Devarim 13 – דברים יג‏ – Mikraot Gedolot

שלא להדיח בני ישראל אחר עבודה זרה – בה״ג מניין המצוות עונש ט״ז. מפסוקים אחרים – יראים רל״ח, רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה ט״ו, סמ״ג מצוות לא תעשה כ״ג, סמ״ק קי״ט, ספר החינוך פ״ז

שלא להסית אדם מישראל אחר עבודה זרה – בה״ג מניין המצוות עונש ט״ו. מפסוקים אחרים – יראים רל״ז, רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה ט״ז, סמ״ג מצוות לא תעשה כ״ו, סמ״ק קט״ז, ספר החינוך תס״ב

[פיסקא צ]

וסקלתו באבנים – יכול באבנים מרובות תלמוד לומר (ויקרא כ׳:כ״ז) באבן אי באבן יכול באבן אחת תלמוד לומר באבנים אמור מעתה לא מת בראשונה ימות בשניה.

כי בקש להדיחך – נאמר כאן הדחה ונאמר להלן הדחה מה הדחה האמורה כאן בסקילה אף הדחה האמורה להלן בסקילה.

מעל ה׳ אלהיך המוציאך – אפילו אין לו עליך אלא שהוציאך מארץ מצרים מבית עבדים די.

סליק פיסקא

[Piska 90]

"And you shall stone him with stones and he shall die": I might think, with many stones; it is, therefore, written (Vayikra 24:23) "and they stoned him with a stone.⁠" If "with a stone,⁠" I would think with one stone! Say, then, if he did not die with the first, he is to be put to death with a second.

"for he sought to turn you from the Lord your G-d": "to turn you away" is written here, and, elsewhere, (in connection with a false prophet) (Devarim, Ibid. 6) "to turn you away.⁠" Just as here (his penalty is) stoning, so, there, stoning.

"from the Lord your G-d, who took you out of the land of Egypt": Even if your only indebtedness to Him were His taking you out of the land of Egypt, it would warrant (such a penalty).

[End of Piska]

וסקלתו באבנים ומת יכול באבנים (ומת) [מרובות] ת״ל (ויקרא כ׳:כ״ז) באבן או באבן יכול באבן אחת ת״ל באבנים אמור מעתה לא מת בראשונה ימות בשנייה:

כי בקש להדיחך זהו שאמרנו נאמר כאן הדחה ונאמר להלן הדחה מה כאן סקלה אף להלן סקלה:

וְתִרְגְּמִנֵּיהּ בְּאַבְנַיָּא וִימוּת אֲרֵי בְעָא לְאַטְעָיוּתָךְ מִדַּחְלְתָא דַּייָ אֱלָהָךְ דְּאַפְּקָךְ מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדּוּתָא.

and you shalt stone him with stones that he die, because he sought to lead you astray from the fear of the Lord your God who brought you out of the land of Mizraim, from the house of bondage;

ותירגמון יתיה באבניה וימות ארום בעא למיטעי^א יתכון מן בתר ממרה די״י^ב אלהכון דאפק^ג יתכון פריקין מן ארעא דמצרים מן בית שעבוד עבדייה.

א. מלת ״למיטעי״ צונזרה בכ״י ניאופיטי 1.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בעא למיטעי יתכון מן בתר ממרה די״י״) גם נוסח חילופי: ״תבע למסטייה יתכון מעילווי י״י״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאפק״) גם נוסח חילופי: ״די פרק ואפק״.

ותאטלון יתיה באבנא וימות ארום בעא לאטעייותכון מדחלתא די״י אלקך דאפיק יתכון פריקין מן ארעא דמצרים מבית שעבוד עבדיא.

and you shall stone him that he die; because he sought to draw them away from the fear of the Lord thy God, who brought you out free from the land of Mizraim, from the house of the affliction of slaves.

וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת – יָכוֹל בַּאֲבָנִים מְרֻבּוֹת. תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶבֶן״. אִי בְּאֶבֶן, יָכוֹל בְּאֶבֶן אַחַת. תַּלְמוּד לוֹמַר ״בָאֲבָנִים״. אֱמֹר מֵעַתָּה, לֹא מֵת בָּרִאשׁוֹנָה יָמוּת בַּשְּׁנִיָּה. כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ. נֶאֱמַר כָּאן הֲדָּחָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן הֲדָּחָה, מַה הַדָּחָה הָאֲמוּרָה (לְהַלָּן) [כָּאן] בִּסְקִילָה אַף הַדָּחָה הָאֲמוּרָה (כָּאן) [לְהַלָּן] בִּסְקִילָה. מֵעַל ה׳ אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ. אֲפִלּוּ אֵין לוֹ עָלֶיךָ אֶלָּא שֶׁהוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, דַּי.

וַארגֻמהֻ בִּאלחִגַּארַתִ חַתַּי׳ יַמֻותַּ לִמַא קַצַדַ אִדחַאךַּ עַןִ אללָּהִ רַבִּךַּ מֻכ׳רִגֻךַּ מִן בַּלַדִ מִצרַ מִן בַּיְתִ אלּעֻבּוּדִיתִ

ורגום אותו באבנים עד-שימות, בעבור שכונתו היא להדיח אותך מעם ה׳ אלהיך, המוציאך מן ארץ מצרים מן בית העבדות.

פס׳: וסקלתו באבנים – ולהלן הוא אומר (ויקרא כד) וירגמו אותו אבן. אלא לא מת באבן מת באבנים הרבה.

כי בקש להדיחך – נאמר כאן הדחה ונאמר להלן הדחה. מה כאן בסקילה אף להלן בנביא השקר בסקילה. ויליף נביא ממסית.

מעל ה׳ אלהיכם המוציא – אפילו לא עשה עמך אלא שהוציאך ממצרים מבית עבדים די:

וסקלתו – פירש מה תהיה מיתתו.

AND THOU SHALT STONE HIM. Scripture explains the manner of his death.

באבנים ומת, "with stones so that he will die.⁠" The stoning is to continue until the false prophet or seducer will die. If the first rock did not kill him then more rocks will be hurled at him. (Sifri) Where did the Torah issue its warning against such seducers who had not claimed to be prophets able to perform miracles? Compare verse 12 and how it is explained in the Talmud tractate Sanhedrin folio 63.

התועלת התשיעי הוא במצות והוא מה שצונו לסקול המסית שנאמר וסקלתו באבנים ומת והתועלת מבואר.

ונתן הסבה בהריגה ההוא אם אשר יעשה הוא בידו לפי כי הוא בקש להדיחך מה׳ אלהיך וגו׳. והדי זה כאלו בא להרגך כי הריגת הנפש הנה היא קשה מהריגת הגוף.

ואמר כי בקש להדיחך ולכן לא תשמע אליו כי הרוג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונה. שזה רמז על יד ימין שהיא נאדרי בכח. לכלות הצד שמאל של יד שמאל הוא שטן הוא יצר הרע. ובזה כל ישראל ישמעו ויראו ויקחו מוסר ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה. הוא רמז על היצר הנקרא רע עין. שאין ראוי לשמוע אליו אלא לדחותו בב׳ ידים. ואם שמע אליו אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. אחר שיד ימין נהפך לשמאל ג״כ. בענין שב׳ ידיו הם של שמאל ובשתי ידים יענש. וזהו גמול ידיו יעשה לו.

כי בקש להדיחך – אף על פי שלא עשה ההיזק, כמו שעושים מדיחי עיר הנדחת, מכל מקום חייב מיתה בשביל ש״בקש להדיחך״. ובהריגתו תשיג שלא ידיח אחרים, ואם לא תהרגהו, אולי ידיח הוא או זולתו את אחרים ותעלה בידם.

כי בקש להדיחך, even though he did not cause tangible damage, and therefore might have thought himself immune from prosecution, as opposed to the person who incited to idolatry in the Ir Hanidachat, a city whose majority became idolaters. He is guilty of the death penalty כי בקש להדיחך, because of his attempt to convert people to idolatry. His execution will prevent him from seducing still others. Failure to execute him might result in his success.

