מעשך דגנך תירושך ויצהרך: לדעת הגאונים והרמב״ם
1 יש להבין מדוע דייק הכתוב כאן לפרש ״דגנך
2 תירושך ויצהרך״. אף על גב שביארנו בספר במדבר
(יח,יב) דבכלל ״דגן״ – ׳כל דמידגן׳ במשמע – זרעים ופירות האילן, לאפוקי משקה שאינו מידגן, ומשום הכי פירש הכתוב ״תירוש״ שהוא משקה יין ו״יצהר״ שהוא שמן, מ״מ למאי פירש הכתוב בזה המקרא הני תלתא
3.
וגם קשה הא דכתיב כאן בענין דמעשר ״
ובכורות בקרך וצאנך״, שהוא מאכל כהנים ולא בעלים
4. ואי נימא דאגב מעשר כתיב בכורות באכילה בירושלים
5, אם כן למאי ייחד הכתוב רק בכורות ולא כל נדרים ונדבות דמותר גם לבעלים כמעשר שני
6, וכלשון המקרא לעיל פרק י״ב
7. {ונראה דמכאן יצא הדרש בתמורה
(כא,א) להקיש בכור למעשר, או מעשר לבכור, עיין שם
8}.
אלא מתחילה יש לבאר סוף המקרא ״
למען תלמד ליראה את ה׳ אלהיך כל הימים״, ותניא בספרי והובא בתוספות קדושין
(כד,א)9 ובבא בתרא
(כא,א)10 ׳לא ניתן מעשר שני אלא בשביל תלמוד ויראה׳. והפירוש, כי מעשר שני אינו נאכל אלא בירושלים
11, ואי אפשר לבעלים לאכול במשך ימי רגלים שבא לירושלים כל העשירית של תבואתו, ועל כרחו או יושב בעצמו בירושלים גם אחרי הרגל, והרי אין לו עסק שמה כי אם תלמוד ויראה, {ויהא משמעות ״למען תלמד ליראה וגו׳ כל הימים״ – אפילו כשתבוא לביתך ולא תמצא שם מדריכים לתורה כמו בירושלים
12}, או שמניח
13 לתלמידים בירושלים, ובזה התלמידים מתפרנסים ומתרבים
14, וזוהי תכלית מצות מעשר שני – להגדיל תורה
15.
{ומכאן איתא במדרש תנחומא כאן: ״עשר תעשר״ – עשר בשביל שתתעשר, מכאן נהגו פרגמטוטין
16 ומפרשי ימים להפריש אחד מעשרה לעמלי תורה (עכ״ל), והיינו מעשר כספים
17. ולכאורה מאי איריא לעמלי תורה ולא לשארי צדקות. ולפי דברינו ניחא, דאחר שמרומז
18 מעשר כספים אצל מעשר שני, ובמעשר שני כתוב מפורש התכלית משום תלמוד
19. והא דאיתא ביו״ד סימן רמ״ט (סעיף א׳) לעשות ממעשר כספים מצוות אחרות
20, כגון נר לבית הכנסת, היינו מדרשה בירושלמי פאה פרק א׳ (ה״א) ״כבד את ה׳ מהונך ומראשית כל תבואתך״
(משלי ג,ט), ומפרש בירושלמי ״מהונך״ כמו ״מראשית כל תבואתך״
21, ונתבאר בזה ב׳העמק שאלה׳ סימן קל״ב (אות א׳) בס״ד. אבל מדרשה דהאי קרא עיקרו רק לעמלי תורה. ועיין מה שכתבתי להלן
(כו,טו)}.
ונמצא מיירי כאן22 באכילה שלא בימי הרגל אלא בכל השנה23.
ומעתה, לעיל
(פרק י״ב)24 דמיירי בביאת המקדש ברגלים כדכתיב ״ובאת שמה... והבאתם שמה וגו׳ ״, ועל כרחך מקריבים
25 במועד או לפני המועד, שהרי המשהה קרבנו רגל אחד עובר בעשה, כדאיתא בר״ה
(ו,א)26. משום הכי נתפרש שם אכילת כל הקדשים
27, וכן במקרא (שם פסוקים יא-יב) דכתיב
28 ״ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם וגו׳ ״ היינו שמחת רגלים בבשר קדשים. מה שאין כן כאן דמיירי באכילת כל השנה בירושלים, וזה אינו אלא הנשאר ממעשר שני בירושלים, או בכורות דכתיב בהו
29 ״לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה״, ולא נצרך הכהן להקריבם ברגל דוקא, כי אם באותה שנה
30. ואחר שכן
31 דמיירי בתלמידים
32, פירש הכתוב ״דגנך תירושך ויצהרך״
33, שהמה הכרחיים לחיות האדם הנדרש לתלמידים, כדאיתא בב״ב
(צ,ב) דיינות שמנים וסלתות המה חיי נפש, ולא שארי פירות
34. ואם כן, פירוש כאן ״דגן״ כמשמעו – חמשת המינים
35, ובכורות
36 נאכל לכהנים תלמידים.
1. שכל גידולי קרקע מלבד ירקות חייבים בתרומות ומעשרות מדאוריתא.
2. כשמשמעות ״דגן״ היא (לכאורה) – תבואה.
3. כוונת רבינו אינה ברורה, שהרי הסביר היטב מדוע נכתב ״דגן״ – כל דמידגין, ו״תירוש ויצהר״ – שאע״פ שהם משקה חייבים במעשר.
4. בבחינת מה ענין מאכל כהנים אצל מאכל ישראלים (מעשר שני בירושלים).
5. והוא המכנה המשותף, ולכן כתב זה אצל זה.
6. באכילה בירושלים דוקא.
7. פסוק ו׳ ״והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם, ונדרכם ונדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם״.
8. מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית, אף מעשר... מלמד שאין מעלין בזמן הזה מעשר שני לאכלן בירושלים (עכ״ל). וכן שם (עמוד ב׳): מה בכור אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, אף מעשר שני...
9. ד״ה אלא בזוזי דידה ובמעשר דידיה.
10. ד״ה כי מציון תצא תורה (עיין בשני המקורות, שינויי לשון קטנים).
11. ״ואכלת לפני ה׳ אלוהיך במקום אשר יבחר״.
12. השפעת תקופת לימוד תורה בירושלים עוד תשפיע לאורך ימים אחרי שיחזור לביתו.
13. את יתרת המעשר שני שלא הספיק הוא לאכול בימי החג.
14. כי יראו שיש כדי לפרנס את כולם.
15. גם אצלו וגם אצל בני ירושלים.
16. כך הגירסא בילקוט בשם הפיסקתא. ועיין ברמב״ן על-אתר בסוף פסוקנו.
17. שהרי מדובר על נתינה ל׳עמלי תורה׳ ולא על מצות הבאת המעשר לאכול בירושלים.
18. רק ׳רמז׳, מכפילות הלשון ״עשר תעשר״.
19. כפי שביאר רבינו.
20. לשון המחבר: שעור נתינתה (של צדקה), אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש מנכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה מדה בינונית (זהו למעשה ה-׳מעשר כספים׳), פחות מכאן עין רעה. הג״ה: ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים. אך הש״ך מביא משם המהרש״ל והדרישה בשם תשובת מהר״מ, שכל מצוה שתבוא לידו, אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה, יכול לקנות מן המעשר.
21. ׳כמראשית כל תבואתך׳, ובלשון רבינו ׳כמו׳ (לא כפירוש ה׳פני משה׳ – ׳כתרומה גדולה בלבד׳).
22. ״ואכלת... כל הימים״.
23. מכאן ממשיך רבינו לפרש את פסוקנו הן לפי הפשט (מעשר שני – לא כספים – וביכורים), והן לפי התנחומא בדרך המדרש (מעשר כספים).
24. פסוק ו׳ ״והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם, ונדרכם ונדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם״.
25. את נדרי ונדבות קרבנותיהם
26. אמר רבא: כיון דעבר עליו רגל אחד עובר בעשה (של ״ובאת שמה... והבאתם שמה״ – לעיל יב, ה-ו).
27. ״עולותיכם וזבחיכם... ונדריכם ונדבותיכם... משא״כ בפסוקנו, וכפי שהעיר רבינו בתחילת הקטע.
28. אחרי הפירוט ״שמה תביאו... עולותיכם וזבחיכם מעשרותיכם ותרומת ידכם, וכל מבחר נדריכם״.
29. בסוגית ״כל הבכור אשר יולד לך בבקרך ובצאנך״.
30. יש לציין כי רבינו חזר בו מקביעה זו, כפי שהובא באריכות במהדורת וולוז׳ין בנדון זה, עיי״ש.
31. כאן חוזר רבינו לענות על השאלות שהציב בתחילת הפסוק.
32. כפי שכתב רבינו לעיל שמניח את הנותר ממעשר שני לתלמידים בירושלים.
33. ושאל רבינו לדעת הגאונים הרמב״ם מדוע פירש הכתוב כאן ״דגן תירוש ויצהר״.
34. זה לשונו: אין אוצרין פירות דברים שיש בהן חיי נפש, כגון – יינות, שמנים וסלתות. אבל תבלין, כמון ופלפלין – מותר.
35. שכולם נחוצים ל׳חיי נפש׳, ולא ׳כל דמידגן׳.
36. שהוזכרו גם הם בפסוקנו, ושאל רבינו מה הקשר בינם למעשר שני.