לא תתנו גדידה וכו׳. פירוש, אף על גב שהלשון הוא התפעל, ורש״י סבירא ליה שאין חילוק בין לשון נפעל והתפעל, כמו שפירש בפרשת חיי שרה (בראשית כד, סה) אצל ״ותתכס״, עיין שם, מכל מקום צריך לפרש ׳לא תתנו גדידה׳ בלשון פועל. כי אין לפרש כמו שאר לשון התפעל, כי כל אזהרה הוא אזהרה על הפועל שלא יעשה, וההתפעל אינו פועל, רק מקבל הפעולה, ולא יבוא בזה אזהרה, לכך צריך לפרש כאן כמו פעל, לפרש ׳לא תתנו גדידה וכו׳׳:
וקשיא, דבפרק קמא דיבמות (יד.) דרשו רז״ל הך ״לא תתגודדו״ לבית דין בעיר אחת, חציים מורים כדברי בית הלל, וחצים כדברי בית שמאי. ומה שפירש הרא״ם שאינו אלא דרשא בעלמא, זה אינו, כי דרשה גמורה מן התורה הוא. אבל נראה, כי רז״ל בודאי תרווייהו מהך קרא נפקא; דמדשני בהך לישנא וכתב בלשון ״לא תתגודדו״, ואילו בכהנים כתיב (ויקרא כא, ה) ״לא ישרטו שרטת״, אף על גב דגדידה ושריטה אחת הוא, כדאיתא בפרק אלו הן הלוקין (מכות ריש כא.), ולמה כתב בישראל גדידה, ללמוד גם כן על דבר זה, דלא יעשו אגודות אגודות. ולהא בלחוד לא אתיא, דודאי פשטיה דקרא דומיא ד״לא תשימו קרחה״ קאמר
:ובפרק קמא דיבמות (יג ע״ב) יליף מהכא, דקאמר התם האי ״לא תתגודדו״ לגופיה הוא דאתא. ומתרץ, אם כן לכתוב ׳לא תגודדו׳, מאי ״לא תתגודדו״ שמע מינה להכי הוא דאתא. ואימא כולה להכי הוא דאתא, אם כן לכתוב קרא ׳לא תגודו׳, מאי ״תתגודדו״, שמע מינה תרתי, עד כאן. והיינו אליבא דמאן דאמר דגדידה הוא בכלי ולא ביד, ויש חילוק בין גדידה ושריטה, כדמפרש התם. אף על גב דהלכה היא כדמוכח התם דגדידה בין ביד ובין בכלי, מכל מקום מקשה התם (יבמות יג ע״ב) אליבא דמאן דאמר כי יש חילוק בין גדידה ובין שריטה, ולדידיה לא נוכל ללמוד מן ״לא ישרטו״, דהא חילוק יש בין גדידה ובין שריטה. ומסיק התם דהוי למכתב ׳לא תגודו׳. והיינו כמו שדקדק רש״י למעלה, דלא שייך לשון ״תתגודדו״ לשון התפעל, דהא האזהרה הוא על הפועל, לא ההתפעל. ומשום כך הוצרך לישב הלשון ׳לא תתנו גדידה׳. אבל אי אתי להך דרשה ׳לא יעשו אגודות אגודות׳, שייך ״תתגודדו״, משום דהאי חילוק שמחולקין בתי דינין, אלו מורים כבית הלל, ואלו כבית שמאי, אינו פועל, אלא הוא נעשה מעצמו. ולפיכך כתב ״לא תתגודדו״, דשייך ביה שפיר בענין זה מה שמתחלקין ונעשים אגודות אגודות, דהאי נעשים אגודות הוא קבלת הפעולה בלשון התפעל. ודקדוק נכון הוא זה, ולא הוי אסמכתא גם כן כלל, והוא בלאו גמור:
ואם תאמר, מאי ענין זה לזה – שלא יעשו אגודות, ולא יתגודדו. ולא תמצא בתורה כך, שני דברים דלא שייכי בהדדי. ויראה שאין זה קשיא, דודאי שייכי שפיר יחד, שכמו שהגדידה מחלק גוף האדם – עד שאין בשרו אחד ושוה, כך כשנחלק הבית דין שהוא בעיר אחת, חציים מורים כבית הלל, וחציים כבית שמאי, כאילו גופו של אדם מחולק. והוציאו רז״ל מדרש זה כפי חכמתם וכפי הבנתם מלשון ״תתגודדו״, דלא הוי למכתב בזה הלשון, כדלעיל, אלא לכך כתב ״לא תתגודדו״, מפני שבא להזהיר גם כן על זה הענין
:והקשה הרמב״ן, מה שפירש רש״י הטעם שאמר שאתם בנים לה׳ אלקיכם – לא תתגודדו כדי שתראו נאה, אם כן אפילו שלא על מת יהיה אסור. ונראה לומר, שהתורה לא דברה רק מה שדרך לעשות, והוא נקרא מעשה, ולפיכך אסרה תורה. אבל שלא על מת, שאין דרך לעשות, והעושה אותו בטל דעתו, לא הזהירה עליו. כך יש לפרש לפירוש רש״י (כ״ה ברא״ם):
אבל נראה כי האיסור הוא מפני כי ישראל הם מציאות אמיתי, שהרי הם עלולים מן השם יתברך, ונקראים בשביל כך ״בנים״ למקום, שהם נמצאים מאתו בעצם ובראשונה. ודבר זה אין כאן מקום להאריך, כי נתבאר במקום אחר. ולפיכך אמר שלא יתגודדו על מת לעשות השחתה בהם, כי השחתה [הוא] לדבר שאין לו מציאות אמיתי, אבל לישראל – שהם נקראים בנים – לא שייך זה
:ועוד יש לך להבין, שהשם יתברך הוא אחד (לעיל ו, ד), ומפני שהוא אחד אין מדותיו דין גמור, שהרי יש בו רחמים ודין. ואם היה מדותיו דין גמור, היה חס ושלום השם יתברך נוטה לגמרי למדה אחת, ואינו כלול מרחמים ודין, ואם כן יש כאן שניות. וזה שמשחית נפשו על מת מפני [ש]⁠השם עושה בו דין ועושה השחתה לגמרי, וכאילו כל מדותיו הוא דין גמור, ואין כאן רחמים, ולפיכך הוא משחית נפשו לגמרי על זה. לכך היה דרכם של בעלי עובדי עבודה זרה שהיו מתגודדים בחרבות, שהיו סבורים להוציא מחשבתם, שהיו אומרים שהעבודה זרה אין בו אחדות, והיא נוטה לדין גמור. וכאשר יתגודדו בחרבות לעשות בהם דין גמור, אז יוציאו מחשבתם לפועל. אבל אם עשה שלא על מת פטור, שהרי לא נעשה דין בו – שיאמר שכל מעשיו דין גמור. ומזה הטעם אסרה תורה בית דין בעיר אחת – פלג מורים כבית שמאי ופלג כבית הלל, שהרי ״המשפט לאלקים״ (לעיל א, יז), ונראה כאן חס ושלום שניות, ולכך צריך שיהיה הבית דין אינו מחולק. וזהו שאמר הכתוב ״בנים אתם לה׳ אלקיכם״, ואם יהיה בכם שום שניות וחילוק, כאילו היה חס ושלום בו, כי העלול מורה על העלה
:ופירוש הראשון יותר פשוט, כי מפני שהם בנים אל השם יתברך, מציאותם מציאות אמיתי, לכך אין השחתה בהם. וזהו גם כן טעם שלא יהיה הבית דין מחולק, כי כל חילוק הוא השחתה, וישראל – במה שהם בנים אל השם יתברך – אין ראוי זה בהם. ופירוש פשוט מאוד הוא דבר זה:

לעשות כל הראש כבין העינים. כבר פירשנו למעלה בפרשת אמור (ויקרא פכ״א אות ט), ותמצא מפורש, ואין צריך לכפול הדברים: