×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ו) וְהַנָּבִ֣יא הַה֡וּא א֣וֹ חֹלֵם֩ הַחֲל֨וֹם הַה֜וּא יוּמָ֗ת כִּ֣י דִבֶּר⁠־סָ֠רָ֠ה עַל⁠־יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹֽהֵיכֶ֜ם הַמּוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֣ם׀ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם וְהַפֹּֽדְךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מִן⁠־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר צִוְּךָ֛ יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָלֶ֣כֶת בָּ֑הּ וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃
That prophet or that dreamer of dreams shall be put to death because he has spoken rebellion against Hashem your God, who brought you out of the land of Egypt, and redeemed you out of the house of bondage, to draw you aside out of the way which Hashem your God commanded you to walk in. So you shall remove the evil from your midst.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא פו]
והנביא ההוא – ולא אנוס.
או חולם החלום ההוא – ולא מוטעה.
יומת כי דבר סרה על ה׳ אלהיכם – והלא דברים קל וחומר ומה המזייף דברי חבירו חייב מיתה המזייף דבריו של מקום על אחת כמה וכמה.
המוציא אתכם מארץ מצרים – אפילו אין לו עליך אלא שהוציאך מארץ מצרים די.
והפדך מבית עבדים – אפילו אין לו עליך אלא שפדאך מבית עבדים די.
להדיחך מן הדרך – נאמר כאן הדחה ונאמרה להלן (דברים י״ג:י״א) הדחה מה הדחה האמורה להלן בסקילה אף הדחה האמורה כאן בסקילה רבי שמעון אומר אין מיתתו של זה אלא בחנק.
דבר אחר: להדיחך מן הדרך – זו מצות עשה.
אשר צוך ה׳ אלהיך – זו מצות לא תעשה.
ללכת בה – לא האומר מקצת ומשייר מקצת.
ובערת הרע מקרבך – בער עושה הרעות מישראל.
[Piska 86]
"And that prophet": and not one who is under compulsion.
"or that dreamer": and not one who is under some misapprehension.
"he is to be put to death, for he has spoken perversely of the Lord your G-d": Now does this not follow a fortiori, viz.: If one falsifies his neighbor's words, he is (in certain instances) to be put to death, then if (as a false prophet) he falsifies the words of the Lord, how much more so!
"who took you out of the land of Egypt": Even if your only indebtedness to Him were His taking you out of the land of Egypt, would that not be sufficient!
"and who redeemed you from the house of bondage": Even if your only indebtedness to Him were His taking you out of the house of bondage, would that not be sufficient!
"to turn you astray from the way": It is written here "turning astray,⁠" and, elsewhere (Ibid. 11) (in respect to one who incites to idol worship), "turning astray.⁠" Just as there the punishment is stoning, so, here. R. Shimon says: This one's death is only by strangulation.
("who turned you astray) from the way": even part of the way.
"which the Lord your G-d commanded you": This refers to (being turned astray from) a negative commandment.
"on which to go": This refers to (being turned astray from) a positive commandment.
"and you shall remove the evil from your midst": Remove the doers of evil from Israel.
[End of Piska]
והנביא ההוא ולא אנוס:
או חולם החלום ההוא ולא מוטעה:
יומת כל מיתה האמורה בתורה סתם חנק:
כי דבר סרה על ה׳ אלהיכם והלא דברים קל וחומר ומה מזייף דברי חבירו חייב מיתה המזייף דבריו של מקום על אחת כמה וכמה:
המוציא [אתכם] מארץ מצרים אפלו אין לו עליך אלא שהוציאך ממצרים די:
והפדך מבית עבדים אפלו אין לו עליך אלא שפדאך מבית עבדים די:
להדיחך זה נביא שהדיח:
נאמר כאן הדחה ונאמר הדחה במסית (דברים י״ג:י״א) מה הדחה האמורה להלן בסקילה אף הדחה האמורה כאן בסקילה:
מן הדרך אפלו מקצת הדרך כגון שאמר בע״ז היום עובדה ולמחר ביטלה הרי זה חייב:
אשר צוך ה׳ אלהיך זו מצות לא תעשה ללכת בה זו מצות עשה:
[השמטה: ובערת הרע מקרבך בער עושי רעות מישראל].
וּנְבִיָּא הַהוּא אוֹ חָלֵים חֶלְמָא הַהוּא יִתְקְטִיל אֲרֵי מַלֵּיל סָטְיָא עַל יְיָ אֱלָהֲכוֹן דְּאַפֵּיק יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם וּדְפַרְקָךְ מִבֵּית עַבְדּוּתָא לְאַטְעָיוּתָךְ מִן אוֹרְחָא דְּפַקְּדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לִמְהָךְ בַּהּ וּתְפַלֵּי עָבֵיד דְּבִישׁ מִבֵּינָךְ.
And that prophet, or dreamer of dreams, shall be put to death; for he has spoken perversions against the Lord your God, who brought you out from the land of Mizraim, and delivered you from the house of bondage, to make you go astray from the path in which the Lord your God has commanded you to walk; and so shalt you put away the evil doer from the midst of you.
ונביאא שקרא ההוא או חלם חלמייהב ההוא יתקטל ארום מלל מילין דשקרייןג קדם י״י אלהכון דאפקד יתכון פריקין מן ארעא דמצרים ודי פ⁠[ר]⁠ק יתכון מן בית שעבוד עבדייה למיטעיה יתכוןו מן אורחא די פקד יתכון י״י אל⁠[ה]⁠כון למהלכה בה ותעב⁠(ד){ר}⁠ון עבדי בישתה מן ביניכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ונביא״) גם נוסח חילופי: ״ונבייא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חלם חלמייה״) גם נוסח חילופי: ״חלומ⁠(ו)⁠י חל׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מילין דשקריין״) גם נוסח חילופי: ״שקר״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאפק״) גם נוסח חילופי: ״דפרק ואפ׳⁠ ⁠⁠״.
ה. מלת ״למיטעי״ צונזרה בכ״י ניאופיטי 1.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בית שעבוד עבדייה למיטעי יתכון״) גם נוסח חילופי: ״שעיבודה למיסטי יתכון״.
ונבי שיקרא ההוא או חלים חילמא זידנא ההוא יתקטל בסייפא ארום מליל סטיא על י״י אלקכון דאפיק יתכון מארעא דמצראי ודי פרקכון מבית שעבוד עבדיא לאטעיותכון מן אורחא דפקידכון י״י אלקכון למהלכא בה ותפלון עבדי בישתא מביניכון.
And that prophet of lies, or that dreamer of dreams, shall be slain with the sword, because he had spoken perversity against the Lord your God, – who brought you out from the land of the Mizraee, and redeemed you from the house of the affliction of slaves, – to make you to go astray from the path which the Lord your God hath commanded you to walk in: so shall you bring down the doers of evil among you.
יומת – בחנק.
וְהַנָּבִיא הַהוּא – וְלֹא אָנוּס. אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא. וְלֹא מֻטְעֶה. יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה׳ אֱלֹהֵיכֶם. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמַה הַמְזַיֵּף דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ חַיָּב מִיתָה, הַמְזַיֵּף דְּבָרָיו שֶׁל הַמָּקוֹם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. אֲפִלּוּ אֵין לוֹ עָלֶיךָ [אֶלָּא שֶׁהוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, דַּיּוֹ. וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים. אֲפִלּוּ אֵין לוֹ עָלֶיךָ] אֶלָּא שֶׁפָּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים, דַּיּוֹ. לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ. זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. אֲשֶׁר צִוְּךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ. זוֹ מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה. לָלֶכֶת בָּהּ לֹא הָאוֹמֵר קְצָת וּמְשַׁיֵּר קְצָת. וּבִעַרְתָּ הָרָע (מִיִּשְׂרָאֵל) [מִקִּרְבֶּךָ]. בַּעֵר עוֹשֵׂי רָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל.
תָּנוּ רַבָּנָן נָבִיא שֶׁהִדִּיחַ בִּסְקִילָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּחֶנֶק. מַאי טַעֲמָא דְּרַבָּנָן. אָתְיָא הַדָּחָה הַדָּחָה מִמֵּסִית, מַה לְּהַלָּן בִּסְקִילָה אַף כָּאן בִּסְקִילָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מִיתָה כְּתִיבָא בֵיהּ וְכָל מִיתָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה סְתָם אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק. אֲמַר רַב חִסְדָּא, מַחֲלֹקֶת בְּעוֹקֵר הַגּוּף דְעֲבוֹדַת אֱלִילִים וְקִיּוּם מִקְצָת וּבִטּוּל מִקְצָת דְעֲבוֹדַת אֱלִילִים, דְּרַחֲמָנָא אֲמַר מִן הַדֶּרֶךְ וַאֲפִלּוּ מִקְצָת דֶּרֶךְ, אֲבָל עוֹקֵר הַגּוּף דִּשְׁאָר מִצְווֹת דִּבְרֵי הַכֹּל בְּחֶנֶק, וְקִיּוּם מִקְצָת וּבִטּוּל מִקְצָת דְּבִשְׁאָר מִצְווֹת דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר. וְרַב הַמְנוּנָא אֲמַר, מַחֲלֹקֶת בְּעוֹקֵר הַגּוּף בֵּין בֶּאֱלִילִים בֵּין בִּשְׁאָר מִצְווֹת וְקיּוּם מִקְצָת [וּבִטּוּל מִקְצָת דֶּאֱלִילִים], דְּרַחֲמָנָא אֲמַר מִן הַדֶּרֶךְ וַאֲפִלּוּ מִקְצָת דֶּרֶךְ, אֲבָל קִיּוּם מִקְצָת וּבִטּוּל מִקְצָת דְּבִשְׁאָר מִצְווֹת דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר.