וסקלתו בָֿאֲבָנִים: בעל לשון למודי׳¹ מנאו בכלל הזרים שהם דגש בתר יהו״א, ואפלא מן האפוד², כמ״ש³ בפ׳ תצוה בפסוק על שְתֵי כִֿתְפוֹת. [בָאֲבָנִים].

בִקש: הבי״ת רפה. [בִקֵּשׁ].

1. לשון למודי׳: שער א, פרק ד, ד״ה במפסיק, [9] ע״א.

2. האפוד: מעשה אפוד, פרק ל״א, עמ׳ 172, 174.

3. כמ״ש: מ״ש שמ׳ כח כז (׳על שתי כתפות׳).

ואומרו וסקלתו באבנים ומת – על דרך אומרם ז״ל בזוהר פרק-ד (ח״ג ער״ב) בסוד שמע ישראל שיש בו ה׳ אבנים שבו סוקלין ס״מ בקירטא ומת.

ואומרו וכל ישראל ישמעו ויראון כי כשיראו ישראל קריאתם וטעם קריאתם ישמעו ויוסיפו ליראה את ה׳, כאומרם ז״ל שם באותו מעשה של החסיד.

וסקלתו באבנים, "you shall pelt him with stones, etc. Zohar volume three page 272 speaks of 5 stones needed to kill Satan the enticer and describes the number as a mystical dimension of the verse שמע ישראל.

וכל ישראל ישמעו ויראון, "and all of Israel will hear about it and fear.⁠" When the Israelites will hear the outcry and the reason for it they will hear and continue to fear the Lord. The reason for the sequence of hearing and fearing is that explained by our sages in Kidushin in connection with the story of Rav Amram.

וסקלתו באבנים – יכול דווקא אבנים הרבה כגלו של עכן ת״ל בפ׳ אמר וירגמו אתו אבן. א״כ מה ת״ל אבנים אם לא מת מהאבן הראשון יתן עליו עוד אבנים יכול אם לא המית אותו באבן הראשון שיתן אח״כ אבנים הרבה ת״ל באבנים ומת שיסקול אותו א׳ א׳ עד שימות בלבד ויותר אין אתה מחוייב כלל.

כי בקש להדיחך – לג״ש.

המוציאך וגו׳ מבית עבדים – ב׳ גאולות בלילה וביום כמו שאמר לעיל והפדך וגו׳.

המוציאך מארץ מצרים וגו׳ – אלו לא היה עליך רק שהוציאך היה די וכו׳.

וסקלתו – פירש מה תהא מיתתו:

כי בקש להדיחך – אינו נותן טעם אל וסקלתו, שהרי לא היה צריך לומר כן, כי המסית עצמו אמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים ואין הדחה גדולה מזו, אלא בא לתת טעם אל צווי ולא תחמול ולא תכסה עליו. למה יהיה דינו חמור מדין שאר החוטאים, ואמר כי בקש וכו׳, כלומר הנה הוא עשה ביד רמה, וכל מגמתו להדיחך מעל ה׳ אלהיך משנאתו את השם ב״ה, ולכן צויתיך שלא תחמול עליו:

המוציאך וגו׳ – כל מה שאתה צריך לדעת כדי להכיר את ה׳ ולהכיר אותו כאלוקיך, כבר ניתן לך על ידי יציאת מצרים.

[סט] וסקלתו באבנים – יכול באבנים מרובות, התבאר בפ׳ קדושים (סי׳ צב), וע״ש נאמר כאן הדחה התבאר למעלה (סי׳ סב), וסתמא פה כרבנן דר״ש, ומ״ש המוציאך אפי׳ אין לו עליך, למעלה (סי׳ סא):

כי ביקש להדיחך מעל ה׳ וגו׳: בנביא המדיח כתיב (לעיל פסוק ו׳) ״להדיחך מן הדרך וגו׳⁠ ⁠⁠״, שודאי אינו מדיחו לעבוד עבודה זרה בהחלט, כמו שכתבתי שם פסוק ב׳, אלא¹ לאותה שעה ולפי המקרה². ואם-כן אינו דרך³ ״תמים תהיה עם ה׳ אלוהיך״ אשר צוה הקב״ה⁴. אבל כאן מיירי במסית לעבוד עבודה זרה⁵, ומדיחו מעבודת ה׳ לגמרי⁶.

מארץ מצרים: ממקום העלול להדחות לעבודה זרה⁷.

מבית עבדים: שלא להיות משועבד בחייו לשום אמצעי זולת לה׳ לבדו, והוא⁸ רוצה להשפילך ממעלתך.

1. רק מדיחו מן הדרך...

2. ׳בעת מקרה איזה חולי או שאר פגע רע בעיר׳.

3. לכן מוגדר רק ׳מדיח מן הדרך׳.

4. וזכורים דבריו הייחודיים של רש״י שם: התהלך עמו בתמימות, ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיביא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו.

5. ממש, ולא לתועלת ארעית עוברת.

6. לכן מוגדר ״להדיחך מעל ה׳ אלוהיך״. ולכן כאן ורק כאן הוא חייב מיתה כבר על השלבים של ״תאבה תשמע״ בלבד.

7. הוא ביקש להחזירך כביכול ל׳ארץ מצרים׳ לעבודת כוכבים.

8. המסית הזה. (ועיין לעיל פסוק ו׳).

וסקלתו באבנים – כיון שהלשון ״הרוג תהרגנו״ אינו מפרש את צורת המיתה, על כן הוצרך הכתוב לפרשה כאן.

כי בקש להדיחך – כלומר הוא התכוון לדבר ברצינות גמורה, הוא רצה להביא אותך לידי עבודה זרה גמורה. כדי להיות בטוח בכך, לימדונו רבותינו במשנה (שם), שתחילה צריכים להטיף מוסר לכל מסית: ״היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים״. ורק אם הוא השיב על כך: ״כך היא חובתנו כך יפה לנו״, אז מביאים אותו לבית דין.

המוציאך – השוה למעלה פסוק ו׳ ״והפודך״.

כי בקש להדיחך מעל ה׳ אלהיך – הבאור עפ״י מה דאמרו תפלין דמארי עלמא כו׳ מי כעמך ישראל כו׳ לכן המסית ישראל לעו״ג רוצה שיסורו מהיות תפארת להשי״ת ומהיות חקוקין לתפליו, וזה מעל ה׳ אלהיך.

בספרי: שלא יבנה עיר אחרת על שמה וכן הוא בגמ׳. ודייק דכתיב את העיר הזאת את יריחו ש״מ דתרתי אמר. ורשב״א אמר בתוספתא וירושלמי דחיאל בנה עיר אחרת. ורש״י פירש דלא איתפריש מנ״ל הא. ונראה משום דמקשה שם דיריחו היא מן בנימין בחלק יהודה, ולמה נקיט בימיו על אחאב, ולכן משני דעיר אחרת בחלק יוסף או בשבט אחר בנה על שם יריחו שזה היה תלוי באחאב. ודו״ק. ובעיר הנדחת כתוב לא תבנה עוד, נראה משום דיריחו כיון שנבנית שוב אם תחרב מותר לבנותה, אבל בעיר הנדחת תו אף אם תבנה ותחרב עוד לא תבנה גם אחר זה. כן נראה ויעוין ירושלמי כיון שנבנית מותר לישב בה. ודו״ק.

ודע דבירושלמי סוף ברכות חשיב שלש דברים שהסכימו ב״ד של מטה והסכימו ב״ד של מעלה חרמה של יריחו, יעו״ש וכתוב חטא ישראל, ואם נאמר דחרם הוי ד״ת אין זה ראי׳. וצ״ע, ולכאורה מפורש בהא דאמר, ארור כו׳ בבכורו ייסדנה כו׳, וכתוב מלכים ט״ז בימיו בנה חיאל כו׳ בכרו יסדה כו׳ כדבר ה׳ אשר דבר ביד יהושע כו׳, והיכן דיבר אם לא שהסכימו ב״ד של מעלה. ודו״ק. ונראה דאמר יהושע ארור האיש, ודייק האיש ולא הצבור, פירוש שאם הצבור כל ישראל אינם בכלל זה וכמו דאמר בספרי על חייבי כריתות ונכרתה הנפש לא הצבור, כן כאן שהצבור אינם בכלל זה. ואולי היו מותרין לכתחילה לעשות כן. ודו״ק.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון