×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(כב) {חמישי} עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כׇּל⁠־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה׃
You shall surely tithe all the produce of what you sow, that which comes forth from the field year by year.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[פיסקא קה]
עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה – מלמד שאין מעשרים אותו משנה לחברתה.
אין לי אלא מעשר שני שבו דבר הכתוב מנין לרבות שאר מעשרות תלמוד לומר עשר תעשר.
מנין למעשר בהמה שאין מעשרים אותה משנה לחברתה תלמוד לומר עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה.
רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון מנין למעשר בהמה שהוא בעמוד ועשר תלמוד לומר עשר תעשר.
יכול דבר שגדולו מן הארץ כגון סטיס וקוצה יהא חייב במעשר תלמוד לומר עשר תעשר ואכלת.
יכול אף דבש וחלב תלמוד לומר היוצא השדה שנה שנה אמור מעתה דבר היוצא מרשות שדה.
מכלל שנאמר ואכלת לפני ה׳ אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהריך, יכול אין לחייב אלא דגן תירוש ויצהר מנין לרבות שאר פירות תלמוד לומר תבואת זרעך.
יאמר זה שאילו כן הייתי אומר מה תבואה מיוחדת שמכניסה לקיום ודרכה להאכל כמות שהיא אף אני איני מרבה אלא כיוצא בה את מה אני מרבה את האורז ואת הדוחן ואת הפרגים והשומשמים מנין לרבות שאר קטניות תלמוד לומר עשר תעשר.
מרבה אני את הקטניות שדרכן להאכל כמות שהן ועדין לא ארבה את התורמוס ואת החרדל שאין דרכם להאכל כמות שהם תלמוד לומר עשר תעשר. יכול אפעלפי שלא השרישו תלמוד לומר ואכלת.
מנין לרבות ירקות למעשרות תלמוד לומר (ויקרא כ״ז:ל׳) וכל מעשר הארץ. (שם) מזרע הארץ לרבות שום שחלים וגרגיר יכול שאני מרבה לפת וצנונות וזרעוני גנה שאין נאכלים תלמוד לומר מזרע הארץ ולא כל זרע הארץ. (שם) מפרי העץ לרבות פירות האילן.
יכול שאני מרבה חרובי שקמה וחרובי צלמונה וחרובי גדורה שאין נאכלים תלמוד לומר מפרי העץ ולא כל פרי העץ.
מנין שאדם מעשר את שאוכל תלמוד לומר עשר תעשר.
יכול אפעלפי שלא נגמרה מלאכתו בשדה תלמוד לומר (במדבר י״ח:כ״ז) כדגן מן הגרן והרי הוא בשדה (שם) וכמלאה מן היקב עד שהיא ביקב.
יכול יהא אדם אוכל עריי בשדה תלמוד לומר עשר תעשר.
מנין שזורע תלמוד לומר היוצא השדה.
מנין שכונס תלמוד לומר תבואת זרעך.
אמרו חרבו חנויות בני חנן שלש שנים קודם לארץ ישראל שהיו מוציאים פירותיהם מידי מעשרות שהיו דורשים לומר עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח.
סליק פיסקא
[Piska 105]
"Tithe shall you tithe all the produce of your seed which goes forth from the field year by year.⁠" We are hereby taught that the tithe is not to be taken from one year for another.
This tells me only of the second-tithe, of which Scripture speaks here. Whence do I derive the same for the other tithes? From "tithe shall you tithe.⁠"
Whence do I derive the same for the beast tithe? From "tithe shall you tithe.⁠"
R. Shimon b. Yehudah says: Whence do I derive that there is to be a beast tithe? From "tithe shall you tithe.⁠"
"which goes forth from the field": I might think that anything that grows in the ground, like issatis (a non-edible plant) and thorns, are subject to ma'aser; it is, therefore, written "Tithe shall you tithe … (23) and you shall eat.⁠"
I might think that even honey and milk (are to be tithed); it is, therefore written "which goes forth from the field year by year.⁠" In sum, the criteria (for tithing) are: going forth from the field and being edible.
From (Ibid. 23) "And you shall eat before the Lord your G-d … the tithe of your corn, your wine, and your oil,⁠" I might think that only these are to be tithed. Whence do I derive (the same for) other fruits? From "the produce of, etc.⁠" Let it then be written (just) "produce.⁠"
If so, I would say: Just as "produce" is distinct in that it is stored for preservation, so all such growths are to be included (for tithing). Whence do I derive the same for rice, millet, poppy, and sesame? Whence would I derive pulse? It is, therefore, written "of your seed.⁠"
I would then include pulse, which is eaten as is. But I would not include lupine and mustard, which are not eaten as is. It is, therefore, written "which goes forth from the field.⁠" I might think, even what is not edible; it is, therefore written "and you shall eat.⁠"
Whence do we derive the same for greens? From (Vayikra 27:30) "and all the tithe of the land.⁠" (Ibid.) "of the seed of the land": to include garlic, cress, and berries.
I might think to include the seed of turnips and radishes, and garden seeds, which are not eaten; it is, therefore written "of the seed of the land,⁠" and not "all of the seed of the land.⁠"
"of the fruit of the tree": to include the fruit of the oak.
I might think to include the carobs of acacia and those of tzalmona and giduda, which are not eaten; it is, therefore, written "of the fruit of the tree,⁠" and not "all of the fruit of the tree.⁠"
Whence is it derived that one tithes what he eats? From ("Tithe …) and you shall eat.⁠"
I might think, (that it is tithed) even if it has not been completely processed (for eating); it is, therefore, written (Bemidbar 18:27) "as corn from the threshing floor and as the fullness (i.e., ripeness) of the pit.⁠"
I might think that he may eat a regular meal in the field (without tithing); it is, therefore, written "the field" (i.e., he must tithe it even there.)
And whence is it derived (that he must tithe) even what he sows? From "your seed.⁠"
And whence is it derived (that he must tithe) even what he stores? From "produce.⁠"
And whence do we derive (the same for) what he sells? From "which goes forth from the field.⁠" They said: Why were the shops of Bnei Chanan laid waste two years before (the destruction of) Eretz Yisrael? Because they exempted their fruits from the tithe, expounding "Tithe shall you tithe … and you shall eat" — and not what you sell; "the produce of your seed" — and not (that of) the buyer.
[End of Piska]
עשר תעשר את כל תבואת זרעך במעשר שני הכת׳ מדבר אתה אומר במעשר שני הכת׳ מדבר או אינו מדבר אלא במעשר ראשון ת״ל ואכלת לפני ה׳ אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך מעשר שהוא טעון הבאת מקום אמרתי ואיזה זה מעשר שני או אף מעשר ראשון יטען הבאת מקום והדין נותן מה אם מעשר שני שאין בו קדושה יתירה הרי הוא טעון הבאת מקום מעשר ראשון שיש בו קדושה יתירה אינו דין שיטען הבאת מקום ת״ל(במדבר י״ח:ל״א) ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם מגיד שמעשר ראשון נאכל בכל מקום:
עשר תעשר הרי זה חובה:
ר׳ יונתן אומר עשר תעשר כלל את כל תבואת זרעך פרט מה הפרט מפורש דבר שהוא אוכל ונשמר וגדוליו מן הארץ ומתקיים במוכנס אף כל דבר שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ומתקיים במוכנס להוציא את הלחים:
איסי בן עקביה אומר עשר תעשר כלל את כל תבואת זרעך פרט אין לי אלא תבואה אילנות מנ׳ ת״ל היצא השדה שנה שנה אבל ירקות מדברי סופרים:
עשר תעשר להביא פירות גוים או יכול אפלו מחוצה לארץ ת״ל(ויקרא כ״ז:ל׳) וכל מעשר הארץ בא הכת׳ ותלה כל המעשרות בארץ:
עשר תעשר [ואכלת] להוציא את הטמא יכול אם עישר לא יהא מעושר ת״ל (דברים כ״ו:י״ד) לא אכלתי באוני ממנו מכלל אכילה יצא לא יצא מכלל מעשר:
היוצא השדה לפטור את האוכל מן השדה עראי ר׳ נתן אומר להביא את הנטוע בעציץ נקוב:
ר׳ אומר היצא השדה היכול לצמוח בשדה ואיזה זה משהביאה שליש:
ד״א היצא השדה פרט לאילן שנטעו בתוך הבית שיהא פטור מן המעשרות:
אני אקרא עשר תעשר שנה שנה ומה ת״ל היצא השדה שאם קורא אני עשר תעשר שנה שנה שומע אני אחד חדש ואחד ישן במשמע ת״ל היצא השדה החדש לא הישן שהיה בדין מה אם כבשים ועזים שהן כלאים זה בזה הרי הן מתעשרין מזה על זה החדש והישן שאינן כלאים זה בזה אינו דין שיתעשרו מזה על זה ת״ל היצא השדה החדש לא הישן:
ומנ׳ שלא יעשרו ממין על שאינו מינו אמרת קל וחומר מה אם חדש וישן שאינן כלאים זה בזה אינן מתעשרין מזה על זה שני מינין שהן כלאים זה בזה אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה הרי עזים ורחלים יוכיחו שהן כלאים זה עם זה והן מתעשרין זה על זה אף אתה אל תתמה על שני מינין שאע״פ שהן כלאים זה עם זה יתעשרו זה על זה ת״ל(במדבר י״ח:כ״ו) והרמותם ממנו שלא יעשרו ממין על שאינו מינו:
