were seeking sustenance. He sat and did not decide [what he would give] at first, until all the people of the city decided, so that he could decide corresponding to all [the others]. That is why he was called Abbun Ramah, as he would be tricky with all of the commandments. From when he knew how much all of the people of the city had decided, he decided corresponding to all of them. What did our rabbis do? They took him and sat him at the edge next to them, in order to fulfill that which is stated, "A man’s gift eases his way [and places him next to the great].⁠" Another interpretation of "A man’s gift eases his way": This is [referring to] Avraham. When he chased the [four] kings, the king of Sodom came out to greet him. He said to him (Genesis 14:21), "Give me the persons, and take the possessions for yourself.⁠" Avraham said [back], "I have raised my hand to the Lord, God Most High [.... I will not take] so much as a thread or a sandal strap, etc.⁠" The Holy One, blessed be He, said to him, "You have said, 'a thread [or a sandal strap].⁠" By your life, I will sustain your children with that same expression, 'How lovely are your feet in sandals' (Song of Songs 7:2).⁠" Another interpretation of "A man’s gift eases his way": This is [referring to] Israel. When the Holy One, blessed be He, said to them to bring a freewill offering, what is written there? "These continued to bring freewill offerings to [Moshe] morning after morning" (Exodus 36:3), two mornings. What did they merit [by this]? He enlarged their territory, as stated, "When the Lord enlarges your territory.⁠" In the merit of what does He enlarge it, "as he stated to you" (Deuteronomy 12:20)? In the merit of the ten statements (Ten Commandments) that you accepted. Another interpretation: "As he stated,⁠" in the merit of your forefathers.

[Siman 6] And you say, "I shall eat meat" (Deuteronomy 12:20): Rabbi Eliezer beRabbi Yehoshua said, "From here you learn that a man should not acquire a litra of meat until he consults with his household.⁠" See what is [the difference] between the Israel and the [other] nations of the world. When Israel do not [ritually] slaughter, they do not eat [meat]. But the nations of the world stab and eat. The Holy One, blessed be He, said to Israel, "By your life, in the world to come, you will eat from those [animals] that are not slaughtered, from the behemoths and the Leviathan, about which it is written, 'One [scale] touches the other; not even a breath can enter between them.'"

[Siman 7] When the Lord cuts down (Deuteronomy 12:29): The Holy One, blessed be He, said to Israel, "By your lives, I will conduct your wars and write about you that you killed them.⁠" Come and see, the acts of the Holy One, blessed be He, are not like the acts of a king of flesh and blood: [When] a king of flesh and blood goes out to war, his legions go out in front of him. If they are victorious, they come and make a crown and crown him. But the Holy One, blessed be He, does not do like this, but rather He conducts the war, and give the crown to Israel, as it is stated (Psalms 136:17-20), "Who struck down great kings, [...]. Sihon, king of the Amorites,[...]. Og, king of Bashan.⁠" But He gave the crown to Israel, as it is stated (Joshua 12:5), "Moshe, the servant of God, and Israel smote them.⁠" And so [too], with Yehoshua, what is written? "And the Lord hurled huge stones on them from the sky" (Joshua 10:11). And [yet] it is stated (Joshua 12:7), "And these are the kings of the land that Yehoshua and the Children of Israel slew.⁠" So that we inherit their land, He cut them down from the world, in order that we would enter and inherit houses filled with all good things. As all the days that Israel was present, they were swept and wandering in the wilderness for forty years. Yet they had been fitting to go up [to the Land of Israel] immediately, as it is stated (Exodus 3:17), "I will take you out of the misery of Egypt,⁠" to a good and spacious land. But they did not go in immediately. As when they left from Egypt, the seven nations [inhabiting the land] heard that [the Israelites] were coming to inherit [the land]. What did they do? They cut down the trees, stopped up the springs and destroyed the homes, such that if [the Israelites] would enter, they would find nothing [worthwhile there]. The Holy One, blessed be He, said, "If I bring them in right away, they will find it desolate, and I promised them that they would find it full of all of good things.⁠" What did He do? He held them up in the wilderness forty years, such that the Canaanites disregarded Israel, saying they are not coming. [Hence] they rose and planted trees, they fixed the wells and the cities, such that Israel would come when it was built, to fulfill that which is stated (Deuteronomy 6:11), "Houses full of all good things.⁠" This is [the meaning of] that which is written (Exodus 13:17), "God did not lead them by way of the land of the Philistines.⁠" Once they fixed everything, the Holy One, blessed be He, said to Moshe, "Why are you standing? 'Go up from here, you and the people' (Exodus 33:1). Make war with them and cut them down.⁠" And Israel said to Moshe, "When do we enter the land.⁠" [His answer was:] When the Lord, your God cuts down the nations within it shall you enter.

[Siman 8] When the Lord cuts down, etc. (Deuteronomy 12:29): "Look to the Lord and keep to His way" (Psalms 37:34). As they were thinking to enter the Land immediately. [Moshe] said to them, "You are thinking to inherit their land. [So] keep the way of the Holy One, blessed be He, as it is stated (Psalms 37:34), 'Look to the Lord and keep to His way, and He will raise you high that you may inherit the land; when the wicked are cut off, you shall see it.'" That is [the meaning of] that which Moshe said, "When the Lord, your God, cuts down.⁠" What is [the meaning of] "When (ki, which can also mean, if) He cuts down?⁠" It is on condition; such that if they keep the Torah, they will enter the Land. And in every place that you find ki, it is conditional: "Ki along the road, you chance upon a bird’s nest [...]. You shall surely send" (Deuteronomy 22:6-7); "Ki you take up the head (make a census) of the Children of Israel, each man shall give a ransom" (Exodus 30:12);⁠" Ki you build a new house, you shall make a parapet" (Deuteronomy 22:8). Here too, the Holy One, blessed be He stipulated with them that He would only cut down the [Canaanite] nations on condition that [the Israelites] would keep the Torah. Beloved is the Land of Israel, as the Holy One, blessed be He, chose it. You find that when He created the world, He apportioned the lands to the ministering angels of the nations, and He chose the Land of Israel [for Himself]. From where [do we know this]? As so did Moshe say (Deuteronomy 32:8), "When the Most High gave nations their inheritances, etc.⁠" And He chose [the people of] Israel as His portion, as stated (Deuteronomy 32:9), "For the Lord’s portion is His people, Yaakov His allotment.⁠" The Holy One, blessed be He, said, "Let Israel, who has come to be My portion, inherit the land that has come to be My portion.⁠" Hence it is written, "When the Lord cuts down.⁠" Yirmiyahu the prophet cried out and said (Jeremiah 3:19), "I had resolved to adopt you as My child, and I gave you a desirable land,⁠" a land that the fathers of the world desired. Avraham wanted it, as so does it state (Genesis 15:8), "And he said, 'O Lord God, how shall I know that I am to possess it?'" Yitschak wanted it, as it was stated to him (Genesis 26:3), "Reside in this land, and I will be with you and bless you, for I will assign all these lands to you and to your seed.⁠" And Yaakov wanted it, as it is stated (Genesis 28:20-21), "If God will be with me, etc. I will return to my father’s house.⁠" Rabbi Yehudah said, "Moshe also wanted it, as it is stated (Deuteronomy 3:23-25), 'I pleaded with the Lord at that time, "[...]. Let me, I pray, cross over and see, etc.⁠"' And also David wanted it, as it is stated (Psalms 84:11), 'I would rather stand (histofef) at the threshold of [my God’s] house.'" What is [the meaning of] histofef? Rabbi Tanchum beRabbi Chanilai and Rav [differed on the matter]. One said, "David said in front of the Holy One, blessed be He, 'Master of the world, even if I have palaces and a castle outside of the Land, and I only have a veranda (saf) in the Land of Israel, I would rather stand [there].'" And [the other] said [that David said], "Even if I only have lateling (sifsuf) carobs to eat in the Land of Israel, I would rather stand [there].⁠" Hence, "and I gave you a desirable land,⁠" a land that the fathers desired. "An inheritance of beauty (tsvi, literally, a gazelle)" (Jeremiah 3:19). Just like a gazelle is light in its running, so does the Land of Israel run its fruits, such that it gives fruit first. Another interpretation: Just like the skin of a gazelle cannot hold its flesh, so [too], when Israel merits, the Land of Israel cannot hold its fruit. "Of the beauties (tsivaot) of the nations" (Jeremiah 3:19). That the delights (tsivionot) of the nations are in it. It is written (Joshua 12:9), "The king of Yericho one; the king of Ai, near Bethel, one.⁠" There is only three [mil] between the one and the other, and it states, "The king of Yericho one; the king of Ai, etc., one?⁠" Rabbi Parnakh said in the name of Rabbi Yochanan, "Any king that was outside the Land that did not acquire a city in the Land of Israel was not called a king. See what is written about Akhan (Joshua 7:21), 'I saw among the spoil a fine Shinar mantle.' [That is] Babylonian velvet. And from where was there Babylonian velvet in Yericho? Rather it was that the King of Babylonia was there and acquired a city in the Land of Israel.⁠" Hence, the land that the delights of the nations of the world are in it. And He gave it to Israel. Therefore, it is written, "When the Lord, your God, cuts down, etc.⁠"

ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך – ¹מכאן ואילך הותר להם בשר לאכול.

כי תאוה נפשך – ²מכאן שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון.

1. מכאן ואילך הותר להם בשר לאכול. ספרי פיסקא ע״ה, ורש״י, אבל במדבר נאסר להם בשר חולין אלא אם כן מקדישה ומקריבה שלמים.

2. מכאן שלא יאכל אדם בשר. חולין פ״ד, ספרי פיסקא ע״ה.

וַאִדַ׳א אַוְסַעַ אַללָּהֻ רַבֻּךַּ תֻכֻ׳מַךַּ כַּמַא וַעַדַךַּ פַקֻלתַּ אכֻּלֻ לַחמַא עַן שַׁהוַתֵ מִן נַפסִךַּ לַהֻ פַכֻּלהֻ מַתַּי׳ מַא אשׁתַּהַיְתַּ

וכאשר ירחיב ה׳ אלהיך, את התחום שלך, כפי-שהבטיח לך, ואזי תאמר: אאכול בשר לתאות נפשך אליו, אזי אכול אותו מתי שהתאוית.⁠¹

1. [הנפש הזאת חכמה לעצמה, כי לא יתכן שקנתה החכמה מן הגוף, כי אין זה מענינו, וכאשר תתחבר לגוף, יראו לה ג׳ כחות, כח ההכרה, וכח הכעס, וכח התאוה, ועל כן קראה אותה לשוננו בשלשה שמות: נפש, ורוח, ונשמה. ורמזה באמרה נפש אל שיש לה כח מתאוה, כאמרך (דברים יב, כ): כי תאוה נפשך, (איוב לג, כ) ונפשו מאכל תאוה. ורמזה בשם רוח אל שיש לה כח כועס, כאמרך (קהלת ז, ט): אל תבהל ברוחך לכעוס, (משלי כט, א) כל רוחו יוציא כסיל. ורמזה בשם נשמה אל שיש לה כח מדעי, כאמרך (איוב לב, ח): ונשמת שדי תבינם. ובענין אלה הכחות טעה מי ששמה שני חלקים, אחד מהם בלב, והאחר בשאר הגוף, אך השלשה לנפש אחת, וחברה הלשון לזה שני שמות אחרים, חיה, ויחידה, וקראה אותה חיה, בעבור שהיא עומדת בהעמדת בוראה לה, אבל יחידה, מפני שאין לה דומה בארץ. (׳האמונות והדעות׳ רבי סעדיה גאון, מאמר ששי).]

כי ירחיב – לימדה תורה דרך ארץ שלא יתאווה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר.

בכל אות נפשך וגומ׳ – אבל במדבר נאסר להם בשר חולין, אלא אם כן מקדישה ומקריבה שלמים.

כי ירחיב וגו'‏ WHEN [HASHEM YOUR GOD] SHALL ENLARGE [YOUR BOUNDARY … AND YOU SHALL SAY, I WILL EAT FLESH … YOU MAY EAT FLESH] – The Torah teaches the proper rule of life – that one should not desire to eat flesh unless he lives amidst abundance and wealth (cf. Sifre Devarim 75:5; Chulin 84a; see also Rashi on Vayikra 17:13).

בכל אות נפשך וגו'‏ [YOU MAY EAT FLESH] IN EVERY LONGING OF YOUR SOUL – In the wilderness, however, the flesh of a non-holy animal was forbidden to them as food, unless one first dedicated it to the altar and offered it as a peace-offering (Sifre Devarim 75:4; Chulin 16b).

פס׳: כי ירחיב ה׳ אלהיך – עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך.

כאשר דבר לך – מה דבר לך (בראשית ט״ו:י״ט) את הקני ואת הקנזי.

ואמרת אוכלה בשר – רבי ישמעאל אומר מניד שבשר תאוה נאסר להן לישראל במדבר וכשבאו לארץ התירו הכתוב להן, רבי עקיבא אומר לא בא הכתוב ללמדך אלא דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון.

כי ירחיב – ותהיה רחוק מן המקדש.⁠^א

א. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳: המשכן.

כי ירחיב WHEN [GOD] ENLARGES [YOUR TERRITORY]: And [as a result] you will be far away from the Temple.⁠¹

1. Rashbam rejects Rashi’s explanation here (following Tanh. B. ’Aḥare 17, and see also Hul. 84a) that the word ירחיב means “peace of mind” or “prosperity,” and that the verse teaches us that only wealthy people should eat meat. Rashbam explains more simply that the wide expanses of the land of Israel make it impractical for all the inhabitants to bring their animals to one central location for slaughter whenever they wanted to eat meat. So also Nahmanides Cf. Ibn Ezra’s suggestion that the verse applies to Jewish territory beyond the land of Israel.

ואמרת אכלה בשר – לעיל (דברים י״ב:ט״ו) מיירי בפסולי המוקדשין, וכאן בבשר תאוה של חולין. מכאן אמר ר׳ אלעזר בן שמוע: לא ליקח אדם בשר עד שיהא כמלך בביתו, נאמר כאן: ואמרת אכלה בשר, וכתיב: {ו}⁠אמרת אשימה עלי מלך (דברים י״ז:י״ד).⁠¹ והני מילי בדורות הראשונים שהיו חזקים ויכולים להרעיב נפש, אבל כגון אנו – לוים ואוכלים, כדא״ר יוחנן בחולין (בבלי חולין פ״ד.). דא״ר יוחנן: אבא רב אמר: מי שיש לו מאתים זוז – יקח לפסו ליטרא בשר, ממשפחת בריאים הוה ויסבול, אבל כגון אנו – לוים ואוכלים.

