×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ב) כִּֽי⁠־יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת׃
If there arises in your midst a prophet or a dreamer of dreams, and he gives you a sign or a wonder,
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גמזרחיצרור המורגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא פג]
כי יקום בקרבך נביא – מה משה בכה אמר אף נביאים בכה אמר, מה משה אמר מקצת וקיים מקצת אף נביאים אמרו מקצת וקיימו מקצת, מה משה אמר כלל ופרט אף נביאים אמרו כלל ופרט, או מה משה זקן ובן שמונים ובן עמרם יכול אף הנביאים כן תלמוד לומר נביא מכל מקום.
או חולם חלום – מכלל שנאמר למשה (במדבר י״ב:ח׳) פה אל פה אדבר בו יכול אף הנביאים כן תלמוד לומר או חולם חלום.
בקרבך – לרבות את האשה.
ונתן אליך אות בשמים וכן הוא אומר (בראשית א׳:י״ד) והיו לאותות.
מופת בארץ וכן הוא אומר (שופטים ו׳:ל״ז) אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חרב וגו׳ מהו אומר (שם ו׳:מ׳) ויעש אלהים כן.
סליק פיסקא
[Piska 83]
"If there arise in your midst a prophet": From (Ibid. 18:5) "A prophet from your midst from your brothers, such as I, shall the Lord your G-d raise up for you, etc.⁠", (we derive that) just as Moses said "Thus said the Lord,⁠" so, (all to qualify as) "prophets" (must say) "Thus said, etc.⁠" And just as Moses spoke and fulfilled part, so, (all) prophets who spoke and fulfilled part. And just as Moses spoke of general and particular, so, (all) prophets. If so, why not say: Just as Moses was eighty years old and the son of Amram, so, (all) prophets! It is, therefore, written "a prophet" — in any event.
"or a dreamer of dreams": Because it is said of Moses (Bemidbar 12:8) "Mouth to mouth I speak to him,⁠" I might think that all prophets must possess this attribute; it is, therefore, written "or a dreamer of dreams.⁠"
"in your midst": to include a woman.
"and he shall give to you a sign": in the heavens, viz. (of the sun and the moon, Bereshit 1:14) "and they shall serve as signs and times,⁠"
"or a wonder": in the land, (viz. II Chronicles 32:31) "to inquire concerning the wonder that was in the land.⁠"
[End of Piska]
כי יקום בקרבך נביא מה משה בכה אמר אף נביאים בכה אמר מה משה אמר מקצת וקיים מקצת אף נביאים אמ׳ מקצת ומקיימין מקצת מה משה אמר כלל ופרט אף נביאים כלל ופרט אי מה משה זקן ובן שמנים ובן עמרם יכול אף הנביאים כן ת״ל נביא מכל מקום:
או חולם חלום מכלל שנ׳ למשה (במדבר י״ב:ח׳) פה אל פה אדבר בו יכול אף נביאים כן ת״ל או חולם חלום:
בקרבך לרבות את האשה:
ונתן אליך אות בשמים וה״א (בראשית א׳:י״ד) והיו לאותות:
או מופת בארץ וה״א (שופטים ו׳:ל״ז) אם טל יהיה על הגזה לבדה מהוא אומר (שם מ) ויעש אלהים כן:
אֲרֵי יְקוּם בֵּינָךְ נְבִיָּא אוֹ חָלֵים חֶלְמָא וְיִתֵּין לָךְ אָת אוֹ מוֹפָת.
If there shall arise among you a prophet, or a dreamer of dreams, and he give a sign or a wonder,
ארום יקום ביניהון נביאא שקר או חלם חלמין ויתנון לכון את או סימןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נביא״) גם נוסח חילופי: ״נבא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חלמין ויתנון לכון את או סימן״) גם נוסח חילופי: ״חלמייה נותן לכון אתין או סימנין״.
ארום יקום ביניכון נבי שיקרא או מרי חלמא דזדנותא ויתן לכון את או תימהא.
When there may arise among you a false prophet, or a dreamer of a profane dream, and he give you a sign or a miracle,
וַאִדַ׳א קַאםַ פִימַא בַּיְנַכֻּם מֻדַּעִי נֻבּוּתֵ אַוְ חַאלִם חֻלמֵ פַאעטַאךַּ אִיתַּ אַוְ בֻּרהַאנַא
ואם קם בתוככם, מישהו הטוען לנבואה, או שהוא חולם חלום, ומיד נתן לך סימן או ראיה חותכת.⁠1
1. [ונתן אליך אות או מופת. ביחזקאל י״ד, והנביא כי יפתה ודבר דבר אני ה׳ פתיתי את הנביא ההוא וגו׳ וכ׳ הרד״ק, זהו טעם וה אלהים אנה לידו ודומה לזה וחזקתי את לב פרעה. ורבי סעדיה גאון פירש, פתיתי, בארתי וגליתי עליו שהוא מפתה, (ברד״ק על יחזקאל י״ד, מרס״ג).]
ונתן אליך אות או מופת – בשמים, כגוןא שנאמר בגדעון: ועשית עמדי אות (שופטים ו׳:י״ז), ואומר:⁠ב יהי נא חורב עלג הגיזה וגומ׳ (שופטים ו׳:ל״ט).
או מופת – בארץ.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״כעניין״. בכ״י מינכן 5: ״כעיניין״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״ויאמר״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בפסוק: ״אל״.
ונתן אליך אות [IF THERE ARISE AMONG YOU A PROPHET …] AND GIVES YOU A SIGN – that will show itself in the heavens, just as it is stated in the case of Gideon who spoke to the angel, "[If now I found grace in your sight], then show me a sign (אות)" (Shofetim 6:17), and then it further states, "[let me prove, I pray you, but this once with the fleece;] let it be dry only upon the fleece [and upon all the ground let there be dew]" (Shofetim 6:39).
או מופת OR A WONDER showing itself on the earth.
פס׳: כי יקום בקרבך נביא – להביא את האשה. נביא יכול כמשה ת״ל או חולם חלום כל דהוא.
ונתן אליך אות או מופת – אות בשמים כענין שנא׳ (בראשית א׳:י״ד) והיו לאותות ולמועדים.
או מופת – בארץ. כענין שנאמר (דברי הימים ב לא) (לראות) [לדרוש] את המופת אשר היה בארץ. ורבותינו אמרו אין הפרש בין אות למופת והדברים נראים (יואל ג׳:ג׳) ונתתי מופתים בשמים ובארץ. ואות. (ישעיהו ז׳:י״א) שאל לך אות מעם ה׳ אלהיך העמק שאלה או הגבה למעלה. פי׳ או מן השמים או מן הארץ אלא אות לזמן כענין שנאמר (שמות ח׳:י״ט) למחר יהיה האות הזה. ומופת לאלתר כענין שנאמר (שם ז) תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין:
כי יקום בקרבך נביא – טעם בקרבך,⁠א כי אין נביא כי אם מישראל.
וזאת הפרשה דבקה בעבור עבודה זרה, כי שריפת בנים (דברים י״ב:ל״א) עבודה זרה היא.
נביא – שיאמר כי בהקיץ דבר השם או שלוחו עמו, אם בחלום.
ויש אומרים: כי יתכן להיות זה הנביא ממגנבי דבר השם, ופירושו: שאמר נביא האמת שיהיה אות כך להצדיקו, ושמע השומע,⁠ב והגידו להיות אות לנפשו.
ויש אומרים: אפילו היה האות והמופת אין להאמין בו, כי הוא דבר הפך שקול הדעת.
ולפי דעתי: שיש אות, גםג מופת, כמו סימן.⁠1 והעד, דברי ישעיה שאמר: הנה אנכי והילדים אשר נתן לי י״י לאותות ולמופתים (ישעיהו ח׳:י״ח). ואות הנביאד – כאשר הלך עבדי ישעיה ערום (ישעיהו כ׳:ג׳), ואותות שמות בניו – על דבר המקרה שיהיה בימיהם, והם: עמנואל (ישעיהו ז׳:י״ד), מהר שלל (ישעיהו ח׳:ג׳), שאר ישוב (ישעיהו ז׳:ג׳). ובמכות: והיו בךה לאות ולמופת (דברים כ״ח:מ״ו), ורבים אחרים.
1. כלומר: ולכן, אין תימה בזה שנביא שקר יוכל לתת אות או מופת.
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, לוצקי 827. בכ״י פריס 177 נוסף כאן: טע׳.
ב. מלת ״השומע״ חסרה בכ״י פריס 177 והושלמה מכ״י פריס 176, ברסלאו 53.
ג. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827. בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150: כמו.
ד. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, לוצקי 827. בכ״י פריס 177 חסרה מלת: הנביא.
ה. בכ״י פריס 177: לך.
IF THERE ARISE IN THE MIDST OF THEE. Scripture reads in the midst of thee because there is no prophet except from among Israel.⁠1 This section is connected to the previous one2 because they both deal with idol worship, for the burning of the children (Deut. 12:31) was an act of idol worship. Our verse deals with a prophet who claims that God, or God's messenger, spoke to him while he was awake or in a dream. Some say that it is possible that the prophet3 was one of those who steal God's word (Jer. 26:30). They explain that a true prophet said that a certain sign would appear to verify his word.⁠4 Someone heard this and related the sign so that it should bear witness for him.⁠5 Others say that even if the sign or a wonder came to pass6 we do not believe him,⁠7 for what he says8 contradicts reason.⁠9 I believe that the terms wonder10 and sign11 apply also12 to symbolic acts.⁠13 Compare, the words of the prophet Isaiah: Behold, I and the children whom the Lord hath given me shall be for signs and for wonders (Is. 8:18); the sign of the prophet14 in Like as My servant Isaiah hath walked naked and barefoot (Is. 20:3);⁠15 the names of his children, which served as signs regarding things that would occur in their lifetime, namely, Emanuel (Is. 7:14); Maher-shalal-hash-baz (Is. 8:3); Shearjashub (Is. 7:3). Also Scripture's statement with regard to the plagues,⁠16 And they shall be upon thee for a sign and for a wonder (Deut. 28:46). There are many such instances.⁠17
1. Prophesy is found only among Israelites. Ibn Ezra considered Balaam an astrologer who claimed to be a prophet. See Ibn Ezra on Num. 22:28 (Vol. 4, p. 186). This is also the opinion of Rabbi Yehudah Ha-Levi. See Book I of the Kuzari.
