והיה המקום – המלה ״והיה״ היא משפט בפני עצמו, כלומר: אז יהיה כדלהלן. שם דבר בלתי יחסי (המקום) קודם למשפט הבא ״שמה תביאו״. כמו שמצינו כמה פעמים.
לשכן שמו שם – כאן זהה עם ״לשום שמו שם״, הנאמר למעלה. גייגר העיז לומר, כי בכל מקום שנאמר ״לשכן שמו שם״, הנו תיקון של ״לשכן שם״, כדי לסלק את ההגשמה מן הבורא ית״ש. והוא הדין לדעתו למעלה בפסוק ה׳ לשכנו (בשין חרוקה) הנו תיקון במקום לשכנו (בשין קמוצה) והופרד בינו ובין ״לשום את שמו. הטעות שבהנחתו האחרונה מתבררת מיד. שום מפרש ומדקדק לא תמה עדיין על צורת ״לשכנו״ בשי״ן חרוקה. הכל ידעו שכמו שמצינו בשכבך בשי״ן קמוצה ובשכבה בשי״ן חרוקה, כך יתכן לומר לשכנו בשי״ן קמוצה וגם לשכנו בשי״ן חרוקה.
כמו כן אין להבין כלל את טענתו כאילו הופרד בין לשכנו לבין מה שקדם כדי לסלק הגשמה, שהרי כשמחברים ״לשכנו״ עם ״שמו שם״ אין ״לשכנו״ מתייחס אלא לשמו. אמנם סבור גייגר כי לשכנו מתייחס אל ה׳, אבל אם כן היה צריך להיות ולשכנו, וגם אז אין מבנה המשפט ברור כלל. על כן גם אמרו כל הפרשנים שחיברו את לשכנו עם הקודם, כי הוא מתייחס אל ״שמו״ כלומר כדי שישכון שמו שם, כמו ״לשכן שמו שם״. אם כן לא היתה כאן שום הגשמה כלל. והיו להם לפרשנים הקדמונים שקשרו ״לשכנו״ עם ״תדרשו״ טעמים אחרים.
אולם מה שמוסיף גייגר לומר על ״לשכן שמו שם״, נסתר על ידי דברי עצמו. כי אם נחבר ״לשכנו״ עם ״לשום שמו שם״, הרי אם כן אין כאן אלא הרחבת הביטוי של ״לשכן שמו שם״. משמע שביטוי זה הוא מקורי. אבל בכלל אין שום טעם בכל טענתו, כאילו ״לשכן שם״ משמעותו הגשמה, שגרמה להגהה ח״ו.
גייגר בעצמו מרגיש שאין שום יסוד לדבריו והוא מחפש לו מפלט בטענות נלעגות. הוא חושב ״שכן בתוך״ כביטוי שלא היה טעון תקון מפאת היותו ניכר כביטוי מליצי; לעומת זאת לדעתו הלשון ״שכן את״ או ״שכן ב...״ תבעה תיקון, כדי להרחיק את ההגשמה. איזו שרירות לב!! מפני שרצה להעמיד לו השערה, שהלשון ״ה׳ שוכן את ישראל״ נראה כהגשמה ועל כן הגיהו אותו, ומאידך גיסא הוא רואה שבהרבה מקומות נאמר להדיא שה׳ שוכן בתוך בני ישראל, בלי שום הגהה, על כן הוא מבקש להציל את השערתו הפורחת באויר על ידי חילוק מפולפל בין ״בתוך״ לבין ״את״ או ״ב״!
כמו כן הרגיש גייגר בעצמו שנמצא פסוק מפורש ב
תהלים ע״ד:ב׳: ״הר ציון זה שכנת בו״. הרי נאמר כאן בפירוש שה׳ שוכן במקום ידוע, ובלשון ״שכן ב...״, ובכל זאת לא בא שום אדם והגיה!! לשם התנצלות טוען הוא, כי ״אפילו בנוגע לביטוי ב
תהלים ע״ד:ב׳ הר ציון זה שכנת בו, לא נרגע סומכוס הפחדני, והוא מתרגם ״הר ציון זה שיכנת בו את קדשך״. כדי להחליש את כח הסתירה הזאת, גייגר עצמו מציג אותה בלשון ״אפילו״. ״אפילו בנוגע לביטוי
תהלים ע״ד:ב׳ וכו׳ ״. משמע שרצונו לומר, אפילו בביטוי הזה, שאינו חמור כל כך כמו האחרים. כמובן שאין אדם יודע מפני מה אין ההגשמה כאן חמורה יותר מבמקומות אחרים!! הרי בכל הפסוקים שהוגהו ח״ו, לדבריו, לא נמצאת הגשמה יותר חמורה מאשר בפסוק זה ״הר ציון זה שכנת בו״, ובכל זאת לא הגיהו כאן!
כדי לתרץ את הסתירה הזאת, הוא מוכרח להשתמש ב״סומכוס הפחדני״. הוא צריך למלא את מקומם של מגיהי הנוסח. מה שהחסירו הללו, תיקן הוא! מי שלא וויתר עדיין לגמרי על כח המחשבה שלו, לא יסתפק בסניגוריה זאת! הרי זה דבר ידוע ומפורסם שכן הוא דרך המתרגמים לסלק את ההגשמה מן הבורא ית״ש. לא רק ״סומכוס הפחדני״, אלא גם אונקלוס, תרגום השבעים, השומרוני (להבדיל) ואחרים השתדלו לסלק את לשונות ההגשמה מן הבורא ית״ש בתרגומיהם. אבל ח״ו לומר שנוסח המקרא עצמו הוגה במקומות רבים מתוך נימוק זה!
אבל גייגר מעיז לומר, כי בכל מקום שנאמר שה׳ שוכן במקום מסויים, הגיהו את הנוסח בכוונה ח״ו; שוב הוא מקשה על דברי עצמו מתוך הפסוק ״הר ציון זה שכנת בו״ וסבור לתרץ את עצמו בזה ש״סומכוס הפחדני״ מסלק את ההגשמה בתרגומו. אבל הלא מצינו בתרגום השבעים, שהם מסלקים את ההגשמה אפילו באותם הפסוקים שנאמר בהם ״שכן בתוך״, אף על פי ש״מגיהי הנוסח״ לא מצאו בהם דופי.
ואף בלי זה אין שום מקום לדברי גייגר, שהרי מצינו עוד במקומות רבים את הלשון ״שכן ב...״, ובמקרה לא בא אפילו ״סומכוס הפחדני״ ותיקן את הדבר. השוה את המקומות הבאים: וישכן באהלי שם
(בראשית ט׳:כ״ז), ובין כתפיו שכן
(דברים ל״ג:י״ב), שכני סנה
(דברים ל״ג:ט״ו), שוכן בציון הר קדשי
(יואל ד׳:י״ז), וה׳ שוכן בציון
(שם ד׳:כ״א), השוכן בהר ציון
(ישעיהו ח׳:י״ח), אשר אשכן שם
(יחזקאל מ״ג:ז׳) (גם כאן מבקש לו גייגר מפלט ללא טעם), שוכן ירושלים
(תהלים קל״ה:כ״א), וישכון בירושלים עד לעולם
(דברי הימים א כ״ג:כ״ה). אם נצרף לתשעת הפסוקים האלה עוד את הפסוק ״הר ציון זה שכנת בו״, ונביא בחשבון שגם באחד עשר פסוקים נמצא הלשון ״שכן בתוך״, הרי כאן עשרים פסוקים הסותרים את השערתו של גייגר, בשעה שמספר הפסוקים שעליהם מסתמך גייגר שכאלו הוגהו משָכַן לשַכֵּן אינם אלא אחד עשר.
זאת אומרת, כי לדבריו הגיהו אחד עשר פסוקים ושכחו עשרים פסוקים!!!
שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה וגו׳ – כולל את הקדשים שאינם נשנים כאן (השוה תרגום יונתן), וכן הביטוי ״כל אשר אנכי מצוך״ שבפסוק יד.
מבחר נדריכם – (גזניוס-קאוטש 128) מלמד שמצוה להביא את הנדרים מן המובחר, כמבואר בספרי; שהרי בשום אופן אין לפרש שרק את הנדרים המובחרים צריכים להביא לעיר הקודש, אבל לא את האחרים. הפירוש הנכון הוא: נדריכם, שהם צריכים להיות מובחרים.