בכל אות נפשך תאכל בשר – אף על פי שהזהרתיך על הקדשים שלא תאכלם כי אם בירושלים, החולין תאכל בכל אות נפשך.

1. השוו לספרי דברים י״ב:כ׳ ובבלי חולין פ״ד.

ואמרת אכלה בשר – AND YOU SHALL SAY I WANT TO EAT MEAT – Above (Devarim 12:15) it deals with disqualified consecrated meat, and here with non-sacred meat that is [eaten out of] desire. From here R. Elazar son of Shamua said: A person should not take meat until he shall be like a king in his house, it says there: AND YOU SHALL SAY I WANT TO EAT MEAT, and it is written “and you shall say I will set a king over me” (Devarim 17:14). And these words are for the first generations who were strong and could starve their souls, but those like us – should borrow money to eat, like R. Yochanan said in Chulin (Bavli Chulin 84b:21). For R. Yochanan said: Abba Rav said: One who has two hundred zuz – shall take for his stewpot a litra of meat, he was from a healthy family and could tolerate that, but those like us – should borrow money to eat.

בכל אות נפשך תאכל בשר – AFTER ALL THE DESIRE OF YOUR SOUL YOU SHALL EAT MEAT – even though I warned you about the sacrificial meat that you shall not eat it except in Jerusalem, the non-sacred meat you shall eat after all the desire of your soul.

כי ירחיב – פרשה זו נאמרה כבר למעלה, וחזר ושנאה לפי שנאמר בה למטה: ועשית עולותיך (דברים י״ב:כ״ז).

דבר אחר: לפי שכל מה שכתב בה תדיר הוא בכל יום וחזר ושנאן כדי שיהיו רגילין ובקיאים בו.

כאשר דבר לך – והיכן דבר ושתי את גבולך וגו׳ (שמות כ״ג:ל״א).

ואמרת אכלה בשר – מכאן שלא יהא אדם לוקח ליטרא בשר אלא אם כן נמלך תחילה.⁠¹

כי תאוה נפשך – כי במקום אם.⁠²

1. השוו ר״י בכור שור.

2. שאוב מאבן עזרא.

כי ירחיב, "when He will expand, etc.⁠" the content of this paragraph has already been written in verses 1516 of our chapter. Why was it repeated? The reason is verse 27, in which Moses emphasizes that the law to offer sacrificial offerings only in the Temple designated by God, i.e. Jerusalem is not affected by the size of country. An alternate interpretation: seeing that the laws Moses speaks about apply daily, he repeats them so that the people will be thoroughly familiar with them.

כאשר דבר לך, "as He has said to you (promised);⁠" We find this promise in Exodus 23,31, 'ושתי את גבולך וגו, "I will set your borders, etc.;⁠" [an area far in excess of the Israel of King Solomon. Ed.]

ואמרת אוכלה בשר, and you say: "I wish to eat meat" (other than sacrificial meat) from this verse we see that one should not eat without first having prepared it. [You do not eat meat as you eat an apple or a pear. Ed.]

כי תאוה נפשך, "when you experience a true craving for meat.⁠" The word כי in this verse is used as an alternative for the word אם, "if" or "when.⁠"

כי ירחיב י״י אלהיך את גבולך – אין טעם הרחבה זאת כאותה שיאמר: ואם ירחיב י״י אלהיך את גבולך, ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה (דברים י״ט:ח׳-ט׳), שאם כן, לא היה בשר תאוה מותר בבואם בארץ. אבל שם נאמר: כי יכרית י״י אלהיך את הגוים האלה^א אשר י״י אלהיך נותן לך את ארצם (דברים י״ט:א׳) – והם שבעה הגוים אשר יזכיר בכל מקום, ואז נבדיל שלש ערים, וכן עשה יהושע (יהושע כ׳). ואחר כך אמר: ואם ירחיב י״י אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ אשר נשבע לתת לאבותיך (דברים י״ט:ח׳), וזה ירמוז לעשרה עממין שנתנו לאברהם. אבל כאן אמר: כאשר דבר לך – והם הגוים האלה אשר י״י אלהיך נותן לך את ארצם, כי מיד לאחר שכבשו וחלקו הותר להם בשר תאוה.

ואין טעם: כי ירחק ממך המקום (דברים י״ב:כ״א) – שיהיה מותר בהרחק המקום בלבד, שאם כן יהיו יושבי ירושלם אסורים בבשר תאוה. אבל עם כלל ישראל ידבר, ויאמר להם כי כאשר ירחיב השם גבולכם, ולא תהיו כולכם יושבים סביב המשכן כאשר אתם היום במדבר, יהיה לכם בשר החולין מותר, כי אי איפשר שתלכו כולכם ממקום רחוק אל המקום אשר יבחר השם ותזבחו זבחים שלמים כל מה שתאכלו.

א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס דפוס רומא, וכן בפסוק הושמטה מלת: ״האלה״.

WHEN THE ETERNAL THY G-D SHALL ENLARGE THY BORDER. The meaning of this "enlargement" is not like that which he stated, And if the Eternal thy G-d enlarge thy border¹ [by giving you the land of the Kenites, Kenizzites, and Kadmonites] etc. then shalt thou add three cities more for thee,⁠² for if it were, then meat of desire [meaning a meat meal prepared solely to satisfy the appetite rather than as a product of a peace-offering] would not have been permissible upon coming into the Land [but only after the enlargement of the border, an event that has yet to take place]. But there it is said, When the Eternal thy G-d shall cut off the nations, whose land the Eternal thy G-d giveth thee,⁠³ these being the seven nations that he mentions in all places,⁠⁴ and then we are to separate three cities [as cities of refuge], and so Joshua did.⁠⁵ Afterwards he said, when the Eternal thy G-d enlarge thy border, as He hath sworn unto thy fathers,⁠⁶ this being a reference to the ten nations that were given to Abraham.⁠⁷ But here he said, as He hath promised thee, meaning these [seven] nations whose land the Eternal your G-d gives you [now], thus indicating that immediately after they captured and apportioned the Land, a secular meal of meat became permitted to them.
Now, the purport of the expression If the place which the Eternal thy G-d shall choose to put His Name there be too far from thee⁸ is not that meat of desire [i.e., meat from an animal that has been slaughtered for food rather than as an offering] is permissible only at a distance from the Sanctuary, for if so, dwellers in Jerusalem would have been forbidden to eat meat of desire. Instead he [Moses] speaks to all Israel, saying to them that "when G-d will enlarge your border and not all of you will be dwelling around the Tabernacle as you are today in the wilderness, unconsecrated meat will be permitted, because it will be impossible for all of you to go from a distant place to the place that G-d will choose and slaughter sacrifices of peace-offerings as much as you wish to eat.⁠"

1. Further, 19:8.

2. Ibid., (9).

3. Ibid., (1).

4. See above, 7:1.

5. Joshua 20:7-9.

6. Further, 19:8.

7. Genesis 15:19-21. Hence the command to establish an additional three cities of refuge becomes obligatory at the time when we shall have enlarged the border of our Land to include the territory of the remaining three of the ten nations promised to Abraham — the Kenites, Kenizzites, and Kadmonites. But here etc.

8. (21).

ואמרת אוכלה בשר – למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא מתוך עושר והרחבה, וזהו לשון כי ירחיב.

בכל אות נפשך תאכל בשר – התיר להם בשר חולין כשיכנסו לארץ, לפי שבמדבר כל הבשר שהיו אוכלין הכל היה שלמים.