2. Deut. 12:29-31.
3. Spoken of in our verse.
4. The true prophet gave a sign to show that what he said was true.
5. The false prophet used the sign given by the true prophet for his own purposes.
6. By the prophet.
7. The prophet.
8. His call to serve other gods.
9. See Rabbi Saadiah Gaon, Sefer Ha-Emunot Ve-Ha-De'ot, Treatise III.
10. Hebrew, mofet.
11. Hebrew, ot.
12. In addition to referring to supernatural events, as in Or hath God assayed to go and take Him a nation from the midst of another nation, by trials, by signs, and by wonders (Deut. 4:34).
13. The terms mofet (wonder) and ot (sign) usually refer to a miraculous act such as changing a rod into a serpent or water into blood. However, it may also refer to an act which illustrates what the prophet predicts will happen. According to Ibn Ezra the sign spoken of in our verse refers to the latter. Hence Scripture speaks of the sign coming to pass; i.e., the act played out by the prophet came to be.
14. Isaiah gave his sons names which alluded to that which would occur in the future. Thus he named one son Immanuel (God is with us) to indicate that Judah would survive. He named another son Shear-jashub (a remnant shall return) to indicate that the remnant of Judah will repent and return to God.
15. Isaiah walked naked and barefoot in Jerusalem to indicate that the people of Judah will be led into exile barefoot and naked.
16. Which would befall Israel.
17. Where signs and wonders are used in the sense of omens.
כי יקום בקרבך נביא – נסמכה כאן בשביל עבודה זרה שדבר בה בסמוך.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
כי יקום בקרבך נביא, "if a prophet arises in your midst;⁠" this subject is introduced here as the subject of idolatry will follow thereafter.
כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום – יקראנו הכתוב נביא על פי עצמו, שיאמר הוא: השם דבר עמי בהקיץ ואני נביאו שלוח לכם שתעשו כן.
ויתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת, כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש ההוא מאין יבא לו, אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר: ככה יהיה לעתיד בדבר פלוני. ויקראו לו הפילוסופים: כֵהׅין, ולא ידעו סיבת הענין, אך הדבר נתאמת לעיני רואים. אולי הנפש, בחידושה,⁠א תדבק בשכל נבדל תתכוין בו. והאיש הזה יקרא נביא, כי מתנבא הוא, ועל כן יבא האות והמופת אשר יאמר.
ונתן אליך אות או מופת – ענין אות הוא סימן על דבר שיהיה אחרי כן בדמיונו, כענין שנאמר: איש על דגלו באותות (במדבר ב׳:ב׳). כי כשיאמר הנביא: דבר פלוני עתיד להיות לדמיון שיהיה אחריו כך, יקרא אות, כמו שנאמר: לכן יתן י״י הוא לכם אות (ישעיהו ז׳:י״ד) שהאל עמנו, משם בן אשת הנביא. והמלה נגזרת מן: אתה. והמופת – יאמר על דבר מחודש שיעשה לפנינו בשנוי טבעו של עולם, כענין שנאמר: לדרושב המופת אשר היה בארץ (דברי הימים ב ל״ב:ל״א), ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש (יואל ג׳:ג׳). והיא מלה מקוצרת: מופלית,⁠ג [כמו: כלד שרית ישראל (דברי הימים א י״ב:ל״ט).]⁠ה וישאילהו הלשון לדבר שהוא חוץ מן המנהג, כמו שאמר: והיהו יחזקאל לכם למופת (יחזקאל כ״ד:כ״ד), ואמר: ותדבר ולא תאלם עוד והיית להם למופת (יחזקאל כ״ד:כ״ז), [כי מעשיו פלא בעיני הרואים, כדרך: ותרד פלאים (איכה א׳:ט׳).]⁠ז וכן: אתיא ותמהיא, אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין (דניאל ג׳:ל״ב-ל״ג) – האותות והמופתים, כי הפלא והתמה ענין אחד.
והיו ביציאת מצרים אותות, והם הדברים שיאמר להם מתחלה: למחר יהיה האות הזה (שמות ח׳:י״ט), והיו שם מופתים, שיעשו בחידוש בלי שיקדימו להודיע בו. וכן: מה אות כי אעלה בית י״י (ישעיהו ל״ח:כ״ב), שיקדים להודיעו, ואמר באות ההוא בעצמו: לדרוש אתח המופת אשר היה בארץ (דברי הימים ב ל״ב:ל״א) – לדעת החידוש ההוא איך נתחדש אצלם.
וכן המטה אשר נהפך לנחש קראו: אות, כאשר הודיע בו לישראל (שמות ד׳:י״ז,ל׳), וקראו: מופת כאשר עשאו לפני פרעה לחידוש (שמות ז׳:ט׳). וכן: כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף שלש שנים אות ומופת על מצרים ועל כוש (ישעיהו כ׳:ג׳) – כי היה בדבר אות מגיד על מה שיאתה, ופלא במנהג שילך הנביא ככה. אם כן, פירוש ונתן אליך אות או מופת שיאמר: אני הנביא השלוח אליכם שתעבדו עבודה זרה פלונית, וזה לכם האות, כי למחר יבוא הארבה החסיל והגזם, או יתן להם מופת, שישליך לפניהם מטה ויהי לתנין.
ובסיפרי (ספרי במדבר ו׳:ג׳) אמרו: אות הוא מופת ומופת הוא אות, אלא שדברה תורה שתי לשונות. אולי כונתם לומר שאין חלוק בין שניהם בדינם, ודי היה להזכיר האחד, אלא שרצתה התורה להפליג בענין, (ולהזכיר כל הלשונות) [לומר כל אות ואות שיתן אליך, מכל אותות שבעולם].⁠ט
והאיש הזה שיקרא עצמו נביא ויצוה לעבוד עבודה זרה, על דרך הפשט נביא העבודה זרה הוא, שיאמר: צלם פעור שלחני אליכם שהוא האלהים, ויצוה שתעבדוהו בכך וכך, והוא שאמר בו הכתוב עוד: ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת (דברים י״ח:כ׳) – כי כל מתנבא בשם אלהים אחרים לעבוד אותם יתנבא כי הם לו לאלהיו, והזכירו שם עם נביאי השקר.
אבל העולה מדברי רבותינו (בבלי סנהדרין צ׳.), כי זה הנביא הנזכר בכאן מתנבא בשם י״י, יאמר: השם הנכבד שלחני שתעבדו לפעור כי הוא השותף עמו במעשה בראשית, או שהוא גדול מכל האלהים לפניו ורוצה שיעבדו אליו. והם ז״ל הזכירו כי אפילו יאמר שיעבדו לעבודה זרה אפילו שעה אחת בלבד, כגון שיאמר: עבדו לפעור היום הזה בלבד ותצליחו בדבר פלוני, כי כן הרצון לפני השם הנכבד, הוא חייב מיתה, וגם כן הוא זה כפשוטו של מקרא.
והנה צוה הכתוב שלא נשמע למתנבא בשם י״י לעבוד עבודה זרה כלל, ולא נביט באותות ובמופתים שיעשה, והזכיר הטעם: מפני שאנחנו ידענו מיציאת מצרים, שהוא מעשה ממש, לא חזיון ולא מראה, כי לי״י הארץ, הוא המחדש והחפץ והיכול ואין אלהים מלבדו. וידענו ממעמדי הר סיני, כי הוא פנים בפנים צוה אותנו ללכת בדרך הזה, שלא נעבוד זולתו כלל וכבודו לאחר לא נתן, וזה טעם: אשר צוך י״י אלהיך (דברים י״ג:ו׳). והנה, דבר סרה על י״י (דברים י״ג:ו׳) – שלא צוהו ככה מעולם, או סרה דבר על כבודו, שאין ראוי לעבוד לאל אחר.
א. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 137, פולדה 2: ״בחדושה״. בדפוס ליסבון: ״בחדודה״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, פריס 222 נוסף כאן: ״את״, וכן בעדי הנוסח להלן. בדפוס ליסבון נוסף כאן: ״אל״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 137, פולדה 2: ״מופלת״. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״מופלאת״.
ד. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״וכל״.
ה. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ו. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״והיה״.
ז. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ח. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בכ״י פרמא 3255 לעיל. בפסוק אין ״את״.
ט. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
י. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״מעמד״.
IF THERE ARISE IN THE MIDST OF THEE A PROPHET, OR A DREAMER OF DREAMS. Scripture calls him "a prophet" on the basis of his own claim, for it is he who claims, "G-d spoke with me while I was awake and I am His prophet sent to you [to command] that you [worship idols,⁠" as mentioned in (3)]. But it is possible that Scripture alludes to that which is true [that the person does indeed possess certain prophetic powers], for there is a prophetic potential in the souls of some people by which they know of things to come without the person knowing whence it comes to him, but he will isolate himself and [then] a spirit will arrive within him saying, "Thus it will happen to that person in the future in a particular matter.⁠" The philosophers call [that power of prophecy] kahin.⁠1 They do not know its cause, but the matter is substantiated in the sight of witnesses. Perhaps the soul in its keenness cleaves to the pure intellect2 and concentrates on it. Such a person is called "prophet,⁠" because he predicts events, and, therefore, the sign or wonder3 whereof he spoke comes to pass.
AND HE GIVE THEE 'OTH' (A SIGN) OR 'MOFEITH' (WONDER). A Sign [denotes a natural phenomenon serving as] a symbol of something similar that will take place afterwards, this being associated with the expression, every man with his own standard, 'b'othoth' (according to the ensigns).⁠4 For when a prophet comes and says "The following [natural] matter is to represent something which is to take place" that is termed an oth (a sign), similar to what is stated, Therefore, the Eternal Himself shall give you an 'oth' (a sign)⁠5 that G-d is with us, [the omen being] the name of the son of the prophet's wife, ["Immanuel,⁠" meaning "G-d is with us"]⁠6 The word oth is thus derived from at hah ["coming,⁠" since the oth represents something about to come]. A mofeith (a wonder), on the other hand, applies to something novel which the prophet does before us, making some change in the natural order of the world, similar to what is stated, to inquire of 'hamofeith' (the wonder) that was done in the Land;7 And I will show 'moft him' (wonders) in the heavens and in the earth, blood and fire.⁠8 The word mofeith is thus a shortened form of mufleith (marvelous)⁠9 — just like the expression 'sheirith' (the rest of) Israel10 [which is a shortened form of she'eirith]. The [Sacred] Language adopted the term to signify anything which is supernatural, just as it is stated, Thus Ezekiel shall be unto you 'l'mofeith' (for a wonder),⁠11 and it is stated there, and thou shalt speak, and be no more dumb; so shall thou be 'l'mofeith' (for a wonder) unto them,⁠12 seeing that his actions were wondrous in the eyes of the beholders. The word mofeith [a derivative from pele — wonder] is thus similar in sense to the following expression, and she is come down 'p'la'im' (wonderfully).⁠13 So also: the signs 'v'thimhaya' (and wonders);⁠14 how great are His signs, 'v'thimhohie' (and His wonders) how mighty they are!;15 the signs 'v'hamoft him' (and the wonders),⁠16 for the terms pele and teimah refer to the same topic. Now, in the departure from Egypt there were signs, these being the matters which Moses told them from the beginning, such as, by tomorrow shall this 'sign' be,⁠17 and there were wonders which were done spontaneously without previously informing Pharaoh about them [such as the splitting of the Red Sea]. So also, what is 'the sign' that I shall go up to the House of the Eternal?18 [King Hezekiah asked of the prophet Isaiah] that he should give him foreknowledge [by means of a sign that he would recover from his illness]. And in connection with that very sign it states that [the king of Babylon sent his princes to Hezekiah] to inquire of 'hamofeith' (the wonder) that was done in the Land19 in order to learn how this novel matter had occurred among them.⁠20 Similarly, the rod which was turned to a serpent21 He referred to as a sign22 when He informed the children of Israel thereby [of the purpose of Moses' mission], and He called it a wonder23 when He performed it before Pharaoh as an unannounced miracle. Likewise, Just as My servant Isaiah hath walked naked and barefoot for three years as 'a sign' and 'a wonder' upon Egypt and upon Ethiopia, so shall etc.,⁠24 [implying that the same act can be simultaneously an oth and a mofeith], because in this act of the prophet, there was a sign foretelling what was to come, and a wonder in the practice of the prophet in walking that way.
If so, the meaning of the expression [before us], and he give thee a sign or a wonder is that he will say, "I am the prophet sent to you that you worship a particular idol, and this shall be 'the sign' for you: tomorrow there shall come the locust, the caterpillar, and the palmer-worm.⁠" Or he shall show them "a wonder:" he will cast down a rod before them and it will become a serpent. Now, in the Sifre the Rabbis have said:⁠25 "A sign is [identical to] a wonder and a wonder is [identical to] a sign except that the Torah refers [to them] in two terms.⁠" Perhaps the intent of the Rabbis was [not to state that the terms are identical in meaning but that] there is no difference between the two or distinction in their legal status, and [therefore] it would have been sufficient to mention one. But the Torah wanted to elaborate on the matter saying in effect "whatever sign he gives you, from whatever signs [exist] on earth.⁠"
Now, this man who calls himself "prophet" and commands [you] to worship idols is by way of the simple meaning of Scripture a prophet of an idol who says "The idol [Baal] Peor sent me to you declaring that he is god and he commanded that you worship him in a certain way.⁠" It is he of whom Scripture further says, and he that shall speak in the name of other gods, that same prophet shall die,⁠26 for all who prophesy in the name of other gods, do so in order that people worship them, because they are [that prophet's] deities, and Scripture mentions him there, among the [general] false prophets. But what emerges from the words of our Rabbis27 is that the prophet mentioned here prophesies in the name of G-d, saying "The Glorious Name28 sent me that you worship [Baal] Peor because he was His partner in creation,⁠" or that he [Baal-peor] is greater than all the gods before Him and He desires that they worship him. And the Rabbis of blessed memory have mentioned29 that even if he were to say that they should worship a certain idol but for one moment alone, for example, if he says, "Worship [Baal] Peor just this day alone and you will succeed in a certain project for such is the will before the Glorious Name" — that prophet is guilty of a capital offense. This, too, lies within the plain meaning of Scripture.
Thus Scripture commanded that we hearken not at all to him who prophesies in the name of G-d to worship the idols, nor take note of the signs and wonders that he will make. And it mentions the reason30 because we know from the exodus from Egypt which was an actual event — not a vision or a mirage — that the earth is the Eternal's31 and He is the Creator, the One Who wills all, and the Omnipotent, and there is no god beside Him, and we further know from the Revelation on Mount Sinai that face to face32 He commanded us to walk in this way, not to worship anything at all beside Him, and that He has not given His glory to another [deity].⁠33 This is the sense of the expression, which the Eternal thy G-d commanded thee.⁠34 Thus the prophet hath spoken perversion against the Eternal35 Who never commanded him so, or he spoke perversion against His Glory, for it is not proper to worship another god.
1. This is borrowed from the Arabic, kahanah, a term referring to the power residing in man to be able to foretell the future. It is so explained by Shmuel ibn Tibbon in his list of "Foreign words.⁠"
2. See Guide of the Perplexed II, 4 (p. 32 Friedlander's translation).
3. In (2) before us.
4. Numbers 2:2. See Ramban there that on each of the ensigns there was some symbol representing the character of the tribe.
5. Isaiah 7:14.
6. Isaiah 7:14.
7. II Chronicles 32:31.
8. Joel 3:3.
9. See Job 37:16: 'mifl'oth' (the wondrous works) of Him Who is perfect in knowledge. Ramban's point is that the word mofeith is derived from mufleith with the letters lamed and aleph missing.
10. I Chronicles 12:38. In this instance the word sheirith drops the letter aleph which is found in she'eirith.
11. Ezekiel 24:24.
12. Ibid., (27).
13. Lamentations 1:9.
14. Daniel 3:32.
15. Ibid., (33).
16. Further, 29:2; 34:11.
17. Exodus 8:19.
18. Isaiah 38:22.
19. II Chronicles 32:31.
20. Ramban is evidently referring to all the various events described in II Chronicles 32:24-31 that occurred in the days of the Hezekiah — the miraculous salvation of Jerusalem from the hands of the Assyrians, etc. Thus the point is clearly established that an oth (a sign) is given before the event, while a mofeith (a wonder) is a supernatural event not announced beforehand. Hence Hezekiah asks for a sign that he will yet go up to the Sanctuary, while the king of Babylon seeks to inquire of the wonder which happened.
21. Exodus 7:15.
22. Ibid., 4:17.
23. Ibid., (21). The Israelites did not require a miracle to prove the existence of G-d; to them the miracle was an oth, demonstrating that redemption was at hand. Pharaoh, on the other hand, did not believe in the G-d of Israel; to him, the miracle was a mofeith, a wondrous act entirely apart from any significance for the future (Malbim).
24. Isaiah 20:3-4.
25. Sifre, Naso 23.
26. Deuteronomy 18:20.
27. Sanhedrin 90a.
28. Further, 28:58.
29. Sanhedrin 90a.
30. (6) here: who brought you out of the land of Egypt.
31. Psalms 24:1.
32. Above, 5:5.
33. See Isaiah 42:8.
34. (6).
35. (6).
כי יקום בקרבך נביא – שיאמר שהוא נביא ושהקב״ה דבר אליו בהקיץ או בחלום. ונתן אליך אות – בשמים, כענין שכתוב בגדעון (שופטים ו) ועשית לי אות שאתה מדבר עמי. או מופת – בארץ, אעפ״כ לא תשמע לו, כן פירש רש״י. ואם תאמר למה נתן לו הקב״ה ממשלה לעשות אות, כי מנסה ה׳ אלהיכם.
והרמב״ן ז״ל פירש אות או מופת, אות סימן על דבר שיהיה אחרי כן בדמיונו, כענין שכתוב (במדבר ב׳:ב׳) איש על דגלו באותות, כי כשיאמר הנביא דבר פלוני עתיד להיות לדמיון שיהיה אחריו כך יקרא אות כמו שנאמר (ישעיהו ז׳:י״ד) לכן יתן ה׳ הוא לכם אות, והמלה נגזרת מן אתה, ומופת יאמר על דבר מחודש שיעשה לפנינו בשנוי טבעו של עולם, כענין שנאמר (דברי הימים ב ל״ב:ל״א) לדרוש המופת אשר היה בארץ, (יואל ג׳:ג׳) ונתתי מופתים בשמים ובארץ וגו׳, והיא מלה מוקצרת, מופת מופלאת, והיו במצרים אותות ומופתים, הוא שכתוב (דברים ד׳:ל״ד) במסות באותות ובמופתים, אותות הם שיקדים משה להודיעם טרם היותם, מופתים הם הנעשים לשעתם בדרך הפלא ושנוי הטבע, כענין המטה שקראו אות שהודיעו בתחלה וקראו מופת כשנעשה נחש לפני פרעה ולפני עבדיו, עד כאן.
ודבר ידוע שאין מחזיקין את האיש בנביא עד שיתן אות ובא האות כדבריו, וצריך שיתקיימו כל דבריו לא יחסר מהם, שאם יחסר מהם אפילו נקודה אין זה נביא. וכאשר הוחזק בנביא אצל בני האדם מצד האותות שנתן להם בעתיד ונתקיימו כלן, אם הוא מתנבא על הרעה ולא תבא אין מחזיקין אותו בשקרן, שאין הנביא נבחן בנבואתו אם אמת הוא אם לא אלא בענין הטובה שהתנבא עליה בין ליחיד בין לרבים ולא יפול מכל דברו הטוב אשר ידבר, וכן אמר ירמיה לחנניה בן עזור הנביא (ירמיהו כ״ח:ט׳) אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה׳ באמת, אבל בענין הרעה אם לא נתקיימו דבריו אין מהרהרין אחריו כי אולי עשו תשובה, והקב״ה חוזר ומתנחם על הרעה ואינו חוזר ומתנחם על הטובה. ואעידה לי עדים נאמנים, יונה וישעיה, שהרי יונה בן אמתי כשהתנבא ואמר (יונה ג׳:ד׳) עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, מתוך שעשו תשובה נחם הקב״ה על הרעה ורחם עליהם, וכן ישעיה כשאמר לחזקיה (מלכים ב כ) מות תמות, ואין ספק שנגזרה עליו מיתה מאת השי״ת, מתוך שעשה תשובה האריך לו ט״ו שנה, והרי דברי הנביאים שהיו מאת הקב״ה בטלים בענין הרעה לפי שהוא יתעלה ברא התשובה קודם שברא העולם, והיא עולה על הכל.
כי יקום בקרבך נביא, "When a prophet will arise among you, etc.⁠" This refers to someone claiming to be a prophet, claiming that God had communicated with him either while he was awake or while he was dreaming.
ונתן אליך אות, "and he will produce a sign (miracle) for you,⁠" something in heaven proving God had communicated with him (compare Judges 6,17).
או מופת, "or a miracle,⁠" something occurring on terrestrial earth which defies the laws of nature. The Torah tells you that such miracles nothwithstanding you are not to listen to his instructions. (Rashi) If you will ask why God has empowered such a person to perform a miracle, the Torah answers that God will test your faith in Him by doing so. [It is assumed that the so-called prophet uses the miracle to entice you to violate a law of the Torah you are familiar with, primarily forms of idolatry. Ed.]
Nachmanides understands the word אות או מופת as follows: אות is advance notice of an otherwise unexpected future event, the sort of thing Moses did when he announced the arrival and time of the plagues to Pharaoh beforehand. The Torah had referred to his staff as the instrument with which he would make these אותות occur. (Exodus 4,17) Isaiah 7,14 also uses the word אות to describes an event he had foretold. The word is derived from אתה, "i.e. to come, to arrive, to occur,⁠" as in Deut. 33,2 ואתה מרבבות קודש, "He arrived with myriads of holy ones" (angels).
The word מופת on the other hand, describes a totally new phenomenon occurring on earth, such as when God said in Yoel 3,3 ונתתי מופתים בשמים ובארץ, "I will perform miracles in the sky and on earth.⁠" The word מופת is an abbreviation of the word מופלאת, (compare Job 37,16). In Egypt God had performed both אותות ומופתים as we know from Deut. 4,34. אותות were the ones Moses had announced in advance, whereas מופתים took the victims by surprise and also defied the laws of nature.
It is a well known fact that one does not accept a person's claim to be a prophet until he has legitimized himself either by an אות or by a מופת. Not only do the miracles he foretold have to occur, but they have to occur 100% as he had foretold, both regarding date, regarding extent, etc. If a single detail of what the claimant promised did not materialize it is certain that he is not a prophet. Once a person has legitimatized himself in that all the miracles he foretold occurred in accordance with his predictions, if he will foretell a disaster in the future and the disaster does not occur this does not mean that he is a fraud. The test of whether a prophet is real or an impostor is when he foretold something pleasant, something that people look forward to and all or some of it fails to materialize. It makes no difference whether his prophecy concerned an individual or a group of people; not a single detail of what he predicted is allowed to fail to come true. In Jeremiah 28,9 the prophet told Chananiah son of Azor, who claimed to be a prophet "if a prophet prophesies good fortune, then only when the word of the prophet comes true can it be known that the Lord really sent him.⁠" When prophets predict disasters which do not occur, one does not suspect them but attributes this to other causes, primarily that the people warned of the disaster had repented. After all, the whole purpose of the prophet's mission is to cause people to return to God in penitence. We have a rule that God never reconsiders the promise of good fortune (compare Maimonides Yesodei Hatorah 10,4). Proof that the failure of a prophet's foretelling disaster does not disqualify him when it does not occur, is what happened a Nineveh. Jonah was not discredited by the people of Nineveh doing teshuvah. Had God wanted to destroy those people at that time why did He have to send the prophet to them in the first place? When Isaiah told king Chizkiyah מות תמות, "you will surely die,⁠" it did not discredit the prophet when Chizkiyah was given 15 more years of life on earth. At the time Iaaiah warned Chizkiyah he was most certainly under divine sentence of death. God allowed Himself to be entreated by him; this did not make Isaiah a liar. The technical reason why such prophetic pronouncements can be canceled is that teshuvah, repentance, was created prior to the creation of the universe, i.e. it overrides anything created later. (compare Pesachim 54).
כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום – (הגהה. עיין בגמטריאות של רבינו המחבר וחסר שם: נביא בגמטרי׳ ובנה. שמעתי מרב אחד. המ״ל.) הכתוב קורהו נביא על פי עצמו שהוא אומר שהשם או שלוחו דבר עמו בהקיץ. וכתב הרמב״ן ויתכן כי ירמוז הכתוב למה שהוא אמת כי בנפשות קצת האנשים כח נבואי שידעו בו עתידות והוא בעצמו לא ידע מאין יבא לו אבל יתבודד ותבוא בו רוח לאמר ככה יהיה לעתיד בדבר פלוני ואולי הנפש בחידושה תדבק בשכל נבדל שתתכוין בו והאיש ההוא יקרא נביא כי מתנבא הוא ועל כן יבא האות והמופת אשר יאמר. ור׳ אברהם כתב שאיפשר לפרש שזה הנביא מגנב דבר ה׳ כגון שאמר נביא אמת אות פלוני יבא לכם על ענין אחד ושמע זה נביא השקר ממנו ואמר גם הוא זה האות לאמת שקר שלו:
ונתן אליך אות או מופת – פי׳ הרמב״ן אות הוא סימן על דבר שיהיה אחר כן כגון שאמר דבר פלוני עתיד להיות וכשיבוא זה האות תאמינו כי אחריו יהיה כך וכך והמלה נגזרת מן אתה ומופת הוא שעושה לפנינו דבר שינוי מחודש מטבעו של עולם והיא מלה מקוצרת מן מופלת והיו ביציאת מצרים אותו׳ והם הדברים שאמר להם תחלה למחר יהיה האות הזה והיו שם מופתים שעשו בחידוש שלא הודיעם תחלה. ופי׳ ונתן אליך אות או מופת שאמר אני הנביא השלוח אליכם שתעבדו ע״ז וזה לכם האות למחר יבא ארבה או יתן לכם מופת שישליך מטהו לפניכם ויהי לתנין. ועל דרך הפשט מדבר בנביא שקר שמתנבא בשם ע״ז פלוני׳ שלחתני אליכ׳ שתעבדו אותה והוא שאמר הכתוב ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת כי כל מתנבא בשם אלהים אחרים מתנבא לעבוד אותם כי הם לו לאלהים. אבל רבותינו פירשו בנביא שמתנבא בשם י״י שאומר שהשם הנכבד שלחו לאמור שיעבדו ע״ז פלו׳ כי היה שותף עמו במעשה בראשית או שהוא גדול מכל האלהים לפניו ורוצה שתעבדוהו ואפי׳ אם לא יאמר רק שיעבדו ע״ז שעה אחת חייב מיתה. וציוה הכתוב שלא נשמע למתנבא בשם י״י לעבוד ע״ז ולא נביט באותות ומופתים מפני שידענו מיציא׳ מצרים שהוא מעשה ממש ולא חזיון ולא מראה כי לי״י הארץ ואין אלהים זולתו וממעמד הר סיני כי הוא פנים בפנים דבר עמנו וצונו ללכת בדרך הזה ולא נעבוד לזולתו. וזהו אשר ציוך י״י אלהיך:
כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום, "If there will arise among you someone proclaiming himself as a prophet or as someone receiving messages from heaven in a dream, etc.⁠"
[There is a bracket by the publisher in my edition that calls attention to a gematriya our author (did not completely) publish in his commentary known as Baal Haturim in which the letters of the word נביא, prophet, (63) are shown to have the same numerical value as the word ובנה, "and her son.⁠" The author did publish the other half of this, i.e. that the word בקרבך is equivalent in numerical value (324) of the words זו האשה (324) "this is the woman,⁠" i.e. the woman experiencing the immaculate conception, who gave birth to the founder of Christianity who was halachically a Jew. Clearly, the author, living as he did in Christian Spain in the 14th century where the Inquisition held sway, did not want to expose himself to the accusation by the Inquisition that he had labeled that man as a false prophet. Chumash editions printed in predominantly Christian countries either omit the author's comment on this verse altogether or present it in an entirely unintelligible form i.e. that the numerical value of the word בקרבך=the numerical value of the word זו. Ed.]
