שלא לאכול מעשר שני באנינות – סמ״ג מצוות לא תעשה רס״ג. מפסוקים אחרים – בה״ג מניין המצוות מצוות לא תעשה ר״נ, יראים פ״ז, רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה קנ״א, ספר החינוך תר״ח
א. תִּֽשְׁאָלְךָ֖ לגבי הקמץ ראו הערה בשמות יג,יד.
(כו) וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֙יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּֽשְׁאָלְךָ֖א נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣היְ־הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ׃
And you shall bestow the money for whatever your soul desires, for cattle, or for sheep, or for wine, or for strong drink, or for whatever your soul asks of you; and you shall eat there before Hashem your God, and you shall rejoice, you and your household.
ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך – רבי יהודה אומר יכול הלקוח בכסף מעשר שנטמא טעון פדיון ודין הוא ומה מעשר שני עצמו שנטמא הרי הוא נפדה הלקוח בכסף מעשר שנטמא אינו דין שיפדה תלמוד לומר כסף כסף ראשון ולא כסף שני אין לי אלא טהור טמא מנין תלמוד לומר כסף [כסף] ראשון ולא כסף שני שלשה כספים נאמרו בענין אחד למעשר טהור ואחד למעשר טמא ואחד ללקוח בכסף מעשר.
בכל אשר תאוה נפשך – יכול בעבדים ושפחות וקרקעות תלמוד לומר בבקר ובצאן.
אין לי אלא אכילה שתיה מנין תלמוד לומר וביין ובשכר.
אין לי אלא אכילה ושתיה מנין אף משביחי אכילה ושתיה כגון הקושט והחימום וראשי בשמים והתיאה והחילתית והפילפלים וחלות הריע תלמוד לומר ובכל אשר תשאלך נפשך.
יכול אף מים ומלח תלמוד לומר בבקר ובצאן וביין ובשכר מה אלו מיוחדים שהם פרי מן הפרי וגדולם מן הארץ אף אין לי אלא דבר שהוא פרי מן הפרי וגדולו מן הארץ.
בן בג בג אומר בבקר ולקחת פרה על ידי עורה.
בצאן – ולקחת רחל על ידי גיזתה.
ביין – ולקחת חבית על ידי קנקנה.
ובשכר – ולקחת תמד משתחמיץ.
יכול יקח בהמה למשתה בנו הרי אתה דן נאמר כאן שמחה ונאמר להלן (דברים כ״ז:ז׳) שמחה מה שמחה האמורה להלן שלמים אף שמחה האמורה כאן שלמים או מה שמחה האמורה להלן עולה ושלמים אף שמחה האמורה כאן עולה ושלמים תלמוד לומר ואכלת ושמחת שמחה שיש עמה אכילה יצאו עולות שאין עמהן אכילה.
סליק פיסקא
"And you shall give the money": Three "monies" are mentioned herein: ([25] "then you shall change it to money," "vetzarta the money," [26] "and you shall give the money"), the first, for clean tithe; the second, for unclean tithe; the third, for what was bought with second-tithe money, which became unclean.
R. Yehudah says: I might think that what was bought for second-tithe money, which became unclean, should be redeemed, and that this followed a fortiori, viz.: If second-tithe (itself) which became unclean is redeemed, then what was bought for second-tithe money, which became unclean — how much more so should it be redeemed! It is, therefore, written "the money" — the first money, and not the second money.
"And you shall give the money for all that your soul desires": I might think, for men-servants and maid-servants, and land, and unclean beasts; it is, therefore, written "of herd and of flock."
This tells me only of food. Whence do I derive (the same for) drink? From "wine and strong drink."
This tells me only of food and drink. Whence do I derive the same for "enhancers" of food and drink, such as kosht, chimum, choice spices, tiah, hachlatith, peppers, and chalath charia? From "for all that your soul desires."
I might think, even water and salt; it is, therefore, written "of herd, flock, wine, and strong drink." Just as these are one fruit from another, originating from the earth [(Animals, too, derive their sustenance from the earth)], so, only all of this nature (is purchasable with tithe money).
"of the herd": We re hereby taught that a cow is acquired (for tithe money) together with its skin (i.e., the skin need not be sold for something which can be eaten.)
"of the flock": a sheep, together with its wool.
"of wine": the jug, together with its (storage vessel).
"of strong drink": pomace wine (made from grape husks steeped in water), after fermentation.
I might think he could buy (with the tithe money) a beast for his son's feast — it is, therefore, derived (that you may not, thus:) It is written here "rejoice," and, elsewhere (Ibid. 27:7) "rejoice." Just as there, with peace-offerings, so, here, with peace-offerings. — But (why not) just as there, burnt-offerings and peace-offerings, so, here, burnt-offerings and peace-offerings? For it is written (here) "and you shall eat … and you shall rejoice" — a rejoicing accompanied by eating, to exclude burnt-offerings, where there is no eating, (a burnt-offering being entirely burned).
[End of Piska]
ונתת הכסף עד שיהיה אותו המטבע ראוי להוצאה פרט למטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום:
בכל אשר תאוה נפשך הרי זה כלל:
בבקר ובצאן וביין ובשכר הרי זה פרט:
ובכל אשר תשאלך נפשך הרי זה כלל:
כלל ופרט וכלל [אי] אתה דן אלא כעין הפרט:
מה הפרט מפורש דבר שהוא ולד ולדות הארץ אף [הכלל] אין לי אלא דבר שהוא ולד ולדות הארץ:
יכול שאני מרבה הקושט והחומס וראשי בשמים והחלתות וחלות חריע והפלפלין ת״ל בבקר ובצאן וביין ובשכר מה אלו לאכילת גופו [אף כל לאכילת גופו] יצאו אלו שאינן לאכילת גופן אלא לטעם או ריח שבהן:
אני אקרא לבקר ומה ת״ל בצאן ביין ומה ת״ל בשכר אלא מה בקר וצאן מיוחדין שאי אפשר להיקנות אלא על ידי עורן יצא עורן לחולין אף כל שאי אפשר לו להיקנות אלא על ידי עורו יצא עורו לחולין:
ונתת הכסף בכל אשר [תאוה] נפשך ושמחת יכול יקח בהמה למשתה בנו הרי אתה דן נאמר כאן שמחה ונאמר להלן (דברים כ״ז:ז׳) שמחה מה שמחה האמורה להלן שלמים אף שמחה האמורה כאן שלמים או מה שמחה האמ׳ להלן עולה ושלמים אף שמחה האמ׳ כאן עולה ושלמים ת״ל ואכלת לפני ה׳ אלהיך ושמחת שמחה שיש עמה אכילה יצאו עולות שאין עמם אכילה:
וְתִתֵּין כַּסְפָּא בְּכֹל דְּתִתְרְעֵי נַפְשָׁךְ בְּתוֹרֵי וּבְעָנָא וּבַחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק וּבְכֹל דְּתִשְׁאֲלִנָּךְ נַפְשָׁךְ וְתֵיכוֹל תַּמָּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וְתִחְדֵּי אַתְּ וֶאֱנָשׁ בֵּיתָךְ.
and shalt give the silver for whatever your soul may please, for oxen, sheep, wine, new or old, or any thing your soul may desire, and shalt eat there before the Lord your God, and rejoice, you, the men of your house,
ותזבנון בכספא ככלא מה די תתחמדב נפשיכון בתורין ובען ובחמר חדת ובעתיק ובכלג מה די תשאלד יתכון נפשיכון ותאכלון תמן קדם י״י אלהכון ותחדון עמי אתון ואנשי בתיכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ככל״) גם נוסח חילופי: ״ית כל״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תתחמד״) גם נוסח חילופי: ״יתחמד״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובעתיק ובכל״) גם נוסח חילופי: ״ועתיק וכל״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תשאל״) גם נוסח חילופי: ״תשאול״.
ותיתן כספא בכל דיתרעי נפשך בתורי ובענא ובחמר חדת ועתיק ובכל דתשיילינך נפשך ותיכלון תמן קדם י״י אלקכון ותחדון אתון ואינש בתיכון.
and give the silver for any thing that thy soul pleaseth, of oxen, sheep, wine new or old, or whatever thy soul desireth; and you shall eat there before the Lord your God and rejoice, you and the men of your house.
ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך – 1כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר שהוא ולד ולדות הארץ ארץ, אף אין לי אלא ולדות הארץ.
1. כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט כו׳. עירובין כ״ז ע״ב.
תַּנְיָא ״וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ״, כְּלָל, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר, פְּרָט, וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ, חָזַר וְכָלַל, כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל אִי אַתָּה דָּן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט, מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ פְּרִי מִפְּרִי וְגִדּוּלֵי קַרְקַע אַף כָּל פְּרִי מִפְּרִי וְגִדּוּלֵי קַרְקַע. וְתַנְיָא אִידָךְ מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ וָלָד וּוַלְדוֹת הָאָרֶץ אַף כָּל וָלָד וּוַלְדוֹת הָאָרֶץ. מַאי בֵּינַיְהוּ. אִיכָּא בֵּינַיְהוּ עוֹפוֹת, מַאן דַאֲמַר פְּרִי מִפְּרִי וְגִדּוּלֵי קַרְקַע עוֹפוֹת נַמֵּי גִּדּוּלֵי קַרְקַע נִינְהוּ, מַאן דַּאֲמַר וָלָד וּוַלְדוֹת הָאָרֶץ עוֹפוֹת מֵהָרֶקֶק נִבְרְאוּ.
הֵעִיד רַבִּי יְהוּדָה בֶּן גָּדִישׁ לִפְנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁל בֵּית אַבָּא הָיוּ לוֹקְחִין צִיר בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. אָמַר לוֹ, שֶׁמָּא לֹא שָׁמַעְתָּ אֶלָּא כְּשֶׁקִרְבֵי דָגִים מְעֹרָבִין בּוֹ. בְּמַאי קָמִפְלָגֵי. בְּהַאי קְרָא, וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ, רִבָּה, בַּבַּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר, מִעֵט, וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נָפְשֶׁךָ, חָזַר וְרִבָּה, רִבָּה וּמִעֵט וְרִבָּה רִבָּה הַכֹּל, מַאי רַבֵּי, רַבֵּי כָּל מִלֵּי, וּמַאי מִעֵט, לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִעֵט צִיר, לְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן גָּדִישׁ מִעֵט מַיִם וּמֶלַח.
בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר: בַּבָּקָר, מְלַמֵּד שֶׁלּוֹקְחִין בָּקָר אַגַּב עוֹרוֹ, וּבַצֹּאן, מְלַמֵּד שֶׁלּוֹקְחִין צֹאן עַל גַּבֵּי גִּזָּתָהּ, וּבַיַּיִן, מְלַמֵּד שֶׁלּוֹקְחִין יַיִן עַל גַּבֵּי קַנְקָנָהּ, וּבַשֵּׁכָר, מְלַמֵּד שֶׁלּוֹקְחִין תְּמָד מִשֶּׁהֶחֱמִיץ. אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מָאן דִּמְתַרְגֵּם לִי בַּבָּקָר אֲלִיבָּא דְּבֶן בַּג בַּג מוֹבִילָנָא מָאנֵיהּ אֲבַתְרֵיהּ לְבֵי מָסוּתָא. [מַאי טַעֲמָא. כֻּלְּהוּ צְרִיכֵי לְבַר מִבַּבַּקָר דְּלָא צָרִיךְ. וּמַאי] צְרִיכֵי. דְּאִי כְתַב רַחֲמָנָא בַּבָּקָר הֲוָה אֲמֵינָא בָּקָר הוּא דְּמִזְדַּבֵּן אֲגַב עוֹרוֹ מִשּׁוּם דְּגוּפֵיהּ הוּא אֲבָל צֹאן אֲגַב גִּזָּתָהּ דְּלָאו גּוּפֵיהּ אֵימָא לָא, וְאִי אַשְׁמְעִינָן צֹאן הֲוָה אָמֵינָא מִשּׁוּם דִּמְחַבַּר בָּהּ אֲבָל יַיִן אַגַּב קַנְקַנּוֹ אֵימָא לָא, וְאִי אַשְׁמְעִינָן יַיִן אַגַּב קַנְקַנּוֹ דְּהַיְנוּ נְטִירוּתֵיהּ אֲבָל תְּמָד מִשֶּׁהֶחֱמִיץ דִּקְיוּהָא בְעָלְמָא הוּא אֵימָא לָא, וְאִי כְּתַב שֵׁכָר הֲוָה אָמֵינָא מַאי שֵׁכָר דְּבֵלָה קְעִילִית דְּפֵירָא גוּפָא אֲבָל יַיִן אֲגַב קַנְקַנּוֹ אֵימָא לָא, וְאִי כְּתַב יַיִן מִשּׁוּם דְּהַיְנוּ נְטִירוּתֵיהּ אֲבָל צֹאן אֲגַב גִּזָּתָהּ אֵימָא לָא, בָּקָר לָמָּה לִי וְכוּ׳, הַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַאן דִּמְתַרְגֵּם לִי בַּבָּקָר אַלִּיבָּא דְּבֶן בַּג בַּג מוֹבִילָנָא מָאנֵי לְבֵי מָסוּתָא.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָכוֹל הַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא, שֶׁטָּעוּן פִּדְיוֹן, וְדִין הוּא, וּמַה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַצְמוֹ שֶׁנִּטְמָא הֲרֵי הוּא נִפְדֶּה הַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא אֵינוֹ דִין שֶׁיִּפָּדֶה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַכֶּסֶף״, כֶּסֶף רִאשׁוֹן וְלֹא כֶסֶף שֵׁנִי. אֵין לִי אֶלָּא טָהוֹר, טָמֵא מִנַּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַכֶּסֶף״, כֶּסֶף רִאשׁוֹן וְלֹא כֶסֶף שֵׁנִי. שְׁלֹשָׁה כְסָפִים אֲמוּרִין בָּעִנְיָן, אֶחָד לְמַעֲשֵׂר טָהוֹר וְאֶחָד לְמַעֲשֵׂר (שֵׁנִי) [טָמֵא] וְאֶחָד לְלָקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ. יָכוֹל בַּעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וְקַרְקָעוֹת. תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּבָּקָר וּבַצֹּאן״. אֵין לִי אֶלָּא אֲכִילָה, שְׁתִיָּה מִנַּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּיַּיִן וּבַשֵּׁכָר״. מִנַּיִן אַף מַשְׁבִיחֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה כְּגוֹן הַקֹּשְׁטְ וְהַחִימוּם וְרָאשֵׁי בְשָׂמִים וְהַתִּיאָה וְהַחִלְתִּית וְהַפִּלְפֵּלִים וְחַלַּת חֲרִיעַ. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ״. יָכוֹל אַף מַיִם וּמֶלַח. תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיִּין וּבַשֵּׁכָר״, מָה אֵלּו מְיֻחָדִין שֶׁהֵם פְּרִי מִפְּרִי וְגִדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ אַף אֵין לִי אֶלָּא דָבָר שֶׁהוּא פְּרִי מִפְּרִי וְגִדוּלוֹ מִן הָאָרֶץ. יָכוֹל יִקַּח בְּהֵמָה לְמִשְׁתֵּה בְּנוֹ. הֲרֵי אַתָּה דָּן, נֶאֱמַר כָּאן שִׂמְחָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״שִׂמְחָה״, מַה שִּׂמְחָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן שְׁלָמִים אַף שִׂמְחָה הָאֲמוּרָה כָּאן שְׁלָמִים. אִי מַה שִּׂמְחָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן עוֹלָה וּשְׁלָמִים אַף שִׂמְחָה הָאֲמוּרָה כָּאן עוֹלָה וּשְׁלָמִים. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂמַחְתָּ״, שִׂמְחָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ אֲכִילָה, יָצְאוּ עוֹלוֹת שֶׁאֵין עִמָּהֶן אֲכִילָה.
הנושא אשה נדבק בשכינה
והשרוי בלא אשה שרוח בלא טובה, שמחה, ברכה, שלום, עזרה, כפרה, חכמה, חיים, רצון, עושר, כבוד,
בְּלֹא בְרָכָה - שֶׁכָּתוּב (יחזקאל מד) לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךְ. בְּלֹא שָׁלוֹם - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ה) וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךְ. בְּלֹא עֶזְרָה - שֶׁכָּתוּב (בראשית ב) אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. בְּלֹא כַפָּרָה - שֶׁכָּתוּב (ויקרא טז) וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. בְּלֹא תוֹרָה - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ו) הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי. בְּלֹא חָכְמָה - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יד) חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ. בְּלֹא חַיִּים - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט) רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ. בְּלֹא רָצוֹן - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יח) מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה׳. בְּלֹא עֹשֶׁר - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם לא) בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר. בְּלֹא כָבוֹד - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם לא) אֵשֶׁת חֵן תִּתְמֹךְ כָּבוֹד.
