×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) אֵ֣ת כׇּל⁠־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֹת֥וֹ תִשְׁמְר֖וּ לַעֲשׂ֑וֹת לֹא⁠־תֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְלֹ֥א תִגְרַ֖ע מִמֶּֽנּוּ׃
Whatever thing I command you that you shall observe to do, you shall not add to or subtract from it.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[פיסקא פב]
את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם – שתהא מצוה קלה חביבה עליך כמצוה חמורה.
אתו תשמרו לעשות – רבי אליעזר בן יעקב אומר ליתן לא תעשה על כל עשה האמור בפרשה.
לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו – מיכן אמרו הניתנים במתנה אחת שנתערבו בניתנים במתנה אחת ינתנו במתנה אחת.
דבר אחר: לא תוסף עליו – מנין שאין מוסיפים על הלולב ועל הציצית תלמוד לומר לא תוסף עליו, מנין שאין פוחתים מהם תלמוד לומר ולא תגרע ממנו.
מנין שאם פתח לברך ברכת כהנים לא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר (דברים א׳:י״א) ה׳ אלהי אבותיהם יוסף עליכם תלמוד לומר הדבר אפילו דבר לא תוסף עליו.
סליק פיסקא
[Piska 82]
"The entire thing that I command you": That a "slight" commandment be as beloved by you as a "weighty" one.
"it shall you observe (tishmor) to do": R. Eliezer b. Yaakov says: (The intent is) to assign a negative commandment to all that is mentioned in this section.
"you shall not add to it and you shall not detract from it": From here they ruled: If (the blood of offerings) which are subject to one application (of blood on the altar), became intermixed with (the blood of others) which are subject to one application, one application should be made (sufficing for both). If (the blood of) offerings which are subject to four applications became intermixed with (the blood of others) which are subject to four applications, four applications should be made (sufficing for both). If (the blood of offerings) became intermixed with (the blood of offerings) which are subject to one application — R. Eliezer said: Four applications should be made; R. Yehoshua said: One application should be made. R. Eliezer: But (according to you) he transgresses "you shall not detract!⁠" R. Yehoshua: But (according to you) he transgresses "You shall not add!⁠" R. Eliezer: "You shall not add" applies only when it is alone (and not intermixed with the blood of another which is subject to four). R. Yehoshua: "You shall not detract" applies only when it is alone (and not intermixed with the blood of another which is subject to one). And R. Yehoshua said further: By applying (four), you transgress "you shall not add" — by performing an action (of addition), whereas by not applying four, you have, (indeed) transgressed "you shall not detract,⁠" but you have not performed an action.
Variantly: "you shall not add to it": Whence is it derived that additions are not to be made to a lulav or to tzitzith? From "you shall not add to it.⁠" And whence is it derived that nothing is to be subtracted from them? From "and you shall not detract from it.⁠"
And whence is it derived that if a Cohein began the priestly blessing, he should not say: Since I have begun to bless, I shall say (Devarim 1:11) "May the Lord, the G-d of your fathers, add to you, etc.⁠" From (Ibid. 13:1) "All the thing (davar), etc.⁠" — Even speech (["davar" can also be understood as "speech"]) shall not be added to it.
[End of Piska]
את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם היום שתהא מצוה קלה חביבה עליך כמצוה חמורה:
אותו תשמרו לעשות ר׳ אליעזר בן יעקב אומר ליתן לא תעשה על כל עשה האמור בפרשה:
לא תסף עליו ולא תגרע ממנו מיכאן אמרו הניתנין מתנה אחת שנתערבו בניתנין מתנה אחת ינתנו מתנה אחת מתן ארבע במתן ארבע ינתנו מתן ארבע מתן ארבע במתנה אחת ר׳ אליעזר אומר ינתנו מתן ארבע ור׳ יהושע אומר ינתנו מתנה אחת אמר ר׳ אליעזר והרי הוא עובר על בל תגרע אמר ר׳ יהושע והרי הוא עובר על בל תוסיף אמר ר׳ אליעזר לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא עצמו אמר ר׳ יהושע לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא עצמו ועוד אמר ר׳ יהושע כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידיך וכשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידיך:
ד״א לא תוסף עליו מנ׳ שאין מוסיפין על הלולב ועל הציצית ת״ל לא תסף עליו ומנין שאין פוחתין מהן ת״ל ולא תגרע ממנו מנין שאם פתח לברך ברכת כהנים שלא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר ה׳ אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ת״ל הדבר אפלו דבר לא תסף עליו:
יָת כָּל פִּתְגָמָא דַּאֲנָא מְפַקֵּיד יָתְכוֹן יָתֵיהּ תִּטְּרוּן לְמֶעֱבַד לָא תֵיסְפוּן עֲלוֹהִי וְלָא תִמְנְעוּן מִנֵּיהּ.
Every word I command you, that shall you observe to perform; you shall not add to it nor diminish from it.
ית כל פתגמא די אנה מפקד יתכוןא יתיה תטרון למעבד לא תופסון עלוי ולא תמנעון מניה.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״יומא הדין״.
ית כל פיתגמא דאנא מפקיד יתכון יתיה תיטרון למעבד לא תוספון עלוי ולא תבצרון מיניה.
Whatsoever I command you, that shall you observe to do; ye shall not add to it nor diminish from it.
לא תוסף עליו – על העבודות שצויתיך ולא תגרע ממנו.
אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם – שֶׁתְּהֵא מִצְוָה קַלָּה חֲבִיבָה עָלֶיךָ כְּמִצְוָה חֲמוּרָה. אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לִתֵּן לֹא תַעֲשֶׂה עַל כַּל עֲשֵׂה הָאָמוּר בַּפָּרָשָׁה. לֹא תֹסֵף עָלָיו. וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ. מִכָּאן אָמְרוּ, הַנִּתָּנִין בְּמַתָּנָה אַחַת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּנִתָּנִין בְּמַתָּנָה אַחַת יִנָּתְנוּ בְּמַתָּן אֶחָד. דָּבָר אַחֵר: ״לֹא תֹסֵף עָלָיו״. מִנַּיִן שֶׁאֵין מוֹסִיף עַל הַלּוּלָב וְעַל הַצִּיצִית. תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא תֹסֵף עָלָיו״. וּמִנַּין שֶׁאֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ״. וּמִנַּיִן שֶׁאִם פָּתַח לְבָרֵךְ בִּרְכַּת כֹּהֲנִים שֶׁלֹּא יֹאמַר הוֹאִיל וּפָתַחְתִּי לְבָרֵךְ אֹמַר (לעיל א׳:י״א) ״ה׳ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵ(י)⁠כֶם י⁠(וֹ)⁠סֵף עֲלֵיכֶם״. תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַדָּבָר״, אֲפִלּוּ דָּבָר לֹא תוֹסִיף עָלָיו.
פַגַמִיעֻ אַלּאַמרִ אַלַּדִ׳י אמֻרֻכֻּם בִּהִ אחפַטֻ׳וא וַאעמַלֻוא בִּהִ לַא תֻזִידֻו עַלַיְהִ שַׁיְאַ וַלַא תֻנקִצֻוא מִנהֻ
ולכן, כל הדבר אשר אני מצוה אתכם בו, שמרו ועבדו בו, לא תוסיפו עליו דבר ולא-תחסירו ממנו.
את כל הדבר – קלה כחמורה.
תשמרוןא לעשות – לתת לא תעשה על עשה האמורין בפרשה, שכל השמר לשון לא תעשה הוא, אלא שאין לוקין על השמר של עשה.
לא תסף עליו – חמש טוטפות, חמשה מינין בלולב, ארבע ברכות לברכתב כהנים.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה, וכן היה גם בכ״י מינכן 5, לונדון 26917 לפני שתוקנו. בנוסח המקרא שלנו: ״תשמרו״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י ליידן 1: ״בברכת״.
את כל הדבר EVERYTHING [I COMMAND YOU] – light precepts as well as grave ones (Sifre Devarim 82:1),
תשמרו לעשות OBSERVE TO DO – This statement is intended to attach also a prohibition (לאו) to the positive commands mentioned in this section (Sifre Devarim 82:2), for wherever השמר is used it is a term that implies a prohibition, but the difference between this and an ordinary prohibition is that flagellation is not inflicted for infringing a prohibition resulting from the use of the term השמר in connection with a positive command.
לא תסף עליו YOU SHALL NOT ADD THERETO – as, for instance, to place five chapters in the Tephillin, to employ five species of fruit and plants in the fulfillment of the command of Lulab, to recite four instead of three blessings in the Benedictions of the priests (Sifre Devarim 82:4; cf. Rashi on Devarim 4:2).
פס׳: את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם – שתהא חביבה עליך מצוה קלה כחמורה.
אותו תשמרו לעשות – רבי אליעזר בן יעקב אומר ליתן לא תעשה על כל עשה האמור בפרשה.
לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו – מיכן אמרו הניתנין במתנה אחת שנתערבו בניתנין במתנה אחת ינתנו במתנה אחת וכו׳ הילכתא ביומא. מנין שאין מוסיפין בלולב ובציצית ולא פוחתין מהן. תלמוד לומר לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו:
כי כל הדבר אשר א⁠[נכי מצוה אתכם אתו תשמרו לעשות – מן הבקר ומן ה]⁠צאן תקריבו את קרבנכם (ויקרא א׳:ב׳). לא תוסף עליו – להקר⁠[יב בניך ובנותיך. ולא תגרע ממנו – אל תאמר תור]⁠ים ובני יונה מה חטאו שאהיה זובח אותם. (כ״י אימולה 17.2)
את כלא הדבר – אשר צויתי אתכם, אתו תשמרו.⁠ב
א. כן בפסוק ובכ״י וטיקן ניאופיטי 2. בכ״י פריס 177, פריס 176, פרנקפורט 150, לוצקי 827 חסרה מלת: כל.
ב. בכ״י פריס 177: תשמורו.
That which I commanded you, that shall you observe to do.⁠1
1. Do not add additional pagan practices to My worship. Worship Me in the manner that I commanded you. Ibn Ezra is paraphrasing Deut. 13:1, which, in the Hebrew Bible, closes our chapter.
לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו – כלומר: אם לא תוסיף – לא תגרע, אבל אם תוסיף – תגרע, כמו שפירשתי לעיל (ר״י בכור שור דברים ד׳:ב׳).
לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו – YOU SHALL NOT ADD TO OR SUBTRACT FROM IT – Meaning to say: if you will not add – you will not subtract, but if you add – you will subtract, as I explained above (R״Y Bekhor Shor Devarim 4:2).
לא תסף עליו – הסמ״ך נקודה בצרי. עליו – מן הבקר ומן הצאן והתורים ובני יונה תקריבו את קרבנכם1 ולא תוסף עליו להקריב בניך ובנותיך.⁠2
ולא תגרע ממנו – מן המינים שהכשרתי לך לקרבן.⁠3
1. השוו ללשון הפסוק בויקרא א׳:ב׳.
2. שאוב מר״י קרא.
3. שאוב מר״י קרא.
לא תוסף עליו, "do not add thereto;⁠" the letter ס here has the vowel tzeyre under it.
עליו, additional numbers of sheep, goats of bulls to the offerings. Neither must you add other categories of offerings, such as your sons or daughters.
ולא תגרע ממנו, "neither are you to detract from the categories of offerings" designated by the Torah.
את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות – רוצה לומר: על האופן אשר צויתי בו.
לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו – כבר ביארנו דיני ההוספה והגרעון שהוזהרנו מהם בראש פרשת ואתחנן.
התועלת השני הוא במצות והוא מה שהזהירנו שלא נוסיף על הדבר שצוה אותנו ולא נגרע ממנו מאשר צוה אותנו כי זה ממה שיביא אל הפסד התורה בכללה, רוצה לומר: אם היה זה השער פתוח לנו. ולזה סמך לזה דבר הנביא אשר יצוה לעבוד עבודה זרה והמסית והמדיח כאלו רצה בזה להישירנו שמזה המקום ימשך שיעבדו עבודה זרה.
וחתם את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרעו ממנו כי אני איני מכביד עליך את העול הכבד הזה לשרוף בניך ובנותיך וכדומה לזה זולתי דברים נאותי׳ אל הטוב והישר כמו שזכרתי למעלה ולא תוסף על הטורח המשא ובלבד שלא תגרע גם הוא צווי וזירוז מיוחד בכל מקום שיהיה שם חשש של סכנה שהאזהרות הנופלות עליו יש לשמרם כמות שהן בלי תוספת. וע״כ מה שבא הזירוז מהמין הראשון והוא להזהיר על הדבר מטעם הסכנה לבד.
A second danger the Jewish people may be faced with in their new home, is the call of the false prophet to deviate from the path of tradition. Coming as it does from someone who may have acquired the reputation of being a prophet, such danger is very real indeed. The Torah warns that the surfacing of such people advocating practices inimical to normative Judaism is a test of our faith in God, our loyalty, and must be reacted to a such. The third danger, and by far the most difficult to combat, is seduction by one's intimate friends and relatives. (13,7) "When your brother, son or daughter tries to seduce you, privately, saying let us worship other deities that you have not known.⁠" We are warned to ignore sentiments of protectiveness for the welfare of family in such cases, and to bring such people to justice. We must not corrupt our sense of pity by applying it to the undeserving. Only when we do not abuse feelings of mercy, pity etc. can we in turn expect the Almighty to employ His sense of pity, mercy etc. when we are in need of it. When God sees that we deal with cities in which idol worship has become rampant, according to Torah law, then His wrath that such things have been allowed to happen can be assuaged. Actually, display of sympathy for the corrupt few is equivalent to subjecting the majority to their evil machinations. Cruelty,- if such it be- must be reserved for use against unrepentant sinners. Gods purpose in educating us, is to eliminate negative character traits and elevate us to a level of banim attem tashem elokeychem, you are true children of the Lord your God. We would almost cease to be beney adam, "sons of man,⁠" and become "sons of God" instead. The fact that the Jewish people or God are referred to as children, daughter, mother and sister in their reciprocal relationship in various places in the Bible, indicates that the intimacy of such relationship undergoes changes. Psalms 45,11, speaks of "hearken daughter and see!.⁠" Song of Songs 3,11, speaks of "the crown with which his mother crowned him on the day of his wedding.⁠" Song of Songs 4,12 speaks of "My sister is like a fenced in garden.⁠" The relationship between Israel and its God is one that should become progressively more intimate. For these reasons, "do not make incisions on yourselves,⁠" is to remind us that the loss of human relatives notwithstanding, the continued presence of God, who represents to us all the above listed human relationships, must help us put any personal grief over the loss of dear ones into its proper perspective, and not to "cut ourselves up" over such loss. When members of one's family die,- seeing that theirs was the same relationship with God as ours-, He has suffered a loss similar to ours, and it is not fitting therefore for us to disfigure ourselves as a sign of mourning. "Do not make a bald spot on your forehead.⁠" (14, 1) This is the true meaning of the verse "for you are a holy nation to the Lord your God.⁠" (14,2) See our commentary in Parshat Emor. The reason this legislation follows that of the ir hanidachat, the city of idol worshippers that has to be destroyed, is to remind us that inflicting wounds upon one's body in mourning, for people who died as a result of punishment for such sins as idol worship, is just as wrong as treating such people with less than the full force of the law. Finally, to reinforce the holy character of the Jewish people, and to insure their continued adherence to Torah standards, the legislation concerning forbidden foods is appended.
לא תוסף עליו חמש טוטפות ה׳ מינין בלולב ארבע ברכות לברכת כהנים. וכך שנינו בספרי מניין שאין מוסיפין על הלולב ועל הציצית ת״ל לא תוסף עליו ומניין שאם פתח לברך ברכת כהנים לא יאמר הואיל ופתחתי לברך אוסיף ברכה אחת משלי כגון י״י אלהיכם יוסף עליכם וגו׳ ת״ל על הדבר אפי׳ דבור לא תוסף עליו ואע״ג דברייתא זו אתיא כמ״ד לולב צריך אגד דאל״כ לא היה עובר על ה׳ מינין שבלולב על בל תוסף מכיון דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כדאיתא בפ׳ הנחנקין ואנן קיימא לן כרבנן דאמרי לולב אין צריך אגד והאי דאגדין ליה משום זה אלי ואנוהו להתנאות לפניו במצות נאות מ״מ שמעינן מינה דהיכא דאגידי אית בהו משום ב״ת ואע״ג דברכות דברכת כהנים לא אגידי כיון דבתוך זמנן הוא כדאית׳ בשילהי ר״ה כאגידי דמו ואע״ג דאחר סיום ברכות קא מיירי דהא סיים כל ברכותיו קתני כיון דאלו מתרמי צבורא אחרינא הדר בריך להו כולי יומא זימניה הוא כדאיתא התם וכבר הארכתי על זה בפרשת ואתחנן ע״ש:
וחתם דבריו את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. רוצה לומר די לכם במה שצותה אתכם התורה שתשמרו לעשות המצות כלם אשר צויתי אתכם ואתם לא תוסיפו עליהם כי כל המוסיף גורע. ודי לכם בקרבנות והעבודות אשר צוה השם יתברך לעשות בבית מקדשו כי בהמה בחר ולא בעבודת הגוים ההם. והנה באה הפרשה הזאת במקום הזה מפני שלמעלה צוה שלא יעבדו הש״י באותם המקומות שהיו עובדי׳ שם הגוים לאלהיהם כי אם במקום אשר יבחר באותן המתנות והקרבנות אשר זכר ובעבודת הקרבנו׳ אשר זכר בשכבר התבאר בספר תורת כהנים. לכן אחרי שביאר תורת בית הבחירה אמר שלא יחשבו להוסיף על המצות דבר מעבודות הגוים כי זה לא יהיה לרצון כי אם קטרת תועבה. האמנם אם אפשר שיוסיפו בעבודות האלהיות דבר מלבם ושכלם לא מעבודת אלהי הגוים. כבר יראה מזה שיהיה מותר כי הנה לא אסר כי אם איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם. אבל כבר אסר זה באמרו בפרשה ואתחנן לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תזרעו ממנו לשמור את מצות ה׳ אלהיכם.
ואמנם הרמב״ם בפי׳ המשנה בזכרון העקרים אשר הביא במשנה הראשונה מפרק חלק. הביא ראיה על נצחיות התורה ממה שאמר כאן את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות. לא תוסיפו עליו ולא תגרעו ממנו. והקשה עליו בעל ספר העקרים באמרו שהפסוק הזה לא בא להזהיר על נצחיות התורה והמצות כי אם על תכונת עשייתם שלא נלמוד מעובדי ע״ג אופן עבודת אלהיהם ונעשה מפני זה תוספת או גרעון. וכמו שתראה מדבריו בפרק י״ד מאמר א׳ מספרו. ואני כבר השיבותי על דבריו בספר ראש אמנה אשר עשיתי בעקרים. שהרמב״ם ז״ל לא עשה שום עקר ממצוה פרטית ולא אמר שעקר התורה הוא שלא נוסיף על התורה ולא נגרע ממנה. אבל אמר שהעקר האמוניי הוא שהתורה נצחיית כמו שיבא והביא לראיה על נצחיותה אמרו את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם תשמרון לעשות. והוא יעוד העתיד כאלו אמר המצות אשר אנכי מצוה אתכם הם נצחיות מצד הש״י ותשמרו אותם עדי עד. ולכן לא תוסיפו עליהם ולא תגרעו מהם כי בדבר אשר עשה השם יתברך לעמוד לפניו תמיד. איך יוסיפו או יגרעו בני אדם מלבם דבר:
ולכן כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות ולא אחר. אחר שהוא דבר ראוי והשכל יחייבהו. ולכן לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו. כי כל המוסיף גורע והגורע מוסיף:
לא תסף עליו – כי אולי תוסיף דבר נמאס אצלו יתברך, כמו שיהיה אם תרצה להוסיף מיני עבודות לאל יתברך, שלפעמים תהיה העבודה הנוספת דבר נמאס אצלו יתברך, כמו שרפת הבנים.
ולא תגרע ממנו – אפילו בסור סבת המצוה בעיניך, כענין שלמה באמרו (ילקוט שמעוני רמז תתקיג): אני ארבה ולא אסור.
לא תוסף עליו, for you might add something which is despicable in the eyes of the Lord. If, perchance, you would add new ways of the serving the Lord, you have no assurance that such innovation is acceptable to God, for instance the burning of one’s children in God’s honour.
ולא תגרע ממנו, even if, in your judgment, the rationale for observing the commandment in question no longer applies, is no longer relevant. An example would be Solomon’s reasoning that the restrictions placed by the Torah on the number of wives a king may have did not apply to him as none of these wives could possibly incite him to turn away from God. (compare Sanhedrin 21).
את כל הדבר וגו׳ אותו תשמרו לעשות כולו כמות שהוא, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, שכל המוסיף גורע:
חמשה טוטפות. ואם תאמר, למה הזהיר כאן, והלא הזהיר בפרשת ואתחנן (לעיל ד, ב). ויש לומר, דכאן הזהיר אפילו דלא אגידי כלל, כמו ברכת כהנים, דאף על גב דברכה רביעית של ברכת כהנים בפני עצמה קאי, ולא דמיא לחמשה מינים שבלולב, ולא לה׳ פרשיות בתפילין, דהתם כיון דאגיד התוספת עמהם, עובר בבל תוסיפו. אבל בברכת כהנים, כיון דברכה רביעית לא אגיד עמהם – אינו חייב, הוצרך לאשמועינן. וכן איתא בהדיא בספרי; ׳מנין שאם פתח לברך את ברכת כהנים, לא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר ״יוסף ה׳ עליכם״ (ראו לעיל א, יא), תלמוד לומר ״דבר״, אפילו דבר לא יוסיף׳. הרי דבעי קרא להכי בפני עצמו. והיינו טעמא, משום דהברכה אינה רק דבור, ואינו אגוד עמהם, ובעי קרא להכי:
ולכך לא פירש לעיל רש״י (ד, ב) ׳ארבע ברכת כהנים׳, וכאן פירש ׳ארבע ברכת כהנים׳, והיינו דכאן מיתורא ילפינן דאף הוספה לברכת כהנים חייב. והא דלעיל (שם) פירש ׳ה׳ ציצית׳, היינו מפני כי דרך להביא ראיה מג׳ דברים, לכך הביא למעלה ׳ה׳ ציצית׳, שלא יוסיף עליו ולא יגרע ממנו. וכאן שהיה צריך להביא ברכת כהנים, די בהני שלשה; חמש טוטפות, חמש מינין בלולב, ארבע ברכות לכהנים:
ואף על גב דבספרי משמע דדריש שלא יוסיף על ברכת כהנים מלשון ״דבר״, יש לומר, דלאו מן ״דבר״ נפקא, אלא מיתורא דקרא, דלא הוי למכתב כלל קרא דהכא. וכך פירושו, מדכתיב קרא מיותר, שמע מינה דהך ״דבר״ דכתיב בקרא רצה לומר אפילו דבר לא יוסיף, כגון ברכת כהנים, לא יוסיף ברכה רביעית. וכן משמע, דלא דרשו רק בפסוק זה:
חמשה טוטפות כו׳. עיין לעיל פרשת ואתחנן (דברים ד׳:ב׳) ושם פירשתי. והא דפירש ה׳ מינים בלולב, היינו אם אוגדן באגודה אחת דאז הוא עובר, דאם לא אגדן באגודה אחת אינו עובר, ואפילו למ״ד לולב אין צריך אגד, מכל מקום שמעינן מיניה דאם אגדן אית ביה משום בל תוסיף:
Five totafos within the tefilin, etc. See my explanation above in Parshas Va'eschanan (4:2). Rashi's statement, "five species with the lulav,⁠" refers to where he binds them so that the five species are all bound together — For [only] then does he transgress. But if he did not bind them together, he does not transgress. Even according to the viewpoint that a lulav does not need binding, it is nevertheless understood that if he binds them together he transgresses the prohibition of, "Do not add.⁠"
את כל הדבר וגו׳ תשמרו לעשות לא תסף – פי׳ להוסיף על גופא דמצוה כמו על לולב וציצית. לא יפחות מד׳ ולא יוסיף על ד׳. מכאן אמרו לא יוסיף מתנה אחת על מתן ארבע ולא על מתן א׳.
את כל הדבר – שלא יוסיף כהן אפי׳ דיבור אחד על ברכת כהנים. ומה שנאמר בפ׳ ואתחנן לא תספו על הדבר ולא תגרעו ממנו. דרשו שלא יוסיפו על תרי״ג מצות. כי בתחלה אמ׳ שמע אל החקים ואל המשפטי׳ אשר אנכי מלמד אתכם לעשות ועל זה אמר לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם לעשות. ובפ׳ זו אמר את כל הדבר דרשו רז״ל שבאותה מצוה גופא לא תספו ולא תגרעו. ומה שכתב וירשת אתם אחר שמר ושמעת. ללמדך ששקולה ישיבת א״י ככל המצות שבתורה. ונאמר ג״פ לשון איכה מה שישראל אומרים. א׳ בפ׳ עקב כי תאמר בלבבך וגו׳ איכה אוכל להורישם. ב׳ כאן. איכה יעבדו הגוים. ג׳ בפ׳ שפטים וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר וכנגד זה אמר בקינות ג׳ איכה על שעברו אותן ג׳ איכה שבתורה.
את כל הדבר – נמשך למעלה, לא תעבוד את ה׳ בעבודות הגוים, אלא תשמור לעשות רק את המצות ודרכי העבודות שצויתי אתכם בלי תוספת ומגרעת:
לא תוסף עליו – להוסיף על גוף המצוה, כמו לולב וציצית לא יוסיף על ד׳ ולא יפחות מד׳, ולפי שהתחיל בקרא את כל הדבר, דרשו רז״ל שבאותה מצוה גופיה לא תוסיף ולא תגרע. אמנם בואתחנן אמר לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו ממנו, היינו שלא יוסיפו על תרי״ג מצות, כי שם אמר תחלה שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות, ועז״א לא תוסיפו (הגר״א). עמש״ש.
את כל הדבר וכו׳ לא תוסף עליו – בעשותך מצוה לכבוד ה׳ אל תוסיף דבר מדעתך בחשבך שיהיה לרצון לפני האל, כי לא כמחשבותיך מחשבותיו, כגון לא התירה התורה על גבי מזבח רק שור וכשב ועז ותור ויונה, ואם נוסיף להתיר גם הצבי והאיל אולי יבאו אחרים ויתירו גם האדם. {אבל תוספת מנהגים וענינים שלא מענין מצות התורה אין איסור בדבר.}א
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), כ״י קולומביה X 893.
את כל הדבר וגו׳ לפי חלוקת הפרשיות של המסורה, פסוק זה הוא סיום הפרשה הקודמת, ומשמעותו היא כדלהלן:
לפיכך, אל תבדו מלבכם דרכים חדשות של עבודת ה׳; אל תבקשו לרצות את אלוקיכם בדרכים שונות מאלו שנקבעו על ידו. רק אם תקיימו בנאמנות את מה שציווה, תוכלו להראות לפניו את ההכנעה שהוא מצפה לה מכם. הוא קבע לכם מצוות ולימד אתכם כיצד לקיימן, ומצוות אלה ודרכי קיומן הן הביטוי של רצונו. הן אומרות לכם מה הוא מצפה מכם, ומה עליכם לעשות כדי לבנות את חייכם לפי רצונו. ומאחר שהן אינן רעיונות משלכם אלא ציוויים של אלוקיכם, אסור לכם לנסות לתקן אותן, להוסיף עליהן או לגרוע מהן. אם תוסיפו עליהן או תגרעו מהן, הן תחדלנה מלהיות ציוויים של אלוקיכם (עיין פירוש לעיל ד, ב; {לשון המחבר:} עיין רמב״ם הלכות ציצית פ״א הט״ו פלוגתא דרמב״ם וראב״ד).
[נה] את כל הדבר – לומר שכל מצות התורה שוות בחביבותם, כנ״ל סי׳ נא) ומ״ש תשמרו לעשות ששמירה מציין ל״ת הוא ליתן ל״ת על כל האמור, וכבר הובא כזה בילקוט משפטים [נדפס במכלתא (סי׳ ר״כ)] כנוסף על המכלתא בשם ראב״י על פסוק ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, ומ״ש לא תוסף עליו לפי המשך הכתובים מזהיר שלא יעבוד בבהמ״ק בעבודות שלהם כמ״ש הרמב״ן, ובזה נמשך למ״ש לא תעשה כן לה׳ אלהיך, וחז״ל פירשו שקאי על תוספת במצוה כמו אם נתערב מתן ד׳ במתן א׳ לא יתן במתן ד׳ וזה כר׳ יהושע ושאין מוסיפין על הציצית, ומשה״ק בזה למאי דקיי״ל לולב א״צ אגד עיין מ״ש בזה בארץ יהודה (סי׳ י׳) שם הארכתי בזה ואכ״מ, וכבר בארתי בהתו״ה שכ״מ שכתב לשון דבר תפשו חז״ל גם הוראתו מענין דבור עיי״ש, וע״כ אמרו מנין שאם פתח לברך ברכת כהנים, וכמ״ש כ״ז בר״ה (דף כח):
את כל הדבר וגו׳ אותו תשמרו לעשות:⁠1 בא להזהיר שלא יחשבו להיפך2, שארץ ישראל אינה צריכה לשום סגולה לפרנסה3, ועולם כמנהגו נוהג בלי שום עבודה רוחנית {וזה הרעיון הוא עוד יותר גרוע מעבודה זרה ואלילים, כמו שכתבתי להלן (כט,יז) דזה נקרא ״ראש ולענה״. משום הכי בא להזהיר כאן} דלא כן הדבר, אלא ״כל הדבר״ היינו קרבנות לגבוה ואופני עבודתם4 – ״אותו תשמרו לעשות״.
לא תוסף עליו:⁠5 מצוות אחרות לסגולת הארץ6. ״ולא תגרע ממנו״ מלהקריב כמצוה7.
ואמר ״את כל הדבר״, ולא בקיצור ׳את כל אשר אנכי׳ וגו׳. אלא, ״הדבר״ הוא תורה שבע״פ8, שאי אפשר לשמור שום מעשה על פי תורה שבכתב9, אם לא על פי דברים שבע״פ. ועיין לעיל (ד,ב)10, וכך כתב הרמב״ם בהקדמה לספר ׳היד החזקה׳, בפירושא דהאי קרא11.
{לא תוסף עליו:⁠12 לעיל (ד,ב) כתיב ״לא תוסיפו וגו׳⁠ ⁠⁠״ בלשון רבים, וכאן כתיב בלשון יחיד. היינו, דשם מיירי אזהרה מלהוסיף או לגרוע כדי שיעשה המצוה באהבה, כמו שכתבתי שם13, א״כ אינה אזהרה לסנהדרין הגדולה אלא ליחידים בישראל, משום הכי כתיב בלשון רבים14. מה שאין כן אזהרה זו, מלבד שהיא אזהרה גם ליחידים מלהוסיף על מצוה עשה, כידוע15, היא אזהרה על סנהדרין הגדולה שלא יוסיפו על המקובל בתורה שבע״פ, בין במצוות עשה בין בלא תעשה, כמו שכתב הרמב״ם הלכות ממרים (ב,ט) לענין בשר בחלב, עיי״ש16. משום הכי כתיב בלשון יחיד, דכל האומה מכונה בלשון יחיד17. וסנהדרין הגדולה היינו כל ישראל בהוראה, ומשום הכי הביא הרמב״ם שם מקרא זה ולא הקודם לעיל (ד,ב)18}.
1. וקשה לרבינו הסמיכות בין ה׳בירא עמיקתא׳ של עבודה זרה שבפרק הקודם ובפסוקים שלפנינו ובין ה׳איגרא רמא׳ של ״כל הדבר״ שצריך לשמור – אפילו מצוות קלות. ועיין רש״י.
2. ממה שחשש שיחשבו אחרי השמידם את ז׳ אומות (לעיל יב, כט-ל), עיי״ש ברבינו.
3. לא עבודה זרה שלהם ולא (להבדיל) עבודת ה׳ שלנו.
4. שהם סגולה לפרנסה, כפי שכתב רבינו לעיל בכמה מקומות.
5. ע״פ רש״י פסוקנו עוסק באיסור ׳בל תוסיף ובל תגרע׳ של כל התורה – ׳חמשה טוטפות׳ וכו׳, וקשה על זה, שהרי איסור זה נאמר כבר לעיל (ד,ב). ועוד, מה עניינו דוקא לכאן. אך רבינו לומד בכיוון אחר.
6. לפרנסה, אלא רק מה שהתורה ציותה וקבעה, שזהו הקרבנות.
7. אופני עבודתם, כמבואר בד״ה את כל הדבר.
8. כפי שחז״ל דרשו ״דבר״ במשמעות דיבור, אפילו בחלק הסיפורי של התורה. (בראשית יב,יז: ״על דבר שרי״ – על פי דיבורה, אומרת למלאך ״הך״ והוא מכה – רש״י).
9. כאילו תורה שבכתב מעידה על עצמה שהיא חסרת הבנה עוברת לעשייתה.
10. הפסוק המקביל לפסוקנו ״לא תוסיפו על הדבר... ולא תגרעו ממנו״.
11. בהתייחסו לכתוב ...⁠״והתורה והמצוה״ (שמות כד,יב) – זו פירושה... לא כתבה אלא צוה... ״את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם...
12. יש לשים לב כי בקטע הזה מכתב-יד רבינו, מפרש רבינו את פסוקנו בדרך אחרת לגמרי מפירושו בקטעים הקודמים.
13. זה לשון רבינו שם: ובאשר יש אמצעים אחרים להשיג דבקות אלהית, ומכ״ש ע״י קרבנות שמכשירים הרבה להשיג דעת אלהים, כמו שכתבתי בספר שמות ריש פרשת יתרו (יח,יב), על כן אמר כי ע״י חוקים ומשפטים טוב יותר להשיג זו החיות, מאמצעים אחרים. ועל זה אמר ״לא תוסיפו וגו׳⁠ ⁠⁠״, כי כל האמצעים בלי דעת תורה יש להזהר שלא יביאו להוסיף ״על הדבר״ שהוא הלכות שבע״פ, ע״י נעימות המצוה הנעשית באהבת ה׳. או להיפך ״ולא תגרעו ממנו״ – מן ״הדבר״ שהוא הלכות שבע״פ, כדי ״לשמור את מצות וגו׳⁠ ⁠⁠״, היינו את גוף המצוה לפי דעתו בהכשר אהבה ודעת אלהים.
14. כי לשון רבים מציינת יחידים רבים, לעומת לשון יחיד המציינת את כלל האומה, כפי שכתב רבינו פעמים רבות לאורך כל חומש זה. ועיין גם להלן פסוק ג׳, ולהלן (לא, כו) ועוד.
15. וכמובא ברש״י על אתר.
16. זה לשונו: הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להם להתיר איסורי תורה לפי שעה, מהו זה שהזהירה תורה ״לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו״, (אלא) שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהם ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה (כלומר, לקבוע שהתוספת היא בדרגת ובעוצמת דאורייתא) בין בתורה שבכתב בין בתורה שבע״פ... עיין שם באריכות גדולה ביותר בנועם לשונו של הנשר הגדול. [ועיין בהרחבה בספרנו ׳פרשת שופטים׳ סוגית ׳בל תוסיף׳].
17. כי לשון רבים מציינת יחידים רבים, לעומת לשון יחיד המציינת את כלל האומה, כפי שכתב רבינו פעמים רבות לאורך כל חומש זה. ועיין גם להלן פסוק ג׳, ולהלן (לא, כו) ועוד.
18. אך הגר״א ב׳אדרת אליהו׳ על-אתר כתב להיפך, שכאן אוסר מלהוסיף על גופא דמצוה כגון ה׳ מינין שבלולב, ולעיל בפרשת ואתחנן אסר שלא יוסיפו על תרי״ג מצוות.
לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. כי התורה לא יתכן בה התוספת או הגרעון כמו שלא יתכן בטבע, שמעולם לא תוכל להוסיף עליו ולא לגרוע, רק ישתנו הצורות ויחלופו כפי השתנות הזמנים וחליפתם, וכן התורה יש דור שאוהב פשטי התורה, ויש דור שרודף אחר רמזיה, ויש דור אחר ששם כל מעייניו בסודותיה, והפשט, והרמז, והסוד גם הוא משתנה בצורתו כפי תכונות דור ודור, ואלה הם ששים רבוא פירושים לתורה שאמרו רבותינו, והפלא, שבלשון זה עצמו נשתמש קהלת לרמוז על קיום הטבע בלתי שנוי (סי׳ ג׳ פ׳ י״א) כי את כל מעשה האלהים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. ובספר בן סירא Ecclesiastico (סי׳ י״ח פ׳ ז׳) מי יספר חן הדרו ומי יגיד חסדיו, עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע, ונפלאות אלהים אין חקר. ועיין פ׳ שופטים פ׳ ימין ושמאל.
המפרשים מתחלקים בדעותיהם אם פסוק זה הוא סיום הפרשה הקודמת או פתיחת הפרשה הבאה. מתוך השוואה עם הפסוק י״ב:כ״ח, שהוא סיום פרשה שלמה. נראה כי גם פסוק זה הוא סיום. אבל בעיקר תכריע עבורנו קבלת רבותינו זכרונם לברכה, המייחסים פסוק זה כסיום לפרשה הקודמת. כוונת הכתוב הראשונה היא לאסור עלינו את עבודת ה׳ כדרך שהגוים עובדים לאלהיהם, כי עלינו לעשות רק מה שנצטווינו בתורה הקדושה, לא להוסיף עליה ולא לגרוע ממנה. אך רבותינו למדו בצדק מכאן, כי אסור לשנות שום מצוה על ידי תוספת או גרעון, לדוגמא לעשות שלש או חמש ציציות.
רבינו אליהו מווילנא מעיר: למעלה, ד׳:ב׳, נאמרה אותה אזהרה בלשון: ״לא תוסיפו על הדבר״, כי שם הכוונה שאסור להוסיף מצוה חדשה לתרי״ג המצוות, שהרי מתחילה נאמר שם ״שמע אל החוקים ואל המשפטים״; אבל כאן נאמר תחילה; ״את כל הדבר... תשמרו לעשות״, כלומר שמרו לעשות כל מצוה כמו שנצטוויתם, ועל כן דרשו רבותינו מן המקרא הזה שאסור לשנות את גוף המצוות.⁠1
1. השווה ״עיקרים״ מאמר שלישי, סימן יד.
לא תוסף עליו ולא תגרע – תניא, מניין שאין מוסיפין על הלולב ועל הציצית ואין פוחתין מהן, ת״ל לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו1 (ספרי).
1. דרשה זו כפולה בענינה לעיל בפ׳ ואתחנן (דברים ד׳:א׳) ושם בארנו בארוכה.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144