To the question why the Torah (Moses) refers to such an impostor as נביא, prophet, the answer is simple, i.e. the Torah calls him by the title this man claims to possess. He claims that God appeared to him while he was fully awake and appointed him as His messenger.
Nachmanides writes that it is possible that the Torah does not refer to an impostor at all, as some people possess souls that have been endowed with some gift of prophecy. Such people have some knowledge of future events although they themselves do not know the origin of such knowledge. They are in the habit of going into temporary seclusion and during that period and while in such seclusion, a spirit reveals to them parts of future events and the when and where of such events. When his listeners find out that the predictions by such people came true, they refer to him as a "prophet.⁠" While we can only speculate on the source of such "prophets'" knowledge, Nachmanides suggests that possibly the soul of such a person, during its nightly sojourn in heavenly regions, established some kinship with disembodied heavenly beings who divulged such knowledge to his soul.
Ibn Ezra writes that it is possible that the person described by Moses is someone who had "stolen" his prophetic announcement from a true prophet whom he had overheard as speaking of a vision he had. The "so-called" prophet discussed by Moses uses his knowledge of the true prophecy to establish his credibility concerning additional predictions that he had invented himself. [Compare Jeremiah 23,30 on this subject. Ed.]
ונתן אליך אות ומופת, "and he furnishes you with a sign or a miracle.⁠" Nachmanides defines the meaning of the word אות as a visible sign that what the prophet predicted may indeed come to pass. [If the impostor predicted an event which in his words would occur in, say, three years' time, he would need something to enable him to enroll his followers before the three years were up. Ed.] He would predict that the "sign" was something that would occur in short order and when it did, it would establish his credibility. The root of the word אות here is analogous to Deut.33, 2 ואתה" מרבבות קודש,⁠" "having arrived, materialized, with myriads of holy angels.⁠" The word מופת refers to something supernatural that this impostor performs in the presence of all his listeners, immediately, again, in order to establish his credibility as having contact with the supernatural. In both instances the objective of such a "prophet" is not to compete with accredited prophets, but to mislead his listeners into believing that he had had a revelation asking him to make the people "update" their religious beliefs by introducing worship to additional deities.
[This editor used to have difficulties with believing that the Jewish people could be naive enough to "fall" for such heretical claims by impostors, until I had learned the passage on Rav Ashi's nocturnal encounter with the apparition of King Menashe, son of the illustrious King Chizkiyah, and his wife, daughter of the famous prophet Isaiah, and the commentary on that aggadah by Rabbi Yitzchak Arama in his Akeydat Yitzchok. Compare Sanhedrin 102, and this editor's translation of Akeydat Yitzchok, pages 374-378. Ed.]
When Moses demonstrated that by throwing his staff on the ground it turned into a snake, and when he took hold of its tail it reverted to becoming a harmless staff, the people were encouraged to believe him when he predicted that God had charged him with orchestrating their release from bondage which, of course, would take a little longer to accomplish.
According to the plain meaning of the text, the פשט, what Moses speaks about is an impostor who does not even claim to speak in the name of Hashem, but who claims to have been appointed as a prophet for an alien deity, and this is what is meant by ואשר ידבר בשם אלוהים אחרים, "that he speaks in the name of other gods.⁠"
He will die, ומת, (compare Deut. 18,20) because this is the penalty for anyone prophesying in the name of other gods whether truthfully or not. That person is guilty of idolatry that carries the death penalty.
However, our sages (Sanhedrin 90) explain our verse as speaking of a "prophet" who claims to speak In the name of Hashem,⁠" claiming to have been authorized by Hashem to deliver his message that it is now in order to practice some aspect of idolatry, and that the deity in question is a junior partner of Hashem having assisted in the creation of the universe. The impostor may also try to convince you that Hashem is truly a greater God than anyone preceding him. This, while sounding harmless to the average Jew, is a basic form of idolatry, because it posits that there was anything of substance before Hashem created the universe. He claims to have been authorized to ask you to acknowledge these earlier gods in some way, even if ever so briefly. All such propositions are equally idolatrous, and the proponent qualifies for the death penalty.
The Torah here commands explicitly that even if such a "prophet" claims to preach in the name of Hashem and his lifestyle is no different from that of any other pious Jew, these are not any considerations in his favour; he tried to lead you astray, hence he must be executed. The impostor in question dresses up his message by acknowledging the Exodus from Egypt, by acknowledging the revelation at Mount Sinai, etc., as he knows full well that it is useless to even question such historic events which are firmly anchored in the people's collective psyche.
[This is why the founders of the Christian religion built on the truth of the "old" testament, but by updating God's attributes tried to introduce a new version of Hashem. Ed.]
There never has been another Hashem, there never will be, and His essence or attributes are not subject to change. He revealed Himself at Sinai, in order to leave us in no doubt about all this.
נביא או חלם חלום – כבר ביאר רבינו משה הבדל הנבואה והחלום.
אות או מופת – כבר התבאר בהגיון מהו האות ומהו המופת, לכן הפליג שאף על פי שיתן מופת שהוא יותר חזק מאות לא יאמינו לו.
כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום – ידמה שקרא נביא למי אשר יתודע אליו השם יתעלה במראה ואשר ידבר בו בחלום קרא חולם חלום.
ונתן אליך אות או מופת – רוצה לומר: כדי שיאמינו בדבריו.
וא״ת מפני מה נותן לו הקב״ה ממשלה לעשות אות כי מנסה וגו׳. הוסיף וא״ת מפני מה כו׳ מפני שנתינת טעם של כי מנסה אינו נופל רק אל שאלת מפני מה נותן לו הקב״ה ממשלה לעשות אות:
כי יקום בקרבך נביא וגו׳ – לפי שאמר למעלה השמר לך פן תנקש אחריהם וגו׳ כי כל תועבת ה׳ עשו. וא״ת כן אעשה כשלא יהיה לי מנגד וחולק. אבל אם יבא נביא או חולם חלום ויתן לי אות או מופת. לאמת אותו דבר שאתה אומר שהיא תועבה. ובא האות והמופת. לפי שזה הנביא היה נביא אמת. ואח״כ חזר אליו לנביא השקר. או שיעשה האות והמופת ע״י כשוף או באי זה ענין שיהיה. אני מוכרח לעשות אות כדבריו. לזה אמר לא תשמעו אל דברי הנביא ההוא כי מנסה ה׳ אלהיכם אתכם. ולכן נתן לו אותו כח לעשות או מופת. לדעת הישכם אוהבים את ה׳ אם לאו.
אות בשמים. ענין זה ידוע לחכמים למה ״אות״ בשמים ו״מופת״ בארץ, והוא ידוע מה שאמר הכתוב (ראו בראשית ט, יב) ״אות ברית ביני וביניכם אות היא לעולם״. כי האות בשמים, מפני שאות יותר מן מופת, לפיכך אמר ׳אות בשמים׳, בדברים הקיימים התמידים כמו בשמים, אשר לא יקבלו הויה והפסד. וכאשר יש בו נס, שהוא שינוי, נקרא אות. ודברים אשר משתנים, כמו הארץ, יקרא מופת, ואינו כל כך נס
:וגרסת רש״י שגרס ׳כענין שנאמר בגדעון (ראו שופטים ו, יז) ״ועשית עמדי אות״, ואמר (ראו שם שם לט) ״יהי נא חורב על הגיזה וגומר״⁠ ⁠׳. משמע דזה הוי אות בשמים. וקשיא, דהא לא הוי זה אות בשמים. ואפשר כי דעת רש״י, כי מאחר שהיה על ידי טל מן השמים, נקרא זה אות בשמים. אבל מצאתי גירסא אחרת, והיא נכונה יותר; ׳אות בשמים, דכתיב (בראשית א, יד) ״והיו לאותות ולמועדים״, מופתים בארץ, כדכתיב (שופטים ו, לז) ״אם טל יהיה על הגיזה בלבדה ועל כל הארץ חורב וגו׳⁠ ⁠⁠״׳:
מפני מה נותן הקדוש ברוך הוא אות. פירוש, הא דכתיב (ראו פסוק ד) ״כי מנסה ה׳ אתכם״, וכי בשביל שהקדוש ברוך הוא מנסה אתכם אל תשמעו, ובלאו הכי תשמעו לו. אלא הכי פירושו, ׳ואם תאמר מפני מה נותן לו הקב״ה אות, כי מנסה׳:
וא״ת מפני מה נותן לו הקב״ה כו׳. פירוש דקשה לרש״י דהא כל כי הוא נתינת טעם אשלמעלה, והכא מאי נתינת טעם הוא. ל״פ וא״ת וכו׳, והוה שפיר נתינת טעם:
And should you ask, why the Holy One, may He be blessed, etc. Rashi is answering the question: The word כי (for) is always a reason being given for what was written above. Yet here, how is it giving a reason? Therefore Rashi explains: "And if you should ask, etc.⁠" And now the word, "for,⁠" fits well as giving a reason.
כי יקום בקרבך נביא – אומרו נביא פירוש אפילו הוא מוחזק לנביא הגם שיהיה נאמן אצלך אם אמר לך לעבור על איזו מצוה לפי שעה כאליהו בהר הכרמל (מלכים א י״ח) וכו׳ אעפ״כ אם יאמר לך שתעבוד ע״ז חייב מיתה.
ונתן אליך אות וגו׳ – צריך לדעת למה לא הזכיר בתחילה מאמר הנביא דבר שעליו נתן האות וגו׳. עוד צריך לדעת כוונת אומרו ובא האות וגו׳ לאמר וגו׳ וכי האות הוא האומר הלא הנביא הוא האומר לעבוד עבודה זרה שעל זה הוא שמתחייב מיתה.
ונראה שנתכון הכתוב לדבר כנגד נביא שבא ודיבר בסדר זה ה׳ אמר אליו שאם יתן מופת זה או אות זה כוונת האות הוא לומר שנעבוד עבודה זרה ואם יהיה האות והמופת בסדר זה אין הכוונה כן אלא אדרבא לתעבה ולשורפה כמשפטה הראשון, ובא האות והמופת פירוש הגם שהוא לא אמר אלא או זה או זה ובאו שניהם האות והמופת והיו בסדר אשר אמר שיגידו על כונת ה׳ שרצונו שיעבדו ע״ז, לא תשמע וגו׳ וחייב מיתה הנביא וגו׳ הגם שלא החליט בדבריו שיעבדו עד בא האות והמופת והם האומרים לעבוד, ועוד שהוא לא אמר אלא או אות או מופת והיו שניהם אף על פי כן לא תשמע וגו׳.
כי יקום בקרבך נביא, "When a prophet arises in your midst, etc.⁠" The word נביא implies that even if this person has an established reputation as a true prophet, if he asks you to violate any of God's commandments even temporarily and it involves idolatry he is guilty of death. [He may ask you to temporarily violate a different one of the commandments such as Elijah at Mount Carmel who rebuilt a private altar upon which it was forbidden to offer sacrifices after the Temple in Jerusalem had been built. Ed.]
ונתן אליך אות או מופת, "and he will demonstrate to you a sign or a wonder, etc.⁠" Why did the Torah not first mention what it is the prophet said and which he wishes to lend credence to by performing a miracle? Furthermore, what does the Torah mean when writing: ובא האות…לאמור, and the sign comes about….saying?⁠" Does the sign then say something? Is it not the prophet who says something, i.e. to serve an alien deity, and that is why he incurs the death penalty?
It appears that our verse addresses the following situation. The prophet claims that God has instructed him to legitimise himself by means of a sign or a certain kind of miracle. The idea is that the prophet tells the people that if, as a result of his attempts to create a miracle and this miracle would materialise in a certain predetermined manner, then this would be proof that God had asked the people to worship a certain deity. If, on the other hand, said miracle would materialise in a different form, this would be proof that God wanted said deity to be burned and destroyed. ובא האות והמופת, and now the miracle has indeed materialised in the form which would indicate that the people ought to worship the deity which the prophet spoke about (although he had been careful to leave the decision to the people themselves), the Torah says: "do not hearken to him!⁠" In other words, such a so-called prophet is guilty of the death penalty even though he himself had not insisted that the people engage in idolatry but had left the decision up to them and to their interpretation of the miracle's meaning. Although the people themselves had freely decided to engage in worship of such a deity, the "prophet" is still guilty of the death penalty.
כי יקום בקרבך נביא – בפ׳ שפטים אך הנביא אשר יזיד לדבר וגו׳ ומת הנביא וגומר. והוא נביא השקר. ופרשה זו מיירי במדיח כי יקום בקרבך נביא. ומפני שבפרשה שפטים כתיב. נביא מקרבך מאחיך כמני אליו תשמעון. יכול כמוני דווקא ת״ל כאן נביא או חלם חלום. אפי׳ חולם ולא נביא צריך לשמוע אליו.
ונתן אליך אות או מופת – כשנותן לך אות תשמעו לו. אבל אינך מחוייב לשמוע בלי אות. מפני שלנביא המוחזק צריך לשמוע אליו אפילו בלי אות. וכאן מיירי שאינו מוחזק עדיין שנאמר כי יקום משמע מחדש.
ונתן אליך אות או מופת – אות. הוא לעתיד. שנאמר הגידו האתיות לאחור. והוא מלשון ואתה מרבבת קדש. אתא בקר וגם לילה. שמראה אות שיתקיימו דבריו לעתיד. או מופת. הוא שינוי הטבע. והוא לשון פיתוי כי שינוי הטבעי מפתה לב האדם להאמין דברי המפליא לעשות.
ובספרי אמרו אות הוא בשמים. ומופת הוא בארץ. מפני שנאמר. ומאותות השמים אל תחתו. וכן נאמר והיו לאתת ולמועדים. ומופת הוא בארץ. שנאמר כי ידבר אלכם פרעה לאמר תנו לכם מופת וגו׳. ואל תתמה הלא כתיב. ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש וגו׳. והוא מפני שלעתיד לבוא יראנו הקב״ה נפלאות להודיע שממשלתו בשמים ובארץ ובאויר. ולכן יתן אש מן השמים כמו שאמר ברד וגחלי אש וירעם בשמים ה׳ וגו׳ ודם הוא בארץ כמו במצרים נתהפך המים לדם. ותמרות עשן הוא אויר הנהפך. וז״ש ונודעתי לעיני גוים רבים כי אני ה׳ וגומר. ונתתי מופתים בשמים ובארץ וי״ו העיטוף של ובארץ. הוא חיבור שמים וארץ. והוא האויר וכן בשמים ובארץ ובאויר יהיה כל שלשה דברים האלו דם. בשמים שנאמר (יואל ג׳) השמש יהפך לחשך והירח לדם וגו׳. ואש ואויר. בארץ כמ״ש ונהפכו נחליה לזפת וגו׳ והתורה גילתה על מה שנאמר נביא וגו׳ אליו תשמעון אפילו אינו נביא כמשה ואפילו חולם אליו תשמעון.
אות או מופת – כל אות לטובה, חוץ משנים או שלש בכל המקרא, וכל מופת לרעה. ואמר כאן ונתן אליך אות – לטובה, כגון שיאמר להחזיק שקריו: כעת מחר או ליום פלוני תבא לכם טובה כזאת וכזאת, או מופת – לרעה, שיאמר בעת פלונית תקרה רעה כך וכך, לא תשמע לו (דברים י״ג:ד׳).
נביא – יקראנו הכתוב כן על פי עצמו שיאמר אני נביא, אף שבאמת אינו נביא:
ונתן אליך אות או מופת – כל ענין מושג המורה על מציאות דבר זולתו נקרא אות, כגון הקשת שהוא אות על הברית אשר כרת ה׳ עם נח, ואמר והיתה לאות ברית (בראשית ט׳ י״ג), וכן מה אות כי אעלה בית ה׳ (ישעיה ל״ח כ״ב), שיקדם להודיע לו דבר המורה על עליתו, ומופת הוא פעולה נשגבת מכח התולדות, המכרעת את הנפש להאמין בדבר הפועל ההוא, לכן אות ומופת נרדפים, מצד שהמופת גם הוא אות על שליחת השליח, וכן האות כאשר יהיה ענין נפלא ונשגב מן הטבע יקרא מופת, והן נבדלות מצד כאשר אמרנו, שכל מופת אות ולא כל אות מופת, מעתה יאמר הכתוב ונתן אליך אות או מופת, כגון שיאמר אני הנביא שלוח אליכם מאת השם, שתעבדו עבודה זרה פלונית, וזה לכם האות שהוא שלחני, כי למחר יהיה כך וכך, או יעשה דבר פלא אחר, לברר בו שהוא שלוח השם הנכבד:
אות או מופת – ערש״י והוא מן הספרי, והגר״א אמר אות הוא לעתיד, כמו הגידו האותיות לאחור, והוא מלשון ואתא מרבבות קדש, אתא בקר וגם לילה, שמראה אות שיתקיימו דבריו לעתיד. מופת הוא שנוי הטבע, והוא לשון פתוי, כי שנוי הטבעי מפתה את לב האדם להאמין דברי המפליא לעשות.