ואמרת אוכלה בשר, "and you will say: "I want to eat meat;⁠" This verse teaches the lesson that only economically well-situated people should indulge in a meat based diet; this is why the paragraph is prefaced by the words כי ירחיב ה' את גבולך, "when the Lord expands your borders, etc.⁠"

בכל אות נפשך תאכל בשר, "you may eat meat to your heart's desire.⁠" The Torah permits consumption of non-sacrificial meats with the people's entry into the Holy Land. As long as the people had been in the desert, meat was basically the meat of the peace-offerings.

כי ירחיב – כתב הרמב״ן אין זה כמו ואם ירחיב י״י אלהיך גבולך ויספת לך עוד שלש ערים שאם כן לא היה בשר תאוה מותר מיד בבואם לארץ אבל שם מפורש כי יכרית י״י אלהיך את הגוים האלה שהם ז׳ עממים אז תבדיל ג׳ ערים ואחר כך אמר ואם ירחיב עוד י״י אלהיך את גבולך דהיינו שיתן לך כל י׳ עממים ויספת לך עוד שלש ערים אבל כאן כתיב כי ירחיב כאשר דיבר לך והם ז׳ גוים שה׳ נותן לך את ארצ׳ לכך הותר לך בשר תאו׳ מיד אחר כיבוש וחילו׳. ואעפ״י שהפסוק תולה ההיתר בריחוק מקום לא שיהיו הקרובים יושבי ירושלים אסורין כי הפסוק מדבר אל כל ישראל ואומר כאשר ירחיב י״י את גבולכם ולא תהיו כלכם יושבים סביב המשכן כמו עתה תהיו מותרין בחולין:

כי ירחיב, "When He will expand (your boundaries);⁠" Nachmanides makes the point that the term כי ירחיב, in this paragraph is not to be confused with the expression ואם ירחיב, in 19,8, where the Torah foresees further expansion of the Land of Israel [most commentators consider this a post messianic period. Ed.], but in verse 9 there we read –in connection with the establishment of cities of refuge- that more than the original three on the east bank of the Jordan must be added. In that context the meaning of the word is "when,⁠" in the sense of after completion of the conquest. If the meaning of the two expressions were identical, eating meat that had not first been consecrated as an offering would not be permitted for the Israelites until after Joshua had completed the conquest and settled the people on their allocated parcels of land. In chapter 19 the line we quoted must be understood in connection with the paragraph at the beginning of that chapter, a paragraph which discusses changes that would occur after God has more or less wiped out the seven Canaanite tribes from the region of the West Bank of the Jordan. The need to establish additional cities of refuge begins only after the people have been settled. (9) there may even refer to the time when the remainder of the ten tribes mentioned in God's first promise to Avraham in Genesis chapter 15 have also been eliminated. In our verse the reference is to the beginning of the conquest, and according to Chulin 17, בשר תאוה, meat of animals that had been slaughtered without having been consecrated as offerings first, became permissible at once, as soon as settlement began. Even though, on the face of it, permission of such meat appears to be contingent on the owner living far away from the Temple, the words כי ירחק ממך המקום, "when the Temple is far away from you,⁠" (verse 21) is not to be understood as actual physical distance of the individual concerned. The Torah means that when the Israelites, instead of living next to the Tabernacle, as they did for 40 years in the desert, will be scattered throughout the Land of Israel, it would not be practical to require them to come to Jerusalem, to the Temple every time they wanted to eat meat.

תאכל בשר – וסמיך ליה כי ירחק לומר שיתרחק האדם מלאכול בשר כדאיתא בפ׳ כיסוי הדם.

כי ירחיב י״י אלהיך את גבולך וגומ׳ – לפי שלא הותר בשר תאוה במדבר הוצרך להזכיר בזה המקום שבכניסתם לארץ יהיו מותרים בבשר תאוה.

כי תאוה נפשך לאכול בשר – מגיד שאין ראוי לאכול בשר אלא לתאבון.

כי ירחיב י״י אלהיך וגו׳ – גם זה נמשך מייחוד המקום אל הקרבנות וחז״ל (חולין ט״ז:) דרשו שהרשות הראשונ׳ היא לפסולי המוקדשים ועכשו בסתם בשר תאוה ידבר והדעת נותן לפי שתלה הענין בהרחבת הגבול אשר לא יחנו כלם סביב המשכן כמו עד עכשו ולא יוכלו להביא זבחי שלמיהם פתח אהל מועד.

כי ירחיב וגו׳ למדה תור׳ דרך ארץ שלא יתאוה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר. בחולין פ׳ כסוי הדם ומיי׳ בה מכאן מי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק עשר׳ מנה יקח לפסו ליטרא דגי׳ נ׳ מנה יקח ליפסו ליטר׳ בשר ק׳ מנה ישפתו לו קדרא בכל יום פירשו כי ירחיב מרחבת ידים ועושר ולא מהרחבת גבולו ומרחקו מן הארץ כמשמעו משום דכתיב בתריה כי ירחק ממך המקום הרי מרחק גבולו אמור ומה אני מקיים כי ירחיב י״י אלהיך את גבולך ברחבת ידי׳ ועושר ופי׳ גבולך שדותיך וכרמיך והוא העושר וזהו אליבא דרבי אלעזר בן עזריה אבל לרבי ישמעאל דאמר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה שבתחלה נאסר להם בשר תאוה ומשנכנתי לארץ הותר להם וכן לרבי עקיבא דאמר לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה שבתחלה היתר להם בשר נחיר׳ ומשנכנסו לארץ נאסר להם צ״ל דקר׳ דכי ירחיק לדרוש ברחוק מקום אתה זובח ולא בקרוב מקום שאין שוחטים חולין בעזרה כדאיתא בספרי ומייתי לה בפרק האיש מקדש:

בכל אות נפשך אבל במדבר נאס׳ להם בשר חולין אלא אם כן מקדיש׳ ומקריבה שלמי׳. ופי׳ בכל אות נפשך בכל מין שתתאוה בו נפשך בין כשתקריבנה שלמים בין כשלא תקריבנ׳ שלמי׳ וכן פרש״י בחולין גבי להתיר להם בשר תאו׳ כשיבאו לארץ יוכלו לאכול בשר לתאותן בלא שום הקרב׳ והיינו אליב׳ דר׳ ישמעאל דמפרש קרא דכי ירחיב י״י אלהיך בהרחב׳ גבול׳ דהיינו לאחר בואם לארץ אבל לרבי אלעזר דמפרש קרא דכי ירחיב בהרחבת ידים ועושר לא שייך לומר אבל במדבר נאסר להם כו׳ דהא בכל אות נפשך סתמא קאמר בין לאחר בואם לארץ בין קודם בואם וזהו דבר תימה לרש״י ז״ל דמתחלה פי׳ ההרחב׳ בהרחבת ידי׳ ואיך חזר ופי׳ אותו בהרחב׳ גבולם ועוד מאחר שפירש קרא דבכל אות נפשך אליבא דרבי ישמעאל דמפרש ההרחבה בהרחב׳ גבולם איך אפשר עוד שיפרש קרא דכי ירחק בהרחקת גבולם:

ואמר להם עוד שאפילו בשר תאוה. וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל תאכלנו הטמא והטהור יחדיו. ובתנאי שלא תאכל הדם. לפי שהיו שטופים בו והיו מקריבים ממנו לשעירים. לכן חזר להזהיר לנו לא תאכלנו. אבל קדשיך ונדריך תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה׳ ותעשנו על מזבח ה׳ אלהיך. כי כן ראוי ה׳ אחד ומזבח אחד.

