ודרשת וחקרת וגו׳ – חובת בית הדין בנוגע לבדיקת ההאשמה, המנוסחת כאן בלשון ״ודרשת וחקרת ושאלת היטב״, אמורה גם בפרשת היחיד שהואשם בעבודה לאלוהים אחרים: ״ודרשת היטב״
(להלן יז, ד), וכן גם בפרשת עדים זוממים: ״ודרשו השפטים היטב״
(להלן יט, יח). בכך אומרת התורה שתפקידו הראשון של בית הדין הוא לחקור את העדים, אשר עדותם היא הבסיס היחיד לכל האשמה בדיני עונשין בישראל.
ההלכה
(סנהדרין מ.) מבדילה בין ״חקירות״ ל״בדיקות״. ״חקירות״ הן שאלות שהעדים חייבים בהכרח לענות עליהן. ואפילו אם רק אחד מהעדים משיב ״איני יודע״ על אחת משאלות אלה, כל עדותם בטלה. ״בדיקות״ הן שאלות שהמענה עליהן אינו מעכב: ״ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת״. רק אם תשובות העדים סותרות זו את זו, עדותם בטלה: ״אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטילה״
(שם).
הכל מודים שהחקירות כוללות את שבע השאלות הבאות לקבוע את הזמן והמקום של האירוע שמעידים עליו: ״באיזו שבוע (של יובל), באיזו שנה (של שמיטה), באיזו חודש, בכמה בחודש, באיזו יום, באיזו שעה, באיזה מקום״.
(במאמר מוסגר יש להעיר: תחת שלטון התורה, תלוי שווי השוק של כל קרקע במספר השנים שעברו מהיובל, וכן המעשר המיוחד של כל שנה – מעשר שני או מעשר עני – תלוי בשנה של מחזור השמיטה. לפיכך יש להניח שלכל אחד יש ידיעה על זמנים אלו
[עיין ויקרא כה, טו; להלן יד, כח].)
עדות אינה יכולה להתקבל אלא אם כן ידוע שהעדים היו שם במקום ובזמן של האירוע. לפיכך קביעת הזמן והמקום צריכה להיות מדויקת. אם עדים אחרים מעידים שהעדים המאשימים היו במקום אחר באותו הזמן, עדות המאשימים בטלה; ולא עוד אלא שהם נחשבים עדים זוממים, ובית דין מטיל עליהם את העונש וההפסדים שהם זממו להביא על הנאשם
(עיין להלן יט, יט).
אולם העדות אינה בתוקף אלא אם כן היא נתונה בסיכון וישנה אפשרות שיוכח שהעדים לא היו שם באותו זמן: ״עדות שאתה יכול להזימה״
(סנהדרין מא.). אם לא נקבעו הזמן והמקום, הרי אפשרות זו אינה קיימת, ולפיכך העדות בטלה.
משום כך, שבע החקירות – אף שהן נוגעות רק לפרטים החיצוניים של העדות, היינו הזמן והמקום של המעשה – נכללות ללא ספק בין השאלות שחייבים בהכרח להשיב עליהן; ואם העדים אינם מסוגלים להשיב עליהן, והם עונים ״איני יודע״, עדותם בטלה.
שונה הדבר בשאלות הנוגעות לפרטים מקריים ובלתי מהותיים. באמצעות שאלות אלה אפשר ואף רצוי לבדוק אפילו פרטים לא חשובים, כדי לבחון את מהימנות העדים על ידי חקירה נגדית; כפי שחז״ל אומרים (שם לב:): ״מסיעין את העדים ממקום למקום״ (פירוש הרמב״ם, הלכות עדות פ״א ה״ד: ״מענין לענין״). שאלות אלה קרויות ״בדיקות״. רק אם תשובות העדים סותרות זו את זו (״הכחשה״) העדות בטלה; אך אם העדים אינם מסוגלים לענות על שאלות אלו (״איני יודע״), העדות קיימת.
השאלות ״מכירים אתם אותו״, ״התריתם בו״, ״העובד עבודה זרה את מי עבד ובמה עבד״, מופיעות במשנה
(סנהדרין מ.) מיד לאחר שבע החקירות. הרמב״ם כולל אותן עם החקירות, כנראה מפאת חשיבותן המשפטית, שכן הן מהוות את עצם יסוד ההאשמה, וקשה להעלות על הדעת שההאשמה תתקיים אם התשובה שניתנה לאחת משאלות אלה הייתה ״איני יודע״
(השווה לחם משנה להלכות עדות א, ד). אולם הראב״ד, רש״י ועוד חולקים על כך. לדעתם, אם העדים אינם מסוגלים לענות על שאלות אלה, העדות עדיין ניתנת להזמה; לפיכך העדות עומדת בתוקפה, ולכן שאלות אלה נמנות בין הבדיקות.
נמשיך עתה בביאור העניין על פי דעת הרמב״ם, המבחינה בין שלושה סוגי שאלות: א. חקירות מהותיות [הנוגעות לגוף העניין]. ב. חקירות פורמליות [הנוגעות לפרטים חיצוניים], שהתשובות עליהן הכרחיות. ג. בדיקות – שאלות על עניינים לא מהותיים – שרק תשובות סותרות שניתנות עליהן מבטלות את העדות וההאשמה. דעה זו מתיישבת יפה עם פסוקנו.
נאמר: ״ודרשת וחקרת ושאלת היטב״. והנה, משמעותו העיקרית של ״דרש״ הוא בקשת דבר: ״ואת שעיר החטאת דרֹש דרש״
(ויקרא י, טז), ״דָרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים״
(משלי לא, יג), ״וְדָרַשְׁתִּי אֶת־צֹאנִי מִיָּדָם״
(יחזקאל לד, י) ועוד. מכאן, שבהתייחסות לאירוע ולעדות הקשורה לאותו אירוע, ״דרש״ פירושו בקשה לדעת מהי העדות ומה הן העובדות שנקבעות על ידי עדות זו. ה״דורש״ שואל על תוכן העדות ועל העובדות של המקרה. הוא רוצה לדעת את העובדות הממשיות המהוות את המצבים המיוחדים, ולשם כך הוא שואל שאלות שהרמב״ם כולל אותן עם החקירות המהותיות, השאלות הכלולות ב״דרישה״ של פסוקנו.
לעומת זאת, ה״חוקר״ מחפש אחר הנסתר מן העין; הוא רוצה לגלות את היסוד שעליו נשען הדבר. כל עדות מבוססת על ראיית העדים, התלויה בהימצאותם באותו מקום, והמהווה את ההצדקה היחידה לעדות. העדות נבחנת באמצעות שבע החקירות הפורמליות, המבקשות לקבוע את הזמן והמקום המדויקים, ושבהתאם לכך הן כלולות ב״חקירה״ של פסוקנו.
מלבד אלה, יש שאלות ממינים שונים היכולות לגעת בעניינים פחות מהותיים או חסרי חשיבות לחלוטין. תשובות מכוונות או סותרות לשאלות האלה מקיימות או מבטלות את העדות. אלה הן ה״בדיקות״, הנכללות בפסוקנו תחת השם הכללי ״שאלה״.
״היטב״ מתייחס כנראה לכל שלושת השמות, ״ודרשת וחקרת ושאלת״.
והנה אמת נכון הדבר – ״אמת״: האובייקטיביות של העובדות הוּכחה; ״נכון״: העדות נמצאה מבוססת היטב, ולא נתבטלה על ידי הזמה. ״אמת״ מציין את האמת הממשית [הווי אומר, אמיתות העובדות]; ״נכון״ מורה על האמת הפורמלית [הווי אומר, אמיתת העדות].