×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(כג) וְאָכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י׀ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר⁠־יִבְחַר֮ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ תִּירֹשְׁךָ֣א וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת⁠־יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כׇּל⁠־הַיָּמִֽים׃
You shall eat before Hashem your God, in the place which He shall choose to cause His name to dwell there, the tithe of your grain, of your new wine, and of your oil, and the firstborn of your herd and of your flock, that you may learn to fear Hashem your God always.
א. תִּירֹשְׁךָ֣ =ל1?,ש,ש1,ו,ל3,ל9 (אין געיה) וכך במג״ה; והשוו את הנתונים לעיל ז,יג; יב,יז; ולהלן יח,ד (לעומת יא,יד).
• ל=תִּֽירֹשְׁךָ֣ (געיה באות תי״ו); וראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח.
• ק3=תִּירֹֽשְׁךָ֣ (געיה באות רי״ש) וכמו כן בדפוסים וקורן
מוני המצוותספרי דבריםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא קו]
ואכלת לפני ה׳ אלהיך במקום אשר יבחר – רבי יוסי אומר שלשה דברים משום שלשה זקנים:
רבי עקיבה אומר יכול יהא אדם מעלה בכורות מחוצה לארץ לארץ תלמוד לומר ואכלת לפני ה׳ אלהיך במקום אשר יבחר, ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכורות מחוצה לארץ שאי אתה מביא מעשר דגן אין אתה מביא בכורות.
שמעון בן זומא אומר יכול כשם שנתנה תורה מחיצה בין קדשי קדשים לקדשים קלים כך נתנה תורה מחיצה בין בכור למעשר שני ודין הוא בכור טעון הבאת מקום ומעשר שני טעון הבאת מקום מה בכור אין נאכל אלא לפנים מן החומה אף מעשר שני לא יהא נאכל אלא לפנים מן החומה מה לבכור מיעט מקום אכילתו שכן מיעט זמן אכילתו תאמר במעשר שני שריבה זמן אכילתו הואיל וריבה זמן אכילתו ירבה מקום אכילתו תלמוד לומר ואכלת לפני ה׳ אלהיך במקום אשר יבחר מה בכור אין נאכל אלא לפנים מן החומה אף מעשר שני לא יהא נאכל אלא לפנים מן החומה.
רבי ישמעאל אומר יכול יהא אדם מעלה מעשר שני לירושלם בזמן הזה ואוכלו ודין הוא בכור טעון הבאת מקום ומעשר שני טעון הבאת מקום מה בכור אין נאכל אלא בפני הבית אף מעשר שני לא יהא נאכל אלא בפני הבית לא אם אמרת בבכור שיש ממנו דמים ואמורים למזבח תאמר במעשר שני שאין ממנו דמים ואמורים למזבח בכורים יוכיחו שאין מהם דמים ואמורים למזבח ואין נאכלים אלא בפני הבית לא אם אמרת בבכורים שטעונים הנחה לפני המזבח תאמר במעשר שני שאין טעון הנחה לפני המזבח תלמוד לומר ואכלת לפני ה׳ אלהיך במקום אשר יבחר, מקיש אכילת בכור למעשר שני מה בכור אין נאכל אלא בפני הבית אף מעשר שני לא יהא נאכל אלא בפני הבית.
אחרים אומרים יכול בכור שעבר זמנו משנה לחברתה יהא פסול כפסולי המוקדשים תלמוד לומר ואכלת לפני ה׳ אלהיך אם ללמד על הבכור שנאכל לפנים מן החומה אין צריך שהרי כבר נאמר (דברים ט״ו:כ׳) לפני ה׳ אלהיך תאכלנו אם ללמד על מעשר שני שנאכל לפנים מן החומה אין צריך שהרי כבר נאמר (שם י״ב:י״ז) לא תוכל לאכל בשעריך אם כן למה נאמר ואכלת לפני ה׳ אלהיך מקיש בכור למעשר שני מה מעשר שני נאכל משנה לחברתה אף בכור נאכל משנה לחברתה.
למען תלמד ליראה את ה׳ אלהיך – מגיד שהמעשר מביא את האדם לידי תלמוד תורה. כל הימים, בין בארץ בין בחוצה לארץ.
סליק פיסקא
[Piska 106]
"And you shall eat before the Lord your G-d, etc.⁠" R. Yossi says three things in the name of three elders:
R. Akiva says: I might think that one brings firstlings from outside of Eretz Yisrael to the land (to be sacrificed); it is, therefore, written (Ibid.) "And you shall eat before the Lord your G-d, in the place that He shall choose to repose His name there the tithe of your corn … and the firstlings.⁠" From the place whence you bring the corn tithe (i.e., Eretz Yisrael) you bring firstlings. From outside Eretz Yisrael, whence you do not bring the corn tithe, you do not bring firstlings.
Shimon b. Azzai says: I might think that just as the Torah prescribed a partition between (the eating of) holy of holies, (these being eaten within the curtains) and (the eating of) lower-order offerings, (these being eaten within the wall of Jerusalem), so, it prescribed a partition between (the eating of) a firstling and (the eating of) second-tithe. But it follows (otherwise), viz.: A firstling requires "bringing to the place" and the tithe requires "bringing to the place.⁠" Just as a firstling is eaten only within the wall, so, second-tithe is eaten only within the wall. — (No, this may be refuted, viz.:) Why was the space of eating a firstling limited? Because the time for its eating was limited (— two days and one night). But, as to second-tithe, whose eating time was expanded (— up to three years), say that since its eating time was expanded, its eating space should likewise be expanded! It is, therefore, written "And you shall eat it before the Lord your G-d in the place that He shall choose, etc.⁠" Just as a firstling is eaten only within the wall, so, second-tithe.
R. Yishmael says: I might think that nowadays one should bring up second-tithe (to Jerusalem) and eat it (there). But it follows (otherwise), viz.: A firstling requires "bringing to the place,⁠" and the tithe requires "bringing to the place.⁠" Just as a firstling is eaten only in the presence of the Temple, so, second-tithe is eaten only in the presence of the Temple. — (No, this may be refuted, viz.:) This may be true of a firstling, which requires blood and devoted portions for the altar — as opposed to second-tithe, which does not require these things. — This is refuted by bikkurim (first-fruits), which, though they do not require blood and devoted portions for the altar, they are eaten only in the presence of the Temple — No, (this may be refuted), viz.: This may be true of bikkurim, which require placing before the altar — as opposed to second-tithe, which does not require this! — It must, therefore, be written "And you shall eat before the Lord your G-d, in the place that He shall choose to repose His name there, the tithe of your corn … and the firstlings, etc.⁠" Second-tithe is being compared to firstlings. Just as firstlings are eaten only in the presence of the Temple, so, second-tithe is eaten only in the presence of the Temple.
Others say: I might think that if a firstling passed its time (for sacrifice) from one year to the next it would be invalidated as are the (other) offerings (in such an instance); it is, therefore, written "And you shall eat … the tithe … and the firstlings.⁠" A firstling is being compared to second-tithe, viz.: Just as second-tithe is eaten from one year to the next, so, a firstling.
"so that you learn to fear the Lord your G-d": We are hereby taught that the act leads to fear. "all of the days": both weekdays and Sabbath.
[End of Piska]
וְתֵיכוֹל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דְּיִתְרְעֵי לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵיהּ תַּמָּן מַעְשַׂר עֲבוּרָךְ חַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ וּבְכוֹרֵי תוֹרָךְ וְעָנָךְ בְּדִיל דְּתֵילַף לְמִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ כָּל יוֹמַיָּא.
and before the Lord your God in the place which He will choose to make His Shekinah dwell there, you shalt eat the tithe of your corn, wine, and oil, and the firstlings of your herd and flock, that you may learn to fear before the Lord your God all days.
ותאכלון קדם י״י אלהכון באתרה די יתרעי למשרי יקר שכינתיה תמן מעשר תניין עבוריכון חמרכון ומשחכון ובכורי⁠[י] תוריכון ודעניכוןא מן בגלל דתלפון למדחל מן קדם י״י אלהכון כל יומיא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ודעניכון״) גם נוסח חילופי: ״ועדרי עני׳⁠ ⁠⁠״.
ותיכלון מעשרא תיניינא קדם י״י אלקכון באתר⁠(ע)⁠א דיתרעי לאשראה שכינתיה תמן מעשר עיבורכון חמרכון ומישחכון וכן ביכורי תוריכון ועניכון מן בגלל דתילפון למדחל מן קדם י״י אלקכון כל יומיא.
And the second tithe you shall eat before the Lord your God in the place which He will choose to make His Shekinah to dwell there; the tenths of your corn, your vines, and your oil, and likewise the firstlings of your oxen and sheep, that you may learn to fear the Lord your God all the days.
וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי י״י אֱלֹהֶיךָ בְּמָקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעֲשַׂר דְּגָנְךָ – אִם תְּעַשֵּׂר, דְּגָנְךָ. וְאִם לָאו, דְּגָנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְּגָנִי בְּעִתּוֹ (הושע ב׳:י״א). אִם זְכִיתֶם, תִּירוֹשְׁךָ. וְאִם לָאו, תִּירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ (שם). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי אָמַרְתִּי לְךָ, שֶׁתְּהֵא מוֹצִיא מַעֲשְׂרוֹתֶיךָ מִן הַמֻּבְחָר. הָא כֵּיצַד. בָּא בֶּן לֵוִי אֶצְלְךָ, אִם נָתַתָּ לוֹ מַעֲשֵׂר מִן הַמֻּבְחָר, אֲנִי נוֹתֵן לְךָ מִן הַמֻּבְחָר, שֶׁנֶּאֱמַר: יִפְתַּח י״י לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב (דברים כ״ח:י״ב). וְאִם נָתַתָּ לוֹ מִן הַחִפּוּרִיּוֹת מִן הַקִּטְנִיּוֹת, יֵשׁ לִי לִתֵּן לְךָ כְּמוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יִתֵּן י״י אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר (דברים כ״ח:כ״ד).
(Deut. 14:23:) “Then in the presence of the Lord your God, in the place where he shall choose to have His name dwell, you shall consume the tithes of your grain, [your new wine].” If you tithe, [it is] your grain. But if not, [it is] My grain, according to what is stated (in Hos. 2:11), “Therefore I will take back My grain in its time.” If you merit it [it is] your new wine. But if not, [it is] My new wine, [according to what is stated (ibid., cont.),] “and My new wine in its season.” Resh Laqesh said, “The Holy One, blessed be He, said, ‘I have told you to take your tithes from the choicest part. How so? When a Levite comes to you, if you give him a tithe from the choicest part, I will [also] give to you from the choicest part.’” Thus it is stated (in Deut. 28:12), “The Lord will open for you His finest storehouse.” But if you have given him some sword grass and some pulse, I have a right to give you something similar. Thus it is stated (in Deut. 28:24), “The Lord will make the rainfall of your land powder and dust.”

רמז תתצז

וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ – אִם זְכִיתֶם, דְּגָנְךָ, וְאִם לָאו, דְּגָנִי כְּמָה דְאַתְּ אָמַר ״וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ״. אִם זְכִיתֶם, תִּירֹשְׁךָ, וְאִם לֹא, תִּירוֹשִׁי כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (לָקַחְתִי) (שם) ״וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ״. אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָרוּךְ הוּא, אֲנִי אָמַרְתִּי לָכֶם שֶׁתִּהְיוּ מוֹצִיאִין מַעַשְׂרוֹתֵיכֶם מִן הַמֻּבְחָר, כֵּיצַד, בָּא בֶן לֵוִי אֶצְלְךָ אִם נָתַתָּ לוֹ מִן הַמֻּבְחָר אַף אֲנִי יֵשׁ לִי לִתֵּן לְךָ מִן הַמֻּבְחָר ״יִפְתַּח ה׳ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב״, וְאִם נָתַתָּ לוֹ מִן הַחֲפוּרִיּוֹת וּמִן הַקִּטְנִיּוֹת אַף אֲנִי יֵשׁ לִי לִתֵּן לְךָ מִן הַחֲפוּרִיּוֹת וּמִן הַקִּטְנִיּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (שם, כד) ״יִתֵּן ה׳ אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר״.
מִנַּיִן לִשְׁתִיָּה שֶׁהִיא בִּכְלַל אֲכִילָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ (כָּתוּב בֶּרֶמֶז תקע״ז).
וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ – מַקִּישׁ בְּכוֹר לְמַעֲשֵׂר, מַה מַּעֲשֵׂר אֵינוֹ נִפְסָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּהּ אַף בְּכוֹר אֵינוֹ נִפְסָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּהּ.
תַּנְיָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה זְקֵנִים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יָכוֹל יַעֲלֶה אָדָם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִירוּשָׁלַיִם בַּזְּמַן הַזֶּה וְיֹאכְלֶנּוּ, וְדִין הוּא, בְּכוֹר טָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי טָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם, מַה בְּכוֹר אֵינוֹ אֶלָּא בִפְנֵי הַבַּיִת אַף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵינוֹ אֶלָּא בִפְנֵי הַבַּיִת. אִיכָּא לְמִיפְרָךְ, מַה לִּבְכוֹר, שֶׁכֵּן טָעוּן מַתַּן דָּמִים וְאֵמוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ. בִּכּוּרִים יוֹכִיחוּ. מַה לְּבִכּוּרִים, שֶׁכֵּן טְעוּנִים הַנָּחָה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, מַקִּישׁ מַעֲשֵׂר לְבְכוֹר, מַה בְּכוֹר אֵינוֹ אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת אַף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵינוֹ אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. גַּבֵּי בִכּוּרִים הַנָּחָה אִין, קְרָיָה לָא, מַאי טַעֲמָא, לָאו מִשּׁוּם דִּקְרָיָה לָא מְעַכְּבָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי, נְהִי דְעִכּוּבֵי לָא מְעַכְּבָא, מִצְוָה מִי לֵיכָּא. וְנֵימָא מִצְוָה וְלִפְרוּךְ מַה לְּבִכּוּרִים שֶׁכֵּן טְעוּנִין הַנָּחָה לְעַכֵּב וּקְרָיָה לְמִצְוָה. אֶלָּא אֲמַר רַב אָשֵׁי, כֵּיוָן דְּאִיכָּא בִכּוּרֵי הַגֵּר דְּבָעֵי לְמֵימַר (להלן כ״ו:ג׳) ״אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ״. וְלָא מָצֵי אֲמַר לָא פְסִיקָא לֵיהּ. וְנֶהְדַּר דִּינָא וְנֵיתִי בְּמַה הַצַּד. מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ מַה לְּהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶם שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶן צַד מִזְבֵּחַ. וּמַאי קָסְבַר, אִי קָסְבַר קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא, [אֲפִלּוּ בְּכוֹר נַמֵּי, אִי קָסְבַר קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא, אֲפִלּוּ בְּכוֹר נַמִּי תִּבָּעֵי. אֲמַר רָבִינָא, לְעוֹלָם קָסְבַר קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא], וְהָכָא בִּבְכוֹר שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ קֹדֶם חֻרְבַּן הַבַּיִת וְחָרֵב הַבַּיִת וַעֲדַיִן בְּשָׂרוֹ קַיָּם, וְאִ(י)⁠תְּקַשׁ בְּשָׂרוֹ לְדָמוֹ מַה דָּמוֹ בַּמִּזְבֵּחַ אַף בְּשָׂרוֹ בַּמִּזְבֵּחַ, וְאִ(י)⁠תְּקַשׁ מַעֲשֵׂר לִבְכוֹר. וְכִי דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶקֵּשׁ חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּהֶקֵּשׁ. מַעְשַׂר דָּגָן חֻלִּין הוּא. הָנִיחָא לְמַאן דַּאֲמַר בָּתַר לָמֵד אָזְלִינַן, אֶלָּא לְמַאן דַּאֲמַר בְּתַר מְלַמֵּד אָזְלִינַן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר. בָּשָׂר וָדָם חֲדָא מִלְּתָא הִיא.
וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ – רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה זְקֵנִים. {א} רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָכוֹל יְהֵא אָדָם מַעֲלֶה בְכוֹרוֹת מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר״. מִמָּקוֹם שֶׁאַתָּה מֵבִיא מַעְשַׂר דָּגָן אַתָּה מֵבִיא בְכוֹרוֹת, מִחוּצָה לָאָרָץ שֶׁאִי אַתָּה מֵבִיא מַעְשַׂר דָּגָן אִי אַתָּה מֵבִיא בְּכוֹרוֹת. {ב} שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁנָּתְנָה תוֹרָה מְחִיצָה בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים לְקָדָשִׁים קַלִּים כָּךְ נָתְנָה תוֹרָה מְחִיצָה בֵּין בְּכוֹר לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְדִין הוּא, בְּכוֹר טָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי טָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם, מַה בְּכוֹר אֵין נֶאֱכָל אֶלָּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה אַף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לֹא יְהֵא נֶאֱכָל אֶלָּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה. מַה לִּבְכוֹר, שֶׁכֵּן מִעֵט מְקוֹם אֲכִילָתוֹ, שֶׁכֵּן מִעֵט זְמַן אֲכִילָתוֹ, תֹּאמַר בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁרִבָּה זְמַן אֲכִילָתוֹ יְרַבֶּה מְקוֹם אֲכִילָתוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ וְגוֹ׳, מַה בְּכוֹר אֵין נֶאֱכָל אֶלָּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה אַף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לֹא נֶאֱכָל אֶלָּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה. {ג} רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יָכוֹל יְהֵא אָדָם מַעֲלֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי כוּ׳ (כדלעיל).
אֲחֵרִים אוֹמְרִים, יָכוֹל בְּכוֹר שֶׁעָבַר זְמַנּוֹ מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּהּ יְהֵא פָסוּל כִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ וְגוֹ׳, אִם לְלַמֵּד עַל הַבְּכוֹר שֶׁנֶּאֱכָל לִפְנִים מִן הַחוֹמָה אֵין צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר (להלן ט״ו:כ׳) ״לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ״, וְאִם לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנֶּאֱכָל לִפְנִי מִן הַחוֹמָה אֵין צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳, מַקִּישׁ בְּכוֹר לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי מַה מַּעֲשֵׂר שֵׁנִי נֶאֱכָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּהּ אַף בְּכוֹר נֶאֱכָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּהּ. לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ. מַגִּיד שֶׁהַמַּעֲשֵׂר מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי תַלְמוּד תּוֹרָה. כָּל הַיָּמִים. בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
רַבִּי יַנַּאי הֲוָה לֵיהּ הַהוּא אָרִיסָא דַּהֲוָה מַיְתִי לֵיהּ כַּנְּתָא דְפֵירֵי כָל מַעֲלֵי שַׁבָּתָא. יוֹמָא חָד נְגַה לֵיהּ וְלָא אֲתָא, שְׁקַל עַשֵּׂר מִפֵּירֵי דְבֵיתֵיהּ עָלַיְהוּ. אֲתָא לְקָמֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא. אֲמַר לֵיהּ, שַׁפִּיר עֲבַדְתְּ, דְּתַנְיָא לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאְה אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים, אֵלּוּ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, לְמַאי הִ(י)⁠לְכָתָא, אִילֵימָא לְעַשּׂוּרֵי וּלְמֵיכַל, אִצְטְרִיךְ קְרָא לְמִשְׁרֵי טִלְטוּל דְּרַבָּנָן, אֶלָּא לָאו כְּהַאי גַּוְנָא.
וְאָכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ד׳ אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר⁠־יִבְחַר֮ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ תִּֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת⁠־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כׇּל⁠־הַיָּמִֽים׃
ואכלת ושמחת לפני ה׳ אלוקיך – כשביהמ״ק קיים
פָּתַח אוֹתוֹ יֶלֶד בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְאָמַר, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךְ, (דברים יד) וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךְ. הַפְּסוּקִים הַלָּלוּ כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל הָיוּ שְׁרוּיִים בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה וְנִרְאוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ מִתְקַיְּמִים. עַכְשָׁו אֵיךְ מִתְקַיְּמִים? מִי יָכוֹל לֶאֱכֹל לִפְנֵי ה׳ וְלִשְׂמֹחַ לִפְנֵי ה׳?
בראשונה מברך המוציא ה׳ מעולם גנוז ונסתר.
אֶלָּא וַדַּאי כָּךְ הוּא. בָּרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁיָּשַׁב אָדָם עַל שֻׁלְחָנוֹ לֶאֱכֹל, מְבָרֵךְ עַל הַלֶּחֶם הַמּוֹצִיא. מָה הַטַּעַם הַמּוֹצִיא וְלֹא מוֹצִיא, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם, וְלֹא כָתוּב הַבּוֹרֵא. עוֹשֶׂה אֶרֶץ, וְלֹא כָתוּב הָעוֹשֶׂה אֶרֶץ. מָה הַטַּעַם כָּאן הַמּוֹצִיא?
אֶלָּא כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵם מִסּוֹד הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן הַנִּסְתָּר, מִסְתַּתֶּרֶת ה׳ מִשָּׁם, לְהַרְאוֹת שֶׁהֲרֵי מֵעוֹלָם גָּנוּז וְנִסְתָּר הוּא. וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁהֵם מֵהָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן שֶׁנִּתְגַּלָּה יוֹתֵר כָּתוּב בְּה׳, שֶׁכָּתוּב (ישעיה מ) הַמּוֹצִיא בְּמִסְפָּר צְבָאָם, (עמוס ט) הַקֹּרֵא לְמֵי הַיָּם. כֻּלָּם הֵם מִסּוֹד הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן, וְאִם נִכְתָּב בַּשֵּׁם הוּא בְּה׳, כְּמוֹ הָאֵל הַגָּדוֹל. וְכָאן שֶׁהוּא בְּדֶרֶךְ נִסְתָּר (בגלוי) מִסּוֹד הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן הוּא, כֵּיוָן שֶׁמְּבָרֵךְ אָדָם, שְׁכִינָה בָּאָה לְפָנָיו.
ואכלת לפני ה׳ אלוקיך לדבר בד״ת
וּמַה שֶּׁאָמַר וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךְ, כָּאן נִכְלָל לְדַבֵּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁכָּךְ צָרִיךְ, הוֹאִיל וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְפָנָיו, לְקַיֵּם אֶת הַכָּתוּב, (יחזקאל מא) זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה׳. וְכָתוּב (דברים יד) וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךְ.
הוֹאִיל וְעוֹמֵד אָדָם לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ, צָרִיךְ גַּם לְרַחֵם עַל הָעֲנִיִּים, לָתֵת לָהֶם כְּמוֹ שֶׁהוּא נָתַן לוֹ לֶאֱכֹל, (ומי שאוכל לפני המלך הקדוש, צריך) כְּמִי שֶׁאוֹכֵל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ,
שלא יהא בלען על שולחנו – בסוד הלעיטני נא
וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יִמָּצֵא בַּלְעָן עַל שֻׁלְחָנוֹ, שֶׁהֲרֵי בַּלְעָנוּת הִיא מֵהַסִטְרָא אַחֲרָא, וְסוֹד זֶה - (בראשית כה) הַלְעִיטֵנִי נָא, דֶּרֶךְ בַּלְעָנוּת, וְכָךְ צָרִיךְ לַסִטְרָא אַחֲרָא, וְכָתוּב (משלי יג) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר. וְעַל זֶה וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךְ כָּתוּב, וְלֹא לִפְנֵי הַסִטְרָא אַחֲרָא. וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יִתְעַסֵּק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים וּבְצָרְכֵי סְעוּדָה (יפה), וְצָרִיךְ לְהִתְעַסֵּק בְּדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה נֶאֱמָרִים עַל שֻׁלְחָן, נוֹתֵן אוֹתוֹ הָאָדָם כֹּחַ לְרִבּוֹנוֹ.
(זהר שמות דף קסז:)
וַכֻּל בַּיְןַ יַדַיִ אַללָּהִ רַבִּךַּ פִי אלּמַוְצִ׳עִ אלּדִ׳י יַכ׳תַּארֻהֻ לִיֻחִלַ נֻורַהֻ פִיהִ עֻשֻׁורַ בִּרִּךַּ וַעַצִירִךַּ וַדֻהנִךַּ וַבֻּכֻּורַ בַּקַרִךַּ וַגַ׳נַמִךַּ לִכַּיְ תַּתַּעַלַם כַּיְףַ תַּעבִּדהֻ טֻולַ אַלזַּמַאןִ
ואכול, לפני ה׳ אלהיך, במקום אשר הוא בוחר בו להחיל בו את אורו, את מעשרות דגנך ומיציך ושמנך ובכורות בקריך וצאנך, בכדי שתלמד לעצמך איך תעבד אותו לארך הזמן.⁠1
1. [. ואמר על זה בהושע יב׳ ״בקרבך קדוש״ רצונו לומר ועוד שהשכנתי כבודי ביניהם מה שלא עשיתי לעם אחר ולא אחלל כבודי דברי הרד״ק מלשון רבינו סעדיה גאון ״ולא אבוא בעיר אחרת״ אלא בירושלים ועל דרך הזה ת״י ולא אחליף בקרתא אחרי עוד ית ירושלים.]
ואכלת וגו׳ – זה מעשר שיני. שהרי כבר לימדנו ליתן מעשר אחד ללוים, שנאמר: כי תקחו מאת בני ישראל וגו׳ (במדבר י״ח:כ״ו), ונתן להם רשות לאוכלו בכל מקום, שנאמר: ואכלתם אותו בכל מקום (במדבר י״ח:ל״א). על כרחך, זה מעשר אחר הוא.
ואכלת וגו'‏ AND YOU SHALL EAT [BEFORE HASHEM YOUR GOD, IN THE PLACE WHICH HE SHALL CHOOSE … THE TITHE OF YOUR CORN etc.] – This is the "Second Tithe", for it (Scripture) has already taught us to give the "First Tithe" to the Levites – as it is said, "[And unto the Levite shall you speak …], when you take of the children of Israel the tithes" (Bemidbar 18:26), etc., – and besides it gave them permission to eat it in any place, as it is said, "and you shall eat it in any place" (Bemidbar 18:31) – thus you must admit that this tithe mentioned here, (which is to be eaten by an ordinary Israelite in Jerusalem) must be another one, – the "Second Tithe".
פס׳: ואכלת לפני ה׳ אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך – ומנין לרבות שאר הפירות תלמוד לומר כל תבואת זרעך. להביא את המוכר שהוא חייב במעשר כשם שהאוכל חייב:
פס׳: ואכלת לפני ה׳ אלהיך במקום וגו׳ – רבי יוסי אומר שלשה דברים משום שלשה זקנים. רבי עקיבא אומר יכול יהא אדם מעלה בכורות מחוצה לארץ. תלמוד לומר ואכלת לפני ה׳ אלהיך במקום אשר יבחר ממקום שאתה מביא מעשר דגנך אתה מביא בכורות מקום שאין אתה מביא מעשר דגנך אין אתה מביא בכורות.
דבר אחר ואכלת לפני ה׳ אלהיך – מה בכור אין נאכל אלא לפנים מן החומה. אף מעשר שני אין נאכל אלא לפנים מן החומה. ומה בשר אינו נאכל אלא לפני הבית אף מעשר שני אינו נאכל אלא בפני הבית. למען תלמד ליראה את ה׳ אלהיך כל הימים. בין בארץ בין בחוצה לארץ:
למען תלמד ליראה – כשתראה מקום שכינה וכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם.
למען תלמד ליראה [IN THE PRESENCE OF THE LORD YOUR GOD, IN THE PLACE HE WILL CHOOSE ...] SO THAT YOU MAY LEARN TO REVERE [THE LORD]: when you see the place of the divine Presence, the priests performing the divine service, the Levites on their platform and the Israelites in their proper stations.⁠1
1. The last phrase, ישראל במעמדם, might also be understood as a reference to the division of the Israelites into twenty-four shifts (מעמדות). See Mishnah Taan. 4:2. The phrase that Rashbam uses here, כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם, is common in the Talmud. See e.g. Yom. 20b.
The problem in our verse is that it is not clear how eating holy food in Jerusalem causes a person to “learn to fear the LORD.” Sifre 106 suggests that the consumption of such foods brings one closer to the study of Torah, and that is the meaning of “learning to fear God.” So also Rashi to Leviticus 19:24. Ibn Ezra (in his first explanation) and Nahmanides suggest that visiting in Jerusalem where the leading teachers of Torah are to be found will help a person learn the fear of God. So also NJPSC. (In his second explanation, Ibn Ezra suggests that תלמד means to become habituated.) Rashbam explains that just seeing the holy city and the divine service in action will have an educational impact on the pilgrim.
ובכרת בקרך – יאכלם מי שהוא ראוי לאכלם, כאשר פירשתי (ראב״ע דברים י״ב:י״ז).⁠1
למען תלמד – והטעם: כי כאשר תלך אל מקום הכבוד שם ילמדוך.
וטעם שני, להיות תלמד כטעם: עגלה מלומדה (הושע י׳:י״א), והטעם: רגילות. והוא הישר בעיני.
AND THE FIRSTLINGS OF THY HERD. The one who is fit1 to eat them shall eat them, as I have previously explained.
THAT THOU MAYEST LEARN.⁠2 This means that when you go to the revered place,⁠3 there they [kohanim] will teach you. There is a second meaning to le-ma'an tilmad (that thou mayest learn). Tilmad is similar in meaning to melummadah (well broken), as in And Ephraim is a heifer well broken (Hos. 10:11). Its meaning is habituated.⁠4 This interpretation appears correct to me.
1. The kohen.
2. Hebrew, le-ma'an tilmad.
3. The place where God's glory dwells.
4. According to this interpretation our verse reads: that you will be habituated to fear the Lord.
אואכלת לפני י״י אלהיך – והעניים גם הם יעלו על אותו סמך שניזונים עמך.
בלמען תלמד ליראה – שכשתעלה לרגל לאכול מעשר שיני שלך, ותראה כהנים בעבודתן ולוים בשירן ובזמרן, וסנהדרין יושבין ודנין משפטים ישרים ומורים הוראות, שמשם יוצאה הוראה לכל ישראל, תלמד ליראה את השם.
א. בכ״י מינכן 52, ד״ה ״ואכלת״ מופיע באמצע הביאורים לפסוק כ״ב ולפני ד״ה ״היוצא״.
ב. בכ״י מינכן 52, ד״ה ״למען תלמד״ מופיע לאחר הביאור על פסוק כ״ז.
ואכלת לפני י"י אלהיך – YOU SHALL EAT BEFORE HASHEM YOUR GOD – And the poor people will also go up on that reliance, that they shall be fed with you.
