כי יקום בקרבך וגו׳: ענין פרשה זו בדרך כלל
1 יש להבין לרבי עקיבא דמפרש בסנהדרין
(צ,א) דמיירי בנביא אמת מתחילה ואח״כ שקר
2, והאות והמופת היו בעת שהיה נביא אמת
3, וא״כ האיך יפרש ״כי מנסה ה׳ אלהיכם אתכם וגו׳ ״, איזה נסיון עשה הקב״ה
4. וגם עיקר הפרשה היאך יצויר שיבא נביא לומר שרצון הקב״ה בכך מה שהזהיר בפירוש בעשרת הדברות על זה
5. וגם מקרא ״אחרי ה׳ אלהיכם וגו׳ ״ אינו ענין לכאן
6. וכל המקרא כבר נאמר ונשנה
7.
אלא הענין, דמיירי בעת מקרה איזה חולי או שאר פגע רע בעיר8, ובא הנביא להגיד דסגולת עבודת כוכבים פלונית להיות ניצל ממקרה זה9. ובזה תבואר הפרשה על נכון:
״נביא״ – שהיה נביא בהקיץ10. ״או חולם חלום״ – זו נבואה פחותה, כידוע.
ויש לבאר למאי פירש הכתוב ״או חולם חלום״, אם לענין שלא נשמע אליו, הרי ק״ו הוא מנביא בהקיץ. ונראה, שהוא לענין עונשו במיתה
11, דהא דכתיב בפרשה הסמוכה
במסית דבסקילה (פסוק י״א), אינו אלא מסית אחד או יחידים, אבל לא עיר
12, והמסית את העיר אינו במיתה, אלא א״כ הודחו רוב העיר ע״פ שנים
13, כדין עיר הנדחת
14, אבל כל זמן שלא היה כדין עיר הנדחת (המסית) אינו במיתה,
אלא א״כ היה נביא. והכי מבואר ברמב״ם הלכות עבודת כוכבים
(ה,ב): המסית את
רוב אנשי העיר הרי זה
׳מדיח׳, ואינו נקרא ׳מסית׳. היה זה שהדיח את רוב העיר נביא, מיתתו בסקילה
15 וכו׳. פירוש, דוקא נביא
ולא הדיוט, כמו שכתב הלחם משנה
(שם), ולא כדמשמע מהכסף משנה
16. ואשמעינן קרא דהוא הדין ״חולם חלום״ בכלל נביא
17.
ונתן אליך אות או מופת: מכבר נתאמת לך שהוא נביא אמת על פי האות והמופת
18. וההבדל בין ״אות״ ל״מופת״ נתבאר בפרשת שמות
(ז,ט)19.
1. עיין בספרנו ׳פרשת שופטים׳ בסוגית ׳הנביא׳, שם הובהר כי ההבדל היסודי בין דרגת הנביא בפרשתנו ובין פרשת הנביא בפרשת שופטים, הוא, שכאן מדובר על הטפה לעבודה זרה שאין בכלל מה לבדוק כי מעיקרא דדינא פירכא, בעוד שם מדובר על נביא הקובע הוראת שעה (שלא במסגרת עבודה זרה) כמו אליהו בהר הכרמל (איסור שחוטי חוץ), כיצד יש לנהוג ולבחון אותו.
2. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, בכל אם יאמר לך נביא (מוחזק) ׳עבור על דברי תורה׳ – שמע לו, חוץ מעבודת כוכבים, שאפילו אם מעמיד לך החמה (כאות לנבואתו) – אל תשמע לו. תניא, רבי יוסי הגלילי אומר, הגיע תורה לסוף דעתה של עבודת כוכבים, לפיכך נתנה תורה ממשלה בה (רש״י: כלומר, אפילו תראה אותו נביא מושל ועושה כרצונו, דכתיב – פסוקנו – ״ונתן אליך אות או מופת״), שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע אל תשמע לו. (ולפי דעה זו מובן מאד המשך הפסוקים ״כי מנסה ה׳ אתכם וגו׳ ״, וכפי שמפרש רש״י בסוף דבריו בפסוקנו, עיי״ש). תניא, אמר רבי עקיבא, חס ושלום שהקב״ה מעמיד את החמה לעוברי רצונו! אלא (כיצד הצליח הנביא לתת ״אות או מופת״), כגון חנניא בן עזור, שמתחילתו נביא אמת ולבסוף נביא שקר.
3. כך שהוי״ו ב״ונתן״ אינו וי״ו ההיפוך, כי אם וי״ו החיבור, כך ש״נתן״ הוא עבר פשוט במשמעות עבר מוקדם (כמו ״והאדם ידע את חוה אשתו״).
4. הרי כאשר נתן לנביא לעשות אות או מופת היה בחזקת נביא אמת, ולא היה ואין בזה משום ״מנסה... אתכם״. ועיין בספר ׳נחלת זאב׳ על-אתר שיישב את קושיית רבינו.
5. [לא קושיא אלימתא למי שמכיר את תולדות עם ישראל לדורותיו!]. כל זה קשה על דעת חז״ל שהאיש הזה מתנבא בשם ה׳ שיעבדו ע״ז, אך עיין ברמב״ן שפירש ע״ד הפשט שהוא בא בשם הע״ז לומר שיעבדו אותה.
6. שהרי הנביא אומר כי מה שהוא מצוה הוא במסגרת ה׳הליכה בדרך ה׳ ׳.
7. לעיל ו,יג. י,יב. י,כ. יא,כב. [אי משום הא – לא איריא, כי מצינו כדבר הזה גם בחומשים הראשונים ובפרט בחומש משנה תורה. אלא קושיא זאת רק חזיא לאיצטרופי לקראת ביאורו המחודש של רבינו].
8. מגפה גדולה בעיר.
9. ואין מדובר כלל וכלל על הטפה לעבודה זרה כדרך בחיים. ועיין רבינו להלן פסוק י״א שכתב על פסוקנו ׳אינו דרך תמים תהיה וגו׳ אשר ציוה הקב״ה׳.
10. לעומת ״חולם חלום״. אולם קשה להלום את פירוש רבינו, באשר דרגת ׳בהקיץ׳ היתה רק אצל (א) משה (ב) בלעם (ג) עם ישראל במעמד הר סיני בשני דברות הראשונים, וצריך עיון. אולם יש לציין כי כך מצינו בראב״ע, וז״ל: ״נביא״ – שיאמר כי בהקיץ דיבר ה׳ או שלוחו עמו, או בחלום. וכן ברמב״ן: שיאמר הוא, ה׳ דיבר עמי בהקיץ ואני נביאו...
11. כמבואר מיד על ידי רבינו בעקבות הרמב״ם.
12. רמב״ם הלכות עבודת כוכבים (ה,א): המסית אחד מישראל, בין איש בין אשה הרי זה נסקל... בין שהיה המוסת יחיד איש או אשה או יחידים מיתתו בסקילה.
13. שני מסיתים (ודוקא רוב בני העיר הוסתו).
14. להלן פסוק י״ד (״יצאו אנשים״ – ומיעוט רבים שנים,
סנהדרין קיא,
ב), ושם כתיב בפירוש ״את יושבי העיר״.
15. המשך: והנדחים הרי הן כיחידים, ואינם כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים.
16. ׳אף על פי שהיה נביא זה שהדיח את רוב העיר׳, משמע – ק״ו אילו היה הדיוט.
17. אע״פ שהוא בדרגה פחותה ממנו, והוה אמינא שיהיה לו דין מדיח ולא מסית.
18. כפי שכתב רבינו לעיל.
19. על הפסוק ״כי ידבר אלכם פרעה לאמר תנו לכם מופת״. והרמב״ן האריך כאן על-אתר בביאור המושג ״מופת״, וההפרש בינו לבין המושג ״אות״.