מקץ שבע שנים – לשון ספרי: ״יכול מתחילת השנה או בסופה, הרי אתה דן (כלומר על ידי גזירה שוה), נאמר כאן קץ ונאמר להלן
(דברים ל״א:י׳) קץ, מה קץ האמור להלן בסופה ולא בתחילתה אף קץ האמור כאן בסופה ולא בתחילתה״. מדברי הספרי הננו למדים, כי הלשון ״מקץ״ כשלעצמה אינה מבהירה עדיין בצורה ברורה ש״אין שביעית משמטת אלא בסופה״
(ערכין כ״ח:), ואנו צריכים עוד ללמוד גזירה שוה מן הפסוק ל״א:י׳. אמנם
בערכין כ״ח:, אומר התלמוד: ״שביעית בסופה דכתיב מקץ שבע שנים וגו׳ ״, אבל נראה כי התלמוד מתכוון לגזירה שוה של הספרי הנזכרת כאן.
אם כן אין זה מדוייק מה שכמה מן המפרשים אומרים כי מן הלשון ״מקץ״ כשלעצמה אנו למדים ששביעית משמטת בסופה. מדברי הספרי נראה, כי ״מקץ״ יכול להתפרש בין בתור תחילה ובין בתור סוף, כמו שפירש הראב״ע (לפרק ט׳:י״א). אותו הפירוש נזכר גם ברמב״ן בשם מדקדקים אחרים, הוא מסביר שכל זמן שיש לו שני קצוות: תחילתו וסופו, שניהם נקראים ״קץ״ (או ״קצה״) בלשון הקודש. על כן אומר הספרי שאין לפנינו אלא שתי ברירות: תחילת השנה או סופה. שוב הוא מוכיח מן הפסוק ל״א:י׳, שאין לפרש תחילת השנה, כיון ששם נאמר להדיא ״חג הסוכות״, שבוודאי אינו בתחילת השנה (ראה להלן). אולם אלה הרוצים לפרש, כי ״מקץ״ אינו אלא ״סוף״, יש להקשות עליהם מן המקרא ב
ירמיהו ל״ד:י״ד: ״מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו וגו׳ ״ (אמנם השוה
ערכין ל״ג.).
אולם גם דעתו של הראב״ע, ש״קץ״ מתפרש או במובן של תחילה או במובן של סוף, עדיין צריכה עיון, שהרי כבר הקשה עליו הרמב״ן, שלא נאמר כאן ״מקץ השנה השביעית״ (שהיה אפשר לפרש כמו ״בתחילת השנה״), אלא ״מקץ שבע שנים״. אילו היה פירושו של ״מקץ״ תחילה, אם כן היו צריכים לקיים מצות שמיטה בתחילת המחזור של שבע שנים, זאת אומרת בשנה הראשונה. אותה הטענה יש לטעון גם למעלה בפסוק ״מקצה שלש שנים״ (פרק יד, פסוק כ״ח).
על כן הפירוש המתקבל ביותר הוא פירושו של הרמב״ן, שהביטוי ״מקץ שבע שנים״ מתכוון לכל השנה השביעית, כלומר מקץ מחזור של שבע שנים, היינו שהשנה הראשונה היא תחילת המחזור והשביעית סוף המחזור (וכמו כן יש לפרש למעלה י״ד:כ״ח: ״מקצה שלש שנים״, בסוף המחזור של שלש שנים).
כללו של דבר, שהתורה מצווה לשמט את החובות בשנה השביעית. אולם כיון שלפירוש רבותינו זכרונם לברכה שמיטת כספים אין כוונתה דחיית זמן הפרעון, אלא פטור מוחלט מתשלום החוב (להלן נוכיח זאת), אם כן יש צורך לקבוע זמן מסויים בשנה השביעית לשם כך. כבר פירש רש״י ב
בראשית י׳:כ״ה, שבמקום שלא נאמר זמן מסויים, לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ואין לך לומר אלא או תחילת הזמן או סופו. זהו פירוש לשון הספרי: ״יכול מתחילת השנה או בסופה״, ומתוך גזירה שוה מן הפסוק ל״א:י׳ הוא דורש, שהכוונה לסוף השנה.
יש להביא עוד נימוק מצד הסברא, ששמיטת כספים צריכה להיות דווקא בסוף השנה. הרי אין ספק כי מצות שמיטת כספים קשורה במצות שמיטת קרקעות, שכן העני שלא קצר השנה אין ביכולתו לשלם את חובותיו, ונימוק זה אין כחו יפה אלא בסוף השנה, מה שאין כן בתחילתה, אשר זה עתה קצרו את קציר השנה הששית ואין כל נימוק לשמט חובות. נראה, כי בכלל היו נוהגים לתבוע את החובות עם גמר הקציר, אם כן, אם התורה מצווה להמנע מנגישת החובות, ודאי כוונתה לאותה התקופה של השנה, שכרגיל נגמר בה קציר כל תבואת השנה, דהיינו סוף השנה.
ובכן נראה כי הבאנו טעם מספיק מצד הסברא להלכה ״אין שביעית משמטת אלא בסופה״ (ראה גם ה״מפורש״ של רבי וואלף היידנהיים ל
בראשית מ״א:א׳).