ואמרת אכלה בשר – בלתי שאצטרך לטרוח להעלותו לבית הבחירה.

כי תאוה נפשך לאכל בשר – גם כן שתאוה לאכול אותו החלק הניתן לכהנים מן הזבח.

בכל אות נפשך תאכל בשר – אבל לא חלב ודם, אף על פי שהם חולין.

למדך תורה דרך ארץ. דאם לא כן, ״כי ירחיב״ למה לי. דאין לומר דאתא לומר בריחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום, דאם כן לכתוב ׳כי תעברו הירדן׳, מאי ״כי ירחיב גבולך״, אלא ללמדך דרך ארץ, כדאיתא בפרק כיסוי הדם (חולין פד.). וכך פירוש הכתוב; ״כי ירחיב ה׳ את גבולך״, ויהיה לך רחבת עושר, ואז דרך ארץ לומר ״אוכלה בשר״ מתוך רחבת ידים ועושר, ״ככל אות נפשך תאכל בשר״. ועוד, דאם לא בא ללמוד דרך ארץ, לכתוב ׳כי ירחיב ה׳ אלקיך גבולך בכל אות נפשך תאכל בשר׳, ולמה הוצרך להאריך ולומר ״ואמרת אוכלה בשר״, אלא כך פירושו, כי ירחיב ה׳ אלקיך, ויש לך רחבת ידים ועושר, יש לך להתאות ולומר ״אוכלה בשר״. אבל אם אין לך רחבת ידים ועושר, אין לך להתאות בשר:
ואין לומר דקרא כולו אתא לדרך ארץ, ומנא לן לומר דבמדבר נאסר להם בשר תאוה. זה לא קשיא, דאם כן לא הוי למכתב ״בכל אות נפשך תאכל בשר״, דהא עיקר קרא לא אתא לאשמועינן התירה, דודאי מותר, אלא לאשמועינן אתא שהוא לא יתאוה בשר אלא מחמת עושר. אלא ״בכל אות נפשך תאכל בשר״, אבל במדבר אסר לגמרי בשר תאוה. ועוד, דלמה תלה בהרחבת גבול, הוי לכמתב ׳כי יברכך ה׳ אלקיך ואמרת אוכלה בשר׳, דהא בכל עושר מותר לו לאכול בשר. אלא דבמדבר נאסר בשר תאוה. וכך פירוש הכתוב; ״וכי ירחיב ה׳ גבולך״, ואז מותר לו לאכול בשר, וגם דרך ארץ הוא לשאול בשר מפני שיש לו עושר. אבל במדבר נאסר לגמרי בשר תאוה:
ואין להקשות, ״כי ירחק המקום״ (פסוק כא) למה, הלא כבר למדנו ״כי ירחיב ה׳ גבולך בכל אות נפשך תאכל בשר״. יש לומר, כי שניהם צריכים; דאי ב״כי ירחיב״ לחוד, הוה אמינא קודם שבאו לשילה, כיון שאין כאן דומה למשכן, מותר בבשר תאוה. אבל בשילה ובמקדש, שהוא דומה למשכן, אסר להם בשר תאוה, רק יביאו הכל למקדש, כמו שהביאו הכל למשכן, קא משמע לן ״כי ירחק ממך המקום״. ואי כתיב ״כי ירחק ממך המקום״, הוה אמינא דוקא כי ירחק ממך המקום, אבל כשעברו הירדן, שהותרו במות (רש״י פסוק ח), (זה) אסר להם בשר תאוה, שהרי יכול להקריב בבמה שהוא קרוב, קא משמע לן ״כי ירחיב ה׳ גבולך וגו׳⁠ ⁠⁠״. ועוד נראה, כי מה שכתוב ״כי ירחק ממך״ הוא נתינת טעם למה ״בכל אות נפשך תאכל בשר״, כי ירחק ממך המקום, ואי אתה יכול לבוא לשם, לכך ״בכל אות נפשך תאכל בשר״, כיון שאי אפשר לך לבא כל שעה לשם:

כי ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר – הורה שאין האדם הומה אחר התאות כ״א מתוך הרחבה יתירה, ואין ארי נוהם כ״א מתוך קופה של בשר (ברכות לב) לכך אמר כי ירחיב ה׳ את גבולך. וזה יביאך לידי הסרת מסוה הבושה מעל פניך עד שתאמר בפה מלא אוכלה בשר. ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים ולחקור איזהו מקומן של זבחים, והסבה לכל זה הוא כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה׳ כי כל הקרב הקרב ביותר אל מקדש ה׳ יש עליו מורא מלכות שמים ביותר כמ״ש ומקדשי תיראו (ויקרא י״ט:כ״ט) ר״ל מן המקדש נמשך שיהיה עליך מורא מלכות שמים, אמנם כי ירחק ממך המקום גורם לך שרחוק ה׳ מכליותיך ע״כ כל היום תתאוה תאוה גם בוש לא תבוש מלומר אכלה בשר, הנני מתיר לך הדבר וזבחת מבקרך וגו׳ כאשר צויתיך. לא בכל עת כי אם לפרקים בעת התגברות התאוה וז״ש אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. וכמו שנאמר (שם י״ח:י״ג) כי יצוד ציד חיה או עוף. ואמרו רז״ל (חולין פד.) למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר כי אם בהזמנה הזאת.

ביאור הדבר הוא, שאם ירגיל האדם את עצמו לאכול מן הבהמות המצויין אתו בבית שור או כשב או עז אז כל היום יתאוה תאוה וירגיל עצמו באכילתו דבר יום ביומו, אבל אם לא יאכל עד אשר יצוד ביערות ובמדברות ציד חיה או עוף שיש לו סכנה וטורח גדול לצודם אז תשקוט תאותו כי אין האכילה שוה בגודל הצער והטורח, כי לא לחנם אמר יצחק לעשו וצא השדה וצודה לי צידה (בראשית כ״ז:ג׳) וכי לא היה לו בבית דבר הניצוד כבר ולמה חרד את כל החרדה הזאת לטלטלו במקומות הסכנה אלא שהיה מתנהג על פי הדרך ארץ אשר למדה התורה שלא יאכל בשר כי אם בהזמנה זאת ע״י צידה דווקא כדי שלא יהיה מורגל בו, לכך נאמר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. ר״ל אך בתנאי זה שלא יהיה מורגל בו ויאכלו כאשר יאכל את הצבי ואת האיל שמסתמא אינו מורגל בהם כי חיות הנה והם מחוסרי צידה ומחמת הטורח הוא ממעט באכילתם כך יאכל אפילו סתם בשר, וזה פירוש יקר ומיושב לשון אך יותר מפירושו של רש״י.

ולפי שמצינו, שבכל דבר הניצוד ממקומות ההפקר יש בו לחוש ביותר שלא יהיה דבר גזול, כי על כן הזהיר יצחק את עשיו שיביא לו מן ההפקר ולא מן הגזל לפי שאולי הניצוד היו לו בעלים וברח מהם, ע״כ נאמר כאן וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן לך ה׳ וכי ס״ד שיזבח מן אותן אשר לא נתן לו ה׳ אלא שר״ל שיאכל דווקא בהזמנה זאת כי יצוד ציד חיה או עוף ויש לחוש בו על הגזל כאמור, ע״כ אמר אשר נתן לך ה׳ שאפילו במצודתך לאפוקי הגזול אינו מאת ה׳ וע״ז אמר כאשר צויתיך. והזהרתיך על הגזל או הזהרתיך שלא תאכל בשר כי אם בהזמנה הזאת.

אֶֽת⁠־גְבֻֽלְךָ: אֶֽת במאריך ומקף. גְבֻלְךָ חס׳ וי״ו, ובחילופי ב״א וב״נ¹ שבדפוס שנכתב מל׳ טעות הוא. וקשה לי שבכמה ספרי׳ כ״י אין בבי״ת מאריך או מתג כמו שהוא בסוף משפטים², וסוף שופטי׳³. [אֶֽת⁠־גְּבֻֽלְךָ֘].

1. ובחילופי ב״א וב״נ: חילופים-ד.

2. בסוף משפטים: שמ׳ כג לא.

3. וסוף שופטי׳: דב׳ יט ח.

אלא מתוך רחבת ידים ועושר. וא״ת והא פשוטו דקרא משמע הרחבת גבולו ומרחקו מן הארץ, ולמה הוציאו רש״י מפשוטו. וי״ל משום דכתיב בתריה כי ירחק ממך המקום וגו׳ הרי מרחק גבולו אמור, הא מה אני מקיים כי ירחיב וגו׳ בהרחבת ידים ועושר, ופי׳ גבולך בשדות וכרמים הוא העושר, וזה אליבא דרבי אלעזר בן עזריה (חולין פד.):

אבל במדבר נאסר להם וכו׳. ופי׳ בכל אות נפשך בכל מין שתאוה נפשך, בין שתקריבנה שלמים בין שלא תקריבנה שלמים. והיינו אליבא דרבי ישמעאל (שם יז:) דדריש קרא דכי ירחיב בהרחבת גבולים, דהיינו לאחר שבאו אל הארץ. אבל לרבי אלעזר (שם פד.) דדריש להרחבת ידים ועושר, לא שייך למימר אבל במדבר נאסר להם וכו׳, דהא בכל אות נפשך סתמא קאמר, בין לאחר בואם לארץ בין קודם בואם לארץ. וזה דבר תימה לרש״י, דמתחלה פי׳ כי ירחיב בהרחבת ידים ועושר ואיך חזר ופי׳ בהרחבת גבולם. ועוד דמאחר שפי׳ קרא דבכל אות נפשך אליבא דרבי ישמעאל דמפרש ההרחבה בהרחבת גבולין, איך אפשר עוד שיפרש קרא דכי ירחיק בהרחקת גבולין. עכ״ל הרא״ם. ולי נראה, דרבי אלעזר לא פליג ארבי ישמעאל בזה דפי׳ הקרא בכל אות נפשך דלא הותר להם בשר תאוה במדבר, מדכתיב בתריה כי ירחק ממך וגו׳ וזבחת מבקרך ומצאנך, ומפרש קרא דכי ירחק בהרחבת מקום, ולא כרבי ישמעאל דדרש קרא בריחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום, שאין שוחטין חולין בעזרה, וקרא דכי ירחיב דרש שלא יאכל בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר, וס״ל כרבי ישמעאל בחדא ופליג עליה בחדא. עיין שם בגמרא פרק קמא דחולין (טז:, פד.):

Unless he enjoys expansion and affluence. You might ask: This verse, simply understood, refers to the expansion of borders and becoming distanced from the Land. Why does Rashi deviate from the plain meaning? The answer is: It is written afterwards, "When the place is distant from you, etc.,⁠" which refers to the expansion of borders. If so, what is the meaning of, "When ... expands your borders"? It must be referring to expansion [of possessions] and affluence. And "borders,⁠" refers to fields and vineyards, which is affluence. This explanation is according to Rebbi Elazar ben Azaryah (Chulin 84a).

However in the wilderness, non-sacrificial meat was forbidden, etc. The meaning of בכל אות נפשך (anything you desire), is "any species that you desire,⁠" whether or not you may bring it as a peace offering. This is according to Rebbi Yishmael (Chulin 17b), who expounds the verse, "When ... expands your borders,⁠" refers to the expansion of borders, that is, after they entered the Land. But according to Rebbi Elazar (ibid. 84a) who expounds that [the verse] refers to expansion [of possessions] and affluence, it is not possible to say, "However in the wilderness, non-sacrificial meat was forbidden, etc.⁠" For it simply says, "Anything you desire,⁠" whether after coming to the Land or before coming to the Land. Rashi's commentary is very difficult [to understand], because first he explains that, "When ... expands your borders,⁠" refers to expansion [of property] and affluence. How then does he reverse himself and explain afterwards that it refers to the expansion of borders? Furthermore, Rashi explains the verse, "Anything you desire,⁠" according to Rebbi Yishmael who says that, "When ... expands your borders,⁠" refers [literally] to the expansion of borders, how then can he explain the verse, "When ... the place is distant from you,⁠" [also meaning] as its borders becoming more distant [i.e., expansion of borders. For this is seemingly redundant.]? (Re"m). But to me it seems: Rebbi Elazar agrees with Rebbi Yishmael that, "Anything you desire,⁠" means that non-sacrificial meat was not permitted to them in the wilderness. For it is written afterwards, "When the place is distant from you ... you may slaughter some of your cattle or your flocks.⁠" And the verse, "When the place is distant,⁠" refers to the expansion of place [i.e. borders], and not according to Rebbi Yishmael who explains it as, "From a place that is distant you may slaughter [non-sacrificial meat] but not from a place that is near, for you may not slaughter non-sacrificial meat in the Temple courtyard.⁠" And the verse, "When ... expands your borders, etc.,⁠" he expounds as, "One should not eat meat unless he enjoys expansion and affluence.⁠" And he agrees with Rebbi Yishmael on one point [that non-sacrificial meat was forbidden in the wilderness], but disagrees with him on another [whether the verse, "When the place is distant,⁠" prohibits the slaughter of non-sacrificial meat in the Temple courtyard]. See Chulin 16b and 84a.

כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר – בא להזהיר על רבוי התאוה {א} כי כל עוד שיתאוה וישאף האדם בדבר עוד יתאוה אף אם ממנו תשבע נפשו והמשביע בטוב גרונו עוד ירעב ויכסוף ולא ישביענו אלא המרעיבו. כן אוהב כסף לא ישבע כסף אלא ירבה תאותו ברבוי הממון. ובבטן רשעים אם יאכלו למלאות תאוה ולא לצורך תמיד ירעבו והבשר עודנו בין שיניהם עוד בשר ישאלו. כדבר שכתוב כי תאוה נפשך לאכול בשר פירוש אם תאכל בשר לא מרעבון אלא מתאוה אני מודיעך בפעם הזאת שבכל אות נפשך תאכל בשר כלומר שאף בזמן אכלך הבשר תאכלנו באות נפשך ולא תסור ממך התאוה גם בכח האכילה ההיא:

כי ירחיב וגו׳ – פירוש לפי שהקפיד ה׳ על המתאוים תאוה לאכול בשר במדבר (במדבר י״א) וקברו המתאוים מעתה עומד תאות הבשר באיסור, לזה אמר כי ירחיב וגו׳ ואמרת וגו׳ פירוש הגם שתאמר בפירוש שאתה רוצה לאכול בשר וזה דמיון מאמר המתאוים שאמרו מי יאכילנו בשר, גם אמר כי תאוה נפשך דמיון האמור במתאוים שאמר הכתוב התאוו תאוה, אף על פי כן מתיר הכתוב להם ואמר בכל אות נפשך תאכל בשר.

כי ירחיב…את גבולך, "When God expands your borders etc.⁠" Seeing God had objected to the excessive craving for a meat-diet displayed by the Israelites in Numbers chapter 11 where we were told about thousands dying on that account, such a craving had been taboo ever since. Only meat which had first been hallowed as a sacrifice had been permitted to be eaten by the average Israelite during the last 38 years. At this point Moses justifies the new legislation which sanctions the desire to have a meat-diet by referring to the difficulty of making the meat first a sacrifice and having to travel to Jerusalem to do so. It is assumed that the craving will re-surface as a result of most people living a long way from Jerusalem. God specifically sanctions the desire to eat meat with the words: "you may eat meat in accordance with all the desire of your soul.⁠"

כי ירחיב ה׳ אלהיך את וגו׳ – להתיר להם בשר תאוה כדברי ר״י. ר״ע אומר כו׳.

כאשר דבר לך – זו קיני קנזי וקדמני שהקב״ה נתן לאברהם עשר אומות ולישראל לא נתן רק ז׳ אומות ולעתיד יתן להם עוד ג׳. ובסדר דברים נאמר ובאו הר האמרי ואל כל שכניו. אלו עמון ומואב והר שעיר וכו׳. ולעתיד יירשו הג׳ הללו וזו היא שאמר כאשר דבר לך. רבי אומר כאשר דבר לך ע״י נביאים. הוא מה שנאמר מפאת קדימה שמחורב נאמר כבר לנביאים ונביאים קבלו ממשה שיאמרו בשעת מעשה וזהו שאמר יחזקאל מפאת קדים עד פאת ימה.

ואמרת אכלה בשר וגו׳ כי תאוה וגו׳ בכל אות נפשך וגו׳ – כי תאוה. למדה תורה ד״א שלא יאכל עד שיתאוה יכול שלא יאכל רק לשבור את התאוה כמו חולה ביום הכפורים ת״ל בכל אות נפשך כ״ז שאתה מתאוה ובעוד שתתאוה תאכל בשר.

ואמרת אכלה וגו׳ – אמירה הוא בלב והוא לשון תורה כמו כי תאמר בלבבך וכן כי תאמר בלבבך רבים הגוים וגו׳ וכן אל תאמר בלבבך וגו׳ ורבים כאלה. ולמדה תורה שלא יאכל קודם שיתאוה ואף לאחר שיתאוה לא יאכל. רק בשעת התאוה.

ואמרת אכלה וגו׳ – לפי שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים. שיש ג׳ כחות באדם. חפץ. חמדה. תאוה. תאוה הוא לזנות. וחפץ לאכילה. וחמדה הוא לממון כמו שאמר גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן. כי תאוה הוא לעריות. וחמדה הוא לגזל. ותאוה הוא גדול מן החמדה. והחמדה הוא גדול מהחפץ וז״ש ולא תתורו אחרי לבבכם. זו חפץ. ואחרי עיניכם. זו חמדה. אשר אתם זנים. זו תאוה. אבל כאן בבשר תאוה התירה התורה ג׳ דברים הללו שנאמר ואמרת אכלה וגו׳ אמירה בלב. הוא חפץ. כי תאוה נפשך. זו חמדה. בכל אות נפשך. זו תאוה. יכול יקח מן השוק ת״ל וזבחת מבקרך ומצאנך. יכול כל בקרך וכו׳ ת״ל מבקרך מקצת בקרך נמצא לא התירה התורה אלא בג׳ תנאו׳ רק בשעת תאוה ודוקא בקרך ומקצת דוקא.

כי ירחיב – אין טעם הרחבה זאת כאותה שנאמר ואם ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך וכו׳ ויספת לך עוד שלש ערים (לקמן י״ט ח׳-ט׳), שאם כן לא היה בשר תאוה מותר בבואם לארץ, אבל שם נאמר כי יכרית ה׳ אלהיך את הגוים אשר ה׳ אלהיך נותן לך את ארצם, והם שבעה גוים אשר יזכיר בכל מקום, ואז נבדיל שלש ערים, וכן עשה יהושע, ואחרי כן אמר (י״ט ח׳) ואם ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך, וזה ירמוז לעשר העממין שנתנו לאברהם, אבל כאן אמר כאשר דבר, והם הגוים האלה אשר ה׳ אלהיך נותן לך את ארצם, כי מיד לאחר שכבשו וחלקו, הותר להם בשר תאוה:

כי תאוה נפשך – כי אכילת הבשר לא היתה מצויה בימים הקדמונים כמו בזמנינו, ולא היו אוכלים בשר כי אם לפרקים ולתאוה רבה:

אכלה בשר – בלתי שאצטרך לטרוח להעלותו לבית הבחירה, כי תאוה נפשך לאכול בשר גם כשתתאוה לאכול אותו החלק הניתן לכהנים מן הזבח, בכל אות נפשך תאכל בשר, אבל לא חלב ודם אע״פ שהם חולין (רע״ס). ודע שבשרש אוה מצינו נבנה ממנו בנין כבד והתפעל, והנה זה החילוק שביניהם לשד״ל, המאוה מעצמו תבא אליו תאוה, והמתאוה איננו צריך בטבעו אל הדבר ההוא רק ברצונו הביא בלבו התאוה, בכורה אותה נפשי, היא תאוה טבעית, וכן ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן, לפיכך יזכירו תמיד מלת נפש אחר לשון אוה, להורות שהיא בטבע הנפש עצמה לבקש הדבר ההוא, לא כן ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם, כי באמת לא היה צמא למים, ואפילו היה צמא מים אחרים היה שם, ולא היתה כוונתו אלא לגרות גבוריו באויביו, הלא תראה כי אח״כ לא שתה אותם; ומכאן אמרו חכמים. ה׳ אלהיך וגו׳ ואמרת אוכלה בשר. כי תאוה נפשך לאכול בשר למדה תורה ד״א שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון שאל״כ כי תתאוה ה״ל לומר.

כבר אמר למעלה (פסוק ט״ו) שאחר שיעברו את הירדן יאכלו חולין בכל מקום שירצו, וכאן חזר וכפל הענין כדי לחזק את לבם שהאל עתיד להרחיב את גבולם ולתת להם נחלה לא לבד כשיעור ההכרחי, אלא די והותר, והוא אומר להם: הנה אין לכם לדאוג ולומר כשיהיה גבולנו רחב לא יהיה אפשר לנו ללכת לשחוט כל בהמה בירושלם, כי אמנם כשירחיב ה׳ את גבולך בכל אות נפשך תאכל בשר וכו׳ וכו׳.

{בכל אות נפשך תאכל בשר – ולא יהיה מֶרחק המקדש מעכב על ידך כאשר ציויתך, כמו שציויתיך שתעשה כן במדבר שתשחט ותוציא הדם והחלב, כן תעשה, אך בהפרש שזה תעשה בשעריך, וע״כ כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, כי אין כאן קדושת הזבח.}^א

א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), כ״י קולומביה X 893.

כי ירחיב וגו׳ – כבר הזכרנו (פירוש, ויקרא יז, ג) את דעת ר׳ ישמעאל, שנתקבלה להלכה על ידי רוב הפוסקים: בזמן שהיו ישראל במדבר, כשכל האומה שכנה בסביבתו הקרובה של המקדש, ״בשר תאווה״ היה אסור. הווי אומר שנאסר לאכול בשר של בהמות הראויות לקרבן אלא אם כן הוקרבו כשלמים; ניתן היה לאכול את הבשר רק כחלק הקרבן הניתן לבעלים. לפי דעה זו, פסוקנו מתיר ״בשר תאווה״ עם כיבוש הארץ, ופסוק כא מבאר שהטעם להיתר זה הוא שבאותה העת העם עתיד להתגורר הרחק מן המקדש (עיין ספרי וחולין טז:).

ההיתר לאכילת חולין של בשר ניתן כאן ללא תנאי: ״בכל אות נפשך תאכל בשר״, אך הוא נפתח בשלושה תנאים: ״כי ירחיב וגו׳ ואמרת וגו׳ כי תאוה״ וגו׳. מכאן למדו חכמים (שם פד.): ״למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון״. התורה מניחה שבשר איננו מזון רגיל, אלא הוא נאכל כדי לספק צורך מיוחד; ומהגמרא שם נראה, שרק כשהגוף הולך ונחלש קיים צורך באכילת בשר בכל יום. ואכן משמעות פסוקנו היא, שגם לאחר ״הרחבת הגבול״, כאשר המזון מצוי בשפע, תלויה עדיין אכילת הבשר ב״תאוה נפשך לאכל בשר״.

יש להבחין בין ״אוה״ ו״אות נפש״ לבין ״התאוה״. בעוד ש״התאוה״ מציין בדרך כלל תאווה בלתי מוצדקת, הרי ש״אוה״ מורה בדרך כלל על דרישה מותרת לחלוטין. לפיכך ייתכן ש״תאוה נפשך״ מורה על דרישה העולה מתוך צורך, ו״אות נפש״ מציינת את הצורך עצמו. ומסתבר שנתינת הטעם המפורטת להיתר אכילת בשר נועדה לשלול את התאווה לבשר של קברות התאווה (במדבר יא, לד), שהייתה בלתי מוצדקת והביאה לפורענות גדולה.

[לז] כי ירחיב ה׳ את גבולך – מצוה זו התחילה תכף כשבאו לארץ. ובהכרח שמ״ש כי ירחיב, ר״ל שבזכות זה ירחיב ה׳ את גבולך. ומ״ש כאשר דבר - פי׳ הת״ק שר״ל כאשר דבר לאברהם שיתן לו קיני וקנזי וקדמוני. ורבי אומר כבר אלו אמורים ר״ל שע״ז אמר להלן (שופטים) ואם ירחיב ה׳ את גבולך כאשר נשבע לאבותיך, שפי׳ שם שהוא קיני וקנזי וקדמוני, שזה הבטיח להאבות. ופה מדייק כאשר דבר לך, שחוץ ממה שכבר הבטיח לאברהם, הבטיח להבנים הרחבת גבול יותר. שהוא מה שראה יחזקאל בגבולי הארץ לעתיד לבא, שיכנס בגבול הארץ מצד צפון צור וצדון וכל הנוסף בצד מצר הצפוני, שכ״ז ירש דן לחלקו, כמו שפרשתי בפירושי שם וכמ״ש בספרי האזינו (פסקא שטו), שכ״ז לא הבטיח לאברהם רק הבטיח להבנים (שמות כג) ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר. וכן אמר במכלתא בא (סי׳ עח) כי ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך כאשר דבר לך, והיכן דבר, כי אוריש גוים וכו׳ ושתי את גבולך מים סוף וכו׳, שזה כרבי.

[לח] ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר – לדעת ר״י בא להתיר בשר תאוה, שלדעתו מ״ש ואל פתח אהל מועד לא הביאו כולל גם חולין שלא הקדישן, כמ״ש הרמב״ן בפ׳ אחרי, וכמו שנראה מדברי רש״י בחולין (דף יז), ולמד שבארץ מותר להם לשחוט. ור״ע ס״ל שבא לאסור בשר נחירה, ועקר הדיוק מ״ש וזבחת מבקרך ומצאנך, ר״ל שמעתה לא תאכל מבשר נחירה, רק אתה מחויב לזבוח. והנה לר׳ ישמעאל נכון מ״ש וזבחת מבקרך ומצאנך כי גם בתחלה לא היה אסור בשר תאוה, רק בבקר וצאן דחזי להקרבה, לא בחיה כמ״ש בחולין (דף יב). אבל לר״ע למה אומר מבקרך ומצאנך, הלא גם חיה נאסר בה נחירה? ולדעת הרמב״ם (פרק ד׳ מהל׳ שחיטה הל׳ י״ז) שכתב לר״ע שבמדבר היה אסור לשחוט חולין בחוץ, רק לאכלם ע״י נחירה היה מותר, ופשיטא שחיה היה מותר לשחוט בחוץ גם בתחלה. ואמר, שאח״כ תזבח גם מבקרך ומצאנך. וי״ל, שראב״ע בא לפרש לדברי ר״ע, שלכן אמר וזבחת מבקרך ומצאנך ללמד עוד דברים אחרים שלא יאכל בשר אלא לתאבון, ורק בקרך לא שתקח מן השוק, ורק מבקרך ולא כל בקרך. ומובא בחולין (דף פד) ובתוספתא דעירובין (פ״ד).

כי ירחיב וגו׳ את גבולך: בעשירות¹.

ואמרת אכלה בשר: באשר דרך עשירים לאכול בשר אפילו אינו מתאוה לכך. (או)

כי תאוה וגו׳: אפילו בלי הרחבת גבול ועשירות².

בכל אות וגו׳: לא מיבעי כשהוא מצד דרך ארץ דשרי, אלא אפילו לתאוה בעלמא גם כן שרי.

1. וכך ברש״י. ואין הכוונה לשטחי מחיה גדולים.

2. אך מרש״י (בעקבות חז״ל) לא משמע כך.

כי ירחיב – אמרה תורה עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה ירחיב ה׳ את גבולך¹. (תו״כ)

כי ירחיב וגו׳ – ת״ר, כי ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך ואמרת אכלה בשר, למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון.⁠² (חולין פ״ד.)

1. מדייק ודריש דאחרי שמצוה זו התחילה תיכף משבאו לארץ ואז עדיין לא נתרחב גבולם רק אח״כ, כנודע, וא״כ בהכרח לדרוש דמ״ש כי ירחיב הכונה שע״י מצוה זו ירחיב ה׳ את גבולם.

ודע דבחולין ט״ז ב׳ באה דרשה בענין זה, תניא, ר׳ ישמעאל אומר, לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה, שבתחלה נאסר להם ומשנכנסו לארץ הותר להם, ר״ל שמתחלה כשהיו במדבר כשהיו רוצין לאכול בשר היו צריכין לשחוט שלמים ולאכול הבשר, ומשנכנסו לארץ הותר שיאכלו בשר חולין, אבל אנו השמטנו דרשה זו מפני דלא קי״ל כן, אלא דגם מתחלה הותר להם בשר תאוה, ועיקר חידוש הכתוב לאסור להם בשר נחירה שמתחלה הותר להם, כפי שיתבאר בדרשה בפ׳ הסמוך.

2. פירש״י שלא יאכל תדיר שלא יעני, עכ״ל. ודריש ע״ד רמז ואסמכתא כי ירחיב ה׳ את גבולך מלשון הרחבת המצב ורחבת ידים. וטעם הדיוק עיין מש״כ לעיל ריש אות הקודם וצרף לכאן.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון