את כל הדבר וגו׳ אותו תשמרו לעשות:
1 בא להזהיר שלא יחשבו להיפך
2, שארץ ישראל אינה צריכה לשום סגולה לפרנסה
3, ועולם כמנהגו נוהג בלי שום עבודה רוחנית {וזה הרעיון הוא עוד יותר גרוע מעבודה זרה ואלילים, כמו שכתבתי להלן
(כט,יז) דזה נקרא ״ראש ולענה״. משום הכי בא להזהיר כאן} דלא כן הדבר, אלא ״כל הדבר״ היינו קרבנות לגבוה ואופני עבודתם
4 – ״אותו תשמרו לעשות״.
לא תוסף עליו:5 מצוות אחרות לסגולת הארץ6. ״ולא תגרע ממנו״ מלהקריב כמצוה7.
ואמר ״את כל הדבר״, ולא בקיצור ׳את כל אשר אנכי׳ וגו׳. אלא, ״הדבר״ הוא תורה שבע״פ
8, שאי אפשר לשמור שום מעשה על פי תורה שבכתב
9, אם לא על פי דברים שבע״פ. ועיין לעיל
(ד,ב)10, וכך כתב הרמב״ם בהקדמה לספר ׳היד החזקה׳, בפירושא דהאי קרא
11.
{
לא תוסף עליו:
12 לעיל
(ד,ב) כתיב ״לא תוסיפו וגו׳ ״ בלשון רבים, וכאן כתיב בלשון יחיד. היינו, דשם מיירי אזהרה מלהוסיף או לגרוע כדי שיעשה המצוה באהבה, כמו שכתבתי שם
13, א״כ אינה אזהרה לסנהדרין הגדולה אלא ליחידים בישראל, משום הכי כתיב בלשון רבים
14. מה שאין כן אזהרה זו, מלבד שהיא אזהרה גם ליחידים מלהוסיף על מצוה עשה, כידוע
15, היא אזהרה על סנהדרין הגדולה שלא יוסיפו על המקובל בתורה שבע״פ, בין במצוות עשה בין בלא תעשה, כמו שכתב הרמב״ם הלכות ממרים (ב,ט) לענין בשר בחלב, עיי״ש
16. משום הכי כתיב בלשון יחיד, דכל האומה מכונה בלשון יחיד
17. וסנהדרין הגדולה היינו כל ישראל בהוראה, ומשום הכי הביא הרמב״ם שם מקרא זה ולא הקודם לעיל
(ד,ב)18}.
1. וקשה לרבינו הסמיכות בין ה׳בירא עמיקתא׳ של עבודה זרה שבפרק הקודם ובפסוקים שלפנינו ובין ה׳איגרא רמא׳ של ״כל הדבר״ שצריך לשמור – אפילו מצוות קלות. ועיין רש״י.
2. ממה שחשש שיחשבו אחרי השמידם את ז׳ אומות
(לעיל יב, כט-ל), עיי״ש ברבינו.
3. לא עבודה זרה שלהם ולא (להבדיל) עבודת ה׳ שלנו.
4. שהם סגולה לפרנסה, כפי שכתב רבינו לעיל בכמה מקומות.
5. ע״פ רש״י פסוקנו עוסק באיסור ׳בל תוסיף ובל תגרע׳ של כל התורה – ׳חמשה טוטפות׳ וכו׳, וקשה על זה, שהרי איסור זה נאמר כבר לעיל
(ד,ב). ועוד, מה עניינו דוקא לכאן. אך רבינו לומד בכיוון אחר.
6. לפרנסה, אלא רק מה שהתורה ציותה וקבעה, שזהו הקרבנות.
7. אופני עבודתם, כמבואר בד״ה את כל הדבר.
8. כפי שחז״ל דרשו ״דבר״ במשמעות דיבור, אפילו בחלק הסיפורי של התורה. (
בראשית יב,יז: ״על דבר שרי״ – על פי דיבורה, אומרת למלאך ״הך״ והוא מכה – רש״י).
9. כאילו תורה שבכתב מעידה על עצמה שהיא חסרת הבנה עוברת לעשייתה.
10. הפסוק המקביל לפסוקנו ״לא תוסיפו על הדבר... ולא תגרעו ממנו״.
11. בהתייחסו לכתוב ...״והתורה והמצוה״
(שמות כד,יב) – זו פירושה... לא כתבה אלא צוה... ״את כל
הדבר אשר אנכי
מצוה אתכם...
12. יש לשים לב כי בקטע הזה מכתב-יד רבינו, מפרש רבינו את פסוקנו בדרך אחרת לגמרי מפירושו בקטעים הקודמים.
13. זה לשון רבינו שם: ובאשר יש אמצעים אחרים להשיג דבקות אלהית, ומכ״ש ע״י קרבנות שמכשירים הרבה להשיג דעת אלהים, כמו שכתבתי בספר שמות ריש פרשת יתרו
(יח,יב), על כן אמר כי ע״י חוקים ומשפטים טוב יותר להשיג זו החיות, מאמצעים אחרים. ועל זה אמר ״לא תוסיפו וגו׳ ״, כי כל האמצעים בלי דעת תורה יש להזהר שלא יביאו להוסיף ״על הדבר״ שהוא הלכות שבע״פ, ע״י נעימות המצוה הנעשית באהבת ה׳. או להיפך ״ולא תגרעו ממנו״ – מן ״הדבר״ שהוא הלכות שבע״פ, כדי ״לשמור את מצות וגו׳ ״, היינו את גוף המצוה לפי דעתו בהכשר אהבה ודעת אלהים.
14. כי לשון רבים מציינת יחידים רבים, לעומת לשון יחיד המציינת את כלל האומה, כפי שכתב רבינו פעמים רבות לאורך כל חומש זה. ועיין גם להלן פסוק ג׳, ולהלן
(לא, כו) ועוד.
15. וכמובא ברש״י על אתר.
16. זה לשונו: הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להם להתיר איסורי תורה לפי שעה, מהו זה שהזהירה תורה ״לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו״, (אלא) שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהם ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה (כלומר, לקבוע שהתוספת היא בדרגת ובעוצמת דאורייתא) בין בתורה שבכתב בין בתורה שבע״פ... עיין שם באריכות גדולה ביותר בנועם לשונו של הנשר הגדול. [ועיין בהרחבה בספרנו ׳פרשת שופטים׳ סוגית ׳בל תוסיף׳].
17. כי לשון רבים מציינת יחידים רבים, לעומת לשון יחיד המציינת את כלל האומה, כפי שכתב רבינו פעמים רבות לאורך כל חומש זה. ועיין גם להלן פסוק ג׳, ולהלן
(לא, כו) ועוד.
18. אך הגר״א ב׳אדרת אליהו׳ על-אתר כתב להיפך, שכאן אוסר מלהוסיף על גופא דמצוה כגון ה׳ מינין שבלולב, ולעיל בפרשת ואתחנן אסר שלא יוסיפו על תרי״ג מצוות.