תעשה שמיטה – אמנם משמע מתוך המצוה הסמוכה בפסוקים הבאים, כי פירוש לשון ״שמיטה״ אינו אלא שמיטת כספים. אבל אחר עיון ניווכח, כי מובנה של המלה ״שמיטה״ הוא יותר נרחב. מובנה שמיטה בכלל, ובכלל זה גם שמיטת קרקעות. גם ב
שמות כ״ג:י״א משמשת המלה ״שמט״ בהוראה זאת: ״והשביעית תשמטנה ונטשתה״. אם כן טעות גמורה היא בידי הכופרים (פאטר, די ווטה, גיאורגה ועוד, ראה הנגסטנברג 3 עמוד 435 והלאה), הטוענים שכאילו בספר דברים לא נודע על שמיטת קרקעות.
אמנם אין ספר דברים מפרש זאת בפירוש, אבל אין מכאן כל הוכחה שכאילו לא היה יודע או מכיר את מצות שמיטת קרקעות. אין כוונת המקרא אלא להוסיף מה שלא נאמר עדיין בספרים הקודמים, בעוד שמצות שמיטת קרקעות כבר נתבארה באריכות בויקרא כה ולא היה כל צורך לחזור ולפרש אותה. יותר מזה — כפי דעתנו על נאומי ספר דברים, שנבארה אם ירצה ה׳ במבוא,1 נראים הדברים, כי משה רבינו, בשעה שדיבר בפני העם, הזכיר את כל דיני השביעית והיובל, אלא שבשעה שכתב את הספר דילג על כל מה שנתבאר כבר באופן מספיק בספרים הקודמים.
יש להביא עוד כמה טענות מחייבות ומספיקות, שגם בספר דברים נחשבת השנה השביעית כשנת שבתון:
1) עצם המצוה של שמיטת כספים בשנה הזאת, כבר מוכיחה בעליל שבמשך השנה הזאת לא זרעו וקצרו. כי הרי בזה יש טעם מספיק למצוה זו;
2) כמו כן יש להוכיח מתוך מצות הקהל שנאמרה להלן פרק לא, שמצוה להקהיל את כל העם, אנשים, נשים וטף, ולקרוא לפניהם את התורה, ששנה זאת אינה שנת שמיטת כספים גרידא, אלא גם שנת שבתון, כי אין כל טעם לקשור את קריאת התורה עם שמיטת הכספים, ואילו עם שנת השבתון, וודאי מסתבר לקשור אותה. בדרך כלל נחשב חג הסוכות ל״חג האסיף״, אבל עם גמר שנת השמיטה, שאין בה אסיף, מצוה לחוג את חג הסוכות על ידי קריאת התורה, בתור אסיף רוחני של תבואת הדעת.
3) בכלל אין להעלות על הדעת, שספר דברים צמצם חלילה את מצות השביעית לשמיטת כספים גרידא. בדומה ליום השביעי והחודש השביעי, וודאי גם השנה השביעית היא שנת שביתה.
4) סוף סוף אין כל טעם להטיל את מצות ביעור המעשרות על השנה השלישית (שנאמרה למעלה י״ד:כ״ח) אם לא לפי חשבון שנת השמיטה. דבר ברור הוא, שבשנה השביעית לא התקיים זרע וקציר, לכן לא ניתן בו גם המעשר. כי רק על פי הנחה זאת אפשר להבין, שבמשך שבע שנים יתנו פעמיים מעשר שני ויחזרו למנות את מחזור שלש השנים מחדש אחרי כל שנת שמיטה. אבל אילו היו קוצרים ומפרישים מעשרות גם בשנה השביעית, אין כל מקום למנות את שלש השנים כפי חשבון שנת השמיטה, ואם כן צריכים לומר, שמלבד מחזור של שבע שנים היו מונים עוד מחזור של שלש שנים באופן נפרד, דבר שאין לו טעם וריח.
אם כן — כיון שהוכחנו שבספר דברים ידועה שנת השמיטה שהיא שנת שבתון, אם כן מתקבל על הדעת לפרש, שהמצוה ״תעשה שמיטה״ מתייחסת גם לשמיטת קרקעות ו״תעשה״ פירושו כמו שמצינו אצל החגים ״ועשית פסח״, ״ועשית חג שבועות״ (ראה רמב״ן).
לפי זה, הפסוק ״וזה דבר השמיטה״ אין פירושו ״זה הוא הדבר של השמיטה״, אלא: ״זה הוא אחד מדברי השמיטה״, כלומר, שכאן אין הכתוב מזכיר אלא אחת מהלכות שמיטה שלא נאמרה בספרים הקודמים.
1. הערנו כבר שהיה בדעת הגהמ״ח להוסיף מבוא לספרו, אך נסתלק לפני הוצאתה לפועל של מחשבתו זו. (המתרגם). {כך כתב המתרגם בכרך הראשון של הפירוש. אולם, לאחר הדפסת הכרך הראשון, נמצא כ״י עם מבוא לספר דברים, והודפס כנספח לכרך השני של הפירוש, והוא מופיע כאן בהקדמה לספר.}