אָמַר (רַב) [רָבָא], הַהוֹרֵג אֶת הַטְּרֵפָה פָּטוּר, וּטְרֵפָה שֶׁהָרַג בִּפְנֵי בֵּית דִּין חַיָּב, שֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵּית דִּין פָּטוּר, בִּפְנֵי בֵּית דִּין חַיָּב דִּכְתִיב ״וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ״, שֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵּית דִּין פָּטוּר דַּהֲוָה לֵיהּ עֵדוּת שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִימָהּ.
וַדַ׳לִךַּ מֻדַּעִי אַלנִּבּוּתִ אַוְ חַאלִם אַלּחֻלםִ פַליֻקתַּל לִמַא יַקֻולֻ אַלּמֻחַאלַ עַלַי׳ אַללָּהִ רַבִּכֻּם מֻכ׳רִגֻכֻּם מִן בַּלַדִ מִצרַ וַפַאדִיכֻּם מִן בַּיְתִ אלּעֻבּוּדִיתִ לִיַדחֻו בִּךַּ עַןִ אלטַרִיקִ אַלַּדִ׳י אַמַרַךַּ אַללָּהֻ רַבֻּךַּ אַן תַּסִירַ פִיהִ וַאנפִ אַהלַ אַלשַׁרִּ מִן וַסַטִךַּ
ואותו טוען הנבואה או חולם החלום, מיד שיהרג, בעבור שאמר ענין חלופין על ה׳ אלהיכם, המוציא אתכם מן ארץ מצרים, הפודה אתכם מן בית העבדות, להדיח אותך מן הדרך אשר פקד עליך ה׳ אלהיך, כי תתהלך בה, ובער את בעלי הרע מן תוכך.
סרה – דבר המוסר מן העולם, שלא היה ושלא נברא, ושלא ציויתי לדבר כן, דישטוליר בלעז.
והפדך מבית עבדים – אפילו אין לו עליך אלא שפדאך משם, דיו.
סרה [BECAUSE HE HAS SPOKEN] סרה – i.e. something that is strange in the world (more lit., removed from the world), something which never existed and was never created (a pure invention), and which I never bade him say; detournure in Old French.
והפדך מבית עבדים AND WHO RELEASED YOU OUT OF THE HOUSE OF SERVANTS – even though he had no other claim on you but that He delivered you, it would be sufficient for Him to claim your obedience (Sifre Devarim 86:5).
פס׳: והנביא ההוא או חולם החלום ההוא – לא אנוס ולא מוטעה.
יומת כי דבר סרה – שבא לזייף דברו של הקב״ה. המוציא אתכם מארץ מצרים. אפילו אין לו עליך אלא שהוציאך ממצרים די והפודך מבית עבדים שאפילו פדאך מבית עבדים די.
להדיחך מן הדרך – נאמר כאן הדחה ונאמר להלן הדחה במסית. מה כאן בסקילה אף כאן בסקילה. ר׳ שמעון אומר אין דינו של זה אלא בחנק. וכן אתה מוצא במסכת סנהדרין.
ובערת הרע מקרבך – בער העושה הרע בישראל:
[והנביא] [ההוא ]⁠או חולם החלום ההוא יומת כי דבר סרה על י״י⁠[ אלהיכם ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ...]⁠פתר׳ אם באות ומופת שנתן לך הנביא או ח⁠[ולם החלום ההוא... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... מופ]⁠תים גדולים מאותן אותות ומופתים שהוצ⁠[יא אתכם מארץ מצרים ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... מ]⁠אותן אותות ומופתים שנתן לך הנביא [... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... מקר]⁠ב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה [וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדלים ככל אשר עשה לכם]⁠י״י אלהיכם במצרים לעיניך (דברים ד׳:ל״ד). (כ״י אימולה 17.2)
כי דבר סרה – תחסר מלת: דברי,⁠א כמו: וברוב יועצים תקום (משלי ט״ו:כ״ב).
וטעם סרה – שהשם צוה לסור מעבודה זרה.
או, היא מגזרת: סורר ומורה (דברים כ״א:כ׳). והוא הנכון. והיה הרי״ש ראוי להדגש.
המוציא והפדך – כפול בטעם, לחיזוק.
ובערת – פירשתיו (ראב״ע במדבר כ״ד:כ״ב).
א. כן בכ״י פרנקפורט 150, לוצקי 827. בכ״י פריס 177, פריס 176: דברה.
BECAUSE HE HATH SPOKEN PERVERSION. The word davar (thing) has been omitted from our clause.⁠1 But in the multitude of counselors established2 (Prov. 15:22) is similar.⁠3 Scripture reads sarah (perversion) because God commanded Israel to turn away (la-sur) from idolatry.⁠4 On the other hand, the word sarah might be related to the word soreh5 (defiant) in defiant6 and rebellious (Deut. 21:20). The latter interpretation is correct. The resh should have received a dagesh.⁠7
WHO BROUGHT YOU OUT OF THE LAND OF EGYPT, AND REDEEMED THEE OUT OF THE HOUSE OF BONDAGE. Scripture repeats itself for the sake of emphasis.
SO SHALT THOU PUT AWAY. I have previously explained the meaning of u-vi'arta (so thou put away).⁠8
1. Our verse reads, ki dibber sarah (for he hath spoken perversion).
Sarah is an adjective. Hence Ibn Ezra notes that the word which sarah is describing has been omitted. Our text is to be interpreted as if written, ki dibber davar sarah. Ibn Ezra interprets the latter as, for he has spoken words commanding us to turn away from the Lord.
2. Translated according to Ibn Ezra.
3. Our text should be read as if written: But in the multitude of counselors, counsel is established.
4. Ibn Ezra interprets ki dibber sarah as meaning for He has spoken words urging us to turn away from the Lord.
5. From the root samekh, resh, resh.
6. Translated according to Ibn Ezra.
7. To compensate for the missing resh. However, it doesn't, for resh does not receive a dagesh.
8. See Ibn Ezra on Num. 24:22 (Vol. 4, p. 210).
והנביא ההוא יומת – בסקילה, דגמרי רבנן (בבלי סנהדרין פ״ט:): הדחה הדחה ממסית, דכתיב כאן: להדיחך מן הדרך, ובמסית כתיב: כי בקש להדיחך (דברים י״ג:י״א), מה מסית בסקילה, דכתיב ביה: וסקלתו באבנים (דברים י״ג:י״א), אף נביא שהדיח בסקילה. ורבי שמעון לא גמיר גזירה שוה, ומפרש שהוא בחנק, דכל מיתה האמורה בתורה סתם – אינו אלא חנק.
כי דבר סרה על י״י אלהיכ⁠{ם} – דברים כדי להסיר אותך מאחריו.
המוציא אתכםא מארץ מצרים – כלומר: שגמל עמך טובות, וחייב אתה להנקם מן הרוצה להפרידך ממנו, ולבערו מן העולם.
א. בכ״י מינכן 52 (בהשפעת דברים י״ג:י״א): המוציאך.
והנביא ההוא יומת – THAT PROPHET SHALL BE PUT TO DEATH – with stoning, for the Rabbis derived (Bavli Sanhedrin 89b:15): [a verbal analogy from the language of] incitement [used here, and the equivalent language of] incitement in the case of the seducer [to idolatry], as it is written here: TO INCITE YOU FROM THE PATH, and by the case of the seducer [to idolatry] it is written: “because he sought to incite you away” (Devarim 13:11), just as the seducer [to idolatry] is executed with stoning, as it is written regarding it: “you shall stone him to death with stones” (Devarim 13:11), so too a prophet that incites is executed with stoning. And Rabbi Shimon did not learn this verbal analogy, and explains that the execution is via choking, for every death penalty that is unspecified in the Torah is choking.
כי דבר סרה על י"י אלהיכ⁠{ם} – BECAUSE HE HAS SPOKEN REBELLION AGAINST HASHEM YOUR GOD – words, in order to remove you from following Him.
המוציא אתכם מארץ מצרים – WHO BROUGHT YOU OUT OF THE LAND OF EGYPT – Meaning to say: that He repaid with you good things, and you are obligated to take vengeance on one who wants to separate you from Him, and to eradicate him from the world.
כי דבר סרה – דברים כדי להסיר אתכם מיראתו,⁠1 אזהרה למדיח מנין תלמוד לומר לא ישמע על פיך (שמות כ״ג:י״ג).
1. שאוב מר״י בכור שור.
כי דבר סרה, "for something perverse;⁠" he falsified the message he claimed to have received from Me,⁠" What he did was to lead you astray from revering Me. Where is the warning to such a false prophet not to practice his perversion given? It has been spelled out in the words of the Torah, with which he his familiar, "do not listen to him!⁠" (Exodus 23,13) (Compare Torah sh'leymah by Rabbi Menachem Kasher item 182 on that verse.)
כי דיבר סרה וגו׳ – פי׳ כדי להסיר אתכם מאחרי הש״י, ג״ן.
כי דבר סרה על ה׳ אלהיכם המוציא אתכם מארץ מצרים – כלומר מורד במלכות שמים הוא. ואפילו עשה כמה אותות ומופתים והעמיד חמה באמצע הרקיע ואמר שהקב״ה צוהו שנעבוד היום כוכב או מזל או אחד משאר הכחות עליונים, הרי זה חייב מיתת חנק, לפי שבא להכחיש נבואתו של משה רבינו ע״ה המפורסמת והמבוררת לכל ישראל, וכן בא להכחיש דבור (שמות כ) לא יהיה לך שכל ישראל שמעו באזניהם והם יודעים ועדים בדבר זה, ולכך אמרה תורה יומת, וכל מה שעשה הכל בדרך חכמה וכשוף.
והנה זה בענין עבודת אלילים בלבד שאין אנו מאמינים אותו כל עיקר ואין אנו משגיחין בו בשום אות ומופת שיעשה, אבל בשאר מצות אם יאמר לנו שנעבור היום על מצוה פלונית שהקב״ה צוהו בכך, כיון שהוא קודם לכן מוחזק אלינו בנביא והוא מהלך בדרכי הנבואה והפרישות, יש לנו להאמין אותו, כיון שאינו מצוה לעבור על אותה מצוה לדורות ולעקור אותה לגמרי אלא הוראת שעה אומר כן, מצוה עלינו לשמוע לו, זהו שכתוב (דברים י״ח) אליו תשמעון. ומה שאנו סומכין על אות שלו, ובאפשר הוא שיעשה או בדרך חכמה וכשוף והוא אינו נביא, מפני שאנו הולכין אחר חזקתו הטובה, וכיון שהוחזק אצלנו קודם לכן בנביא יש לנו להעמידו על חזקתו, כמו שאנו סומכין על שני עדים שהם כשרים אצלנו ובאפשר הוא שיהיו עדי שקר, אלא אנו מעמידין העדים בחזקתן, וכן בכאן בנביא זה יש להעמידו על חזקתו, ועל זה אמרה תורה (שם כ״ט) הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו. וכן דרשו רז״ל, בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו, חוץ מעבודה זרה. וענין אליהו הוראת שעה היתה, שהקריב עולה בחוץ כדי להכחיש נביאי הבעל, ולא נתכוון לעקור המצוה, שאלו נתכוון אסור לשמוע אליו, שכל המצות נצחיות הן ולדורי דורות נתנו, שנאמר (שם) לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. ומה שהזכירו החכמים ז״ל אליהו, הוא הדין לכל שאר הנביאים שצוו מפי הקב״ה שנעבור על המצות לפי שעה, כמו שעשה יהושע שנצטוה בכבוש יריחו בשבת, ועשה זה לפי שעה, לא שנצטוה לעקור מצות שבת ח״ו. וכן מצינו באלישע שצוה (מלכים ב ג) וכל מעין מים יסתמו וכל עץ טוב יפילו, והתורה אמרה (דברים כ) לא תשחית את עצה, אלא לפי שעה צוה כן, לא לעקור המצוה, שאם נתכוון לכך אין שומעין לו ואין צריך לומר לעקור המצוה לגמרי אלא אפילו להוסיף עליה או לגרוע ממנו אין ראוי לנו להאמין בזה בנבואת שום נביא, וזה באור מה שאמרו רז״ל אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, בסנדל אין שומעין לו. ועוד במסכת ברכות, אילו אמרה לי יהושע בן נון מפומיה לא צייתינא ליה ולא שמענא מינה. ואפילו שמענו בת קול מן השמים כנגד המצות אין אנו שומעין הבת קול לעקור המצוה, לפי שהמצוה ע״י נבואה באה לנו שהיא למעלה מבת קול, ולכך לא היינו משגיחין בבת קול, ועל זה אמרו בבבא מציעא, עמד ר׳ יהושע על רגליו ואמר כתבת עלינו בתורתך (שמות כ״ג) אחרי רבים להטות.
כי דבר סרה על ה' אלו-היכם המוציא אתכם מארץ מצרים, "for he has spoken perversely against the Lord your God Who has taken you out of the land of Egypt.⁠" In other words, the false prophet is guilty of insurrection against heaven even if he performed numerous miracles and placed the sun in the zenith of the sky (at morning or evening) and claimed that this was proof that God had instructed him to do so, so that on that particular day we are to serve a certain planet or constellation of stars or other celestial manifestations. Such an impostor is guilty of death by asphyxiation. The reason is that by doing what he did he challenged Moses's stature as God's foremost prophet (compare Maimonides Hilchot Yessodey Hatorah 9,5). By claiming to have received such instructions from God he violated the second of the Ten Commandments that "you shall not have any other deity.⁠" All of the people of Israel had heard this commandment directly from God with their own ears. How could anyone come later and claim that God had suspended this commandment even for a day?! All of Israel were witnesses against this so-called prophet even before he spoke. This is why the Torah decrees that such a person must be executed seeing all the "so-called" miracles he performed were not real but were deceptions of his audience, sleight of hand, power of suggestion, mass hypnosis, whatever you want to call it.
What we have said so far applies only when such a "prophet" asks the people or some of them to commit an act known to be forbidden as idolatrous. If however, a prophet, who had legitimised himself and had been proven to be a legitimate prophet for an extended period of time, will call on the people to temporarily disregard one of the other commandments of the Torah we must listen to him and continue to believe him and to follow his instructions seeing he made it clear that the suspension of the particular commandment he called for was only temporary. This is the meaning of the words אליו תשמעון, "to him you shall hearken" in Deut. 18,15 where the subject of prophets occurs once more. [if the prophet merely called upon you to perform the commandments of the Torah, the Torah would not have had to tell us that we must be "listening to him;⁠" we would be listening to God directly, without the need of a prophet's call. to do so. Ed.] If we do rely on the miracles performed by such a prophet and do not treat them as deception and sleight of hand this is because he has a חזקה, an established reputation, of being a true prophet. If for some reason unknown to us such a prophet becomes a renegade, the Torah does not consider our being misled by him as our fault, but wrote in Deut. 29,28 הנסתרות לה' אלו-הינו, "hidden matters are God's problem" (not our province to investigate). On the other hand הנגלות לנו ולבנינו, "matters which can be clarified by our using our means of detection, we ourselves are held responsible for.⁠" Man must judge by what his eyes see, only God is able to look into a man's heart (compare Maimonides Hilchot Yessodey Hatorah end of chapter 7). The Talmud Sanhedrin 90 also rules that when an established prophet such as Elijah at the time calls upon you to repair a private altar in order to discredit the priests of the Baal, we are to listen to such a prophet. The exception is if such a prophet were to ask you to commit an act of idolatry. The fact that Elijah offered a sacrifice outside the Temple, something prohibited in Leviticus 17,4 and 9, was prompted only by special circumstances.
Anyone arguing that a commandment should be canceled permanently is a false prophet seeing the commandments of the Torah (unless otherwise stated) are permanent This is the meaning of the last half of the verse we quoted from Deut. 29,28 לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, "for us and for our children to carry out all the words of this Torah forever.⁠" What the sages said in respect of Elijah at Mount Carmel is applicable in all similar situations when prophets cancel Torah injunctions as an emergency measure. When Joshua (compare Bamidbar Rabbah 14,5) violated the Sabbath when the priests carrying the shofarot and the Holy Ark marched around Jericho for seven days in a row, he did so at the express command of God. This was an emergency. We encounter a similar occurrence with the prophet Elisha in Kings II 3,25 when the Israelites in their battle against Moav cut down fruit-bearing trees and stopped up wells. Although the Torah had expressly forbidden this in Deut. 20,19 the prophet used his authority to set aside this injunction on a temporary basis. If the prophet gives such orders and they sound as if they are meant to be permanent he has discredited himself and people must not listen to his instructions. This is the meaning of a statement in Yevamot 102: "if Elijah were to come and tell you that the rites of chalitzah are performed with a shoe known as מנעל one follows his instructions; if he were to instruct that this procedure must not be performed with a sandal instead, one does not follow his instructions.⁠" [The original practice had been to use a shoe known as מנעל. At the time of the Talmud, sandals had been in use for this for hundreds of years already. Even this established custom a prophet must not cancel permanently. Ed.]
The Talmud in Berachot 24,2 quotes a scholar saying that even if the greatest authority of his time had told him that it was permitted to recite the kriat shema in an otherwise unfit location by placing his hand over his mouth first, he would not obey this scholar in this matter. Moreover, the Talmud is also on record that even when such instructions are issued by means of a bat kol, a heavenly echo, this is without halachic significance when it involves permanent changes of Torah law. Prophecy is a higher authority than a בת קול and all the laws of the Torah have been communicated by the father of all prophets, by Moses. Rabbi Joshua used this latter statement in Baba Metzia 59 to aver that halachic decisions are arrived at by a majority of the competent scholars of their time and are not subject to divine interference (at a time when we have no prophets).
כי דבר סרה על ה׳ אלהיכם – להסיר אתכם מאחריו.
והפדך – פ״א כפולה פדיה אחר פדיה.
ובערת הרע מקרבך – וסמיך ליה כי יסיתך שאין טוענין למסית.
והנביא ההוא או חולם חלום ההוא יומת – רוצה לומר: על ידי בית דין והוא הקלה שבמיתות בית דין כמו שהתבאר מהשרשים הכוללים.
ובערת הרע מקרבך – בער העושה הרעות הגדולות לך פן תכשל ותפול ברע.
התועלת החמישי הוא במצות והוא מה שצוה להמית הנביא ההוא כדי לבער הרע מקרבנו, רוצה לומר: פן יפתנו בדבריו לסור מאחרי השם יתעלה.
והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת וגו׳ – יצוה להמיתו בב״ד והפליג לפרסם רוע כוונותיו באומרו כי דבר סרה על י״י אלהיך המוציאך מארץ מצרים והפודך מבית עבדים להדיחך מן הדרך אשר צוך י״י אלהיך ללכת בה ובערת הרע מקרבך.
והפודך מבית עבדים אפילו אין לו עליך אלא שפדאך די. בספרי לאו דוקא שהוציאך ששם הוצאה ופדיון אלא אפילו אם לא עשה להם אלא פדיון שיעשו להם שטר שחרור ויהיו שם די דאל״כ והפודך מבית עבדים ל״ל הרי כבר כתיב המוציא אתכם מארץ מצרים וכיון שהוציאם כבר יצאו לחירות ולפיכך לא דרש רש״י גבי המוציא אתכם מה שדרש גבי והפודך כי בכלל הוצאה פדיון ואין בכלל פדיון הוצאה אבל בספרי דרשו ג״כ גבי המוציא אתכם אפי׳ אין לו עליך אלא שהוציא אתכם מארץ מצרים די מכלל שאפשר שיוציאם ולא יפדם ויהיו למס עובד בכל מקום שילכו שם ונראה שזה רחוק הוא ולפיכך לא הביאו רש״י ז״ל בפירושיו:
ולפי שאשה הצנועה הכבוד׳ בת מלך פנימה אשה יראת ה׳ אין ראוי שתטה את אזנה אל דברי הזונים כי אם שתגער בהם ותעניש׳ אם תוכל. לכן צוה לאומה שהיא במדרגת האשה המיוחדת להש״י שיענישו המסית ההוא במיתה אכזרית. וזהו אמרו והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת כי דבר סרה על ה׳ אלהיכם. והסרה הוא שתסורו מאחריו ותלכו לעבוד אלהים אחרים. ולדעת רז״ל שאמרו בהוריות פרק ג׳ ובאלו הנחנקין שהיה הנביא מנבא בשם האל יהיה כי דבר סרה בדברו בשם ה׳ מה שלא צוה אותו.
ואמנם דעת רבי יוסי הגלילי בספרי ושלהי פ׳ אלו נחנקין שזכרתי שאמר ראה עד היכן מגיע הכתוב כח עובדי עבודה זרה שנתן להם ממשלה. ואפילו מעמיד חמה ברקיע אל תשמע להם ולדעת רבי עקיבא שאמר חס ושלום שמעמיד הקב״ה חמה ולבנה ומזלות ברקיע לעובדי עבודה זרה הא אינו מדבר אלא במי שהיה נביא אמת וחזר להיות נביא שקר כחנניה בן עזור (ירמיהו כ״ח) ואין ראוי שיובן כפשוטו כי חלילה לנו שנאמין שהאיש אשר עמד בסוד ה׳ וישמע את דרכיו ונתאמת לנביא לה׳ ישוב לנבא בשם עבודה זרה. ולא שהנביא שקר יעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ. אבל היה דעת החכמים האלה שמרע״ה דבר בזה כמפליג אף במה שאי אפשר להיות כי אף אם יראו אדם שיעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ ואף כי יהיה נביא מנביא הש״י לא ישמעו אליו בשום פנים לעבוד עבודה זרה. כי המופתים אין ראוי שיהיו חולקים על הדבר האמיתי בעצמו ויהיו הם קריאה אל הנמנעות לאמת מה שהוא בעצמו שקר. ואינו ראוי שיסמכו על דברי נביא ולא על אות ומופת. כי אם על מה ששמעו באזניהם וראו בעיניהם על הר סיני כי בעבור זה היה המעמד ההוא לכל אדם כדי שלא יוכל שום אדם להכחישו כמו שזכר הרב המור׳ בחלק ב׳ פרק ל״א. הנה התבאר ממה שזכרתי על דרך הפשט שהכתובים בנביא שקר ידברו ושלא אמר שיעש׳ מופתים כנגד הטבע כי אם בעתידות שיהיו אם שידעם מדרך משפטי הכוכבי׳ או דרך אחר מידיעת העתידות ושיהיה ענין הנסיון בעבור שהניחו הש״י לטבעו. והותר בזה הספק הי״א:
ואמנם אם יאמר הנביא בשם ה׳ להוסיף או לגרוע על המצות. או לשנות דבר מהם שינוי מתמיד ולעקור דבר מן התורה כגון להתיר החזיר או אחת מהעריות קבלו רבותינו ז״ל ביבמות פרק האש׳ רבה ובספרא שכמשפט הזה יעשה לו מהמיתה. אבל אם יתיר דבר מה הוראת שעה כגון אליהו בהר הכרמל אם כבר היה נביא מוחזק שנתאמתה נבואתו כמו שהיה אליהו בהר הכרמל שהיה מפורסם וידוע שהיה הוא נביא אמת. בנביא אשר כזה ובדבר כזה להוראת שעה אליו תשמעון חייבים אנחנו לשמוע אליו. אבל אם לא היה נביא מוחזק צריך ראשונה לאמת ולהבחין נבואתו. והנה יבאו הדברים על זה אחרי כן:
יומת, כי דבר-סרה על ה׳ – אף על פי שדבר בשם ה׳, ולא בשם עבודה זרה, ומזה היה נראה שלא יתחייב מיתה כמו שגזרו זקנים באמרם על ירמיה ״אין-לאיש הזה משפט-מות, כי בשם ה׳ אלהינו דבר אלינו״ (ירמיהו כ״ו:ט״ז) הנה זה חייב מיתה מפני שדבר סרה בשמו.
להדיחך מן-הדרך – אף על פי שלא אמר להדיחך מעל ה׳ כי הוא אומר בשם ה׳ שתעבדו עבודה זרה במצותו מכל מקום בקש ״להדיחך מן הדרך אשר צוך ה׳ אלהיך״.
'יומת, כי דבר סרה על ה, even though he had claimed to speak in the name of the Lord and not in the name of some other deity, something which had convinced him that his crime was not subject to the death penalty. We encounter such a scenario in Jeremiah 26,16 where the elders of Jerusalem do not want to convict Jeremiah to the death penalty because he had spoken in the name of the Almighty God, i.e. had not denied His sovereignty, although he was perceived as a false prophet, no one accepting his predictions of doom and his call to repentance.
להדיחך מן הדרך, even though he had never asked you to abandon God, and had only presented an “updated” version of this same God’s commandments. He had, however, asked you to depart from “timeless Torah,” making God’s laws something that could be changed from time to time, thus making Moses the father figure of all prophets irrelevant.⁠a
a. my words.
כִי דִֿבֶר: הדלי״ת רפה. [כִּי דִבֶּר⁠־סָרָה].
אפילו אין לו עליך אלא שפדאך כו׳. דאל״כ והפודך מבית עבדים ל״ל, הרי כתיב המוציא אתכם מארץ מצרים, וכיון שהוציאם כבר יצאו לחרות:
Even if He had done nothing for you but redeemed you, etc. Otherwise why is the phrase, "Who redeemed you from the house of bondage,⁠" necessary? For Scripture had already written, "Who took you out of the land of Egypt.⁠" And when He took them out, they had already been set free [i.e., redeemed].
והנביא ההוא או חולם וגו׳ – הוצרך הכתוב לומר נביא וחולם, שאם לא היה אומר אלא נביא הייתי אומר שלא חייב הכתוב מיתה אלא לזה שאמר שדבר ה׳ אליו בנבואה שמצווים ישראל לשמוע לנביא דכתיב (לקמן י״ח ט״ו) אליו תשמעון, מה שאין כן הבא בדברי חלומות שאין חיוב על ישראל לשמוע דברי חלומות ויש מקום לומר עליהם חלומות שוא ידברו אינו חייב תלמוד לומר או חולם. ואם היה אומר חולם וגו׳ ולא נביא הייתי אומר שאין חייב מיתה אלא החולם, אבל הנביא ומה גם נביא שהוא מוחזק לנביא אמת כמו שפירשתי בפסוק שלפני זה יאמנו דבריו כדרך שיאמנו דבריו כשיאמר לעבור על שאר מצות לפי שעה תלמוד לומר והנביא וגו׳.
החלום ההוא יומת כי דבר וגו׳ – כוונת הכתוב היא לפי שיאמר האומר בשלמא הנביא בודאי שלא תבא הנבואה כדרך זה אלא אשר בדא מלבו מה שאין כן החולם להיות שבחלום יבואו להאדם דברים מופלאים וכוזבים יכול להיות שזה האיש חלום הזה חלם ולא שקר, והן אמת אם היה חיוב מיתה על אשר יאמר להם עבדו עבודה זרה זה יתחייב מדין מסית, אבל כיון שהוא מת על סיפור החלום לבד וכמו שפירשתי שאפילו החלט הדברים אינו אומר אלא שהמופת הוא האומר לעבוד א״כ למה ימות החולם על חלומו, לזה אמר כי דבר סרה פירוש הגם שנצדיק לומר כי בא החלום כדבריו והוא מה שהעיר בתיבת החלום פירוש לו יהיה שהאמת היותו חלום כדבריו אף על פי כן לא היה לו להחשיבו ולספרו לעם בני ישראל כיון שהוא דבר סרה על ה׳ ועל זה לבד יומת.
וגמר אומר המוציא אתכם מארץ מצרים בא הכתוב לשפוט בצדק חיוב מיתת החולם במאמר זה, על זה הדרך כיון שה׳ אלהיכם הוציא אתכם מארץ מצרים הרי הראה ה׳ בעין פתוחה בהקיץ אמונת ה׳ והכחשת זולתו, וכמו שפירשתי בפרשת יתרו בפסוק אנכי ה׳ וגו׳ אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכיון שכן החולם הזה היה לו לבטל את אשר יגיד לו בעל החלומות בדמיונות הכוזבות מפני מה שראה בהקיץ ולא בחלום וכיון שלא עשה כן ובא לספרו זה יגיד שצדקו הדברים אצלו וחפץ שישמעו אליו בית ישראל לזה יומת על חלומותיו ועל דבריו.
מן הדרך אשר צוך ה׳ – בא לומר כי טעם חיוב מיתה לנביא וחולם הוא לפי שבאו דבריהם על דבר שהוא עוקר כללות התורה שהוא עבודה זרה ששקולה כנגד כל התורה, הא למדת שאם בא על אחת מכל מצות ה׳ בין חולם בין נביא לא יומתו, ודין הקבלה מהם, בעל החלומות נאמר אליו שוא ידבר, והנביא אם הוא ידוע לנביא אמת נקבל ממנו כאליהו בהר הכרמל.
ובערת הרע מקרבך – אולי שירמוז לאותו שקראו הקדוש ב״ה בשם זה דכתיב (בראשית ח׳ כ״א) יצר לב האדם רע, ולזה אמר הרע הידוע, והכוונה בזה כי כשיעשו משפט בכיוצא בזה מתבער הרע וניתש כחו ולא יתעצם בלבות בני אדם כאומרו מקרבך.
והנביא ההוא או חולם החלום ההוא, "And that prophet or the dreamer of that dream, etc.⁠" The Torah had to make reference to the prophet and to the dreamer separately; if the Torah had mentioned only the prophet I would have concluded that the death penalty which is the subject of this verse applies only to someone who had already enjoyed the reputation of being a true prophet. After all, the Israelites have been commanded to hearken to the words of a prophet in Deut. 18,15 where the Torah writes "to him (the prophet) you shall hearken.⁠" There is no command in the Torah obligating us to hearken to someone who proclaims that God appeared to him in a dream and ordered certain things; in fact many dreams are totally without spiritual significance. I would have reasoned that such a person has not misled the people sufficiently to warrant death. By including the dreamer in our verse the Torah makes plain that such a dreamer is equally guilty in the eyes of the law. If, on the other hand, the Torah had legislated the death penalty only for a person described as having had an appearance of God in a dream, I would have deduced from this that only the dreamer is guilty of death but that the words of a prophet who has been known to be a legitimate prophet must be taken seriously even when he asks us to violate the commandment and asks us to temporarily violate the commandment involving idolatry because of some emergency.
החלום ההוא יומת כי דבר סרה, "of this dream, will be executed for he spoke falsely, etc.⁠" The Torah had to write this as whereas we would have rejected a prophet who told us that God had spoken to him openly asking us to perform some kind of idolatry, we might have believed a man who claimed to have had a dream of this kind. Many strange and incomprehensible things occur in dreams, after all. At least we would have believed that the person claiming to have had a dream in which say the deity itself, i.e. the miracle he had performed invited us to perform certain acts, had in fact dreamed such a dream. Moreover, I would have reasoned that seeing all that person did was to tell us his dream without editorial comment, the Torah had to make it clear that such a person too must be executed. The Torah explains the reason by saying כי דבר סרה, that even if it turns out that what the dreamer foretold came true, he had no business to tell us of such a dream since by doing so he created a false image of God in our minds. God' goes on record that He could never give any such instructions which would involve acts of idolatry.
המוציא אתכם מארץ מצרים, "Who takes you out of the land of Egypt, etc.⁠" The Torah justifies the death penalty for the aforementioned dreamer. It recalls that when the Israelites left Egypt all of them were granted the vision of mind-boggling miracles in their waking hours. All of these miracles testified to the fact that only God was a power and only He had created nature, i.e. the universe. (compare what I have written on Exodus 20,2 in this connection). By what crooked kind of reasoning would the dreamer accept as truth something he merely saw in a dream which contradicted what he had seen when awake when he came out of Egypt? He should have discounted the dream instead of telling you about it! Surely, what he related to you could not have been the truth! The fact that he nevertheless told you about his dream makes him guilty of the death penalty.
מן הדרך אשר צוך…ללכת בה, "from the path…He commanded you to go.⁠" The Torah further explains the severity of the sin of the "prophet" or dreamer. We have explained repeatedly that the violation of the second of the Ten Commandments is equivalent to violation of all the commandments just as observing this commandment is accounted for a person as if he had embraced all of the commandments. By suggesting that you violate this commandment, the "prophet" or dreamer has in fact become responsible for violating all the commandments. This also explains why if said "prophet" had suggested the temporary violation of any of the other commandments the Torah did not decree the death penalty. The reason is that such a sin did not involve the basic elements of the Torah. The difference of how we are to relate to the message by the prophet and dreamer respectively is as follows; if the prophet has been a true prophet up until now, we do what the people did when Elijah built the altar on Mount Carmel, i.e. we do not question it. On the other hand, we do not accept the message purporting to have been dreamed by someone who has no history of God communicating with him as we apply the principle that many dreams are meaningless.
ובערת הרע מקרבך, "and you shall destroy the evil from your midst.⁠" Perhaps the word רע refers to the evil urge which God describes as רע in Genesis 8,21 when He speaks of man's inclination to be רע from his early youth. This would account for the use of the letter ה before the word רע, as the reference is to an already well known רע. The Torah tells us that by sentencing and executing sinners such as the false prophet, this evil inclination will be removed from being an integral part of you, i.e. מקרבך.
והנביא ההוא או חולם החלם ההוא וגו׳ – פרט לשוגג ולמוטעה וזהו כלל בכל התורה. בכל מקום שכתוב ההוא ממעט שוגג ומוטעה. אעפ״י שלא כתב אלא חד ההוא יליף בכל מקום מכאן דכתיב תרי ההוא.
יומת – בסקילה.
כי דבר סרה – שזייף דברי המקום שאמר בשם הקב״ה שהוא צוה לעבוד ע״ז והוא שקר כי סרה הוא שקר כמו שאמר הכתוב בעדים זוממין לענות בו סרה.
המוציא אתכם מארץ מצדים והפדך מבית עבדים – שב׳ גאולות היה ביציאת מצרים אחד בלילה והוא אתחלתא דגאולה שאמר משה לפרעה בלילה אם תרצה לפטור מיד מן המכות אמור להם בני חורין אתם. ולמחרת בעצם היום יצאו ממצרים ביד רמה ועל גאולת לילה היה פדיון של ישראל ממכת בכורו׳ כמ״ש כל בכוריהם הרגת ובכורך גאלת. וגאולה של יום הוא ביד רמה בחזקה לכך אמר המוציא אתכם ממצרים והוא ביום וזהו המוציא בעל כרחם. והפדך. הוא גאולת לילה שנתנו פדיון. וכן נאמר בישעיה הקצור קצרה ידי מפדות ואם אין בי כח להציל. ידי מפדות. הוא גאולה שע״י פדיון כמו במרדכי שניתן המן תחתיו. ובמצרים ניתנו בכוריהם תחת בכורי ישראל. לכך אמר לשון פדיון. ואם אין בו כח. הוא גאולה בלי פדיון. והוא ביד חזקה.
ולמעלה כתיב מדוע באתי ואין איש. זו תפלה כשהקב״ה בא לבה״כ ולא מצא עשרה מיד הוא כועס. קראתי. זו תורה כאמור במשלי חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה. ואין עונה. כי בתורה לא צריך עשרה ולכך כתיב כאן קראתי ובתפלה כתיב באתי. וכאן כתיב עונה ובתפלה כתיב ואין איש ולכך אמר הכתוב הקצור קצרה ידי מפדות הוא כנגד תפלה. ואם אין בי כח וגו׳ כנגד תורה שתורה גדולה מתפלה.
להדיחך – ג״ש ממסית מה וכו׳.
מן הדרך – אפילו מקצת שאמר עבוד ע״ז היום ולמחר בטלה. שבשאר מצות אינו חייב עד שיעקור כל הגוף.
אשר צוך ה׳ אלהיך – זו ע״ז שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום.
ללכת בה – אמרו (בסנהדרין צ׳ ע״א) ללכת זו עשה. בה זו ל״ת. ועיין רש״י שם. ובספרי אשר צוך זו ל״ת ללכת זו עשה וגירסא זו נכונה. שאין צו אלא אזהרה שנאמר בפ׳ ואתחנן השמרו לכם וגו׳ ועשיתם לכם פסל אשר צוך ה׳ אלהיך.
ובערת הרע – בער רשעה מישראל. ודרש בספרי ובקלו תשמעו זו קול נביאים כמו שאמר אליו תשמעון.
דבר סרה – סוררות ודברי שערורה (רוכלאזיגקייט), מן צרר – יאמר צרה, ומן מרר – מרה, ומן ברר – ברה כחמה (שיר השירים ו׳:י׳), כן מן סרר – סרה. וכן כלם חוץ משתים, מה זה רוחך סרה (מלכים א כ״א:ה׳), ומכת בלתי סרה (ישעיהו י״ד:ו׳), שהן מן סור.
יומת – בחנק:
כי דבר סרה – דבר מעוות וסר מדרך הישר, ובנפשו דבר נגד כבוד ה׳ אלהיכם, כי הוא אומר שכך אמר לו הבורא יתברך, והרי בזה חילול השם:
המוציא אתכם וכו׳ והפדך – לא שבשביל זה אינך רשאי לסור מה׳, כי כל זה הוא אות ומופת, והנה גם נביא השקר בא ומופתו בידו, אלא שמחוייב אתה להדבק באל אמת מצד השכל וכמו שאמרנו, אבל אחרי שהתאמת מציאותו ושלימותו מצד השכל, הרי כל הנסים שנעשו לך במצרים ועל הים מידו הם באים, ועליך לשמור מצותיו ומשפטיו, והראיה שכך היא הכונה, ממה שאמר בסמוך במסית, להדיחך מעל ה׳ אלהיך המוציאך וכו׳ (לקמן י״א), ושם אין כאן לא אות ולא מופת, ועל כרחך לא אמר כן להלן להכחיש מופת שקר, כי אם לתת טעם למה שאמר וסקלתו באבנים, שהוא חייב סקילה בעבור שבקש להדיחך מעל ה׳ אלהיך המוציאך מארץ מצרים, ונתן לך חקים ומשפטים ועליך לשמרם:
דבר סרה – המדיח אין כוונתו לכפור במציאותו ית׳, כי הוא מודה בעלת העלות ושהכל נמשך ממנו, ורק מצד גודל ערכו ית׳ וקוטן פחת ערך בני אדם יאמר לבחור באמצעיים, כדעה המשובשת שבע״א שהעובד אותו ית׳ בלתי אמצעי הוא ממרה בכבודו, כי לרוממותו ית׳ לבלי תכלית אין כבודו להשגיח במעשי האדם השפל, אבל הוא ממיר השגחתו מהם לפחיתות ערכם. וזהו דבר סרה, ר״ל דבור הכולל ענין הסרת השגחת הש״י מעולם השפל. לכן אמר אח״ז המוציאך והפודך, שבזה התפרסם השגחתו בעולם ובמעשי אדם, וכמ״ש למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ. ולהמפרשים כוונה אחרת במלת סרה, קשה, מלת על, והיה יותר ראוי אות מ״ם הריחוק.
המוציא וגו׳ והפודך – כי שתי גאולות היו ביציאת מצרים, א׳ בלילה והיא התחלת הגאולה שאמר משה לפרעה בלילה אם תרצה להפטר מן המכה אמור לישראל בני חורין אתם, הב׳ למחרת בעצם היום יצאו ממצרים ביד רמה. ועל גאולת הלילה היה פדיון של ישראל ממכת בכורות כמ״ש כל בכוריהם הרגת ובכורך גאלת, וגאולה של יום היה ביד רמה בחזקה לכן אמר המוציא והיה בעל כרחם. והפודך היא גאולת לילה שנתנו פדיון (הגר״א). ונ״ל כי לשון פדה כאן לא יתכן לפרשו ענין פטור וחפשות השיעבוד (פרייא) כענין ופדויי ה׳ ישובון, כי זה כבר מובן במלת הוציאך והיינו חפשית השיעבוד, אבל ענינו כאן נקיון התשלומין (אויסלעזען) כענין בכור בניך תפדה, ופדה בערכך, שהוא נתינת מחיר כסף בעבור הפטור מן החוב המוטל עליו, והנה המצרים היה חוב מוטל עליהם לשלם לישראל שכר עבודתם זה שנים רבות, והסב הוא ית׳ לתת חן עם ישראל בעיני מצרים לתת להם כסף וזהב ושמלות, ובנתינה זו נפטרו המצרים מן חוב תשלום שכר העבודה שהיה מוטל עליהם (עמ״ש בוינצלו את מצרים) הנה להיות שנתינת הרכוש הזה היה כסף מחיר שכר עבודתם שפיר נקרא פדיון כי בזה נפטרו המצרים מחוב התשלומין (לעזעגעלד) ע״ז אמר והפודך מבית עבודתם, כלומר ממנו ית׳ היתה נסבה להטות לבב המצרים שהיו משעבדים את ישראל לעבודתם (בית עבדים) שיתנו לך רכוש גדול להיותו פדיון ומחיר על שכר עבודתם (ער פערשאפטע דיר אויס דעם הויזע דער שקלאווערייא, איין לעזעגעלד), ואות ך׳ הכנוי שבמלת והפודך אינו לפי״ז להוראת סימן הפעול במקום מלת אותך, אבל הוא ליחס הגבול שאלי׳ כמו ארץ הנגב נתתני (יהושע ט״ו) כלומר נתת לי. ולא יכלו דברו לשלום, ר״ל דבר אליו, וכמו היקרך דברי (בהעלותך י״א כ״ג) היקרה לך ובן והטיבך (נצבים ל׳ ה׳) תרגומו ויוטב לך וכן והותיר (שם ט׳) פרשוהו יתן לך יתרון כן הפודך כמו הפודה לך כלומר שנתן לך פדיון. וסמוכים לפירוש זה תמצא (לקמן ט״ו ט״ו) בהענקה.
סרה – דבר שאינו (רש״י בתהלים ל״א:י״ט), ועיין פירושי לחזון ישעיהו פסוק ה׳.
{דבר סרה על – כמו לענות בו סרה {דברים י״ט ט״ז}, כי סרה דברת אל ה׳ (ירמיהו כ״ח:ט״ז) כי סרה דבר אל ה׳ (שם כ״ט:ל״ב), דַבר עשק וסרה (ישעיהו כ״ט:י״ג), הסרה והשקר שדִבר הוא שיש שם נמצא אַחֵר שראוי לעָבְדוֹ, בלתי לה׳ לבדו.}א
ובערת הרע מקרבך – המעשה הרע והעונש הכרוך בעקבו, עיין למטה י״ט:י״ט.
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), כ״י קולומביה X 893.
והנביא וגו׳ יומת וגו׳ להדיחך וגו׳ – ״יומת״: לדעת חכמים (עיין סנהדרין פט:) בסקילה, כדין מסית ומדיח שבהלכה הבאה (פסוק יא).
כי דבר סרה – ״סור״ מורה הן על יציאה מדרך החובה והן על יציאה מכלל קיום, כדוגמת ״הַבָּמוֹת לֹא⁠־סָרוּ״ (מלכים א כב, מד), ״וְשֵבֶט מִצְרַיִם יָסוּר״ (זכריה י, יא). הוא מורה גם על יציאה מן הכלל, סטייה מן הרגילות: ״מַה⁠־זֶּה רוּחֲךָ סָרָה״ (מלכים א כא, ה).
לפי זה, ״סרה״ כשם עצם מורה על בגידה מוסרית, סטייה מן הדרך הישרה – ״תּוֹסִיפוּ סָרָה״ (ישעיהו א, ה) – וכן גם על הפסקת פעילות: ״מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה״ (שם יד, ו).
כמושא של אמירה, מורה ״סרה״, שהדבר שנאמר הוא רחוק מן המציאות בתכלית הריחוק, וללא כל בסיס. כך, בנוגע לעד זומם אומר הכתוב: ״כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה״ (להלן יט, טז). לפי הגמרא במכות (ה.) מציינת לשון זו שהעדות בלתי מוצדקת לחלוטין, שכן העדים לא היו כלל במקום שבו התרחש לכאורה המעשה: ״שתסרה גופה של עדות״.
ולא עוד אלא שצורת ״תסרה״ מתייחסת כנראה לשורש ״סרה״, ״סרא״: להירקב. גם מובן זה אינו רחוק ממשמעות שורש ״סור״. ״סָר סָבְאָם״ (הושע ד, יח): המשקה החמיץ והבאיש.
אולם לשונות ״דבר סרה על ה׳⁠ ⁠⁠״ או ״אל ה׳⁠ ⁠⁠״ מתייחסות במיוחד למי שמשתמש לרעה בנבואה כדי לומר שקרים בשם ה׳. זוהי המשמעות כאן ובשני מקומות נוספים: ״כִּי⁠־סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל⁠־ה׳⁠ ⁠⁠״ (ירמיהו כח, טז), ״כִּי⁠־סָרָה דִבֵּר עַל⁠־ה׳⁠ ⁠⁠״ (שם כט, לב). משני מקומות אלה מוכח, ש״סרה״ איננו מורה על עזיבת ה׳, וש״דבר סרה על ה׳⁠ ⁠⁠״ אין פירושו ״הסית לעזוב את ה׳⁠ ⁠⁠״. מלבד זאת שמילות היחס ״על״ ו״אל״ אינן מתאימות למובן זה, הרי שחנניה ושמעיה לא הסיתו שם לעזוב את ה׳. אלא הם הכריזו בשם ה׳ דבר שה׳ לא שלחם לאמרו, והטענה נגדם היא: ״לֹא⁠־שְׁלָחֲךָ ה׳⁠ ⁠⁠״ (שם כח, טו), ״וַאֲנִי לֹא שְׁלַחְתִּיו״ (שם כט, לא). יחסם אל ה׳ היה של עד זומם; הם העידו שדבר בא מאת ה׳, אך לא הייתה להם כל זכות לעשות זאת, שכן שום דבר ה׳ לא הגיע אליהם.
להדיחך מן הדרך וגו׳ – מלשון ״מן הדרך״ מדייקים חז״ל (סנהדרין צ.) שבעבודה זרה יש חיוב מיתה אפילו משום ״מקצת הדרך״ – הווי אומר, אפילו על הסתה לעבור עבירה באופן זמני.
[סא] והנביא ההוא או חולם החלום ההוא – כ״מ שדייק לכתוב כנוי הרומז ההוא אצל כרת ומיתה מדייק ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה וציינתי מקומותיהם בהתו״ה (צו סי׳ קלב), וכן בספרי (פסקא קמט), ומ״ש כי דבר סרה על ה׳ וכו׳, היינו שזייף דברי המקום לאמר דבר סרה בשמו כמו לענות בו סרה (לקמן יט יז) כי סרה דברת על ה׳ (ירמיהו כח) ובא להודיע טעם שראוי לעונש א) מצד שזייף דברי המקום אף שלא היית מחויב לעבדו מצד טובתו, (ב) שאתה מחויב בעבודתו מצד טובותיו. והנה תחלה לא שעבדו בהם המצריים רק שלא הניחום לצאת ואם היה מוציאם בעת ההיא היה די וטובה רבה ואח״כ שעבדו בהם והיה הטובה גדולה יותר שפדם מבית עבדים:
[סב] להדיחך מן הדרך – ת״ק קבל גז״ש להשוותו עם מ״ש גבי מסית כי בקש להדיחך שמיתתו בסקילה ור״ש לא קבל גז״ש זו ומובא בסנהדרין (דף פט) ושם מבואר שלכ״ע בע״ז אפי׳ בבטול מקצת וקיום מקצת פליגי ר״ש ורבנן דכתיב מן הדרך אפי׳ מקצתו ועז״א מן הדרך אפי׳ מקצתו ופי׳ שאם היה כתוב רק אשר צוך הייתי אומר שרק במל״ת דע״ג, שמצאנו צווי על ל״ת שעז״א בספרי נשא (סי׳ ב) רבי אומר אין צווי אלא אזהרה, אבל כשאמר צוך ללכת בה כולל גם אם מדיח ממ״ע דע״ג, כגון עשה ונתצתם את מזבחותם, ותקנתי הספרי עפ״י גירסת הגר״א:
כי דבר סרה1 על ה׳: שעשה עת צרה2 כדי שיבואו לידי עבודה זרה.
המוציא3 וגו׳: כדי להחיל עליך רוח קדושה דוקא4 {כמו שכתבתי בספר שמות (יג,ג) דזה המקום5 היה מניעה לקדושה. ומשום הכי כתיב בלשון רבים6 משום דאין כל ישראל ראויין לנבואה ורוח הקודש7, ואין זה אלא להרבה יחיד8}.
והפודך מבית עבדים: שלא תהיה מוכשר להיות עבד9. וגם זו הוכחה על רצונו שתהא זכאי להחיל עליך רוח קדושה10, ולא להביא רעה כדי לקבל טומאת עבודה זרה11. {כאן כתיב בלשון יחיד, דלענין יציאה מבית עבדים12 – כל האומה כן הוא13}.
1. רש״י: ״סרה״ – דבר המוסר מן העולם שלא היה ולא נברא.
2. הנביא הזה אומר שה׳ עשה עת צרה כדי שנפנה לעבודה זרה, וזהו דבר סרה ושקר.
3. מה לענייננו עם יציאת מצרים.
4. ולא טומאת עבודה זרה.
5. מצרים, שהיו שם.
6. ״ה׳ אלוהיכם המוציא אתכם״ בעוד המשך הפסוק הוא בלשון יחיד. (ולענין ״הפודך״ שנאמר בלשון יחיד יתייחס רבינו בהמשך).
7. וכאן בא לומר שהוציאך מארץ מצרים להחיל עליך רוח קדושה דוקא.
8. וכפי שרבינו הביא בפסוק ג׳ בשם הגר״א שלשון רבים מציין את היחידים בתוך הצבור כולו.
9. כלומר, שינוי בעצם מהותה של האומה, ואין זה כפל הענין ל״המוציא אתכם מארץ מצרים״.
10. (וכנ״ל בקטע הקודם), כי עבד אינו ׳מוכן׳ להחלת קדושה.
11. כפי שרצה לטעון אותו נביא ש׳דיבר על ה׳ סרה׳ (ע״פ הסבר רבינו).
12. לעומת ׳יציאה ממצרים׳ שהוזכר בקטע הקודם.
13. וכפי שרבינו הביא בפסוק ג׳ בשם הגר״א שלשון רבים מציין את היחידים בתוך הצבור כולו.
והנביא ההוא... יומת – לדברי תרגום יונתן מיתתו בסייף (אולי יש לפרש את דעתו על פי דברי רבי יאשיה סנהדרין נ״ב:, ודברי רבי שמעון בתחילת פרשה ז׳). אבל בתלמוד סנהדרין פ״ט:, ובספרי נמצאות שתי דעות אחרות. לדברי רבי שמעון ״יומת״ סתם כרגיל הוא חנק. לדברי חכמים מיתתו בסקילה, על פי השוואה לדין המסית הנזכר בפסוק יח.
סרה – כלומר שקר, בגידה בה׳ (השוה להלן לפרק י״ט:ט״ז).
המוציא וגו׳ – כלומר, הלא נתברר לכם כי ה׳ הוא גואל ומושיע, ולא שראיתם רק אותות גרידא שנעשו בשמו.
והפודך – ה׳ הידיעה יכולה להשאר בבינוני פועל אפילו כשהוא מחובר עם כינוי, כיון שהכינוי יכול לשמש בתור יחס⁠־פעול (איוו. 290, גזניוס-קאוטש 127).
להדיחך – מתייחס אל ״דבר סרה״.
ובערת הרע מקרבך – ביטוי זה נמצא פעמים רבות בספר דברים, ומכאן גם בספר שופטים כ׳:י״ג.
שולץ מציין כי היהודים היו יכולים להביא מפסוקים אלה הוכחה נגד ״אותו האיש״, לולא היה הוא רואה בביטולה של תורה (חלילה) את קיומה המלא. אנו מקבלים את הודאתו של שולץ שבחלק הראשון של משפטו, אך מכחישים בתוקף את הנחתו השניה. כל אדם אוביקטיבי מוכרח להודות, כי הנצרות לא הביאה את קיום התורה, אלא דת חדשה. אם כן נמצינו למדים מדברי התורה, כי יסוד הנצרות היה נסיון לישראל. ישראל עמדו בנסיון זה.
אבל גם התפשטות הנצרות ושלטונה העולמי, שבאו בתקופה מאוחרת יותר, היוו תמיד אבן בוחן על נאמנותם של ישראל לה׳ ולתורתו. ישראל נשארו נאמנים לה׳, וגם להבא לא יזוזו חס ושלום מאמונתם.
משה מנדלזון בתגובתו לתשובת לווטר אומר, כי התורה מורה לנו, כי אין אמיתותו המוסרית של הנביא מתאמתת מתוך מעשי נסים. רק מתן תורה בהר סיני לעיני כל העם כולו, נתן וודאות מספקת, כיון שלא היה אז צורך להוכיח את אמיתותו של הנביא השליח, שהרי כל העם שמע באזניו את דברי ה׳ (השוה ״משנה תורה״ להרמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ח-י; רבי יוסף אלבו: ״עיקרים״ א׳:י״ח).
הוא ממשיך ואומר: הרי מצינו בכמה מקומות במקרא כי יש כח למסיתים ולנביא השקר לעשות מופתים, אם על ידי כישוף או על ידי כחות סודיים, או על ידי תכונה מיוחדת שניתנה להם לשם שימוש מועיל והם השתמשו בה לרעה — זאת אינו יכול להכריע. בכל אופן ברור להדיא מתוך דברי התורה (כאן), כי אין מעשי נסים הוכחה מספקת לאמיתות שליחות הנביא.
והנביא ההוא או חולם וכו׳ יומת – פליגי ר״ש ורבנן אם בסקילה או בחנק, ובאליהו מצאנו ששחט את נביאי הבעל, וזה בסייף, וצ״ל דמדין המלכות הרגם והוא עשה ע״י אחאב, כמו שמשמע שכל אשר עשה היה ברשותו שהיה אז שם, ולמלכות לא ניתן אלא סייף בלבד, כמבואר בתוספתא וירושלמי ורמב״ם. ולפ״ז א״ש דאמר ויגד אחאב לאיזבל כו׳ ואת אשר הרג הנביאים בחרב כו׳, אז ראתה כי הרגם מדין המלכות בלעדי רשותה והיא היתה המנהגת אז כל הממשלה, לכן חרה אפה ותשלח וכו׳. וכן במדרש קהלת קורא על זה סכלות מעט, משום שהיה שלא עפ״י ד״ת. ודו״ק.
כי דבר סרה כו׳ להדיחך מן הדרך אשר צוך ה׳ כו׳ – בספרי אשר צוך זו מל״ת בה זו מ״ע. ועיין סוף הנחנקין גרסא אחרת. ואיזהו עשה יש בע״ג, מפרש בגמרא עשה דונתצתם. ונראה משום דבשופטים אמר ויעבדו העם את ה׳ כל ימי יהושע והזקנים כו׳ וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו כו׳, ופירושו שכל ימי יהושע והזקנים עבדו ה׳ בכל דבר, ואחרי מותו עברו קצת, אבל לא עבדו עו״ג, וכאשר נאסף הדור ההוא, אז קם דור אחר ויעבדו עו״ג, וכן אמר משה כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך כו׳, שיסורו מן הדרך תיכף אחרי מותו [ר״ל לאחר מות הזקנים שתלמידו חשוב כאילו הוא חי] וקראת כו׳ באחרית הימים כי תעשו כו׳, זה יהיה באחרית הימים, ונתבונן במה סרו מן הדרך תיכף אחרי מות הזקנים, תמצא בשופטים סימן ב׳ שמלאך ה׳ אמר להם ואומר כו׳ ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ כו׳ מזבחותיהם תתוצון מה זאת עשיתם כו׳, הרי דלא תעשה שלא לכרות להם ברית, ועשה דונתצתם את מזבחותם, ע״ז אמר משה, שיסורו מן הדרך, וכן כאן כי כתיב להדיחך מן הדרך הוא מ״ע ול״ת, עשה דונתצתם, ול״ת של לא תכרות להם ברית, וכריתת ברית דז׳ אומות הוא מל״ת דעו״ג, וכמוש״כ תוספות עו״ג דף כ׳ סד״ה דאמר קרא וכה״א ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת. ועיין לח״מ פ״ו מהלכות מלכים בזה ודו״ק בכ״ז.
המוציא אתכם מארץ מצרים והפדך וכו׳ – עיין ביאור הגר״א באדרת אליהו ענין נפלא על מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה כו׳, כי תפלה הוא בגדר פדיון, ותורה בגדר הצלה יעו״ש דבריו הנעימים. ויש להסביר דבריו עפ״י מה דחזינא דקדושת דמים נמשך בזמן, לא כן קדושת הגוף לא פקע, וניחזי דקדוה״ג אם משועבד או ממושכן הדבר מפקיע מידי שעבוד, אבל בקדושת דמים אין מפקיע מידי שעבוד, לכן תפלה בגדר חיי שעה (שבת ט׳) ולכך לא הוה רק קדושת דמים שאינו חל על עצם הנפש, לכן מידי שעבוד אינו מפקיע רק ע״י פדיון, היינו תפלה עם תשובה וצדקה, אבל תורה שהיא חיי עולם ודבוקה אל הנפש בעצמו, גם בהעדר החומר מפקיע מידי שעבוד בלא פדיון, וזה מה שקדושת דמים חל על החומר, לכן חמץ במועד לא מעל שאין עליו שווי, אבל קדושת הגוף אע״פ שאין שווי כמו חלב של נותר שאין שוה כלום, ואעפ״כ מעל כמוש״כ תוספות ישנים בכריתות. יעו״ש ודו״ק.
והנביא ההוא – ההוא ולא אנוס, או חולם החלום ההוא – ולא מוטעה.⁠1 (שם)
להדיחך – ת״ר, נביא שהדיח מיתתו בסקילה, מאי טעמא, אתיא הדחה הדחה ממסית (פ׳ י״א) מה מסית בסקילה אף נביא שהדיח בסקילה.⁠2 (סנהדרין פ״ט:)
מן הדרך – ואפילו ממקצת הדרך.⁠3 (סנהדרין פ״ט.)
ללכת בה – ללכת – זו מצות עשה, בה – זו מצות ל״ת.⁠4 (סנהדרין צ׳.)
ובערת הרע מקרבך – רוצח שלא נגמר דינו שברח מצוה לאתויי לבי דינא ולקיומא ביה ובערת הרע מקרבך.⁠5 (חולין קמ״א.)
1. דלשון ההוא מורה שיהיה בהווייתו ובישוב דעתו, כך פירש״י בזבחים ק״ח ב׳, והבאור הוא שאם הוא אנוס או שוגג או מוטעה אינו ברצון עצמו, וא״כ אינו הוא האיש בעצמותו, ואם הוא שוגג או מוטעה אינו בדעתו הנכונה, ועיין מש״כ בפ׳ קדושים בפסוק ושמתי את פני באיש ההוא.
2. הרבותא בזה אע״פ דכתיב ביה יומת וכל מיתה הנאמרת סתם אינה אלא חנק, בכ״ז חייב כאן סקילה, וטעם הדבר משום דכלל ענינם אחד הוא שמטים ומדיחים מדרך הקודש לארחות עקלקלות.
3. ר״ל אפילו אינו אומר לעקר כל איסור עבודת כוכבים מן התורה אלא רק לבטלו באיזו פרטים ולקיימו באיזה פרטים. וטעם הדרשה נתבאר אצלנו כ״פ בחבור זה דלשון מן מורה על מקצת.
4. קרא יתירא דריש, ור״ל בין שמדיח ממצות עשה ובין שמדיח למצות ל״ת הכל בכלל הדחה היא.
5. הוא הדין דאפילו לאחר שנגמר דינו וברח מצוה להביאו לב״ד, ונקט קודם שנגמר דינו ע״ד ההוה, משום דלאחר גמר דין א״א לו לברוח דתופסין אותו לקיים דינו. והנה אע״פ דבגמרא אמרו זה בבע״ת לא באדם, הוא רק משום דאיירי בענין זה, אבל הוא הדין באדם כן, דמאי שנא, ותמיהני שלא זכרו מזה הפוסקים, ועיין במשנה מכות ז׳ א׳.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144