למען תלמד ליראה – THAT YOU MAY LEARN TO FEAR – That when you go up for the holiday to eat your second tithe, and you see priests in their service and Levites in their song and their music, and the Sanhedrin sitting and judging righteous judgments and teaching instructions, that from there instruction goes out to all Israel, you will learn to fear Hashem.
למען תלמד ליראה – תהיה רגיל כמו עגלה מלומדה (הושע י׳:י״א)1 פרא למוד מדבר (ירמיה ב׳:כ״ד). שכשתעלה לרגל לאכול מעשר שני שלך ותראה כהנים בעבודתם ולוים בשירם וישראל במעמדם וסנהדרין יושבים ודנים דינים ישרים ומורים הוראות שמשם הוראה יוצאה לכל ישראל תלמדא ליראה את י״י אלהיך.⁠2
1. שאוב מאבן עזרא.
2. שאוב מר״י בכור שור.
א. בכ״י מינכן 224: ילמד.
למען תלמד ליראה, "in order that you may learn to revere, etc.⁠" This expression is meant to refer to reverence for the Lord becoming something natural, a daily occurrence, part of your everyday life, not something restricted to when one visits the synagogue and prays intently. When people observe the laws of the second tithe that apply to the average farmer being observed by huge crowds coming to Jerusalem and being exposed to priests in great numbers, this will make a deep impression upon them and be an unforgettable experience. Seeing the Supreme Court in session in Jerusalem will also be an experience that will increase the degree of reverence for the Lord your God.
ואכלת לפני ה׳ וגו׳ בכורות צאנך וגו׳ – וקשה הלא ישראל אינו אוכל בכורות וזה לא מצי מיירי בבעל מום דאכיל לי׳ ישראל דהדר כתיב בפ׳ כל הבכור וכי יהי׳ בו מום, והר״ר משה ממחסיא מצא בס׳ אחד שהיו נוהגים להפריש שני מיני בכורות, א׳ פטר רחם, וא׳ אף שאינו פטר רחם רק שהוא הנולד ראשון בעדרו כמו ביכורי אילנות והוא נאכל לבעלים, מהר״ר מנחם בר נטרונאי.
למען תלמד ליראה – כי תמצא שם הכהנים והלוים מורי התורה וילמדו אותך העבודה והיראה. ואמרו במסכת תענית עשר תעשר, א״ר יוחנן עשר בשביל שתתעשר. והנה אין בלשון הכתוב לשון עושר כי שני השיני״ן סבולת הן, אבל ר׳ יוחנן היה מפרש כן עשר בשביל שתעשר ממנו שנים רבות, וזהו העושר, כן כתב הראב״ד ז״ל שם בפירושיו. והנה זה בודאי נסיון, והתורה אמרה (דברים ו) לא תנסו, אלא כבר דרשו רז״ל חוץ מזו, שנאמר (מלאכי ג׳:י׳) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת וגו׳.
וע״ד המדרש עשר תעשר עשר שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים להוציא אחד מעשרה לעמלי תורה. עשר תעשר, בנוהג שבעולם אדם יש לו שדה נותנה למחצה לשליש ולרביע, אבל הקב״ה אינו כן, משיב רוחות מעלה עננים מוריד גשמים מפריח טללים מדשן פירות, ואינו מבקש אלא אחד מעשרה, לפיכך הזהיר משה לישראל עשר תעשר. מעשה באחד שהיה מוציא מעשרותיו כראוי, היתה לו שדה והיתה עושה אלף מדות ומוציא ממנה מאה מדות למעשר ומן המותר היה מתפרנס הוא ובני ביתו כל ימיו, כשמת אמר לבנו תן דעתך על שדה זו, כך וכך אני מוציא למעשר וממנה הייתי מתפרנס כל ימי, שנה ראשונה זרעה הבן עשתה אלף מדות, הוציא ממנה מאה מדות מעשר, שנה שניה זרעה עשתה אלף מדות נכנס בו עין הרע ופחת עשר שלא נתן מאה מדות אלא תשעים, שלישית זרעה, פחתה מאה, פחת הוא עשרה, רביעית פחתה השדה מאתים, פחת הוא עשרה, וכן חמישית וששית עד שעמדה השדה על מעשרותיה, כשראו קרוביו כך לבשו לבנים ונתעטפו לבנים ונכנסו אצלו, אמר להם למה באתם לשמוח על אותו האיש שנדוהו, אמרו ח״ו לא באנו אלא לשמוח לשעבר היית בעל הבית והקב״ה כהן ועכשיו נעשית כהן והקב״ה בעל הבית, ולפיכך משה מזהיר לישראל עשר תעשר את כל תבואת זרעך.
היוצא השדה – אמרו במדרש אם זכיתם סוף שיוצאין לזרוע השדה, ואם לאו היוצא השדה מתגרה בכם, היוצא השדה זה עשו, שנאמר (בראשית כ״ה:כ״ט) ויבא עשו מן השדה.
תבואת זרעך – אם זכית סופך נפיק לחקלך וחמי עלמא צריך מטרא ותתפלל עליו והוא יוצא, זהו היוצא השדה, ואם לאו סוף ששונאי ישראל יוצאים לקבור בניהם בשדה.
מעשר דגנך תירושך – אם אתה מעשר דגנך, אם לאו דגני, אם אתה מעשר תירושך, ואם לאו תירושי, שנאמר (הושע ב׳:י״א) לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו. שנה שנה, למדך הכתוב שאינן מעשרין משנה לחברתה, מן החדש על הישן, כך דרשו רז״ל.
ובכורות בקרך – לא שיאכלם ישראל שהרי הבכור נאכל לכהנים.
ודע כי הבכור יש בו קדושה לעולם, ואפילו בזמן הזה בחוצה לארץ קדושה יש בו, ואינו נגזז ולא נעבד ואסור לאכלו אלא במומו. וזה שלא כדעת הרמב״ם ז״ל שכתב בכור בהמה טהורה אין מצותו נוהגת אלא בארץ ישראל. וכבר תפש עליו הראב״ד ז״ל בהשגותיו ואמר דאפילו רבי עקיבא שהיה סובר כן לא אמר אלא לענין שאינו קרב, אבל בודאי קדושת בכור יש לו אפילו בזמן הזה בחוצה לארץ ואין להתיר לאכלו אלא א״כ יש בו מום. והראיה ממה שאמרו בסנהדרין, אמר ליה ר׳ חייא לרב בר אחתיה נחית לבבל יורה יורה, יתיר בכורות אל יתיר, והנה בבל חוצה לארץ היא. ועוד בפרק פסולי המוקדשין, ההוא שרוע דאתא לקמיה דרב אשי, אמר למאי ניחוש ליה אי כהן הוא אי ישראל הוא הרי בכור ומומו עמו. וידוע כי רב אשי בבבל הוה, וזה ראיה שהבכור הוא נוהג בחוצה לארץ להאכל במומו. ועוד במסכת ביצה פרק אין צדין בענין ההוא גברא דאייתי בוכרא קמיה דרבא והוה חייף רישיה, דלי עיניה וחזייה למומיה א״ל זיל האידנא ותא למחר, אמר ליה היכי הוה עובדא, א״ל הוה שדין שערי בהך גיסא בהדי דקא עייל רישא בזעיה הוצא לשפותיה. וזה ראיה שרבותינו שבבבל היו מדקדקין הרבה בענין הבכור בקדושתו ובמום עובר, ולא היו עושין כן אלא מתוך שיש בו קדושה ואפילו בחוצה לארץ.
למען תלמד ליראה, "so that you will learn to revere, etc.⁠" When you will meet priests and Levites in Jerusalem, scholars who teach you Torah you will learn to revere the Lord.
The Talmud Taanit 9 quotes Rabbi Yochanan as saying about the words עשר תעשר that the Torah implies you should give your tithe עשר, in order that as an eventual result תתעשר, you will become wealthy (i.e. read as if the dot is on the right side of the letter ש.) Actually the wording does not contain an allusion to עושר, wealth, seeing both the letters ש have their dot on the left side, imply passivity. What Rabbi Yochanan had in mind was not עשר בשביל שתתעשר, but עשר בשביל שתעשר, "give your (first time) tithe so that you will enjoy many years when you have what to tithe.⁠" [When understanding it thus the dots on the letter ש remain on the left side. Ed.]. This then is the "wealth" Rabbi Yochanan was speaking about. (Based on Raav'ad, but never printed separately in this form.)
This is certainly something in the category of an experiment, i.e. appears to violate the commandment not to "test the Lord" (Deut. 6,16). Our sages in Taanit 9 were quite aware of this and this is why they quoted Malachi 3,10 where the prophet apparently allows this one exception to the rule not to test the Lord.
A Midrashic approach: The repetition of the words עשר תעשר are a veiled warning; if you do not give your tithes you will become impoverished rather than remain more wealthy by withholding the amount in question. The wording also contains a hint that people who travel overseas should donate 10% of their profits to the people who toil studying Torah (Tanchuma Re'ey 18). Another meaning of these words (Yalkut Shimoni 892): it is customary that when a person rents a field he has to give the owner at least a third or even half of the harvest. Seeing that we are "renting" the land from God and He provides rain clouds, dew, manure, etc., and demands only 10% of the harvest as His due we really have nothing to complain about. Considering all these facts Moses warned the people to be careful to observe this commandment meticulously. There was a farmer once who fulfilled his duty and tithed his harvest properly. As a result he was left with a net amount of 1000 measures of grain. When he was about to die he told his son to be careful to observe this commandment meticulously. He told him how much a particular field yielded annually and to be sure to give 10% of that amount to a Levite. He also told him that he himself had been able to subsist comfortably on the harvest of that field after he had set aside the tithe. The son, a miser by nature, sowed the field and in the first year it yielded the amount his father had told him about. After the first year's harvest came in the son dutifully set aside the 10%. In the second year, he was too miserly to do this and set aside only 9% instead of 10%. He found that in the third year this field yielded only 90% of the regular harvest. Becoming upset about this he again decrease the amount he set aside for the tithe until after a number of years of such miserly conduct the field yielded only the amount which his father had given away to the Levite as a tithe. When his relatives and neighbors became aware of this they all dressed in white garments and approached this farmer. When he saw them, the son of that original owner was upset that these people apparently celebrated his misfortune [wearing white is a symbol for celebrating. Ed.] The neighbors said that they certainly did not come to gloat but seeing that in the past he had been the owner and God the priest (the recipient of the tithe), now the tables had been turned and this farmer had become the priest (requiring the handout) and God had become the owner. This is what Moses meant when he warned: עשר תעשר את כל תבואת שדך, "if you do not give the tithe you will eventually have to be the recipient of a tithe (handout).⁠"
היוצא השדה, "which the field produces.⁠" Tanchuma Re'ey 18 comments that "if you merit it you will go out and sow your field. If not היוצא השדה, the one known as "going out into the field,⁠" (the Torah's description of Esau) will harass you (compare Genesis 25,29).
תבואת זרעך, "the produce of your sowing.⁠" if you merit it the reason you go out to your field will be to examine if it needs rain and if so you will pray and God will respond. If you do not merit it the reason you will go out to the field will be to bury your dead. [The whole line is based on the words היוצא השדה really meaning "he who goes out to the field,⁠" not "what comes out of the field.⁠" Ed.].
מעשר דגנך תירושך, "the tithe of your grain harvest, your grape harvest, etc.⁠" It is only "your" grain harvest, if you tithe it; if not it is "My" grain harvest. The same applies to the grape harvest and the "oil" harvest. This interpretation is based on Hoseah 2,11: "Assuredly I will take back My new grain in its time and My new wine in its season, etc.⁠"
שנה שנה, "year after year.⁠" This means that one may not tithe from one year's harvest for the following or the previous year's harvest. Each harvest has to be tithed separately.
ובכורות בקרך, "and the firstborn males of your cattle.⁠" This does not mean that the (ordinary) Israelite is allowed to consume its flesh, seeing that first born male animals may be consumed only by the priests. It means that the people designated to eat these animals are encouraged to do so.
We have to remember that such firstborn animals are perpetually sacred, i.e. even nowadays when there is no Temple and even in the Diaspora. Such animals may not be shorn, used as working beasts, and may be eaten only if they developed the kind of blemish which disqualifies them as a potential offering for the altar. This view does not correspond to that of Maimonides who wrote in Hilchot Bechorot 1,5 that the law of the sanctity of a firstborn male animal is not applicable nowadays except in the land of Israel. Raav'ad already attacked this comment of Maimonides stating that even according to the view of Rabbi Akiva who did hold this way he meant only that the firstborn male animal nowadays cannot be offered as a sacrifice. This does not mean, however, that the firstborn male animal does not have a sacred body even nowadays and even in the Diaspora and it is out of the question to permit it to be eaten unless it developed the blemish we mentioned. The proof for this view is cited from Sanhedrin 5,1 where Rabbi Chiyah said to Rav, the son of his sister that seeing his nephew decided to emigrate to Babylon whether Rav would ordain him to make rulings there? He was told that whereas he was authorized to make rulings in matters of foods which are forbidden or permitted and in judicial matters, his authority would not extend to make rulings concerning the status of such firstborn male animals. Clearly, Babylon is considered part of the Diaspora. The reason Rabbi Chiya's nephew was denied such authority was that these laws of sanctity did apply there. If not, why did the question arise? There is yet another proof that this sanctity applies even in the Diaspora from Bechorot 31.
ואכלת לפני ה׳ אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהריך ובכורות בקרך וגו׳ – מקשי׳ העולם הלא הבכורות לכהנים. וי״ל שאז היו מפרישין ב׳ בכורות האחד ראשון לפטר רחם והוא אסור לזרים והשני ראשון לנולדים מן העדר והוא מותר לזרים. ובזה הכתוב אמר בשני ואכלת וזהו שיסד הפייט פטר חמור ושור בכורי רעתיך. והך קושיא תמצא דשייכא נמי בסמוך גבי כל הבכור דכתוב תאכל ומיהו לפרש״י דהתם משמע דהכא והתם איירי בבכור פטר רחם. ואכהן קאי תאכלנו דהתם ואכלת דהכא והא דכתוב בקרך וצאנך דמשמע דכהן אוכל בכור שנולד בעדרו ולא בכור שנולד בעדרו של ישראל ואולי י״ל דנקטיה משום לפני ה׳ לומר דאין כהן חייב לאכול בכורות לפני ה׳ אלא מאותם שנולדו בעדרו ואין להקשות קראי למה לי די״ל דהא אצטריך להקישא כדפי׳ התם והא דהתם אצטריך לגופיה.
למען תלמד ליראה – גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד כיצד ישראל באים לרגל בחג המצות אינם עומדים שם אלא יום א׳ מפני שטרודים בקציר שעורים וכן בעצרת מפני קציר חטים וכל ישראל אין להם אלא מקדש א׳ ואל אחד ושבט א׳ שנבחר לכהונה ובעבור שילמדו ליראה את ה׳ אלהינו נצטוו לאכול מעשר שני בירושלים כדי שיתעכבו שם ויהיו הכהנים עובדים את עבודת ה׳ בקרבנות וקטרת ולוים משוררים וסנהדרי גדולה חותכת דיני ישראל אחת בירושלים וא׳ בהר הבית ושלישית בהר הגזית ובעלות ישראל אז יבינו יראת ה׳ כי יתעכבו שם עד שאוכלים מעשר שני שלהם כך שנינו בספרי.
ואכלת לפני ה׳ אלהיך מעשר דגנך וכו׳ – מקשים והלא אין בכור נאכל אלא לכהנים. וי״ל שאז היו מפרישין שני בכורות האחד ראשון לפטר רחם והוא אסור לזרים והשני ראשון לנולדי׳ מן העדר והוא מותר לזרים והוא שיסד הפייט באמת יהגה חכי פטר שור וחמור בכורי רפתיך.
מעשר דגנך תירושך ויצהרך – אם אתה מעשר כראוי הרי הוא דגנך תירושך ואם לאו הרי הוא דגני ותירושי שנא׳ לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו ועוד בא וראה כמה גדול כחן של מעשרות שבכל התורה כתיב לא תנסו את ה׳ אלהיכם וגבי מעשר כתיב הביאו את המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת וגו׳ ודרשו רבותינו ז״ל מאי עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.
מעשר דגנך תירושך ויצהרך, "the tithe from your corn harvest, your grape harvest and the harvest from your olive trees.⁠" The personal pronoun "your,⁠" at the end of these three words are to indicate that if you tithe each harvest properly, then you will be entitled to call the remainder as truly yours. If not, the Lord will consider these harvests as belonging to Him, as we know from the verse in Hoseah 2,11: לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו וגו', "assuredly I will take back My new grain in its time and My new wine at its season, etc. etc.⁠" (Compare Tanchuma section 18 on our portion) If you wish to appreciate the power of tithing your produce meticulously, consider the following: concerning all other commandments the Torah wrote that you must not put the Lord to a test, to see if He keeps what He has promised; (Deuteronomy 6,16) there is only one exception to this rule which has been spelled out by the last of our prophets Malachi, 3,10: "Bring the full tithe into the storehouse; and let there be food in My House, and thus put Me to the test –said the Lord of Hosts. I will surely open the floodgates of the sky for you and pour down blessings on you. And I will banish the locusts from you so that they will not destroy the yield of your soil; and the vines in the field shall no longer miscarry-said the Lord of Hosts. And all the nations shall account you as happy for you shall be the most desired of lands, -said the Lord of Hosts. Our sages in the Talmud tractate Taanit, folio 9 ask about the meaning of the words: עד בלי די, in verse 10 of the quote from Malachi; they said that it means "until your lips will get tired of saying "enough.⁠"
ואכלת לפני י״י אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה – תימה מה עניין זה אצל זה משום דיהיה מעשר ילמוד ליראה. וי״ל שהיו נותנין מעשרות לבניהם לאכלם בירושלם ושם ילמדו תורה ויראת השם. משום שהיו הפירות הרבה, ולא יכול להתעכב כל כך עד שיהו נאכלין והיה שולח בנו והיה לומד תורה ביני וביני עד שיהיו נאכלין.
ובכורות בקרך וצאנך – תימה (דתנא) [דכתב עוד] (לק׳ ט״ו י״ט) כל הבכור אשר יולד וכו׳ עד לפני י״י אלהיך תאכלנו, והא ליכא למימר דבבעל מום אירי, דהא כתיב וכי יהיה בו מום וגומר מכלל דעד השתא בתם מיירי. וי״ל שרגילין היו ישראל להפריש ב׳ בכורות, האחד לפטר רחם ואותו נאכל לכהנים דווקא, והשני מפריש [מה] שיולד תחלה בעדרו והיה כמו [בכורים] באילנות והיינו דכתיב (שמות כ״ג י״ט) ראשית בכורי אדמתך וגו׳ ואפילו וולדות איקרי פרי, ועל שם בכורים איקרי בכור ואע״פ שאינו פטר רחם, ועליו הוא אומר ובכורות בקרך וצאנך שאותם אוכלים הבעלים.
ואכלת לפני י״י אלהיך – מגיד שאין אוכלו שם אלא בשעה שבית הבחירה קיים והעבודה שם כי אז הוא לפני י״י לא בשעה שנחרב הבית ואין העבודה שם.
מעשר דגנך תירושך ויצהרך – מגיד שאין מפרישין מעשר שני אלא מדבר שנגמרה מלאכתו לאכילה.
ובכורות בקרך וצאנך – זה ממה שיורה עוד שאין זה הענין אלא בפני הבית כי הבכור אינו נאכל כי אם בפני הבית דמו ואמוריו הם למזבח כמו שנתבאר בפרשת קרח.
למען תלמד ליראה את י״י אלהיך כל הימים – מגיד שתועלת זאת המצוה הוא שילמד האדם בה ליראה את השם יתעלה וזה כי מפני שלא היה נאכל אלא במקום שיבחר השם יתעלה אשר שם ימצאו החכמים שיורו משפטי י״י ליעקב ותורתו לישראל והם הכהנים והלוים המשרתים לפני י״י הנה ימשך להם זה התועלת מפני בואם למקום ההוא הנבחר לאכול שם זה המעשר עם שענין המעשר בעצמו מישיר אותם ליראת השם יתעלה בהשיגם זה הנמצא העשירי שהוא בעל כל שאר הנמצאות והנה לא יכבד עליהם באם שם ועמדם שם בשלשה רגלים אשר צותה התורה שיבאו שם לפי שיש להם מן המזון מה שלא יותר להם לאכלו אלא במקום בית הבחירה ושם גם כן ירגילו עצמם מפני זה ליראה את השם יתעלה מצד אחד כי כבר ימצא שם מי שיש לו שעור רב מזה המעשר ולא יוכל להתעכב שם עד שיאכלוהו הוא וביתו ולזה ימהר לתת ממנו ללוים ולשאר הצריכים וזה ממה שירגילו לו ויקנה מנהג בעשיית הצדקה ואמר כל הימים להעיר על נצחיות אלו המצות כל זמן שיהיה שם מקום הבחירה ותהיה העבודה שם.
ואמר למען תלמד ליראה את י״י אלהיך וגו׳ – כי נתינת המעשרות הוא באמת יראת אלהות כמו שכתבנו אצל וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך שער כ״ה.
ואמר שגם כן יאכל שם בכורות בקרך וצאנך. אבל הבכורות היתה אכילתם לכהנים שיאכלו אותם שמה. ובפרק קמא דתעניות (תענית יט) רבי יוחנן אשכחיה לההוא ינוקא דריש לקיש אמר ליה אימא לי פסוקיך אמר ליה עשר תעשר. אמר ליה אימר לי מר מאי עשר תעשר אמר ליה עשר בשביל שתתעשר. אמר ליה ומי שרי לנסויי להקדוש ברוך הוא. אמר ליה הכי אמר רבי אושעיא חוץ מזו שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת אמר ה׳ צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. מאי עד בלי די. אמר רבי יוחנן עד שיבלו את שפתותיכם מלומר די די. אמר ליה אי מטאי להתם לא צריכית לך ולרבי אושעיא רבך הנה בארו עשר מלשון מעשר. ותעשר מלשון עשר.
ואמרו למען תלמד ליראה את ה׳ אלהיך כל הימים הוא לתת הסבה. רוצה לומר עם היות שאתה ובניך ובנותיך ועבדך ואמתך תאכלו המעשר הזה כמו שאר התבואה. ותאמר אם כן מה תועלת בהפרש המעשר משאר התבואות אחרי שזו וזו יאכלו הבעלים. דע לך שיש בזה תועלת עצום. והוא שבהפרישך אותו המעשר והוליכך אותו לירושלם לאכלו שם לשם מצוה לפני ה׳ תלמד ליראה את ה׳ ותקנה התכונה הטובה הזאת והיתה למידת היראה בעשותך הדברים ההם לשם מצוה ולהתלמד בקיום הצויים האלהיים שבזה ההרגל יקנה בנפשו תכונה טובה מההכנעה לשם יתברך ויראתו. וגם תהיה הלמידה ההיא במקדש. שכהני ה׳ בעלות אדם שמה עם המעשר לאכלו לפני השם יתברך ילמדו אותו דעת ויראת ה׳:
וצוה שיאכלו המעשרות במקום אשר יבחר. ואם ירחק המקום ונתת בכסף וצרת הכסף בידך.
למען תלמד ליראה – כי במקום הנבחר למקדש, יהיה בית דין הגדול להבין ולהורות.
למען תלמד ליראה, for the site chosen by God for the Temple also houses the Supreme Court, Sanhedrin, from where knowledge and understanding is dispensed.
מַעְשַר: בספרי׳ מדוייקי׳ כ״י העי״ן בשוא לבדו, ובלא מאריך במ״ם, וכ״כ בעל א״ת. ודוגמתו את כָל מַעְשַר תבואתך שבסמוך1. ומה שיש לפקפק בזה אבאר2 בנחמיה סי׳ יו״ד בעזרת העוזר יתברך שמו. [מַעְשַׂר].
דְגָנְךָ תִירֹשְךָ: מן ריש ספרא דדברים עד עשר תעשר3 כתי׳ דגנך וְתִירֹשְךָ, ומן עשר תעשר עד סוף ספר׳ כתו׳ דגנך תִירֹשְךָ, וכולהו׳ מל׳ יו״ד וחס׳ וי״ו בתר רי״ש. [דגנך תירשך].
1. שבסמוך: להלן פס׳ כח.
2. אבאר: מ״ש נחמ׳ י לט (׳יעלו את מעשר׳).
3. עשר תעשר: דב׳ יד כב.
דגנך תירשך ויצהרך – הדגן כולל חמשת המינים, והתירוש הוא היין, והיצהר השמן, ואין מין אחר בכל הזרעים ובכל פירות האילן חייבין מן התורה לא בתרומות ולא במעשרות, חוץ מאלו:
ובכרת בקרך – יאכלם מי שהוא ראוי לאוכלם, הבכור לכהנים והמעשר לכל אדם, כדרך שפירשנו:
למען תלמד ליראה – הטעם, כי כאשר תלך אל מקום הכבוד שם ילמדוך, ועוד נוכל לפרש, למען תלמד, למען תהיה רגיל, כטעם עגלה מלומדה, כי בכל פעם שאתה מעשר ומפריש חלק מאשר לך, אתה זוכר את ה׳ שבשבילו הוא:
כל הימים – כי אין הפרש מעשר דגן בעת הפרש מעשר תירוש ויצהר או בכורות ומעשרות הצאן:
ואכלת לפני ה׳ וגו׳ – עיין פירוש הפסוק הקודם.
ובכרת בקרך וגו׳ – ברור מההמשך שהבכורות אינם הנושא העיקרי של הלכות אלה, שכן כך נאמר בפסוק כד על המאכלים הנזכרים בפסוקנו: אם אי אפשר להעלותם למקדש כמות שהם, ניתן לפדותם בכסף, ובכסף זה ניתן לקנות מאכלים אחרים במקום המאכלים האלה. אך בשום אופן לא ניתן לפדות בכור בהמה טהורה, כפי שנאמר במפורש בספר במדבר (יח, יז). אם הוא תם, אימוריו קרבים על גבי המזבח, ובשרו נאכל לכהנים כקודשים קלים בתוך עיר המקדש. ואם הוא בעל מום, עדיין הוא ממון כהנים, אך ניתן לאוכלו ללא פדיון, לכל אדם ובכל מקום. בשום פנים ואופן אין ההלכות האמורות כאן בהמשך נוהגות בבכור בהמה טהורה. על כרחנו אפוא שגם בפסוקנו הנושא העיקרי הוא אך ורק ״מעשר דגנך תירשך ויצהרך״, ואילו ״בכורות בקרך וצאנך״ הם טפלים ל״מעשר״ וגו׳, והבכורות נזכרו רק כדי לבאר את משמעות המעשר.
כאשר קידש ה׳ את בכור הבהמה הטהורה, הוא הכריז ״לי״ (עיין שמות יג, ב) על העם שהוא גאל, וכתוצאה מהכרזה זו הוא ציווה לקדש כל יחיד ויחיד ואת כל רכושו של העם הזה. הוא נתן ביטוי לאמצעי המחיה האנושית ולפרנסת קדושה זו באמצעות מצוות בכור בהמה טהורה. מצווה זו מציינת שפרנסת כל משפחות ישראל צריכה להיות בשירות מקדש התורה. התמסרות מוחלטת והתבטלות מוחלטת לפרנסת הקודש עלי אדמות (הקטרת אימורים), היא תכלית כל עשייה וכל רצון (חלב וכליות); וכאשר הכהנים אוכלים בעיר ה׳ – הם ונשיהם ובניהם ועבדיהם – הם מהווים דוגמא למופת לכלל האומה, וכל משפחות ישראל צריכות ללמוד ממשפחות הכהנים לאכול לפני ה׳ בקדושה כעין של כהונה.
כל מצוות בכור בהמה טהורה מיוסדת על לידת אומתנו, ומביאה אותנו להתבונן בה – עת כשלה גבורת פרעה, ונבלה פריחת משפחות מצרים. זיכרון אותה שעה ילמד לכל דורות ישראל ששמיעה בקול ה׳ היא התנאי לכל פריחה לפני ה׳.
לימוד זה היוצא מבכור בהמה טהורה הוא גם הלימוד היוצא ממעשר שני, אלא שמבכור הוא נלמד באופן סמלי על ידי הדוגמא של הכהנים, ואילו במעשר שני הוא מתקיים בפועל על ידי כל איש ישראל. לאחר הבאת מיטב פירות הארץ לגמר מלאכתם לצורך עצמו ומשפחתו, מפריש מהן כל יחיד ויחיד מעשר כ״ממון גבוה״, ומעשר זה הוא קודש שנתקדש על מנת לקדש. אך המפריש אינו מפנה אותו לכהנים וללויים; אלא בנוגע למעשר זה הוא עצמו הופך להיות ברוח לכהן וללוי. הוא יעלה אותו לעיר ה׳ של מקדש התורה כדי לאכול אותו בעצמו, ושם יאכלנו בטהרה כעין של כהונה וברגש של כהונה – שלא בטומאה ושלא באנינות (עיין להלן כו, יד). הוא יאכל אותו לפני ה׳ אלוקיו, בסביבות מקדשו, וכך ילמד ששמחה אמיתית באה רק מיראת ה׳ אמיתית.
עם כזו יראת אלוקים, אדם חי כל רגע של חיים, אפילו החושני ביותר, לפני ה׳; ואפילו עליצות האכילה מתעלה על ידי יראה זו למצוות ה׳ קדושה ומקדשת – ״למען תלמד ליראה את ה׳ אלקיך כל הימים״.
חז״ל גם אומרים במסכת תמורה (כא.–:) שבכורות מקושרים כאן למעשר שני כדי להקיש ביניהם, ומהיקש זה הם לומדים שמעשר שני – בדומה לבכור – נאכל בירושלים רק אם בית המקדש קיים, ״בפני הבית״; ורק בתוך חומות העיר, ״לפנים מן החומה״. וכדרך שמעשר שני הוקש לבכור, כך בכור הוקש למעשר שני. לפיכך, בכורות מחוצה לארץ אינם קרבים בבית המקדש, משום שגם מעשר שני מובא לירושלים רק אם גדל בארץ ישראל: ״ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה בכור״ וכו׳. וכך גם בכור אינו נפסל להקרבה בשנתו השנייה, כדרך שמעשר דגן אינו נפסל משנה לחברתה.
[קו] מעשר דגנך וגו׳ ובכורות בקרך, הנה עקר הדבור פה הוא ממעשר שני ומצותיו ולמה הוסיף ובכורות בקרך, שע״ז הזהיר כבר למעלה לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך וכו׳ ובכורות בקרך (כנ״ל סי׳ לד) ע״ז אמר ר׳ יוסי ג׳ דברים בשם ג׳ זקנים, שכולם פירשו שבא להקיש בכור ומעשר זל״ז וכפי הכלל באילת השחר (כלל קס) שכל שני שמות הבאים במשפט א׳ הם מוקשים זל״ז, ור״ע למד שבא להקיש בכור למעשר שלא יביאנו מח״ל כמ״ש בתרומה (דף כא) ובן עזאי מקיש מעשר לבכור שלא יאכל רק תוך החומה לא בכל הרואה, ור׳ ישמעאל מקיש מעשר לבכור שלא יעלנו בזה״ז (כמ״ש בתמורה שם ובמכות דף יט וזבחים דף ס) ור׳ ישמעאל לא ס״ל כר״ע לענין שגם בדיעבד לא יביא בכור מח״ל כמ״ש התוס׳ בתמורה שם, ואחרים פי׳ שמקיש בכור למעשר שיאכל משנה לחברתה (ומובא בתמורה שם ובר״ה דף ב׳ וזבחים דף כט):
מעשך דגנך תירושך ויצהרך: לדעת הגאונים והרמב״ם1 יש להבין מדוע דייק הכתוב כאן לפרש ״דגנך2 תירושך ויצהרך״. אף על גב שביארנו בספר במדבר (יח,יב) דבכלל ״דגן״ – ׳כל דמידגן׳ במשמע – זרעים ופירות האילן, לאפוקי משקה שאינו מידגן, ומשום הכי פירש הכתוב ״תירוש״ שהוא משקה יין ו״יצהר״ שהוא שמן, מ״מ למאי פירש הכתוב בזה המקרא הני תלתא3.
וגם קשה הא דכתיב כאן בענין דמעשר ״ובכורות בקרך וצאנך״, שהוא מאכל כהנים ולא בעלים4. ואי נימא דאגב מעשר כתיב בכורות באכילה בירושלים5, אם כן למאי ייחד הכתוב רק בכורות ולא כל נדרים ונדבות דמותר גם לבעלים כמעשר שני6, וכלשון המקרא לעיל פרק י״ב7. {ונראה דמכאן יצא הדרש בתמורה (כא,א) להקיש בכור למעשר, או מעשר לבכור, עיין שם8}.
אלא מתחילה יש לבאר סוף המקרא ״למען תלמד ליראה את ה׳ אלהיך כל הימים״, ותניא בספרי והובא בתוספות קדושין (כד,א)9 ובבא בתרא (כא,א)10 ׳לא ניתן מעשר שני אלא בשביל תלמוד ויראה׳. והפירוש, כי מעשר שני אינו נאכל אלא בירושלים11, ואי אפשר לבעלים לאכול במשך ימי רגלים שבא לירושלים כל העשירית של תבואתו, ועל כרחו או יושב בעצמו בירושלים גם אחרי הרגל, והרי אין לו עסק שמה כי אם תלמוד ויראה, {ויהא משמעות ״למען תלמד ליראה וגו׳ כל הימים״ – אפילו כשתבוא לביתך ולא תמצא שם מדריכים לתורה כמו בירושלים12}, או שמניח13 לתלמידים בירושלים, ובזה התלמידים מתפרנסים ומתרבים14, וזוהי תכלית מצות מעשר שני – להגדיל תורה15.
{ומכאן איתא במדרש תנחומא כאן: ״עשר תעשר״ – עשר בשביל שתתעשר, מכאן נהגו פרגמטוטין16 ומפרשי ימים להפריש אחד מעשרה לעמלי תורה (עכ״ל), והיינו מעשר כספים17. ולכאורה מאי איריא לעמלי תורה ולא לשארי צדקות. ולפי דברינו ניחא, דאחר שמרומז18 מעשר כספים אצל מעשר שני, ובמעשר שני כתוב מפורש התכלית משום תלמוד19. והא דאיתא ביו״ד סימן רמ״ט (סעיף א׳) לעשות ממעשר כספים מצוות אחרות20, כגון נר לבית הכנסת, היינו מדרשה בירושלמי פאה פרק א׳ (ה״א) ״כבד את ה׳ מהונך ומראשית כל תבואתך״ (משלי ג,ט), ומפרש בירושלמי ״מהונך״ כמו ״מראשית כל תבואתך״21, ונתבאר בזה ב׳העמק שאלה׳ סימן קל״ב (אות א׳) בס״ד. אבל מדרשה דהאי קרא עיקרו רק לעמלי תורה. ועיין מה שכתבתי להלן (כו,טו)}.
ונמצא מיירי כאן22 באכילה שלא בימי הרגל אלא בכל השנה23.
ומעתה, לעיל (פרק י״ב)24 דמיירי בביאת המקדש ברגלים כדכתיב ״ובאת שמה... והבאתם שמה וגו׳⁠ ⁠⁠״, ועל כרחך מקריבים25 במועד או לפני המועד, שהרי המשהה קרבנו רגל אחד עובר בעשה, כדאיתא בר״ה (ו,א)26. משום הכי נתפרש שם אכילת כל הקדשים27, וכן במקרא (שם פסוקים יא-יב) דכתיב28 ״ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם וגו׳⁠ ⁠⁠״ היינו שמחת רגלים בבשר קדשים. מה שאין כן כאן דמיירי באכילת כל השנה בירושלים, וזה אינו אלא הנשאר ממעשר שני בירושלים, או בכורות דכתיב בהו29 ״לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה״, ולא נצרך הכהן להקריבם ברגל דוקא, כי אם באותה שנה30. ואחר שכן31 דמיירי בתלמידים32, פירש הכתוב ״דגנך תירושך ויצהרך״33, שהמה הכרחיים לחיות האדם הנדרש לתלמידים, כדאיתא בב״ב (צ,ב) דיינות שמנים וסלתות המה חיי נפש, ולא שארי פירות34. ואם כן, פירוש כאן ״דגן״ כמשמעו – חמשת המינים35, ובכורות36 נאכל לכהנים תלמידים.
1. שכל גידולי קרקע מלבד ירקות חייבים בתרומות ומעשרות מדאוריתא.
2. כשמשמעות ״דגן״ היא (לכאורה) – תבואה.
3. כוונת רבינו אינה ברורה, שהרי הסביר היטב מדוע נכתב ״דגן״ – כל דמידגין, ו״תירוש ויצהר״ – שאע״פ שהם משקה חייבים במעשר.
4. בבחינת מה ענין מאכל כהנים אצל מאכל ישראלים (מעשר שני בירושלים).
5. והוא המכנה המשותף, ולכן כתב זה אצל זה.
6. באכילה בירושלים דוקא.
7. פסוק ו׳ ״והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם, ונדרכם ונדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם״.
8. מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית, אף מעשר... מלמד שאין מעלין בזמן הזה מעשר שני לאכלן בירושלים (עכ״ל). וכן שם (עמוד ב׳): מה בכור אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, אף מעשר שני...
9. ד״ה אלא בזוזי דידה ובמעשר דידיה.
10. ד״ה כי מציון תצא תורה (עיין בשני המקורות, שינויי לשון קטנים).
11. ״ואכלת לפני ה׳ אלוהיך במקום אשר יבחר״.
12. השפעת תקופת לימוד תורה בירושלים עוד תשפיע לאורך ימים אחרי שיחזור לביתו.
13. את יתרת המעשר שני שלא הספיק הוא לאכול בימי החג.
14. כי יראו שיש כדי לפרנס את כולם.
15. גם אצלו וגם אצל בני ירושלים.
16. כך הגירסא בילקוט בשם הפיסקתא. ועיין ברמב״ן על-אתר בסוף פסוקנו.
17. שהרי מדובר על נתינה ל׳עמלי תורה׳ ולא על מצות הבאת המעשר לאכול בירושלים.
18. רק ׳רמז׳, מכפילות הלשון ״עשר תעשר״.
19. כפי שביאר רבינו.
20. לשון המחבר: שעור נתינתה (של צדקה), אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש מנכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה מדה בינונית (זהו למעשה ה-׳מעשר כספים׳), פחות מכאן עין רעה. הג״ה: ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים. אך הש״ך מביא משם המהרש״ל והדרישה בשם תשובת מהר״מ, שכל מצוה שתבוא לידו, אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה, יכול לקנות מן המעשר.
21. ׳כמראשית כל תבואתך׳, ובלשון רבינו ׳כמו׳ (לא כפירוש ה׳פני משה׳ – ׳כתרומה גדולה בלבד׳).
22. ״ואכלת... כל הימים״.
23. מכאן ממשיך רבינו לפרש את פסוקנו הן לפי הפשט (מעשר שני – לא כספים – וביכורים), והן לפי התנחומא בדרך המדרש (מעשר כספים).
24. פסוק ו׳ ״והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם, ונדרכם ונדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם״.
25. את נדרי ונדבות קרבנותיהם
26. אמר רבא: כיון דעבר עליו רגל אחד עובר בעשה (של ״ובאת שמה... והבאתם שמה״ – לעיל יב, ה-ו).
27. ״עולותיכם וזבחיכם... ונדריכם ונדבותיכם... משא״כ בפסוקנו, וכפי שהעיר רבינו בתחילת הקטע.
28. אחרי הפירוט ״שמה תביאו... עולותיכם וזבחיכם מעשרותיכם ותרומת ידכם, וכל מבחר נדריכם״.
29. בסוגית ״כל הבכור אשר יולד לך בבקרך ובצאנך״.
30. יש לציין כי רבינו חזר בו מקביעה זו, כפי שהובא באריכות במהדורת וולוז׳ין בנדון זה, עיי״ש.
31. כאן חוזר רבינו לענות על השאלות שהציב בתחילת הפסוק.
32. כפי שכתב רבינו לעיל שמניח את הנותר ממעשר שני לתלמידים בירושלים.
33. ושאל רבינו לדעת הגאונים הרמב״ם מדוע פירש הכתוב כאן ״דגן תירוש ויצהר״.
34. זה לשונו: אין אוצרין פירות דברים שיש בהן חיי נפש, כגון – יינות, שמנים וסלתות. אבל תבלין, כמון ופלפלין – מותר.
35. שכולם נחוצים ל׳חיי נפש׳, ולא ׳כל דמידגן׳.
36. שהוזכרו גם הם בפסוקנו, ושאל רבינו מה הקשר בינם למעשר שני.
ואכלת לפני וגו׳ – את המעשר הזה יש לאכול רק בעיר הקודש.
מעשר – אין לתמוה מפני מה הוצרך הכתוב לחזור ולומר מעשר תבואתך וגו׳, כיון ששם הדבר — ״מעשר״ — לא נזכר בפסוק הקודם ולא היה הכתוב יכול לומר ״ואכלת אותו״.
ובכורות וגו׳ – קשה מה שייכות הדברים הללו לכאן. בספרי מבואר: ״ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכורות״ (השוה תמורה כ״א.). מכל מקום אנחנו צריכים למצוא עוד טעם, לפי פשוטו של מקרא, מפני מה נזכרו כאן הבכורות. קנובל סבור לומר, כי הבכורות הנם בחינת מעשר, והם מתנת הבהמות המקבילה למעשר, או שיש לפרש ״בכורה״ כאן כולדי המקנה, אשר חלק מהראשונים שבהם הוקדשו לה׳. ויתכן שכן יש לפרש גם בבראשית ד׳:ד׳. לפי זה מצינו מעשר⁠־בהמה בספר דברים.
ואם כי על ידי הסבר זה היה מקום להשיב לאפיקורסים ותהיה בידנו הזכרת מעשר בהמה בספר דברים וגם יוסבר מפני מה נזכרו ״בכורות״ יחד עם מעשר, בכל זאת עלינו לומר, כי פירוש זה אינו מסתבר. גם רבותינו זכרונם לברכה לא פירשו כן. פירושים אחרים ל״בכורות״ ראה להלן ט״ו:י״ט.
ההסבר המתקבל ביותר על הדעת הוא, כי סמיכות ״מעשר דגנך ותירושך״ אל ״בכורות בקרך וצאנך״, מקבילה לפסוק י״ב:י״ז. כאן נסמכו, קודם כל, כדי להביע בזה, שמצות אכילת המעשר בעיר הקודש מתייחסת אל אותו המעשר אשר עליו נאמר למעלה: ״לא תוכל לאכול בשעריך״ ו״כי אם לפני ה׳ אלהיך וגו׳⁠ ⁠⁠״, שמא יבואו לטעות ויסברו שכאן הכוונה למעשר ראשון, מפני שמעשר שני כבר נזכר למעלה (רק מטעם זה חוזר הכתוב כאן על מצות מעשר שני, כדי להוסיף עליו מצות הפדיון).
כמו כן רצה הכתוב להדגיש, שלא רק מתנות התבואה, אלא גם מתנות הבהמה, יש להביאן לעיר הקודש. אמנם לפי זה היה יותר מתאים אילו היה הכתוב מזכיר כאן ״מעשר בקר וצאן״ במקום ״בכורות בקרך וצאנך״, אבל מחד גיסא אין הכתוב רוצה לחזור כאן על מצות מעשר בהמה, ומאידך גיסא שמא יבואו לטעות שגם מעשר בהמה יש לו פדיון, על כן העדיף הכתוב להזכיר בכורות.
למען תלמד וגו׳ – אפשר לפרש, שבעיר הקודש ילמדו ישראל יראת ה׳ אצל הכהנים והלוויים. ועוד יש לפרש, שעל ידי הבאת המעשר ואכילתו לפני ה׳ יתרגלו ליראה את ה׳ כל הימים.
למען תלמד ליראה את ה׳ אלהיך כל הימים – אלו שבתות ויו״ט (האשה רבה דף צ״ד), והוא כמו שכתבו בתוס׳ פרק לא יחפור דף כ״א שהמעשר מביא לידי יראה לפי שהיה עומד בירושלים כו׳ והיה רואה שכולן עוסקים במלאכת שמים ובעבודה גם הוא היה מכוון לי״ש ועוסק בתורה, אמנם מן הכהנים שפרנסתם מצויה וכן בעלי משמר לא יקבל תוכחה שהוא טרוד בעבודתו ומלאכתו להביא טרף לביתו, אמנם בשבת ויו״ט שהוא פנוי ממלחכתו, אז ילמד מהכהנים לעסוק בתורה ועבודת ה׳. ויעוין תנדב״א פ״א ודו״ק.
ואכלת – עשר תעשר ואכלת – ולא מוכר.⁠1 (ב״מ פ״ח.)
לשכן שמו שם – כתיב כאן ואכלת לפני ה׳ אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך וגו׳, וכתיב בשלמים (פ׳ תבא) וזבחת שלמים ואכלת שם, מכאן לשלמים שבאים מן המעשר.⁠2 (זבחים נ׳.)
תירשך – רב כהנא רמי, כתיב תירש וקרינן תירוש, זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש, והיינו דאמר רבא, חמרי וריחני פקחין.⁠3 (יומא ע״ו:)
מעשר ובכרת – תניא, ר׳ ישמעאל אומר, מעשר ובכורות, הקיש מעשר לבכור, מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית, אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית, מלמד שאין מעלין בזה״ז מעש״ש לאכלן בירושלים.⁠4 (תמורה כ״א.)
מעשר ובכרת – תניא, בן עזאי אומר, מעשר ובכורות, הקיש מעשר לבכור, מה בכור אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, אף מעשר אינו נאכל אלא לפנים מן החומה.⁠5 (תמורה כ״א:)
מעשר ובכרת – תניא, ר״ע אומר, מעשר ובכורות, הקיש בכור למעשר, מה מעשר דגן אינו בא אלא מן הארץ, כך בכור אינו בא לירושלים להקריב אלא מן הארץ.⁠6 (שם שם)
מעשר ובכרת – תניא, אחרים אומרים, מעשר ובכורות, הקיש בכור למעשר, מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה, אף בכור אינו נפסל משנה לחבירתה.⁠7 (שם שם)
למען תלמד ליראה – מגיד שגדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד8 (ספרי).
כל הימים – אלו שבתות וימים טובים, למאי הלכתא [לעשורי בערב שבת על העתיד לבא בשבת].⁠9 (יבמות צ״ג.)
1. ר״ל אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאוכלן לעצמו, אבל הגומרן למכרן פטור מה״ת וחייב מדבריהם.
2. ר״ל עיקר מצות מעש״ש לקנות עבורו שלמים, והרבותא בזה אע״פ שממעט באכילתו שיכולין לבא לידי פגול נותר וטמא, עכ״ז מפני שנאכלין בשמחה קונים אותו בהם. וגם מתוך שיש בהם צד קולא שאין בקדשים אחרים שבשרם נאכלת לזרים, ועיין בפ״ג מ״ב דמעש״ש. ואמנם זה הוא רק במביא שלמים סתם שלא נדר להביא שלמים, אבל הנודר להביא שלמים הוי עליו חובה וקיי״ל במנחות פ״ב א׳ כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.
3. ר״ל אם זכה להשתמש בהיין לשתות לפי המדה נעשה ראש שמפקח לבו בחכמה וכמו שאמר חמרא וריחני עשאוני פקח, ואם לא זכה לזה אלא שותה יתר על המדה נעשה רש, וכמש״כ במשלי כ״ג, למי אוי למי אבוי למי מדנים למי שיח למי פצעים חנם למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך.
4. בכור בודאי אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית מפני שטעון מתן דמים ואימורין על המזבח, וטעם היקש בכלל ממעשר לבכור כאן ובדרשות הבאות וכן בכור למעשר, כפי שיבא, הוא משום דכיון דאיירי כאן בענין מעשרות לא הו״ל להזכיר כאן ענין בכור כלל, וגם הלא ענין ודיני בכור נקבעה פרשה מיוחדת בפרשה הבאה, ולכן דריש ר׳ ישמעאל כאן והחכמים הנזכרים בדרשות הסמוכות דיתור זכירת בכור כאן בא לדרשה ודרשי כל אחד ענין מיוחד, כל אחד לפי דעתו, כפי שיתבאר, ולדינא קיי״ל ככל הדרשות.
5. בכור בודאי אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, משום דכיון דקדשים הוא נפסל ביוצא, ובטעם ההיקש עיין מש״כ באות הקודם.
6. עיין מש״כ לעיל אות נ״ב וצרף לכאן, ור״ל אע״פ שמצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ ובחו״ל אפ״ה אין מביאין מחו״ל בכור להקריב בירושלים, אלא הרי הוא כחולין ויאכל במומו. והא דמעשר אינו נוהג אלא בארץ פשוט משום דהיא חובת קרקע.
7. במעשר כתיב בסמוך פ׳ כ״ח מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך, ולמדין אנו משם שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושניה לשמיטה שיבערם מן הבית בשלישית כפי שיתבאר שם, וכך הבכור דמצוה לאכלו בתוך שנתו כפי שיתבאר בפרשה הבאה (פ׳ כ׳) לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה, בכ״ז אם איחר השנה עובר בכל תאחר ואינו נפסל כבעל מום, ובטעם ההיקש בכלל עיין מש״כ לעיל אות נ״ב.
8. לפנינו בספרי לא נמצאת דרשה זו, והעתקנוה מתוס׳ ב״ב כ״א א׳ שהביאו כן מספרי, וכבר הראנו לדעת כ״פ שכמה ברייתות ודרשות ומאמרים שונים היו לפני הראשונים בספרי ובתו״כ ומכילתא, ולפנינו הם חסרים, ובילקוט הובאה. ובאור דרשה זאת כתבו התוס׳ דלפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוין ליראת שמים ועוסק בתורה, עכ״ל. וזהו טעם הכתוב כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים.
9. וכמעשה שמביא בסוגיא, דר׳ ינאי הוי ליה אריס שהיה מביא כנתא דפירי כל ערב שבת והיה מפריש מהם המעשרות, יומא חד [ערב שבת] נגה ליה ולא אתא, שקל עישר עלייהו מהפירות שבביתו, אתא לקמיה דר׳ חייא לשאול אם יפה עשה, אמר ליה שפיר עבדת, דתניא, למען תלמד ליראה את ה׳ כל הימים, אלו שבתות וימים טובים, ולמאי, אילימא לעשר ולאכול מיד בשבת פשיטא, וכי תצטריך קרא למשרי טלטול דרבנן [כי הפרשת מעשרות בשבת אינה אלא מדרבנן], אלא לאו כהאי גונא דמותר לעשר על מה שלא בא לעולם ועתיד לבא לצורך עונג שבת, או דבא להתיר לתרום בערב שבת שלא מן המוקף כדי שלא יצטרך להטריח ולתרום בשבת, דזה עונג שבת.
מוני המצוותספרי דבריםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144