וַאצרֻפהֻ פִי גַמִיעִ מַא תַּשׁתַּהִי נַפסֻךַּ מִן בַּקַרֵ וַגַ׳נַמֵ וַכַ׳מרֵ וַנַבִּידֵ׳ וַגַמִיעִ מַא תֻחִבֻּהֻ נַפסֻךַּ וַכֻּלֻהֻ הֻנַאךַּ בַּיְןַ יַדַיִ אַללָּהִ רַבִּךַּ וַאפרַח אַנתַּ וַאלךַּ
ובזבז אותו בכל מה שיהיה לתאבון נפשך, מן בקר וצאן ומשקאות משכרים ויין וכל-מה-שאוהבת אותו נפשך, ואכול אותו שמה, לפני ה׳ אלהיך, ושמח אתה ובני ביתך.
אתה וביתך – אשתך, וזה משתמש אצל הערב גם כן, כי הם אומרים לאשת האיש: ביתו. והוא משתמש גם כן בדברי קדמונים, כאשר אמר החכם (רבי יוסי): מימי לא קריתי לאשתי אשתי וכו׳, אלא לאשתי ביתי (בבלי שבת קי״ח:). (ספר השרשים ״בית״)
ונתת{ה} הכסף בכל אשר תאוה נפשך – בפסוק זה ״כלל ופרט וכלל, ואין בכלל אלא מה שבפרט״, וחובה שלא יקנו ממעשר שני אלא מה שהוא מעין הפרט, כצאן והבקר ומיני המאכלים בלבד.
בכל אשר תאוה נפשך – כלל, 
בבקר ובצאן וביין ובשכר – פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך – חזר וכלל. אהפרט מפורש: ולד וולדות הארץ וראוי למאכל אדם.
בבקר ובצאן וביין ובשכר – פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך – חזר וכלל. אהפרט מפורש: ולד וולדות הארץ וראוי למאכל אדם.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, דפוס רומא נוסף כאן: ״מה״. בכ״י ליידן 1 נוסף כאן: ״כלל פרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה״.
בכל אשר תאוה נפשך [AND YOU SHALL GIVE THAT MONEY] FOR WHATSOEVER YOUR SOUL LONGS AFTER – this is a general statement, בבקר ובצאן וביין ובשכר FOR ANY OF THE HERD, OR ANY OF THE FLOCK, OR FOR WINE, OR FOR STRONG DRINK – this is a particularisation, ובכל אשר תאוה נפשך OR FOR WHATEVER YOUR SOUL DESIRES – Scripture again includes them in a general statement. [The rule is that when a verse expresses a כְּלָל, a פְּרָט, and then a כְּלָל again, as in this case, we apply the characteristics of the פְּרָט to the whole matter. Therefore,] just as the particulars mentioned have the characteristic of being products (ולד) of things themselves produced by the earth during the week of Creation, and are fitted to be food for man, etc. [So, too, the money must be expended only on things of this character] (Eiruvin 27b).
פס׳: ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין – רבי יהודה אומר יכול הלוקח בכסף מעשר שני טמא צריך פדיון ת״ל כסף. כסף ראשון ולא כסף שני. בכל אשר תאוה נפשך כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט. ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אין אתה דן אלא כעין הפרט מה פרט מפורש שהן פרי מפרי וגדוליהן מן הארץ אף אין לי אלא פרי מפרי וגדוליהן מן הארץ.
ואכלת שם לפני ה׳ אלהיך ושמחת – שמחה שיש בה אכילה יצאו אלו שאין בהם אכילה מלמד שאין לוקחין בכסף מעשר אלא שלמים בלבד:
ובשכר – העשוי מדבש ומתמרים, ומחטה ומשעורים.
אשר תשאלך – פירות.
אתה וביתך – אתה חיוב, וביתך רשות, כי מצות שלש פעמים (דברים ט״ז:ט״ז) על הזכרים. והאשה ההולכת למקום הנבחר כנשי אלקנה (שמואל א א׳:א׳-ה׳) יש להם שכר.
OR FOR STRONG DRINK. Made from honey, dates, wheat, or barley.
OR FOR WHATEVER THY SOUL ASKETH OF THEE. Fruits.1
THOU AND THY HOUSEHOLD. You and your sons are obligated.2 It is optional for your household, for the commandment mandating the three pilgrimages falls on males.3 The woman who goes to the chosen place, as Elkanah's wives did,4 is rewarded.
1. Wine and meat are mentioned earlier in the verse. Hence Ibn Ezra's interpretation.
2. To make the pilgrimage.
3. Scripture explicitly states this in Ex. 23:17.
4. See the first chapter of I Samuel.
בבקר ובצאן – אמר זה לעשות מהם שלמים שנאמר ושמחת אתה וביתך אך עולות לא יתכן שיעשה מהם כי התורה צותה שיאכלנו במקום בית הבחירה והגיד בזה שאין חשש אף על פי שיאכל ממנו המזבח קצת וישארו בידו עורות כי אינם נאכלים ולא יתכן לחללם על כסף כי התורה לא תקנה הפדיון הזה אלא במעשר שני בעצמו כשלא הגיע למקום הבחירה והיה זה כן לפי שקניית הבקר והצאן הם לכונת האכילה לא לעורות וזה למדנו מזה באמרו ביין ובשכר לא תקפיד התורה אם יקנה היין עם הקנקנים.
ובכל אשר תשאלך נפשך – לפי שמעשר שני היה מזרע הארץ ומפרי העץ והיה הפרט הנזכר בזה המקום דבר שהוא נאכל והוא מגדולי קרקע או בעלי חיים טהורים למדנו מזה שאין ראוי שיתן הכסף כי אם בדבר שיש בו תועלת לאכילה או לשתייה. והוא עם זה בשר או גדולי קרקע.
ושמחת אתה וביתך – מגיד שכבר יתכן לעשות לו מזה השלמים והם הנקראים שלמי שמחה.
מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ וראוי למאכל אדם. בספרי שנו ומייתי לה בב״ק בפרק מרובה מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע ופרש״י פרי מפרי ולד מולד גפן מחרצן למעוטי מים ומלת וכמהין ופטריו׳ וגדולי קרקע למעוטי דגי׳:
ולד ולדות הארץ. משמע דבהמה נקרא ׳ולדות הארץ׳, ואילו בפרק השוכר את הפועלים (ב״מ פט.) קאמר בגמרא ׳יצא חולב ומגבן דלאו גדולו מן קרקע׳. והתוספות (שם ד״ה גדולי) תרצו שהבהמה נקראת גדולי קרקע לפי שמתפרנסת מן הקרקע, אבל ממעט חולב ומגבן דלא הוי דומיא דדש, דהוא בודאי גדל מן הקרקע. וכן פירש רש״י בפרק קמא דסוכה (סוף יא ע״ב). וצריך עיון, דהא רש״י פירש בכאן דבהמה הוי ׳ולדות הארץ׳, ולענין זה – שמתפרנסת הבהמה מן הקרקע – וכי בשביל זה תקרא ׳ולדות הארץ׳. ולפיכך נראה, שהבהמה נקראת ׳ולדות הארץ׳, היינו שנבראת מן הארץ. וכן נקראת הבהמה ׳גדולי קרקע׳ (עירובין כז ע״ב) לפי שנבראת מן הקרקע, וזה הוי בבהמה. אבל בפרק השוכר את הפועלים (ב״מ פט.) קאמר ׳יצא חולב שאין גדולו מן הקרקע׳, כלומר שאינו יוצא מן הקרקע, שכן משמע לשון ׳מן׳, ובודאי שאין הבהמה יוצאת מן הקרקע. ובפרק בכל מערבין (עירובין כז ע״ב) בעי למימר מתחלה דדגים גדולי קרקע נינהו, ופריך (שם כח.) אי דגים גדולי קרקע נינהו לילקי נמי עלייהו משום שרץ הארץ. ומה טעם יש בזה, וכי בשביל שמתפרנסין מן הקרקע – ילקה עליהן משום שרץ הארץ, זה לא יתכן. אלא כמו שאמרנו, שכל מידי שנברא מן הקרקע נקרא ׳גדולי קרקע׳, וכיון שנברא מן הארץ שפיר נקרא ״שרץ הארץ״ גם כן. והרא״ם פירש בכאן דמה שאמר ׳ולד ולדות הארץ׳ למעוטי דגים אתא. ואינו כך, דבפרק בכל מערבין (שם) אמרינן ד׳ולד ולדות הארץ׳ אתא למעוטי עופות:
ואכלת שָּם: השי״ן דגושה. [שָּׁם].
וּבֵיתֶךָ: אין יו״ד בין תי״ו לכ״ף. וכ״כ הרמ״ה1 ז״ל, מה מצאת2 מכל כלי בֵיתֶךָ מל׳ חד יו״ד קדים לתי״ו, וכל לישנ׳ דביתך באורי׳ דכותי׳. [וּבֵיתֶךָ].
1. הרמ״ה: בי״ת.
2. מה מצאת: בר׳ לא לז.
The earth's progeny [...and it grows upon the soil]. "The earth's progeny," [literally, "The produce of the earth's produce"] refers to such items as grapevines from grape seeds, and excludes water, salt, truffles, and mushrooms. And, "grows upon the soil," excludes fish.
ונתתה הכסף – באותו הכסף תקנה הדברים הצריכים לך, וכבר התבאר במקום אחר שאם יפדהו יוסיף חמישיתו עליו, שנאמר ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו (ויקרא כ״ז ל״א), ולא זכר זה כאן כי לא בא עתה אלא לבאר מה שלא נתבאר עד הנה:
ובשכר – העשוי מדבש ומתמרים ומחטה ומשעורים:
ובכל אשר תשאלך נפשך – בכל אשר תאוה נפשך, כלל, בבקר ובצאן וגו׳ פרט, ובכל אשר תשאלך חזר וכלל, מה הפרט מפורש ולדות הארץ וראוים למאכל האדם, אף הכלל כן:
ונתתה הכסף בכל וגו׳ – אם הכסף הוצא על קניית מזון, הרי שאופי המעשר שני עובר מן הכסף אל הדברים שנקנו על ידו, והללו יכולים להיאכל רק בעיר ה׳ ולא בטומאה ואנינות, ואילו הכסף הופך לחולין ואין בו קדושה.
״בכל אשר תאוה נפשך בבקר וגו׳ ובכל אשר תשאלך נפשך״ הוא דוגמא אופיינית של כלל פרט וכלל, שאת התפיסות השונות של משמעותו כבר ביארנו בפירושנו לויקרא (יא, ט): הוא נדרש כ״ריבוי מיעוט וריבוי״, או כ״כללא בתרא דוקא״, או כ״כללא קמא דוקא״.
לפרטים המנויים כאן ב״פרט״ – ״בקר צאן יין ושכר״ – ישנם שלוש תכונות מהותיות: ״ולד ולדות הארץ״, ״פרי מפרי״, ״גידולי קרקע״ (עירובין כז:). הצד השווה בכל הפרטים האלה הוא שהם תוצרת אורגנית (״פרי מפרי״), הם ניזונים מן הקרקע (״גידולי קרקע״), ובראשיתם הם נבראו מן הארץ (״ולד ולדות הארץ״).
אם דרך הדרשה היא ״ריבוי מיעוט וריבוי״, הרי שהריבוי נותן את המושג הרחב ביותר, והוא כולל כל דבר שיש בו אפילו בחינה אחת בלבד של היותו מוצר אורגני, ״פרי מפרי״. נמצא שגם דגים נתרבו, ורק חומרים לא אורגניים, כגון מים ומלח, נתמעטו.
אם ״כללא בתרא דוקא״, הרי שרק דבר שיש בו לפחות שתיים מן הבחינות של הפרט והוא דומה לו ״משני צדדים״, נתרבה. יצאו דגים, אך נתרבו עופות, שהם בריות אורגניות הניזונות מן הקרקע – ״פרי מפרי וגידולי קרקע״ – אף על פי שלא נבראו מן הארץ עצמה אלא הם תופסים מקום באמצע בין בריות שנבראו מן הארץ (במאמר ״תוצא הארץ״ [בראשית א, כד]) לבין בריות שנבראו מן המים (במאמר ״ישרצו המים״ [שם, כ]): לפי הגמרא בחולין (כז:) העופות נבראו ״מן הרקק״ ולכן אין בהם את בחינת ״ולד ולדות הארץ״.
אם ״כללא קמא דוקא״, הרי שגם עופות נתמעטו, משום שאינם ״דמי ליה משלשה צדדים״, הם אינם דומים לפרט בכל שלוש התכונות המהותיות (עיין עירובין כז:–כח.).
ושמחת אתה וביתך – מכאן לומדים חז״ל (יבמות סב:) שהשמחה נמצאת רק בחיי הנישואין: ״כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה וכו׳ דכתיב ׳ושמחת אתה וביתך׳ ״.
[קיא] ונתתה הכסף – ת״ק סבר שכתוב ג״פ כסף א׳ על מעשר טהור וא׳ על מעשר טמא וא׳ על לקוח בכסף מעשר שנטמא, ור״י סובר שמ״ש ונתתה הכסף ר״ל הכסף הנזכר שהוא כסף הראשון לא השני וס״ל דלקוח בכסף מעשר שנטמא יקבר ופלוגתייהו מובא בפ״ג דמ״ש (משנה י׳) ובכ״מ בש״ס, וגרסתי כגי׳ הגר״א ועי׳ בירושלמי (פ״ב דפסחים):
[קיב] בכל אשר תאוה נפשך – הוא כולל הכל אף עבדים ושפחות, לכן מפרש רק דברים שהם לאכילה כבקר וצאן ולשתיה כיין ושכר ולהשביח את המאכל שעז״א בכל אשר תשאלך נפשך, ר״ל שהוא נותן טעם בהמאכל וגורם שנפשך התאונית תשאל אחר המאכל מתוך ערבותו, ובכ״ז אין כולל מים ומלח כי כל הנחשבים הם פרי מפרי וולד מולד וגפן מחרצן לאפוקי מים ומלח וכמהין ופטריות, ושיהיה גדולם מן הארץ למעוטי דגים עיין בעירובין (דף כ״ז):
[קיג] בבקר ובצאן וביין ובשכר – למה תפס ד׳ אלה, היל״ל במאכל ובמשקה, פי׳ בן בג בג שמלמד במ״ש בבקר שלוקח פרה ע״י עורה ויוצא העור לחולין, וצאן אגב גיזתה, ועיין בעירובין (דף כז) שמוסיף חדוש בכל או״א, וכן שצריך לכתוב כל ד׳ אלה עיי״ש, ומ״ש ושמחתם היינו בשלמי שמחה (כנ״ל סי׳ יד וסי׳ כ):
ובכל אשר תשאלך נפשך:1 כל מיני תענוגים שאפשר ליקח בכסף2, ואין צריך לקמץ כדי להניח על התלמידים לאחר הרגל3, אלא יכול להתענג בהם.
ושמחת אתה וביתך: תשמח בהם4 את כל בני ביתך5 במועדים.
1. חז״ל דרשו כאן כלל ופרט וכלל, אך רבינו מבאר ע״פ פשוטו.
2. וכעין זה ברס״ג ׳תאהבהו נפשך׳.
3. כפי שביאר רבינו בהרחבה בפסוק כ״ג.
4. בכל מה שפירטה התורה – ״בבקר ובצאן... ובכל אשר תשאלך נפשך״.
5. כפי שתרגם אונקלוס ״אינש ביתך״.
ונתת הכסף – כלומר ״הוצא את הכסף״. מכאן למדו רבותינו במכילתא (מדרש תנאים 78) ״עד שיהיה אותו המטבע ראוי להוצאה, פרט למטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום״ (השוה רמב״ם הלכות מעשר שני ד׳:י׳).
המאכלים הנקנים בכסף מעשר, מתקדשים בקדושת מעשר שני, והכסף יוצא לחולין, כלומר מותר להשתמש בו לצרכי חול.
בכל אשר תאוה נפשך – הרי זה ״כלל״. ״בבקר ובצאן וביין ובשכר״ הרי זה ״פרט״, ״בכל אשר תשאלך״ חזר וכלל; על כגון זה נאמר בברייתא דשלש עשרה מדות דרבי ישמעאל ״כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט״, כלומר הפירוט אינו מתכוון להתיר רק את הדברים הנפרטים, אלא שרשאים אנחנו לקנות בכסף מעשר שני כל הדברים שהם כעין הפרט. מה הוא האפייני לפרט ואיזה דברים אין אדם רשאי לקנות מכסף מעשר שני — על כך נחלקו רבותינו בכמה מחלוקות בין הספרי והמכילתא (במדרש תנאים 78), וכן בירושלמי מעשר שני פרק א, הלכה ב, ובבבלי עירובין כ״ז: והלאה; השוה פירושו של רבי שמשון ב״ר רפאל הירש כאן (שאינו מזכיר אלא את הדעות הנזכרות בבבלי). עוד דרשו רבותינו בספרי, כי הבהמות הנקנות בכסף מעשר שני יש להקריבן בתור שלמים.
ונתתה הכסף – הפורט סלע ממעות מעש״ש, בית הלל אומרים, פורט בשקל כסף בשקל מעות, ומנלן דמחללינן דכתיב ונתתה הכסף ריבה אפי׳ כסף שני.1 (שם מ״ה.)
בכל אשר תאוה – אין מחללין מעשר שני על מטבע שאינה יוצאת, דכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך2 (מעשר שני פ״א משנה ב׳ וברע״ב).
בכל אשר תאוה וגו׳ – תניא, בכל אשר תאוה נפשך – כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר – פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל פרי בפרי וגדולי קרקע3. (עירובין כ״ז:)
בבקר ובצאן וגו׳ – תניא, בן בג בג אומר, בבקר – מלמד שלוקחין בקר על גב עורו, ובצאן – מלמד שלוקחין צאן על גב גיזתה, וביין – מלמד שלוקחין יין על גב קנקנו,4 ובשכר – מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ.5 (שם כ״ו:)
ובשכר – וסמיך ליה ואכלת, מלמד שהשתיה בכלל אכילה.6 (יומא ע״ו.)
ושמחת – נאמר כאן שמחה ונאמר להלן (פ׳ תבא) ושמחת, מה שמחה האמורה להלן שלמים, אף שמחה האמורה כאן שלמים.7 (ירושלמי חגיגה פ״א ה״ב)
אתה וביתך – ר׳ אליעזר היה אומר, משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, שנאמר ושמחת אתה וביתך8. (סוכה כ״ז:)
אתה וביתך – א״ר תנחום א״ר חנילאי, כל יהודי שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, שנאמר ושמחת אתה וביתך.9 (יבמות ס״ב:)
אתה וביתך – מכאן שהבעל מביא קרבן על אשתו אפילו שלא מדעתה.10 (ירושלמי פסחים פ״ח ה״א)
1. ר״ל מי שיש לו מעות מעש״ש במטבעות נחושת וכבד עליו משאם בדרך ורוצה להחליפם במטבעות כסף לא יחליפם כולם בכסף אלא רק מחצה, ומחצה ישאר בנחושת, וטעם הדבר משום דאם יביאו הכל רק מטבעות כסף ויצטרכו כולם לפרוט שם אצל שולחני על פרוטות יתייקרו הפרוטות ויפסידו למעש״ש, ובאו לאפוקי מדעת ב״ש דאסור להחליף, אלא דרשי דמדכתיב יתרון מלה הכסף, דכיון דכתיב מקודם וצרת הכסף היה די לכתוב אח״כ ונתתם בכל אשר תאוה נפשך בא לרבות שאפשר שיוליכו לירושלים כסף שני מאותו שחללו עליו המעש״ש, והיינו כפי המצוייר שמחלל מטבעות נחושת על מטבעות כסף.
2. אין הכונה במטבע שאינה יוצאת כלל דפשיטא הוא, כיון שאינה מטבע כלל, אלא קמ״ל דגם על מטבע של מדינה אחרת אם המלכיות מקפידות שלא יהיה מהלכים שם לאותו המטבע ומתוך כך אינה יוצאה ברחבה, ואינו יכול להשיג בה כל צרכיו, והכתוב אומר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך, וזה כולל ברחבה ובחירות גמורה.
3. ולד מולד יין מענבים ושכר מתמרים, למעוטי כמהין ופטריות ומים ומלח דאינם פרי מפרי אינם נקחין בכסף מעשר, וכן הוו בקר וצאן גדולי קרקע שגדלים מן הצמחים, ופרט זה דגדולי קרקע מבואר בגמרא דבא למעט דגים. ותמיהני על הרמב״ם דחשיב בפ״ז ממעשרות כל הדברים שאינם נקחים בכסף מעשר ולא חשיב דגים שבגמרא הזכירו זה ביחוד ומפורש. וע׳ בתוי״ט מעש״ש פ״א מ״ג.
ויש להעיר שלא חשיב גם פרטים אלה שיהיו הדברים הנקחים תלושים ולא מחוברים, וגם יהיו דבר המתקיים שיכולין להגיע לירושלים, שכן חשובים הם במשנה ה׳ פ״א דמעש״ש, והמפרשים לא גילו מקור לדין זה, וכנראה מדברי הרמב״ם פ״ז ה״ד ממעש״ש טעם הדבר מפני שאין דומין לבקר וצאן, דז״ל שם, ואין לוקחין פירות מחוברין לקרקע ולא פירות שאין יכולין להגיע לירושלים לפי שאין דומין לבקר וצאן, וצ״ע.
והנה כאן חשיב בעלי חיים לגדולי קרקע, ובענינים אחרים לא חשבינן כן, ויתבאר מזה אי״ה לקמן בפ׳ תצא בפ׳ לא תחסום שור בדישו (כ״ה ד׳).
ויש להעיר שלא חשיב גם פרטים אלה שיהיו הדברים הנקחים תלושים ולא מחוברים, וגם יהיו דבר המתקיים שיכולין להגיע לירושלים, שכן חשובים הם במשנה ה׳ פ״א דמעש״ש, והמפרשים לא גילו מקור לדין זה, וכנראה מדברי הרמב״ם פ״ז ה״ד ממעש״ש טעם הדבר מפני שאין דומין לבקר וצאן, דז״ל שם, ואין לוקחין פירות מחוברין לקרקע ולא פירות שאין יכולין להגיע לירושלים לפי שאין דומין לבקר וצאן, וצ״ע.
והנה כאן חשיב בעלי חיים לגדולי קרקע, ובענינים אחרים לא חשבינן כן, ויתבאר מזה אי״ה לקמן בפ׳ תצא בפ׳ לא תחסום שור בדישו (כ״ה ד׳).
4. בסמוך יתבאר דעיקר מצות מעש״ש הוא לקנות שלמים ולאכול בירושלים, ואמר בזה שלוקחים בקר על גב עורו, וכו׳, ר״ל שהלוקח בהמה לשלמים יצא העור לחולין אע״פ ששוה יותר וא״צ למכרו ולחזור ולאכול בירושלים, וכן בצאן וגיזתה ויין וקנקנו, ודריש כן משום דלמה תפס דוקא אלה המינים והול״ל בקצור ונתת הכסף במאכל ובמשקה או שלא לכתוב כלל, מאחר שכבר כתיב בכל אשר תאוה נפשך, וכל דבר בכלל.
5. תמד הוא מים שע״ג חרצנים וזגים ושמרי יין, אבל עד שלא החמיץ אינו נלקח בכסף מעשר מפני שהוא כמים.
6. הא דלא יליף מיין דכתיב מקודם, מפרש בגמרא משום דיש לדחות דאכליה ע״י אנגרון והוא מין מאכל שנותנין בו יין, אבל שכר ליכא למימר כן דמידי דמשכר בעינן וכמו שכר דכתיב בנזיר, ומהאי טעמא מבואר בגמרא דלא ילפינן זה מפסוק הקודם (כ״ג) ואכלת לפני ה׳ אלהיך וגו׳ תירשך, משום דאפשר לדחות דאכלי׳ ע״י אנגרון. ויש להעיר ברש״י נדה ל״ב א׳ דמביא מקור להא דשתיה בכלל אכילה מפסוק הנזכר בעוד שבגמרא נדחתה ראיה זו, וי״ל משום דכיון דאחר דילפינן זה משכר א״כ אליבא דאמת קיימא גם הראיה מיין ותירש, ולמה לנו לדחוקי לאוקמי דאכלי ע״י אנגרון. והנ״מ אם שתיה בכלל אכילה רבות ושונות הן, ובארנום לפנינו בפ׳ אחרי בפסוק כל נפש לא תאכל דם, יעו״ש.
7. שם בפ׳ תבא כתיב מפורש וזבחת שלמים ואכלת ושמחת, ואשמעינן כאן דמעיקר מצות מעש״ש הוא לקנות בהם שלמים ולאכלם בשמחה. והכונה היא ע״פ מ״ש בפסחים ק״ט א׳ אין שמחה אלא בבשר, ובבבלי זבחים נ׳ א׳ למדו זה בגז״ש שם שם דכתיב במעשר ובשלמים, והובא לפנינו לעיל בפסוק כ״ג, יעו״ש. ויתרון לדרשת הירושלמי שידעינן ממנה שהחיוב לאכול בשמחה מה שאין אנו יודעים מדרשת הבבלי.
8. לכאורה הו״ל לומר בקצור משבח אני את מי שאינו יוצא מביתו ברגל ולמה תלה זה בעצלנים דוקא, והלא גם מי שהוא זריז בכל מעשיו ורוצה לקיים מצות ושמחת אתה וביתך ג״כ אינו יוצא מביתו ברגל, וי״ל משום דבאמת מי שהוא רגיל לצאת מביתו יום יום אין שמחה לו לכשיהיה כלוא ביו״ט כל היום בבית, ורק מי שהוא בטבעו עצל וגם בחול אינו יוצא מביתו, אז אע״פ שבכלל הוי מדת העצלנות מדה מגונה, מ״מ לענין זה שבח הוא לו, כי על ידי זה מקיים מצות שמחת יו״ט כמאמרה, ושמחת אתה וביתך, שכל היום הוא בחוג משפחתו, והוא ע״ד מ״ש בפסחים נ׳ ב׳ יש עצל ונשכר.
והנה אע״פ דפ׳ זה לא כתיב ביו״ט, בכ״ז יליף ליו״ט משום דהענין הוא דכיון דחזינן דבשמחה כתיב אתה וביתך, ולא יתכן שמחה לאיש בלא ביתו, א״כ ביו״ט דכתיב שמחה ממילא יש שם חיוב אתה וביתך, כך נ״ל. ולפי״ז א״צ למש״כ הרש״ש דכונת הגמרא כאן לפסוק אחר, יעו״ש.
והנה אע״פ דפ׳ זה לא כתיב ביו״ט, בכ״ז יליף ליו״ט משום דהענין הוא דכיון דחזינן דבשמחה כתיב אתה וביתך, ולא יתכן שמחה לאיש בלא ביתו, א״כ ביו״ט דכתיב שמחה ממילא יש שם חיוב אתה וביתך, כך נ״ל. ולפי״ז א״צ למש״כ הרש״ש דכונת הגמרא כאן לפסוק אחר, יעו״ש.
9. וביתו זו אשתו, ומשמע דא״א לאדם יחידי לשמוח שמחה אמתית כשהוא לבדו. ובזה יש לפרש מש״כ התוס׳ ובעה״מ בר״ה ו׳ ב׳ דאע״פ שאין האשה מחויבת לעצמה בשמחת החג משום דהוי מ״ע שהז״ג בכ״ז חייבת משום בעלה, יעו״ש. והענין הוא ע״פ המבואר הכא דמי שאין לו אשה אינו יכול לקיים ושמחת אתה וביתך, א״כ בשמחת החג דכתיב ג״כ כזה, א״א לו לקיים לבדו מצוה זו, והסברא נוטה דאם היא אינה נוטלת חלק בשמחתו אין שמחתו שלמה, ולכן חייבת גם היא בגללו, וכעין סברא זו כתב הר״ן בריש פ״ב דקדושין דאע״פ שאין האשה מחויבת במצות פו״ר מ״מ יש לה מצוה שמסייעת לבעלה לקיים מצותו הוא, ועוד נבאר מזה בס״פ זו.
10. ר״ל אותן הקרבנות שחייבת להביא לטהרתה, כגון זבה ויולדת וכדומה, דבלא״ה א״א לה להטהר ולאכול בקדשים וכיוצא בזה, וא״א לו לקיים ושמחת אתה וביתך, ולכן מותר לו להפריש גם בתוך השנה. וע״ע בבבלי נדרים ל״ה ב׳, ובמק״א בארנו ענין זה בארוכה.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.