[נו] כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום – למה מזכיר חולם חלום אם אין לשמוע לנביא כ״ש לחולם חלום, ופי׳ שלפי שכתוב נביא מקרבך כמוני, ופי׳ שידמה בעניני נבואתו כמשה, א) שלא יקבל נבואתו מהשפעת כוכב או גלגל או מלאך רק מה׳ לבדו שעז״א כה אמר ה׳ וכן אמרו הנביאים, ב) שמשה קיים מקצת דברי נביאים הקודמים, שהחזיר להם כל הנבואות שנבאו האבות ומה שדבר ה׳ עם אדם ונח, והוסיף מקצת נבואות שנבא להם על העתיד בדורות העתידים, כן הנביאים קיימו נבואות נביאים הקודמים והוסיפו נבואות חדשות, ג) שמשה אמר כלל ופרט היינו נבואות שהם לצורך הכלל ונבואות לאנשים פרטים וכן היה ביתר נביאים שנבאו על עניני הכלל ועל עניני אנשים יחידים, ושלא תאמר שצריך שישוה גם בזה למשה שיהיה זקן בן שמונים ונביא בן נביא כמשה, שעז״א כי יקום נביא שמשמע אף שאינו בן נביא שיורש סגולה זו מאבותיו רק שקם מעצמו, וכן לבל תאמר שידמה בנבואתו למשה שהיתה נבואתו פה אל פה, ר״ל שהיה ער ועומד על רגליו, לזה הוסיף או חולם חלום, כי מדרגת יתר הנביאים היתה בשוה אל המשיגים נבואתם בחלום דרך כח המדמה כי כולם בטלו הרגשת גופם ונפלו על פניהם:
[נז] ונתן אליך אות או מופת – כבר בארתי בפי׳ ישעיה (סי׳ ח) ובהתו״ה וארא (ז ג) שאות אינו מציין דבר היוצא חוץ מטבע, רק מציין שנותן סימן על דבר כמו קריאת שם הילד עמנואל, והמופת הוא דבר מפליא עיני רואים, ויצויר שני הלשונות על דבר אחד, למשל מה שנתהפך המטה לנחש קוראהו אצל ישראל בשם אות ואצל פרעה בשם מופת, כי ישראל האמינו בה׳ ולא היה זה אצלם מופת רק אות שה׳ שלחו, ופרעה שלא האמין שיש יכולת ביד ה׳ לשנות טבעי הדברים קוראהו מופת, ולא היה אצלו אות כי לא קבל הדברים, וכן בהחזרת השמש אצל חזקיה אמר מה אות כי אעלה בית ה׳, ובד״ה אומר ששרי מלך בבל שאלו לדעת המופת אשר היה בארץ, ועתה ראיתי שכבר קדמני הרמב״ן פה בחלוק זה, וע״כ אמר בספרי נשא (סי׳ פו) אות הוא מופת ומופת הוא אות ר״ל שיצויר שיפול על דבר אחד בין לשון אות בין לשון מופת כפי כונת המדבר, אולם מ״ש פה שאות הוא בשמים ומופת הוא בארץ, מפני שזה רחוק שנביא השקר יחדש מופת בשמים, רק יצויר שיתן אות למשל שיאמר שלמחר יהיה גשם או לקוי איזה כוכב, שהוא ענין טבעי, והאות הוא מה שיאמר אותו קודם בואו, ולא יצויר שיעשה מופת רק בארץ כמו שהחרטומים הפכו גם הם מים לדם ומטה לתנין בלהטיהם [והגי׳ הנוספת בפנים הוא עפ״י הילקוט וכ״ה בס״א ברש״י, ויש עוד גרסות קשות להבין], ולפ״ז משמע שמפ׳ שהוא נביא שקר כריה״ג בסי׳ שאח״ז וס״ל כסברת ר״ע שא״א שיתן מופת בשמים רק שיצויר שיתן אות, וזה כמ״ש הרמב״ן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת כי בנפשות קצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות לא ידע האיש מאין יבא לו אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר ככה יהיה לעת״ל בדבר פלוני ויקראו לו הפילוסופים כהין ולא ידעו סבת הענין אך הדבר נתאמת לעיני רואים אולי הנפש בחדושה תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו, והאיש הזה יקרא נביא כי מתנבא הוא וע״כ יבא האות והמופת אשר יאמר עכ״ד וכבר נזכר כן בתשובות הרשב״א (סי׳ תקמח) על דברי נביא אוילא והאריך בכמה מעשיות מן הצופים הנקראים כהים שיראו חזיונות אמתיים, וגם בזמנינו תחדשו ענינים כאלה אם ע״י מלאכת המאגנעטיזמוס שקראום אותם רואה מלב וכן תעשה הטבע לפעמים בנפשות המוכנות לכך כנודע ממעשים רבים, ואכ״מ לבאר זה:
כי יקום בקרבך וגו׳: ענין פרשה זו בדרך כלל1 יש להבין לרבי עקיבא דמפרש בסנהדרין (צ,א) דמיירי בנביא אמת מתחילה ואח״כ שקר2, והאות והמופת היו בעת שהיה נביא אמת3, וא״כ האיך יפרש ״כי מנסה ה׳ אלהיכם אתכם וגו׳⁠ ⁠⁠״, איזה נסיון עשה הקב״ה4. וגם עיקר הפרשה היאך יצויר שיבא נביא לומר שרצון הקב״ה בכך מה שהזהיר בפירוש בעשרת הדברות על זה5. וגם מקרא ״אחרי ה׳ אלהיכם וגו׳⁠ ⁠⁠״ אינו ענין לכאן6. וכל המקרא כבר נאמר ונשנה7.
אלא הענין, דמיירי בעת מקרה איזה חולי או שאר פגע רע בעיר8, ובא הנביא להגיד דסגולת עבודת כוכבים פלונית להיות ניצל ממקרה זה9. ובזה תבואר הפרשה על נכון:
״נביא״ – שהיה נביא בהקיץ10. ״או חולם חלום״ – זו נבואה פחותה, כידוע.
ויש לבאר למאי פירש הכתוב ״או חולם חלום״, אם לענין שלא נשמע אליו, הרי ק״ו הוא מנביא בהקיץ. ונראה, שהוא לענין עונשו במיתה11, דהא דכתיב בפרשה הסמוכה במסית דבסקילה (פסוק י״א), אינו אלא מסית אחד או יחידים, אבל לא עיר12, והמסית את העיר אינו במיתה, אלא א״כ הודחו רוב העיר ע״פ שנים13, כדין עיר הנדחת14, אבל כל זמן שלא היה כדין עיר הנדחת (המסית) אינו במיתה, אלא א״כ היה נביא. והכי מבואר ברמב״ם הלכות עבודת כוכבים (ה,ב): המסית את רוב אנשי העיר הרי זה ׳מדיח׳, ואינו נקרא ׳מסית׳. היה זה שהדיח את רוב העיר נביא, מיתתו בסקילה15 וכו׳. פירוש, דוקא נביא ולא הדיוט, כמו שכתב הלחם משנה (שם), ולא כדמשמע מהכסף משנה16. ואשמעינן קרא דהוא הדין ״חולם חלום״ בכלל נביא17.
ונתן אליך אות או מופת: מכבר נתאמת לך שהוא נביא אמת על פי האות והמופת18. וההבדל בין ״אות״ ל״מופת״ נתבאר בפרשת שמות (ז,ט)19.
1. עיין בספרנו ׳פרשת שופטים׳ בסוגית ׳הנביא׳, שם הובהר כי ההבדל היסודי בין דרגת הנביא בפרשתנו ובין פרשת הנביא בפרשת שופטים, הוא, שכאן מדובר על הטפה לעבודה זרה שאין בכלל מה לבדוק כי מעיקרא דדינא פירכא, בעוד שם מדובר על נביא הקובע הוראת שעה (שלא במסגרת עבודה זרה) כמו אליהו בהר הכרמל (איסור שחוטי חוץ), כיצד יש לנהוג ולבחון אותו.
2. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, בכל אם יאמר לך נביא (מוחזק) ׳עבור על דברי תורה׳ – שמע לו, חוץ מעבודת כוכבים, שאפילו אם מעמיד לך החמה (כאות לנבואתו) – אל תשמע לו. תניא, רבי יוסי הגלילי אומר, הגיע תורה לסוף דעתה של עבודת כוכבים, לפיכך נתנה תורה ממשלה בה (רש״י: כלומר, אפילו תראה אותו נביא מושל ועושה כרצונו, דכתיב – פסוקנו – ״ונתן אליך אות או מופת״), שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע אל תשמע לו. (ולפי דעה זו מובן מאד המשך הפסוקים ״כי מנסה ה׳ אתכם וגו׳⁠ ⁠⁠״, וכפי שמפרש רש״י בסוף דבריו בפסוקנו, עיי״ש). תניא, אמר רבי עקיבא, חס ושלום שהקב״ה מעמיד את החמה לעוברי רצונו! אלא (כיצד הצליח הנביא לתת ״אות או מופת״), כגון חנניא בן עזור, שמתחילתו נביא אמת ולבסוף נביא שקר.
3. כך שהוי״ו ב״ונתן״ אינו וי״ו ההיפוך, כי אם וי״ו החיבור, כך ש״נתן״ הוא עבר פשוט במשמעות עבר מוקדם (כמו ״והאדם ידע את חוה אשתו״).
4. הרי כאשר נתן לנביא לעשות אות או מופת היה בחזקת נביא אמת, ולא היה ואין בזה משום ״מנסה... אתכם״. ועיין בספר ׳נחלת זאב׳ על-אתר שיישב את קושיית רבינו.
5. [לא קושיא אלימתא למי שמכיר את תולדות עם ישראל לדורותיו!]. כל זה קשה על דעת חז״ל שהאיש הזה מתנבא בשם ה׳ שיעבדו ע״ז, אך עיין ברמב״ן שפירש ע״ד הפשט שהוא בא בשם הע״ז לומר שיעבדו אותה.
6. שהרי הנביא אומר כי מה שהוא מצוה הוא במסגרת ה׳הליכה בדרך ה׳⁠ ⁠׳.
7. לעיל ו,יג. י,יב. י,כ. יא,כב. [אי משום הא – לא איריא, כי מצינו כדבר הזה גם בחומשים הראשונים ובפרט בחומש משנה תורה. אלא קושיא זאת רק חזיא לאיצטרופי לקראת ביאורו המחודש של רבינו].
8. מגפה גדולה בעיר.
9. ואין מדובר כלל וכלל על הטפה לעבודה זרה כדרך בחיים. ועיין רבינו להלן פסוק י״א שכתב על פסוקנו ׳אינו דרך תמים תהיה וגו׳ אשר ציוה הקב״ה׳.
10. לעומת ״חולם חלום״. אולם קשה להלום את פירוש רבינו, באשר דרגת ׳בהקיץ׳ היתה רק אצל (א) משה (ב) בלעם (ג) עם ישראל במעמד הר סיני בשני דברות הראשונים, וצריך עיון. אולם יש לציין כי כך מצינו בראב״ע, וז״ל: ״נביא״ – שיאמר כי בהקיץ דיבר ה׳ או שלוחו עמו, או בחלום. וכן ברמב״ן: שיאמר הוא, ה׳ דיבר עמי בהקיץ ואני נביאו...
11. כמבואר מיד על ידי רבינו בעקבות הרמב״ם.
12. רמב״ם הלכות עבודת כוכבים (ה,א): המסית אחד מישראל, בין איש בין אשה הרי זה נסקל... בין שהיה המוסת יחיד איש או אשה או יחידים מיתתו בסקילה.
13. שני מסיתים (ודוקא רוב בני העיר הוסתו).
14. להלן פסוק י״ד (״יצאו אנשים״ – ומיעוט רבים שנים, סנהדרין קיא,ב), ושם כתיב בפירוש ״את יושבי העיר״.
15. המשך: והנדחים הרי הן כיחידים, ואינם כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים.
16. ׳אף על פי שהיה נביא זה שהדיח את רוב העיר׳, משמע – ק״ו אילו היה הדיוט.
17. אע״פ שהוא בדרגה פחותה ממנו, והוה אמינא שיהיה לו דין מדיח ולא מסית.
18. כפי שכתב רבינו לעיל.
19. על הפסוק ״כי ידבר אלכם פרעה לאמר תנו לכם מופת״. והרמב״ן האריך כאן על-אתר בביאור המושג ״מופת״, וההפרש בינו לבין המושג ״אות״.
כי יקום – ״קום ב...⁠״ משמש בהוראה של הופעת נביא גם בשאר מקומות (דברים ל״ד:י׳).
בקרבך – להלן י״ח:ט״ו הבטיחה התורה: ״נביא מקרבך... יקים וגו׳⁠ ⁠⁠״, על כן מדברת גם כאן התורה על נביא כזה שהוא קם ״בקרבך״.
נביא – לדברי רבי עקיבא (בספרי ובסנהדרין צ׳.) מדבר הכתוב בנביא אמת מעיקרו שנחמץ. ״אמר רבי עקיבא חס ושלום שמעמיד הקדוש ברוך הוא חמה ולבנה ומזלות לעובדי עבודה זרה הא אינו מדבר אלא במי שהיו נביאי אמת בתחילה וחזרו להיות נביאי השקר כחנניה בן עזור״ (ירמיהו כ״ח).
לר׳ עקיבא אין אפשרות שנביא שקר יעשה אות או מופת (לדעה אחת אצל הראב״ע, הנביא שמע את ה״אות והמופת״ מנביא אחר, שהא נביא אמת. והוא מגנב דברים). ואילו דעתו של רבי יוסי הגלילי היא, שלפעמים השי״ת נותן ממשלה לנביאי השקר אפילו להעמיד את החמה.
הרמב״ן לפשוטו של מקרא מפרש, שהכתוב מכנהו נביא על פי עצמו בעוד שבאמת אין הוא נביא. הרמב״ן מוסיף עוד ״ויתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת, כי בנפשות קצת האנשים כח נבואי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש מאין יבוא לו, אבל יתבודד ותבוא בו רוח לאמר ככה יהיה לעתיד לבוא בדבר פלוני, ויקראו לו הפילוסופים כהין (״כהנא״ בערבית — הגד עתידות), ולא ידעו סיבת הענין, אך הדבר נתאמת לעיני רואים... והאיש הזה יקרא נביא, כי מתנבא הוא, ועל כן יבוא האות והמופת אשר יאמר״. אין להסתפק בדבר אחרי עדותו של הרמב״ן זכרונו לברכה. מפשוטו של מקרא, יש לדייק, כי התורה מתחשבת באפשרות שנביא שקר יגיד עתידות בצורה על⁠־טבעית, שכן לאחר זאת מטעים הכתוב מפני מה נתן השי״ת לאותו נביא את האפשרות לכך.
או חולם חלום – בבמדבר י״ב:ו׳ נאמר, כי השי״ת מתגלה לנביא במראה או מדבר עמו בחלום; על כן מזכיר הכתוב גם כאן ״נביא או חולם חלום״. חולם חלום הוא בעל דרגה נבואית נמוכה (השוה ״מורה נבוכים״ להרמב״ם חלק ב מא ומה).
ונתן אליך אות או מופת – כיון שאחרי כן (בפסוק ג׳) נאמר: ״ובא האות והמופת אשר דבר אליך״, אם כן ״ונתן״ אין פירושו שהוא עושה נס (כמו ו׳:כ״ב), אלא שהוא קובע דבר העתיד לבא (השוה מלכים א י״ג:ג׳).
אות או מופת – בספרי מבואר, כי ״אות״ הוא בשמים ו״מופת״ בארץ. הרמב״ן מפרש כי אות הוא דבר שיאמר להם מתחילה שלהבא יהיה האות הזה, ובוא האות הוא סימן לאמיתות הנביא, אבל מופת הוא דבר מחודש שיעלה לפנינו בשינוי טבעו של עולם, למשל הפיכת מטה לנחש. אבל לפירושו אינו מתיישב המשך המקרא: ״ובא האות והמופת״. על כן נראה, כי פשוטו של מקרא הוא כמו שמבואר בספרי במדבר (פרשה כ״ג): ״אות הוא מופת ומופת הוא אות אלא שדברה תורה שתי לשונות״. הראב״ע מביא ראיה כי מופת (משורש אפת, שהוראתה לפנות) פירושו גם כן אות וסימן, מן המקרא ישעיהו ה׳:י״ח ולהלן כ״ח:מ״ו.
בקרבך נביא וכו׳ – בספרי בקרבך לרבות האשה. פירוש שאף אשה תוכל להיות נביאה, דדוקא אם מדברת לעבוד ע״ז לא תשמע אליה, הא לעבור לפי שעה בשאר מצות תשמע אליה, כן הוא פירוש הספרי, ויליף בקרבך גז״ש מהך דכתיב בשופטים י״ז כי ימצא בקרבך כו׳ איש או אשה כו׳ וילך ויעבוד כו׳, כן הכא בקרבך מרבה אשה, אבל גר ועבד לא מצי לרבות דכתיב נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה׳ ומאחיך ממעט גר ועבד. ולקמן בפסקא צ״ג דריש נעשתה התועבה כו׳ בקרבך לרבות גרים ועבדים משוחררים [לפי גרסת הגר״א], שאם הדיחו ג״כ נעשית עיר הנדחת, דלרבות נשים לא מצי דריש, דהא כתיב בהדיא אנשים למעט נשים. אבל קשה, הא צריך שיהיה מאותו שבט כדאיתא בסנהדרין, ולא ידעתי איך לפרש, זולת שנאמר דאם הם נדוחים גם הם נידונין בסייף, וזה מגז״ש דכתיב לקמן פרשת תבוא ושמחת בכל הטוב כו׳ והגר אשר בקרבך יעו״ש, ויליף בקרבך בקרבך גז״ש, וכן דרכו כמוש״פ בכ״מ. ויעוי׳ בספרי אור שמח הל׳ עו״ג מש״כ בזה, וגם לפי גירסתו אמת נכון, פירוש שהגרים ועבדים עלולים לחזור לסורם לחטוא בעו״ג. וזה נכון הדבר.
ספרי פסקא פ״ד. או אל חולם החלום ההוא ולא חשוד למפריע, ופירש הגר״א דהנבואות שנבא קודם שנבא לעבוד ע״ז תשמע אליו שאינו נעשה חשוד למפריע, דכאן מיירי במי שהיה קודם מוחזק לנביא אמת כחנניה בן עזור. וצ״ע מדוע לא ילפינין מכאן חזקה מן התורה אע״ג דאתרעי, כמו הכא שהשתא נביא שקר הוא, ובתוספתא יליף חזקה ממה שאינו יוצא הרוצח עד מות הכה״ג ומוקמינין הכה״ג על חזקתו שהוא קיים, וצ״ע מאי ראיה דהא אינו רשאי ולהחמיר, וצ״ל מדהותרה דמו של הרוצח להגואל הדם אעפ״י שאינו יודע אם הכה״ג חי באותו שעה, דמוקמינין על חזקתו שהכה״ג קיים, אבל כ״ז היכא דלא איתרעי, אבל היכא דאיתרעי לא ידעינין, ומכאן הלא נוכל למילף לחזקה היכא דאתרעי וכפי הנראה שאף אם אמר קודם לעבור על אחת ממצות האמורות בתורה להתיר לפי שעה, כמו אליהו בהר הכרמל ואח״כ אמר נבואת שקר ג״כ נשמע אל דבריו הקודמים, ובזה הא הוי תרתי לריעותא, חדא הרי משקר, ועוד דמוקמינין דבר האסור על חזקתו שהוא לא הותר, וצ״ע. ועיין טורי אבן מגילה פ״ג דף כ״ד ד״ה אף בלבנים לא יעבור יעו״ש, ועיין חולין דף יו״ד ע״ב, אולי רב אחא בר יעקב יליף מכאן דאזלינן בתר חזקה, ועיין תוס׳ שם ד״ה ודילמא כו׳, ודו״ק בכ״ז, ויעוי׳ תוספתא בכורות פרק ג׳.
ונתן אליך אות – בנביא אתה מבקש אות ואי אתה מבקש אות בתורה דכתיב בה (ר״פ שופטים) על פי התורה אשר יורוך.⁠1 (ירושלמי ברכות פ״א ה״ד)
1. ר״ל בהוראת ב״ד אין אתה רשאי לבקש אות ומופת שכך הדין, אלא אתה מחויב לשמוע להוראת ב״ד, והיינו טעמא משום שהנביא בא לחדש דבר משא״כ ב״ד באים רק להורות הוראה ע״פ התורה הקבועה וקיימת. וע״ע בפ׳ שופטים בפסוק הנזכר באה דרשה זו יותר ברחבה, וע״ע בדרשה הבאה בענין נביא ונביאותיו.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גמזרחיצרור המורגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144