ומנ׳ שלא יעשרו מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ת״ל והרמותם ממנו שלא יעשרו מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש:
ומנ׳ שלא יעשרו מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש ת״ל והר׳ ממנו שלא יעשרו מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש:
ומנ׳ שלא יעשרו מן פירות הארץ על פירות חוצה לארץ ולא מפירות חוץ לארץ על פירות הארץ ת״ל(ויקרא כ״ז:ל׳) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ שלא יעשרו מפירות הארץ על פירות חוץ לארץ ולא מפירות חוץ לארץ על פירות הארץ:
שנה שנה מלמד שאין מעשרין אותו משנה לחברתה אין לי אלא מעשר שני שבו דיבר הכתוב מנ׳ לרבות שאר מעשרות ת״ל עשר תעשר:
ד״א עשר תעשר בשני מעשרות הכת׳ מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן ראש השנה שלהן תשרי:
ר׳ מאיר אומר באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה ר׳ אלעזר ור׳ שמעון אומרים באחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה:
ואכלת לפני ה׳ אלהיך מעשר שני ניתן לאכילה ולשתיה ולסיכה:
לאכילה ולשתייה מניין שנ׳ ואכלת לפני ה׳ אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך:
ולסיכה מניין ת״ל (דברים כ״ו:י״ד) ולא נתתי למת אם להביא לו ארון ותכריכין דבר שאסור לחי הוא לחי אסור למת לא כל שכן אלא איזה הוא דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה:
במקום אשר יבחר לשכן שמו מפתח ירושלם ולפנים:
מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למה נאמר לפי שהוא אומר בבכור (דברים ט״ו:כ׳) לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה שומע אני אם עבר זמנו יהא אסור באכילה ת״ל ואכלת לפני ה׳ אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך מה מעשר נאכל משנה לחברתה אף הבכור נאכל משנה לחברתה:
ד״א מעשר דגנך תי׳ ובכ׳ שומע אני אפלו הוא ברחוק מקום יהא חובה עליו להביא לבית הבחירה ת״ל מעשר דגנך ובכרת ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכורות מחוצה לארץ שאין אתה מביא מעשר דגן אין אתה מביא בכורות:
או מה מעשר אינו נוהג אלא בארץ אף כך הבכור לא ינהוג אלא בארץ ת״ל (שמות י״ג:ב׳) קדש לי כל בכור בין בארץ בין בחוצה לארץ:
חזקיה בן אטיטס העלה בכורות מבבל ולא קיבלו ממנו אע״פ שהיה אדם של צורה שלא יקבע הדבר חובה:
ד״א מעשר דג׳ וב׳ מקיש אכילת בכור לאכילת מעשר שני מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר שני לא יהא נאכל אלא בפני הבית:
למען תלמד ליר׳ את ה׳ מגיד שהמעשרות מביאין את האדם לידי יראת חטא ר׳ אליעזר אומר נדרים ונדבות שאדם מביא לבית הבחירה לבו מנדבו לתלמוד תורה:
ר׳ ישמעאל אומר מעשר שני שאדם מביא לבית הבחירה נכנס ללשכת הגזית ורואה חכמים ותלמידיהן יושבין ועוסקין בתלמוד תורה לבו מנדבו לתלמוד תורה:
ד״א למען תלמד להוציא חרש שוטה וקטן:
כל הימים בין בארץ בין בחוץ לארץ להביאם לתלמוד תורה יכול אין אדם מחוייב בתלמוד תורה אלא משום הבאת מעשר ת״ל ליראה לא משום הבאת מעשר:
עַשָּׂרָא תְעַשַּׂר יָת כָּל עַלְלַת זַרְעָךְ דְּיַפֵּיק חַקְלָא שְׁנָא שְׁנָא.
You shalt tithe all the produce of your seed, and all that your field may bring forth from year to year;
אעמי בני ישראל מעשרה תעשרון ית כל עללת זרעיכון מה דאתון מפקין וזרעין באפי ברה ומכנשין עללתה דכלב שתה ושתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״עמי... ושתה״) נוסח אחר: ״עמי בני ישראל לית אתון רשאין למעשרה מן פרי שנה עד פרי שנה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומכנשין עללתה דכל״) גם נוסח חילופי: ״וכנשין עללן בכל״.
הוון זהירין לעשרא פיריכון מן דאתון מפקין וכנשין מן חקלא כל שתא ושתא ולא פירי שתא על פירי שתא אוחרי.
Be mindful to tithe your fruitage of whatsoever cometh forth, and which you gather in from the field year by year; not giving the fruit of one year for the fruit of another.
עמי בית ישראל מעשרא תעשרון ית כל עללת זרעיכון מהדי אתון זרעין באפי ברא וכנשין עללן בכל שנא ושנא עמי ישראל לית אתון רשאין למעשרא ולמיכול מן פירי שנא ועד פירי שנא.
My people of the house of Israel, tithing you shall tithe all the produce of your seed, of that which you sow upon the face of the field and gather in the produce of each year. Israel, My people, it is not lawful for you to tithe and eat the fruit of one year along with the fruit of (another) year.
[י] עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֶת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְגוֹ׳ (משלי כ״ח:כ״ב). רַבִּי חֲנִינָא פָּתַר קְרָא בְּעֶפְרוֹן, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא, כָּל שְׁקָלִים שֶׁבַּתּוֹרָה סְלָעִים, וְשֶׁבַּנְּבִיאִים לִטְרִין, וְשֶׁבַּכְּתוּבִין קַנְטְרִין, בַּר מִשִּׁקְלֵי עֶפְרוֹן דְּאִינוּן קַנְטְרִין, הָדָא דִּכְתִיב: בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר (בראשית כ״ג:ט׳). וְעַל יְדֵי שֶׁהִכְנִיס עַיִן צָרָה בְּמָמוֹנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, חִסְּרוֹ הַכָּתוּב ו׳, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִיא (שם פסוק טו). אָמַר, מַה הוּא לִי. אִי בָּעִית לְמִיתַן לִי אַרְבַּע מָאתַן קַנְטְרִין דְּכֶסֶף, מִן סְחוֹרָה דְּבֵיתָךְ אַתְּ יָכִיל יָהִיב לִי. וְעַל יְדֵי שֶׁהִכְנִיס עַיִן צָרָה בְּמָמוֹנוֹ, חִסְּרוֹ הַכָּתוּב ו׳, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן (שם פסוק טז). עֶפְרֹן תְּנִינָא, חָסֵר כְּתִיב. רַבִּי אָמַר פָּתַח קְרָא בְּשׁוֹאֵל פָּרָה, וְהָיְתָה עֵינוֹ צָרָה לִשְׂכֹּר שְׁתֵּי פָּרוֹת, וְהוּא שׁוֹאֵל אַחַת וְשׂוֹכֵר אַחַת. וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבוּאֶנּוּ (משלי כ״ח:כ״ב), דִּכְתִיב: בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם (שמות כ״ב:י״ג). רַבִּי יִצְחָק פָּתַח קְרָא בָּזֶה שֶׁהוּא מַלְוֶה לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית, וְהָיְתָה עֵינוֹ צָרָה לְהַלְווֹתוֹ שֶׁלֹּא בְּרִבִּית. וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבוֹאֶנּוּ, דִּכְתִיב: מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְתַרְבִּית לְחוֹנֵן דַּלִּים יְקַבְּצֶנּוּ (משלי כ״ח:ח׳). וְאֵיזֶה הוּא חוֹנֵן דַּלִּים, זֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע. חוֹנֵן דַּלִּים, וַהֲלֹא עוֹשֵׁק דַּלִּים הוּא. כְּגוֹן אֵלּוּ אַפּוֹטְרוֹפּוּס דְּנַפְקִין לְקִרְיָתָא וּבָזְזִין לַאֲרִיסַיָּא, וְעַלְלִין לִמְדִינָתָא וְאָמְרִין, כַּנְשִׁין מִסְכֵּינַיָּא, דִּבְעִינָן לְמֵיעְבַד עִמְּהוֹן מִצְוָה. וּמַתְלָן אָמַר, בְּחוֹזְרִין, וּמְפַלְגֵיהּ בְּחוֹלִין. (ס״א: מַתְלָא אָמַר, גַּיְיפַיָּא בְּחִזּוּרִין, וּמְפַלְגָּא לְבִּישַׁיָּה). רַבִּי לֵוִי פָּתַר קְרָא, בָּזֶה שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא מַעַשְׂרוֹתָיו כָּרָאוּי. דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי, מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה מוֹצִיא מַעַשְׂרוֹתָיו כָּרָאוּי, וְהָיְתָה לוֹ שָׂדֶה אַחַת וְהָיְתָה עוֹשָׂה אֶלֶף מִדּוֹת, וְהָיָה מוֹצִיא מַעַשְׂרוֹתָיו מִמֶּנָּה מֵאָה מִדּוֹת לְמַעֲשֵׂר, וּמִן הַמּוֹתָר הָיָה מִתְפַּרְנֵס הוּא וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ כָּל יָמָיו. בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ קָרָא לִבְנוֹ, אָמַר, בְּנִי, תֵּן דַּעְתְּךָ עַל שָׂדֶה, כָּךְ וְכָךְ מִדּוֹת הִיא עוֹשָׂה, וְכָךְ אֲנִי מוֹצִיא מִמֶּנָּה מַעֲשֵׂר, וּמִמֶּנָּה הָיִיתִי מִתְפַּרְנֵס אֲנִי וּבֵיתִי כָּל יָמַי. שָׁנָה רִאשׁוֹנָה, זְרָעָהּ הַבֵּן אוֹתָהּ וְעָשְׂתָה אֶלֶף מִדּוֹת. הוֹצִיא מִמֶּנָּה מֵאָה מִדּוֹת מַעֲשֵׂר. שְׁנִיָּה, נִכְנַס בּוֹ עַיִן רָעָה, וּפָחַת הוּא עֲשָׂרָה, וּפָחֲתָה הִיא מֵאָה. שְׁלִישִׁית, פָּחַת הוּא עֲשָׂרָה, פָּחֲתָה הִיא מֵאָה. וְכֵן רְבִיעִית וַחֲמִישִׁית, עַד שֶׁעָמְדָה עַל מַעַשְׂרוֹתֶיהָ. כְּשֶׁרָאוּ הַקְּרוֹבִים כֵן, עָמְדוּ לָבְשׁוּ בְּגָדִים לְבָנִים וְנִתְעַטְּפוּ לְבָנִים וְנִכְנְסוּ אֶצְלוֹ. אָמַר לָהֶם: לָמָּה בָּאתֶם, לִשְׂמֹחַ עַל אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁנִּדּוּהוּ. אָמְרוּ לֵיהּ, חָס וְשָׁלוֹם, לֹא בָּאנוּ אֶלָּא לִשְׂמֹחַ עִמְּךָ. לְשֶׁעָבַר הָיִיתָ בַּעַל הַבַּיִת וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּהֵן, וְעַכְשָׁו נַעֲשֵׂיתָ כֹּהֵן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּעַל הַבַּיִת. אָמַר רַבִּי לֵוִי, מַפְחִית שָׁנָה מִן שָׁנָה עָלַי עִדָּנָא. לְפִיכָךְ מֹשֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל, עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר.
[יא] כְּתִיב בְּטַח בַּי״י וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה (תהלים ל״ז:ג׳). רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק, הֲוָה מְסָרֵס קְרָא וְאָמַר הֲכִי, עֲשֵׂה טוֹב בְּטַח בַּי״י. מָשָׁל לְבַעַל הַשּׁוּק שֶׁיָּצָא לְשַׁעֵר אֶת הַמִּדּוֹת, רָאָה אוֹתוֹ אֶחָד, הִתְחִיל מַטְמִין מִלְּפָנָיו. אָמַר לֵיהּ: מַה לְּךָ מַטְמִין מִלְּפָנַי, שַׁעֵר מִדּוֹתֶיךָ וְאַל תִּתְיָרֵא, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: בְּטַח בַּי״י וַעֲשֵׂה טוֹב. שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה, אֱמוּנָה, שִׁכֵּן הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ. דָּבָר אַחֵר: עֲשֵׂה שְׁכוּנָה שֶׁל אֶרֶץ, הֱוֵי זוֹרֵעַ, הֱוֵי נוֹטֵעַ. דָּבָר אַחֵר: שְׁכָן אֶרֶץ, שִׁכֵּן שִׁבְטוֹ בָּאָרֶץ. וּרְעֵה אֱמוּנָה, רְעֵה אֱמוּנָתָן שֶׁל אָבוֹת, דִּכְתִיב: עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי (תהלים ק״א:ו׳). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, בִּזְכוּת שְׁנֵי דְּבָרִים, יִשְׂרָאֵל מִתְחַטְּאִין לִפְנֵי הַמָּקוֹם, בִּזְכוּת שַׁבָּת, וּבִזְכוּת מַעַשְׂרוֹת. בִּזְכוּת שַׁבָּת, דִּכְתִיב: אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶיךָ (ישעיהו נ״ח:י״ג). מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, אָז תִּתְעַנַּג עַל י״י (שם פסוק יד). בִּזְכוּת מַעַשְׂרוֹת, דִּכְתִיב: וְשָׂמַחְתָּ בְּכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ י״י אֱלֹהֶיךָ (דברים כ״ו:י״א). וְאֵין טוֹב אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם וְגוֹ׳ (משלי ד׳:ב׳). לְפִיכָךְ מֹשֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל, עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר.
[יב] דִּכְתִּיב כַּבֵּד אֶת י״י מֵהוֹנְךָ (שם ג׳:ט׳). שֶׁאִם הָיִיתָ נָאֶה, אֶל תְּהִי פָּרוּץ בָּעֲרָיוֹת, שֶׁלֹּא יְהוּ הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִין, אִישׁ פְּלוֹנִי נָאֶה וְאֵינוֹ גָּדוּר מִן הָעֶרְוָה. עַל כֵּן, כַּבֵּד אֶת י״י מֵהוֹנְךָ. דָּבָר אַחֵר: עֲבִיד בְּהוֹנְךָ, עַד דְּלָא תַּעֲבִיד בְּלֹא הוֹנְךָ. דָּבָר אַחֵר: אִם הָיָה קוֹלְךָ עָרֵב, הֱוֵי פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וְעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה, עַל שֵׁם, כַּבֵּד אֶת י״י מֵהוֹנְךָ, מִמַּה שֶׁחִנֶּנְךָ. כַּבֵּד אֶת י״י מֵהוֹנְךָ. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה כּוֹנֵס יַיִן וְשֶׁמֶן, וְלֹא הָיָה מוֹצִיא מַעַשְׂרוֹתָיו כָּרָאוּי. וּמֶה עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הִכְנִיס בּוֹ רוּחַ חֲזָזִית וְנָטַל הַמַּקֵּל וְהִתְחִיל מְשַׁבֵּר בֶּחָבִיּוֹת. גָּעַר בּוֹ בֶּן בֵּיתוֹ. מֶה עָשָׂה לוֹ. נֵטֶל אֶת הַמַּקֵּל וּפְצָעוֹ עַל רֹאשׁוֹ. אָמַר לוֹ: הָרוּחַ מְסַיֵּעַ יַתִּי וְאַתְּ גְּעַר בִּי. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי אֶת הַמַּקֵּל וַאֲנִי מְשַׁבֵּר אַף אֲנִי. נָתַן לוֹ אֶת הַמַּקֵּל. הֲוֵה מְתַבֵּר אִיהוּ חֲדָא חֲדָא, הֲוֵי מְתַבֵּר הַאי תַּרְתֵּי תַּרְתֵּי. מִי גָּרַם לוֹ. עַל יְדֵי שֶׁלֹּא הוֹצִיא מַעַשְׂרוֹתָיו כָּרָאוּי. דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי, מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מוֹצִיא מַעַשְׂרוֹתָיו כָּרָאוּי, וְהָיָה לוֹ שָׂדֶה אַחַת, וְנָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּלִבּוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה וְעָשָׂה חֶצְיָהּ זֶרַע וְחֶצְיָהּ בֵּית מִקְוֵה מַיִם. וּבָאת שְׁנַת בַּצֹּרֶת, וַהֲוָה מְזַבִּין סְאָה חִטִּין בְּסֶלַע, וּסְאָה מַיִם בִּתְלַת סְלָעִים. וַהֲוָה מַכְרִיז וְאָמַר, אַתּוּן זַבְּנִין סְאָה דְּמַיָּא, דְּהִיא עַבְדָּא תְּלַת סְאִין דְּחִטִּין. מִי גָּרַם לוֹ זֹאת. עַל יְדֵי שֶׁהוֹצִיא מַעַשְׂרוֹתָיו כָּרָאוּי. לְפִיכָךְ מֹשֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל, עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר.
[יג] עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לֹא תִּירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג כִּי כָּל בֵּיתָהּ לָבוּשׁ שָׁנִים (משלי ל״א:כ״א). חִזְקִיָּה אָמַר, מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בַּגֵּיהִנָּם שְׁנֵים עָשָׂר חֳדָשִׁים. שִׁשָּׁה חֲדָשִׁים בַּחַמָּה, וְשִׁשָּׁה חֲדָשִׁים בַּצִּנָּה. בַּתְּחִלָּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְנִיסָן בַּחַמָּה, וְהֵן אוֹמְרִים: זוֹ הִיא גֵּיהִנָּם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאַחֲרֵי כֵן מוֹצִיאָן לַשֶּׁלֶג, וְהֵן אוֹמְרִים: זוֹ הִיא צִנָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בַּתְּחִלָּה הֵן אוֹמְרִים הֲוָה, וּלְבַסּוֹף הֵן אוֹמְרִים וַי, הוּא שֶׁדָּוִד אוֹמֵר, וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן (תהלים מ׳:ג׳), מִמָּקוֹם שֶׁאוֹמְרִים וַי וַי. וְהֵיכָן הֵן מַשְׁלִימִין עַצְמָן, רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אוֹמֵר, בַּשֶּׁלֶג. הָדָא הוּא דִּכְתִיב: בִּפְרֹשׂ שַׁדַּי מְלָכִים בָּהּ תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן (שם ס״ח:ט״ו). הַשֶּׁלֶג הוּא צַלְמָוֶת שֶׁלָּהֶן. יָכֹל אַף לְיִשְׂרָאֵל. תַּלְמוּד לוֹמַר: כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבוּשׁ שָׁנִים (משלי ל״א:כ״א). שְׁנַיִם, שְׁנַיִם, מִלָּה פְּרִיעָה, צִיצִית תְּפִלִּין, הַעֲנֵק תַּעֲנִיק (דברים ט״ו:י״ד), נָתֹן תִּתֵּן, פָּתֹחַ תִּפְתַּח (דברים ט״ו:ח׳), עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר. לְפִיכָךְ מֹשֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל, עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר.
[יד] דָּבָר אַחֵר: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יוֹשְׁבֶיהָ כִּי עָבְרוּ תּוֹרוֹת חָלְפוּ חֹק וְגוֹ׳ (ישעיהו כ״ד:ה׳). אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אַתְּ סָבַר מְחַנֵּף לָהּ וְהִיא מְחַנֵּפָה לְךָ. מַרְאָה לְךָ קָמָה וְאֵינָהּ מַרְאָה לְךָ גָּדִישׁ, מַרְאָה לְךָ גָּדִישׁ וְאֵינָהּ מַרְאָה לְךָ קָמָה, מַרְאָה לְךָ קָמָה וְאֵינָהּ מַרְאָה לְךָ גֹּרֶן, מַרְאָה לְךָ גֹּרֶן וְאֵינָהּ מַרְאָה לְךָ עֲרֵמָה. לָמָּה, כִּי עָבְרוּ תּוֹרוֹת, שֶׁעָבְרוּ עַל שְׁתֵּי תּוֹרוֹת, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. חָלְפוּ חֹק, מַעַשְּׂרוֹת. הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם (שם), בְּרִית אָבוֹת. לְפִיכָךְ מֹשֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל, עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר. נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ וְגוֹ׳ (משלי ו׳:כ׳). אָמַר רַב הוּנָא, אָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים הִפְרִישׁוּ תְּרוּמוֹת וּמַעְשְּׂרוֹת. אַבְרָהָם הִפְרִישׁ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲרִמֹתִי יָד אֶל י״י וְגוֹ׳ (בראשית י״ד:כ״ב). וְאֵין הֲרָמָה אֶלָּא תְּרוּמָה, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת י״י (במדבר י״ח:כ״ו). יִצְחָק הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּזְרַע יִצְחָק וְגוֹ׳ (בראשית כ״ו:י״ב). אָמַר רַבִּי אֵיבָא בַּר כַּהֲנָא, וַהֲלֹא אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה לֹא עַל הַמָּדוּד, וְלֹא עַל הַשָּׁקוּל, וְלֹא עַל הַמָּנוּי. וְלָמָּה מוֹדְדִין. בִּשְׁבִיל לְעַשְּׂרוֹ, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיְבָרְכֵהוּ י״י (שם). יַעֲקֹב הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל אֲשֶׁר תִּתֵּן לִי וְגוֹ׳ (שם כ״ח:כ״ב). כּוּתִי אֶחָד בָּא וְשָׁאַל אֶת רַבִּי מֵאִיר, אָמַר לֵיהּ: לֵית אַתּוּן אָמְרִין, דַּהֲדֵין יַעֲקֹב אֲבוּכוֹן קְשׁוֹט הוּא. אָמַר לוֹ: אִין, דִּכְתִיב: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם (מיכה ז׳:כ׳). אָמַר לֵיהּ: הִפְרִישׁ שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי אֶחָד מֵעֲשָׂרָה שְׁבָטִים, לֹא הָיָה לְהַפְרִישׁ לוֹ עוֹד שְׁנַיִם. אָמַר לוֹ רַבִּי מֵאִיר, אַתְּ אָמַרְתְּ דְּאִינוּן תְּרֵי עָשָׂר, וְאַנָּא אָמַר דְּאִינוּן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה, דִּכְתִיב: אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי (בראשית מ״ח:ה׳). אָמַר לוֹ: וְהָא אַתְּ מְסַיֵּעַ לִי, הוֹסַפְתָּ קֶמַח הוֹסֵיף מַיִם. אָמַר לוֹ: אֵין אַתְּ מוֹדֶה לִי דְּאִינוּן אַרְבַּע אִמָּהוֹת שֶׁהָיוּ לָהֶם אַרְבָּעָה בְּכוֹרוֹת, וְאֵין הַבְּכוֹר מִתְעַשֵּׁר. לָמָּה, שֶׁהוּא קֹדֶשׁ, וְאֵין קֹדֶשׁ מוֹצִיא קֹדֶשׁ. אָמַר לֵהּ, טוֹבֵיִ אֻמָּתְךָ דְּאַתְּ בְּגַוַּהּ. לְכָךְ כְּתִיב: וְאַל תִּטּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ (משלי א׳:ח׳), אֻמָּתְךָ. הוּא שֶׁדָּוִד אוֹמֵר, לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפַצְתִּי וְגוֹ׳ (תהלים מ׳:ט׳). אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר עוּלָא, וְכִי יֵשׁ תּוֹרָה בְּתוֹךְ הַמֵּעַיִם. לֹא כָּךְ כְּתִיב: וְעַל לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה (ירמיהו ל״א:ל״ב), אֶלָּא אָמַר דָּוִד, יָבֹא עָלַי אִם יֵרֵד דָּבָר לְתוֹךְ מֵעַי, אֶלָּא כְּשֶׁהוּא מְעֻשָּׂר, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: וְעַל אוֹצְרוֹת הַמֶּלֶךְ עַזְמָוֶת בֶּן עֲדִיאֵל, וְעַל הָאוֹצָרוֹת בַּשָּׂדֶה בֶּעָרִים וּבַכְּפָרִים וּבַמִּגְדָּלוֹת יְהוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיָּהוּ (דברי הימים א כ״ז:כ״ה). לְפִיכָךְ מֹשֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל, עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר.
[טו] עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אִם עָלַי אַדְמָתִי תִזְעָק וְיַחַד תְּלָמֶיהָ יִבְכָּיוּן (איוב ל״א:ל״ח). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאִיּוֹב, כְּלוּם יֵשׁ לְךָ עָלֶיהָ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת בִּשְׁעַת מִיתָתְךָ, וְאַתְּ אָמַר, אִם עָלַי אַדְמָתִי תִזְעָק. יְהֵא עֲבִידָא דִּידָךְ. רַבִּי חִיָּא רַבָּה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר חֲלַפְתָּא. רַבִּי חִיָּא רַבָּה אָמַר, מָשָׁל לְאֶחָד הַמּוֹכֵר טַלִּית בְּאִטְלִיס, עָבַר אֶחָד רָאָה אוֹתוֹ, אָמַר לוֹ: שֶׁלִּי הוּא. אָמַר לוֹ: הִתְעַטֵּף בָּהּ. אִם מַחְזֶקֶת הִיא לְךָ, הֲרֵי הִיא שֶׁלְּךָ. וְאִם לָאו, אֵינָהּ שֶׁלְּךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאִיּוֹב, הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא (ירמיהו כ״ג:כ״ד). וְאַתְּ אָמַר, אִם עָלַי אַדְמָתִי תִזְעָק. הִיא עֲבִידָא דִּידָךְ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר חֲלַפְתָּא אָמַר, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה מוֹכֵר שִׁפְחָה בָּאִטְלִיס, עָבַר אֶחָד רָאָה אוֹתָהּ, אָמַר לוֹ: שֶׁלִּי הוּא. אָמַר לוֹ: נְזֹף בָּהּ, אִם נִשְׁמַעַת הִיא לְךָ, הֲרֵי הִיא שֶׁלְּךָ. וְאִם לָאו, אֵינָהּ שֶׁלְּךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי הוּא שֶׁכָּתוּב בִּי, הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד וְגוֹ׳ (תהלים ק״ד:כ״ב). וְאַתְּ אָמַרְתָּ, אִם עָלַי אַדְמָתִי תִזְעָק. הָא עֲבִידָא דִּידָךְ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר אִיּוֹב, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לְפָנֶיךָ, אֶלָּא אָמַרְתִּי, אִם לֹא הוֹצֵאתִי מַעַשְׂרוֹתֶיהָ כָּרָאוּי. יַחַד תְּלָמֶיהָ יִבְכָּיוּן, אִם זָרַעְתִּי אוֹתָהּ כִּלְאַיִם. אִם כֹּחָהּ אָכַלְתִּי בְּלִי כֶּסֶף (איוב ל״א:ל״ט), זֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתָּ בַּכֶּסֶף וְצָרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ (דברים י״ד:כ״ה). וְנֶפֶשׁ בְּעָלֶיהָ הִפָּחְתִּי (איוב ל״א:ל״ט), זֶה מַעֲשַׂר עָנִי. אִם לֹא עָשִׂיתִי כֵן, תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ וְתַחַת שְׂעוֹרָה בָאְשָׁה (שם פסוק מ). תַּנֵּי רַבִּי הוֹשַׁעְיָה, לִמֶּדְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שָׂדֶה שֶׁהִיא מַעֲלָה חוֹחִים, יָפֶה לְזוֹרְעָהּ חִטִּים. שָׂדֶה שֶׁהִיא מַעֲלָה בָּאְשִׁים, יָפֶה לְזוֹרְעָהּ שְׂעוֹרִים, מַאי דִּכְתִיב: תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ וְגוֹ׳. תַּמּוּ דִּבְרֵי אִיּוֹב (שם). עַד עַכְשָׁו חוֹזֵר אִיּוֹב וּמִתְנַבֵּא כַּמָּה נְבוּאוֹת, וְאַתְּ אָמַר תַּמּוּ דִּבְרֵי אִיּוֹב. אֶלָּא אָמַר אִיּוֹב, אִם לֹא עָשִׂיתִי כֵן, יִתַּמּוּ דְּבָרַי וְאַל יִהְיֶה לִי פִּתְחוֹן פֶּה לוֹמַר לְפָנֶיךָ, בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת (דברים כ״ו:י״ג). לְפִיכָךְ אָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר.
[טז] עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לְךָ י״י הַצְּדָקָה וְלָנוּ בּשֶׁת הַפָּנִים כַּיּוֹם הַזֶּה לְאִישׁ יְהוּדָה וְגוֹ׳ (דניאל ט׳:ז׳). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עֲבוֹדָה זָרָה עָבְרָה עִם יִשְׂרָאֵל בַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַר בַּיָם צָרָה וְהִכָּה בַּיָּם גַּלִּים (זכריה י׳:י״א). וְאֵין צָרָה אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְגוֹ׳ (ישעיהו כ״ח:כ׳), וְהַיָּם נִקְרַע לִפְנֵיהֶם. הֱוֵי, לְךָ י״י הַצְּדָקָה. אָמַר רַבִּי יוּדָן, כְּתִיב: וַיַּעֲלוּ בֵּית יוֹסֵף גַּם הֵם בֵּית אֵל וַי״י עִמָּם (שופטים א׳:כ״ב). הוֹלְכִים לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה, וְאַתְּ אָמַר, וַי״י עִמָּם. יֵשׁ צְדָקָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ. הֱוֵי, לְךָ י״י הַצְּדָקָה. רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן אָמַר, יֵשׁ צְדָקָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר, הֵמָּה לָקְחוּ אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה מִיכָה וְאֶת הַכֹּהֵן אֲשֶׁר הָיָה לוֹ וַיָּבֹאוּ עַל לַיִשׁ עַל עַם שׁוֹקֵט וּבוֹטֵחַ (שם י״ח:כ״ז). וְהֵמָּה לָקְחוּ אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה מִיכָה, צַלְמְנַיָּא. וְאֶת הַכֹּהֵן אֲשֶׁר הָיָה לוֹ, כּוְּמָרא. וַיָּבֹאוּ עַל לַיִשׁ, פַּמְיַאס. עַל עַם שׁוֹקֵט וּבוֹטֵחַ. עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ וְהִיא מַצְלְחָא בִּידֵיהֶן, דְּאַתְּ אָמַר, אֶל עַם שׁוֹקֵט וּבוֹטֵחַ. וְכִי יֵשׁ צְדָקָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ. הֱוֵי, לְךָ י״י הַצְדָּקָה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אַתְּ מוֹצֵא שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל, בּוֹ בַּיּוֹם יָרַד לָהֶם הַמָּן. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁנָּטְלוּ מִמֶּנּוּ וְהִקְרִיבוּ לָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לְךָ סֹלֶת וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ הֶאֱכַלְתִּיךָ וּנְתַתִּיהוּ לִפְנֵיהֶם לְרֵיחַ נִיחוֹחַ וַיֶּהִי נְאֻם י״י אֱלֹהִים (יחזקאל ט״ז:י״ט). מַהוּ וַיֶּהִי. אָמַר רַבִּי יוּדָן, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: וַיְהִי לְמָחָר. וְאַף עַל פִּי כֵן, וּמַנְךָ לֹא מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם (נחמיה ט׳:כ׳). הֱוֵי, לְךָ י״י הַצְּדָקָה. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָה מִשָּׁאֵל וַעֲזַרְיָה אָמְרוּ פָּסוּק זֶה. אַתָּה מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ חֲנַנְיָה מִשָּׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִן הַכִּבְשָׁן, נִתְכַּנְּסוּ כָּל מַלְכֵי הָאֻמּוֹת עֲלֵיהֶם, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: וּמִתְכַּנְשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא (דניאל ג׳:כ״ז). וְהָיוּ כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלּוּ מְרָקְקִין בִּפְנֵיהֶם וְאוֹמְרִים לָהֶם, הֱיִיתֶם יוֹדְעִים שֶׁאֱלֹהֵיכֶם כָּזֶה, וְאַתֶּם מִשְׁתַּחֲוִים לַצֶּלֶם, וּגְרַמְתֶּם לוֹ לְהַחְרִיב אֶת בֵּיתוֹ וְלִשְׂרֹף אֶת הֵיכָלוֹ וּלְהַגְלוֹת אֶתְכֶם עַד עַכְשָׁו. עַד שֶׁעָשְׂאוּ אוֹתָן גּוּשׁ שֶׁל רֹק. וְהָיוּ חֲנַנְיָה מִשָּׁאֵל וַעֲזַרְיָה מַגְבִּיהִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי מַעְלָה וְאוֹמְרִין, לְךָ י״י הַצְּדָקָה, צִדּוּק הַדִּין הוּא. וְלָנוּ בּשֶׁת הַפָּנִים, שֶׁאָנוּ מַכְעִיסִין לְפָנֶיךָ וְאַתָּה סוֹבְלֵנוּ. תַּנְיָא בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂדֶה, נוֹתְנוֹ לְאָרִיס לְמֶחֱצָה לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, מַשִּׁיב רוּחוֹת וּמַעֲלֶה עֲנָנִים וּמוֹרִיד גְּשָׁמִים וּמַפְרִיחַ טְלָלִים וּמְגַדֵּל צְמָחִים וּמְדַשֵּׁן פֵּרוֹת, וְלֹא אָמַר לְהַפְרִישׁ לְפָנָיו, אֶלָּא אֶחָד מֵעֲשָׂרָה. לְפִיכָךְ מֹשֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל, עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר.
[יז] עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר – מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, לֹא תֹּאכְלוּ כָּל נְבֵלָה וְגוֹ׳ (דברים י״ד:כ״א). רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יוֹנָתָן בַּר חַגַּי וְרַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי מַרְיוֹן, בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנַנְיָה אוֹמֵר, הָאוֹכֵל פֵּרוֹתָיו טְבָלִים, כְּאִלּוּ אוֹכֵל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת. מַה טַּעַם. לֹא תֹּאכְלוּ כָּל נְבֵלָה (דברים י״ד:כ״א), וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר. וְרַבִּי אָבִין בַּר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא אָמַר, הָאוֹכֵל פֵּרוֹתָיו טְבָלִים וּמַעֲשַׂר עָנִי, חַיָּב מִיתָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, בִּשְׁלֹשָה מְקוֹמוֹת כְּתִיב, לֹא תְּבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ, אֶחָד לְעִנְיָנוֹ, וְאֶחָד לְעִנְיַן תּוֹרָה, וְאֶחָד לְעִנְיַן מַעַשְׂרוֹת. לְעִנְיָנוֹ, דִּכְתִיב: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ (שמות כ״ג:י״ט). מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, הִנֵּה אָנֹכִי שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ. לְעִנְיַן תּוֹרָה, דִּכְתִיב: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית י״י אֱלֹהֶיךָ (שם ל״ד:ג״ו). מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר, דִּכְתִּיב לְמַעְלָה, לֹא תֹּאכְלוּ כָּל נְבֵלָה וְגוֹ׳ (דברים י״ד:כ״א). וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶל תִּגְרְמוּ לִי לְבַשֵּׁל גְּדָיִים בַּחֲלֵב אִמּוֹתֵיהֶן עַד שֶׁהֵן בִּמְעֵי אִמּוֹתֵיהֶן. שֶׁאִם אֵין אַתֶּם מוֹצִיאִין מֵעַשְׂרוֹתֵיכֶם כָּרָאוּי, רוּחַ אַחַת שֶׁל קָדִים אֲנִי מוֹצִיא וּמְשַׁדַּפְתָּן כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: וּשְׁדֵפָה לִפְנֵי קָמָה (מלכים ב י״ט:כ״ו).
[יח] עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר – עַשֵּׂר, בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. עַשֵּׂר, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְחַסֵּר. רֶמֶז לְמִפְרְשֵׁי יַמִּים, לְהַפְרִישׁ אֶחָד מִן עֲשָׂרָה לַעֲמֵלֵי תּוֹרָה.
אֶת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ – אִם זְכִיתֶם, סוֹף שֶׁהֵם יוֹצְאִין לִזְרֹעַ הַשָּׂדֶה. וְאִם לָאו, סוֹף שֶׁהַיּוֹצֵא הַשָּׂדֶה מִתְגָּרֶה בָּכֶם, זֶה עֵשָׂו, דִּכְתִּיב בּוֹ, וַיֵּלֵךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד (בראשית כ״ז:ה׳).
דָּבָר אַחֵר: אֶת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ – אִם זְכִיתֶם, סוֹפְךָ לְמֵיפַק לְחַקְלָךְ וְחַמִּי עַל מַה צָּרִיךְ מָטָר, וְתִתְפַּלֵּל וְתֵעָנֶה. וְאִם לָאו, סוֹף שֶׁשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין לִקְבֹּר אֶת בְּנֵיהֶן בַּשָּׂדֶה.
שָׁנָה שָׁנָה – אֵין מְעַשְּׂרִין מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּהּ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
[Siman 10] (Deut. 14:22:) “You shall surely tithe.” This text is related (to Prov. 28:22), “An evil-eyed person (i.e., a miser) moves quickly after wealth; [and he does not know that loss will come to him].” R. Hanina interpreted the verse with reference to Ephron (of Gen. 23).⁠1 For R. Hanina said, “All the shekels mentioned in the Torah are sela, those in the prophets are litrai,⁠2 and those in the writings are centenarii,⁠3 except for the shekels of Ephron, which are not centenarii.⁠4 This is what is written (in Gen. 23:9), ‘let him give it to me at the full price.’” Because he brought the evil eye (of greed) into Abraham's wealth, the written text lacks the letter waw. This is what is written (in Gen. 23:15), “My lord, listen to me, what is a piece of land worth four hundred shekels of silver between you and me?” He said to him, “If you want to give me four hundred centenarii of silver from the goods of your house, you can give it to me.” Because he brought in an evil eye (i.e., of greed) into Abraham's wealth, [his name] is lacking the letter waw, where it is stated (in Gen. 23:16), “So Abraham heeded Ephron, and Abraham weighed out the silver for Ephron. It is the second Ephron that is written deficient. R. [Ammi] interpreted the verse (Prov. 28:22) with reference to one who borrows a cow. Since he was too miserly to rent two cows, he borrowed one and rented one. And (according to Prov. 28:22) “he does not know that loss will come to him”; that it is written (in Exod. 22:13), “[When someone borrows an animal from his neighbor and it is injured or dies,] and its owner is not with it, he shall surely pay.” R. Isaac interpreted the verse (Prov. 28:22) with reference to the one who lends to an Israelite at interest and is too miserly to lend it without interest, and (Prov. 8:22) “he does not know that loss will come to him”; that it is written (in Prov. 28:8), “The one who augments his wealth by interest and usury amasses it for one who is generous to the poor.” Who is the one that is generous to the poor? This is Esau the wicked. Is Esau the wicked generous to the poor? Rather does he not oppress the poor? He is like those procurators who go out to the villages and plunder tenants. Then they go back to the capital and say, “Gather the poor, because we want to perform a good act for them.” The [Aramaic] adage says, “[She commits adultery] for apples, and distributes [them] to the sick.” R. Levi interpreted the verse (i.e., Prov. 28:22) with reference to the person who does not take out his tithes properly. To this end R. Levi told a story about someone who did take out his tithes properly: Now he had a certain field that produced a thousand measures every year. So he took a hundred measures from it for his tithes; and from the remainder he and the children of his household sustained themselves all of his days. At the time of his death, he summoned his son. He said to him, “My son, give your attention to this field. It yields such and such [a number of] measures, and I take out such and such a tithe. From it I have sustained myself and my household all my days.” When that son planted it the first year, it produced a thousand measures, and he took out a hundred measures from it for the tithe. For the second year, an evil eye (i.e., of greed) entered within him. So he subtracted ten [measures from the tithe], but [the field] subtracted one hundred [measures from its yield]. Similarly also [on the third, fourth, and fifth [years], until it was reduced to its tithes. When kinfolk and friends saw [what was happening], they put on white (i.e., festive) [tunics] and wrapped themselves in white [mantles]. [When] they came to him, he said to them, “Why have you come? To rejoice over the very one who has been excommunicated [by the Heavens]?” They said to him, “God forbid! We have only come to rejoice with you. In the past you were the owner of the house, and the Holy One, blessed be He, was the priest; but now the Holy One, blessed be He, has become the owner of the house, and you are the priest.” For that reason Moses warned Israel (in Deut. 14:22), “You shall surely tithe.”
[Siman 11] It is written (in Ps. 37:3), “Trust in the Lord and do good; settle the land and maintain yourself with faith.” R. Haggai said in the name of R. Isaac, “Interpret this verse by transposition, like this:⁠5 Do good; trust in the Lord. It is comparable to a market commissioner who went out to inspect the measures. When a certain person saw him, he began hiding from him. He said to him, ‘Why are you hiding from me? Look to your measures, and do not be afraid.’ This is what is written, ‘Trust in the Lord and do good.’” (Ps. 37:3, cont.:) “Settle the land and maintain yourself with faith.” [Have] faith, which settles the Divine Presence in the land. Another interpretation: Bring about the settlement of the land, sow and plant. Another interpretation (of Ps. 37:3), “settle the land”: Make His staff dwell in the land. (Ps. 37:3, cont.:) “And maintain yourself with faith,” maintain yourself from the faith of the forefathers.⁠6 It is so written (in Ps. 101:6), “My eyes are on the faithful of the land that they may dwell with Me.” R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi, “Israel atones for itself before the Omnipresent by merit from [observing] two commandments, [i.e.,] by merit from the Sabbath and by merit from tithes: By merit from the Sabbath, since it is written (in Is. 58:13), ‘If you refrain from trampling the Sabbath.’ What is written after it (in vs. 14)? ‘Then you shall take delight in the Lord.’ By merit from tithes, since it is written (in Deut. 26:11), ‘Then you shall rejoice with all the good.’7 And good can only [mean] Torah, since it is written (in Prov.4:2) ‘For I gave you good instruction; [do not abandon my Torah].’” For that reason Moses warned Israel (in Deut. 14:22), “You shall surely tithe.”
[Siman 12] It is written (in Prov. 3:9), “Honor the Lord with your wealth.” Thus if you are handsome, do not be uncontrolled in sexual matters, lest people say, “So and so is handsome but not restrained in sexual matters.” For that reason, “Honor the Lord with your wealth.”8 Another interpretation: Do it from your wealth, before you [must] do it without your wealth (i.e., in poverty).⁠9 Another interpretation: “If your voice is pleasant, recite the Shema', and cross over before the ark (to lead in the recitation), because of [the teaching], “Honor the Lord with your wealth (honcha),” with whatever he has endowed you (hanancha). (Prov. 3:9:) “Honor the Lord with your wealth.” There is a story about a person who amassed wine and oil but did not take out his tithes properly. What did the Holy One, blessed be He, do to him? He put a squally wind (i.e., an evil spirit) in him, so that he took a staff and began to smash the [wine and oil] barrels. A member of his household rebuked him. What did [the owner] do to him? He took the staff and cracked him on his head. He said to him, “The spirit is helping me, and you are rebuking me?” [The other] said to him, “Give me the staff, and I shall also smash away.” He gave him the staff. While the [first] one was smashing one [barrel at a time], the other was smashing two [at a time]. What made this happen to him? [It was] because he had not taken out his tithes properly. As R. Levi said, “There is a story about a person who took out his tithes properly. Now he had a certain field, and the Holy One, blessed be He, gave him a mind to prepare half of it for sowing and half as storage place for water. So when a year of drought came, he sold a sea'h of wheat for a sela' and a sea’h of water for three sela'. He announced and said, ‘Come and buy a sea’h of water, which makes three sea’h of wheat.’ What made this happen to him? [It was] because he had taken out his tithes properly.” For that reason Moses warned Israel (in Deut. 14:22), “You shall surely tithe”.
[Siman 13] (Deut. 14:22:) “You shall surely tithe.” This is related to the verse (in Prov. 31:21), “She is not afraid for her household because of snow, for all her household are dressed in scarlet,”10 Hezekiah said, “The judgment of the wicked in Gehinnom [lasts] twelve months,⁠11 six months in the heat and six months in the cold.” At first the Holy One, blessed be He, has them come into the sun, and they say, “Is this the Gehinnom of the Holy One, blessed be He?” Then after that He brings them to the snow, where they say, “Is this the cold of the Holy One, blessed be He?” At first they say, “Ah (wah),” [from pleasure], but in the end they say, “Oy (way),” [from pain].⁠12 That is what David said (in Ps. 40:3), “And He raised me up from the pit of desolation, from the miry mud (hywn),” [i.e.,] from a place where they say, “Oy, oy (way, way).” So where do they resign themselves [to their punishment]? R. Judah bar Rabbi says, “In the snow. This is [the meaning of] what is written (in Ps. 68:15), ‘When the Almighty scattered kings there, it snowed in Zalmon.’13 Their darkness (zalmavet) is the snow.” Can this also [apply to] Israel? Scripture teaches (in Prov. 31:21), “[because of snow,] for all her household are dressed in scarlet (shanim),” [meaning] twofold, twofold (shenayim, shenayim, i.e., Israel is clothed in scriptural pairs): circumcision (of the foreskin) and uncovering (the corona); tassels and tefillin (i.e., phylacteries); (in Deut. 15:14,) “Provide liberally (literally, provide, provide” [for the redeemed slave)]; (in Deut. 15:10,) “Give liberally (literally, give, give)” [to the poor Israelite]; (in Deut. 15:11,) “You shall surely open up (literally, open up, open up)” [to the poor and needy]; and (in Deut. 14:22,) “You shall surely tithe (literally, tithe, tithe).” For that reason Moses warned Israel (in Deut. 14:22), “You shall tithe, tithe.”
[Siman 14] Another explanation (of Deut. 14:22), “You shall tithe, tithe.” This is related to the verse (in Is. 24:5), “And the earth was distorted under its inhabitants, because they transgressed Torahs;⁠14 they violated a statute; [they broke an eternal covenant].” R. Isaac said, “You have already been false to it, and [so] it is distorted for you. It [may] show you standing grain, but it does not show you a shock of sheaves. It [may] show you [a shock of sheaves, but it does not show you a threshing floor]. It [may] show you a threshing floor, but it does not show you a winnowed heap. Why [not]? (Ibid.:) ‘Because they transgressed Torahs; they violated statutes,’ in that they did transgress two Torahs, the written Torah and the oral Torah; (ibid.) ‘they violated a statute,’ the statute of tithes; (ibid.) ‘they broke an eternal covenant,’ an ancestral covenant.” For that reason Moses warned Israel (in Deut. 14:22), “You shall surely tithe.” (Prov. 6:20:) “My child, keep your father's commandments, [and do not forsake the Torah of your mother].” R. Huna said, “Our earliest ancestors separated out terumot and tithes.” Abraham separated out the great terumah, as stated (in Gen. 14:22), “[Then Abram said unto the king of Sodom,] ‘I have lifted up my hand unto the Lord, God most high.’” A lifting up is nothing but a terumah (rt.: rwm), as you say (in Numb. 18:26), “[Now you shall speak unto the Levites and say unto them, ‘When you receive tithes from the Children of Israel, the tithe that I have given you as your portion,] you shall lift (rt.: rwm) out of it a terumah of the Lord, [a tithe from the tithe].’” Isaac separated out the second tithe, as stated (in Gen. 26:12), “So Isaac sowed on that land and reaped in that year a hundredfold, [for the Lord had blessed him]”; R. Eiba bar Kahana said, “Is it not true that a blessing does not rest on what is measured, on what is weighed, or on what is counted? So why did he measure them? In order to tithe them. This is what is written (ibid.), ‘for the Lord had blessed him.’”15 Jacob separated out the first tithe, as stated (in Gen. 28:22), “and of all that You give me, I will surely set aside a tithe for You.” A certain Cuthean (i.e., a Samaritan) came and questioned R. Meir. He said to him, “Do you not say that indeed your ancestor Jacob is truthful?” He said [back] to him, “Yes, as it is written (in Micah 7:20), ‘You give truthfulness to Jacob.’” [The Cuthean] said to him, “He separated out the tribe of Levi [as a tithe] for the tribes, [i.e.,] one out of ten. Should he not have separated out [a tithe] from two more [tribes]?” R. Meir said to him, “You have said that there were twelve, but I say that there were fourteen, as stated (in Gen. 48:5), ‘Ephraim and Manasseh shall be mine like Reuben and Simeon.’” He said to him, “So here you are supporting me. You have added flour. Have you added water?” He said to him, “Do you not admit that there are four matriarchs that had four first-borns? Take away from [the fourteen] the four firstborn (of Jacob's four wives), since the firstborn is not tithed. Why? Because he is holy, and something holy does not redeem for use something [else that is] holy.” He said to him, ‘It is good for your people that you are among them.” Hence it is written (Prov. 6:20), “and do not forsake the Torah of your mother (immekha),” [i.e.,] your people (ummatekha). That is what David said (in Ps. 40:9), “To carry out Your will, my God, is my desire, [for Your Torah is within my belly].” R. Aha bar Ulla said, “Is there Torah within the belly? And is it not so written (in Jer. 31:33), ‘and upon their heart (not their belly) I will write it?’ It is simply that David said, ‘May [a curse] come upon me, if something goes down into my belly, except when it is tithed.’ This is what is written (in I Chron. 27:25), ‘And over the treasuries of the king was Azmaveth ben Adiel; and over the treasuries in the country in the cities, in the villages, and in the towers was Jonathan ben Uzziah.’”16 For that reason Moses warned Israel (in Deut. 14:22), “You shall surely tithe.”
[Siman 15] (Deut. 14:22:) “You shall surely tithe.” This is related to the verse (in Job 31:38), “If my land cries out against me.” The Holy One, blessed be He, said to Job, “Do you have anything more than four cubits of soil at the time of your death?⁠17 So should you say (ibid.), ‘If my land has cried out against me?’ And is it your handiwork?” R. Hiyya the Great and R. Simeon ben Halafta [differed about the matter]. R. Hiyya the Great said, “It is comparable to one who had a mantle (tallit) for sale in the bazaar.⁠18 When someone passed by and saw it, he said to him, ‘That is mine.’ He said to him, ‘Wrap yourself in it. If it fits you, then it is yours; but if it does not, it is not yours.’ Similarly the Holy One, blessed be He, said to Job, (Jer. 23:24), ‘”Do I not fill the heavens and the earth?” Yet you say (in Job 31:38), “If my land cries out against me.” Is it your handiwork?’” Then R. Simeon ben Halafta said, “It is comparable to one who had a bondmaid for sale in the bazaar. When someone passed by and saw her, he said, ‘She is mine.’ He said to him, ‘Rebuke her. If she heeds you, she is yours; but if not she is not yours.’ Similarly the Holy One, blessed be He, said to Job, ‘It is written of Me (in Ps. 104:32), “Who (i.e., the Lord) looks on the earth and it trembles.” Yet you say (in Job 31:38), “If my land cries out against me.” Is it your handiwork?’” At that time Job said, “Master of the universe, I did not say that. Rather [what I meant by the words, ‘If my land cries out against me,’ was] if I did not take out its tithes properly; (ibid., cont.:) ‘and [if] its furrows weep together’ [means] if I planted it [unlawfully] with mixed seeds. (Job 31:39:) ‘If I have eaten its produce without payment (literally, without money),’ this refers to the second tithe, as stated (in Deut. 14:25), ‘Then you shall convert it into money […]’; (Job 31:39, cont.) ‘and disappointed its owners,’ this refers to the tithe for the poor.⁠19 If I have not done [all] this, (then in vs. 40), ‘May thorns come up instead of wheat […].’” R. Hosha'ya taught, “The Torah teaches you proper procedure. A field that grows thorns (when unplanted) is fine to sow wheat in. A field that grows stinkweed is fine to sow barley in. [What is the reason (evidence)?] That which is written (in Job 31:40), ‘May thorns come up instead of wheat, and stinkweed instead of barley.’” (Ibid., cont.:) “The words of Job are ended.” Up to here, Job foresees and prophesies any number of prophecies, and [here] you say, “The words of Job are ended?” It is simply that Job was saying, “If I have not fulfilled these [conditions] (of vss. 38-39), may my words be ended, and let me not have a pretext for saying to you (in Deut. 26:13 regarding the second tithe), ‘I have removed the consecrated portion from the house.’”20 For that reason Moses warned Israel (in Deut. 14:22), “You shall surely tithe.”
[Siman 16] (Deut. 14:22:) “You shall surely tithe.” This is related to the verse (in Dan. 9:7) “With You, O Lord, there is righteousness, but there is a shameful face with us, to this very day, with the people of Judah [and the inhabitants of Jerusalem, with all Israel].” R. Judah beRabbi Eliezer said,⁠21 “An idol ('avodah zarah) crossed the sea along with Israel, as stated (in Zech. 10:11), ‘A rival wife (tsarah)⁠22 shall cross in the sea.’ Tsarah can only mean an idolatrous work, since it is stated (in Is. 28:20), ‘And [the molten image was a rival wife] as when one gathers oneself and the bed is too small.’23 [Yet] the sea was rent asunder before them.” Ergo (in Dan. 9:7), “With You, O Lord, there is righteousness (zedekah, which also means charity).” R. Judan said, “It is written (in Jud. 1:22), ‘The House of Joseph, for their part, went up against Bethel, and the Lord was with them.’ They were going to serve an idol, yet you say, ‘And the Lord was with them.’ Ergo (in Dan. 9:7), ‘With You, O Lord, there is righteousness (charity).’” R. Judah b. R. Simon said, “There is even greater righteousness (charity) than this. Behold, it states (Jud. 18:27), ‘they took that which Micah had made,’ [i.e.,] the idol images, ‘and the priest that he had,’ [i.e.,] the idolatrous priest, ‘and came to Laish,’ [i.e.,] Bamias, ‘to a people tranquil and unsuspecting.’ They conducted an idolatrous worship, and it brought them success, such that you say, ‘to a people tranquil and unsuspecting?’ And is there greater righteousness (charity) than that.” Ergo (in Dan. 9:7), “With You, O Lord, there is righteousness.”24 R. Samuel bar Nahmani said, “You find that on the very day that Israel made the [golden] calf, manna fell. And not only that, but they took some of the manna and offered it to their idols, as stated (in Ezek. 16:19), ‘”Also My bread, which I gave you, fine flour, oil, and honey which I had you eat, you set it before them as a pleasing odor; and so it was,” says the Lord God.’” What is the meaning of “and so it was (wayehi)?” R. Judan said, “It is just as you say, ‘And it came to pass (wayehi) [like this] on the morrow’; nevertheless (in Neh. 9:20), ‘and You did not withhold Your manna from their mouth.’” Ergo (in Dan. 9:7), “With you, O Lord, there is righteousness (charity).” R. Eleazar said that Rabbi said, “Hananiah, Mishael, and Azariah said this verse.” You find that when Hananiah, Mishael, and Azariah came up from the fiery furnace, all the kings of the peoples of the world assembled.⁠25 This is what is written (in Dan. 3:27), “The satraps, the prefects, the governors, and the royal companions assembled [to look on those men.” Then all these king spit in front of them, and said to them, “You know that there is power in your God to perform all these miracles for you; yet you bow down to an idol, and you have caused Him to destroy His house, burn His chamber and exile you until now?” [They did this] until they had produced a mass of spittle. Then Hananiah, Mishael, and Azariah raised their faces toward above and said (in Dan. 9:7), “’With you, O Lord, there is righteousness,’ that is justification of the verdict; ‘but there is a shameful face with us,’ because we have provoked You so many times with You enduring us.” It is taught in the name of R. Hiya, “By universal custom, if someone has a certain field, he may let it out for a half or a third or a quarter [of its yield]; but it is not like that with the Holy One, blessed be He. He causes the wind to blow, clouds to rise, rains to descend, dews to flourish, plants to grow, and fruits to become plump; yet he only says to separate out one tenth in front of Him.” For that reason Moses warned Israel (in Deut. 14:22), “You shall surely tithe.”
[Siman 17] (Deut. 14:22:) “You shall surely tithe.” What is written above the matter (in Deut. 14:21)? “You shall eat no carcass [that is not properly slaughtered].” R. 'Azariah, R. Johanan ben Haggai, and R. Isaac bar Maryon said in the name or R. Jose bar Hanina, “One who eats his produce untithed is like one who eats carcasses and those torn (terefah).⁠26 What is the reason? [It is first written (in Deut. 14:21),] ‘You shall eat no carcass.’ Then after that it is written (in vs. 22), ‘You shall surely tithe.’” R. Abin bar Rav Huna said in the name of R. Abba, “One who eats his produce without separating and [eats] tithes for the poor is liable for death.”27 R. Isaac said, “It is written in three places, ‘you shall not boil a kid in its mother's milk’: one for its own sake, one with reference to Torah, and one with reference to tithes.⁠28 [Where the prohibition is given] for its own sake, what does it say (in Exod. 23:19)? ‘The choice first fruits of your land [you shall bring to the house of the Lord your God; you shall not boil a kid in its mother's milk.]’ What is written after that (in vs. 20), ‘Behold, I am sending an angel before you [to guard you on the way].’ With reference to Torah, it is written (in Exod. 34:26), ‘The choice first fruits of your land you shall bring to the house of the Lord your God; [you shall not boil a kid in its mother's milk.]’ What is written after it (in vs. 27)? ‘And the Lord said unto Moses, “Write down [these words].”’ With reference to tithes (in Deut. 14:22) it is written above (ibid.), ‘You shall eat no carcass […. You shall not boil (bshl) a kid (gedi) in its mother's milk (hlb).]’ Then after that is written (in Deut. 14:22), ‘You shall surely tithe.’ The Holy One, blessed be He, said, ‘Do not cause me to have the tender grains (gedayim)⁠29 ripen prematurely (bshl) in the fat (hlb)⁠30 of their mothers, while they are in the belly of their mothers (i.e., in their pods).⁠31 Thus unless you take out a tithe properly, I will send out a certain wind from the east to blast them (i.e., the tender grains), just as you have said (in II Kings 19:26 = Is. 37:27), ‘and blasted before it is grown.’”
[Siman 18] (Deut. 14:22:) “You shall surely tithe.” Tithe ('sr) so that you may become rich ('shr),⁠32 before you are in want (hsr).⁠33 [Here is] a hint (remez) for those who sail the seas to take out one tenth for those who labor in Torah.⁠34 (Ibid., cont.:) “The produce of your seed.” If you are merit it, it shall go out to sow the field. But if not, the one who goes out to the field shall in the end engage in combat with you. This refers to Esau, of whom it is said (in Gen. 27:5), “and Esau had gone out into the field to hunt game.” Another interpretation (of Deut. 14:22), “the produce of your seed.” If you merit it, your end shall be that, when you go out to your field and see what is in need of rain, you shall pray and be answered.⁠35 But if not, it ends up that the enemies of Israel come out to bury their children in the field.⁠36 (Deut. 14:22:) “Year by year.” One does not set aside a tithe from one year for [the crops of] another.⁠37 [These are] the words of R. Aqiva.
1. Tanh. (Buber), Exod. 6:5; Lev. 9:1; Gen. R. 58:7; Exod. R. 31:17; PRK 10:1; see also BM 87a. Cf. above, Tanh. (Buber), Exod. 6:13, which identifies the man with Cain.
2. The Greek word means “pounds.”
3. The Latin word denotes weights of a hundred pounds.
4. For this valuation of the shekel, see yQid. 1:3 (59d), 5 (60c); Bekh. 50a; PR 1:4.
5. PRK 10:2.
6. Here again is interpretation by transposition. Maintaining faith enables the settlement of the land.
7. The context here concerns first fruits, and the following verse (12) mentions the tithe of the third year.
8. 10:3; PR 25:2.
9. For another interpretation of the section, see William G. Braude and Israel J. Kapstein, Pesikta de-Rav Kahana (Philadelphia: JPSA, 1975), p. 189, n. 12. They find a wordplay in the Hebrew word for “substance” and translate the last sentence thus: “Honor Him while you have your wits, before you are led to do foolish things after you have lost your wits.”
10. The usual voweling for this word is shanim, which means “SCARLET,” but here the voweling, shenayim, which means “TWOFOLD,”might better fit the sense of the midrash.
11. PRK 10:4; also above, Gen. 1:33. The judgment saying alone also occurs in ‘Eduy. 2:10, where it is attributed to R. Aqiba, and in ySanh. 10:3 (29b), where it is attributed to Judah b. R. Hezekiah and Rabbi.
12. For this interpretation, see Buber, ad loc., n. 45.
13. Zalmon, which means “darkness,” is a name for Gehinnom.
14. Torot. Such a literal translation is required by the midrash. In the biblical context the word denotes something more general, such as teachings.
15. See Deut. 14:24, which mentions a blessing in the context of the second tithe; therefore, perhaps the blessing of Gen. 26:12 would have been the result of Isaac’s second tithe.
16. In other words, David was concerned enough about tithes to appoint overseers.
17. PRK 10:7.
18. Itlis. Buber’s note 65 suggests that the Hebrew word has lost an initial quf and comes from the Greek katalusis, which can denote a lodging or resting place.
19. The midrash identifies the OWNERS of Job 31:39 with the poor who actually work the land.
20. MSh 5:10.
21. PRK 10:8; see M. Pss. 101:2.
22. The midrash understands tsarah in this sense, although most biblical translations follow the other meaning of tsarah, i.e., “affliction,” distress,” or the like. So also above, Numb. 4a:7.
23. Most translations render the passage quite differently, but what is given here better fits the sense of the midrash. See Sanh. 103b; Lev. R. 17:7.
24. Cf. M. Pss. 3:3.
25. See also Sanh. 93a.
26. PRK 10:9.
27. yQid. 2:9[8] (63a).
28. Cf. PR 25:3.
29. On this reading of gedi here, see Jastrow, s.v.
30. This meaning comes from voweling the text as helev instead of halev.
31. The midrash is interpreting the prohibition in terms of agricultural products that are tithed. Thus the verse fits the context of what follows.
32. In Hebrew letters the roots translated “tithe” and “become rich” are identical.
33. PRK 10:10.
34. This interpretation understands the ALL in the commandment as expressing the universality of the YOU rather than modifying the predicate of the sentence. See the commentary of Enoch Zundel, ‘Ets Yosef on Tanh., Deut. 4:18, who cites the Tosafot to Ta’an 9a (top); cf. Sifre, Deut. 14:22 (105).
35. On granting of rain for tithes, see Mal. 3:10; PRK 1:4.
36. A euphemism warning that neglected tithes will lead to Israel’s enemies burying Israel’s children.
37. According to this the restriction applies only to the second tithe, which was set aside in the first, second, fourth, and fifth years of each septennial cycle. So Sifra to Lev. 27:30–34, 277: Behuqqotay, pereq 12 (115b). See Sifre, Deut. 14:22 (105 Ter. 1:5; TBekh. 7:1; RH 8a, 12b (bar.).
[ד] עשר תעשר (דברים י״ד:כ״ב). זש״ה נבהל להון איש רע עין ולא ידע וגו׳ (משלי כ״ח:כ״ב), רבי חנינא פתר קריא בעפרון, דאמר רבי חנינא כל שקלים האמורים בתורה סלעים, ושבנביאים ליטרין, ושבכתובים קינטירין, בר משקלי עפרון דאינון קינטירין, הדא הוא דכתיב בכסף מלא יתננה לי (בראשית כ״ג:ט׳), על ידי שהכניס עין הרע בממונו של אברהם, חסרו הכתוב וי״ו.
אדוני שמעני ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה הוא (שם שם:ט״ו), א״ל איבעית למיתן לי ארבע מאוון קינטירין דכסף מן סחורתא (ס״א חרוותא, פי׳ בערוך זבל) של ביתך, את יכיל יהיב לי, על ידי שהכניס עין הרע בממונו של אברהם חסרו וי״ו, שנאמר וישקל אברהם לעפרן (שם שם:ט״ז), עפרון תניינא חסר.
[ה] רבי אמי פתר קרא בשואל פרה, והיתה עינו צרה לשכור שתי פרות, שאל אחת ושכר אחת, ולא ידע כי חסר יבואנו (משלי כ״ח:כ״ב), דכתיב (אם) בעליו אין עמו שלם ישלם (שמות כ״ב:י״ג).
[ו] רבי יצחק פתר קרא בזה שמלוה לישראל בריבית, והיתה עינו צרה להלוותו שלא בריבות, ולא ידע כי חסר יבואנו, דכתיב מרבה הונו בנשך ובתרבית לחונן דלים יקבצנו (משלי כ״ח:ח׳), איזהו חונן דלים, זה עשו הרשע, וכי עשו הרשע חונן דלים, והלא עושק דלים הוא, כגון אילו אפוטרופא דנפקין לקירייתא ובוזין לאריסיה, ועלון למדינתא, ואמרון כנסין מסכיניא דבעינן למעבד עמהון מצוה, [מתלא] אמרה גיורא בחזורין ומפלגא לבישיא (פי׳ הזונה קונה תפוחין ומחלקת לחולין).
[ז] רבי לוי פתר קרא בזה שאינו מוציא מעשרותיו כראוי, דאמר רבי לוי מעשה באחד שהיה מוציא מעשרותיו כראוי, והיה לו שדה אחת, והיתה עושה אלף מדות בכל שנה, והיה מוציא ממנה מאה מדות למעשרותיו, מהמותר היה מתפרנס הוא ובני ביתו, בשעת מיתתו קרא לבנו, א״ל בני תן דעתך על שדה זו, כך וכך מדות היא עושה, וכך וכך אני מוציא מעשר, וממנה הייתי מתפרנס כל ימי, שנה ראשונה רעה אותו הבן ועשתה אלף מדות, והוציא ממנה למעשה מאה מדות, לשנה שניה נכנס בו עין רעה, ופיחת הוא עשרה, ופיחתה היא מאה, וכן [שלישית] רביעית וחמישית, עד שעמדה על מעשרותיו, כשראו קרוביו ואוהביו לבשו לבנים ונתעטפו לבנים, נכנסו אצלו, אמר להם למה באתם לשמח על אותו איש שנדוה, אמר לו חס ושלום לא באנו אלא לשמח עמך, לשעבר היית בעל הבית, והקב״ה כהן אבל עכשיו הקב״ה נעשה בעל הבית, ואתה כהן, לפיכך משה מזיר את ישראל עשר תעשר.
[ח] בטח בה׳ ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה (תהלים ל״ז:ג׳), ר׳ חגי בשם ר׳ יצחק הוה מסרס קרא, עשה טוב בטח בה׳, משל לבעל השוק שיצא לשער את המדות, ראה אותו אחד התחיל מטמין מלפני, אמר לו מה לך לטמון מלפני, שער את מדותיך ואל תיירא, הדה הוא דכתיב בטח בה׳ ועשה טוב. [שכן ארץ ורעה אמונה, עשה שכונה של ארץ, הוי זורע, הוי נוטע, ורעה אמונה, רעה אמונתן של אבות, דכתיב עיני (ה׳) בנאמני ארץ (שם ק״א:ו׳).
ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי אמר בזכות שני דברים ישראל מתחטאים לפני המקום, בזכות שבת, ובזכות מעשרות, בזכות שבת דכתיב אם תשיב משבת רגלך וגו׳ (ישעיהו נ״ח:י״ג), מה כתיב בתריה, אז תתענג על ה׳ וגו׳ (שם שם:י״ד), ובזכות מעשרות דכתיב ושמחת בכל הטוב (דברים כ״ו:י״א), ואין טוב אלא תורה, דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם (משלי ד׳:ב׳), לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר].
[ט] כבד את ה׳ מהונך ומראשית כל תבואתך (משלי ג׳:ט׳), שאם היית נאה, אל תהי פרוץ בעריות, שלא יהו הבריות אומרים איש פלוני נאה ואינו כגדור מן הערוה, על שם כבד את ה׳ מהונך.
ד״א [כבד את ה׳ מהונך], אם היה קולך ערב, הוי פורס על שמע, ועובר לפני התיבה, על שם כבד את ה׳ מהונך [ממה שחננך].
[חייא בר אדא, בר אחתיה דבר קפרא, היה קולו ערב, והיה בר קפרא אומר לו, בני פרוס על שמע, ועובר לפני התיבה, על שם כבד את ה׳ מהונך, ממה שחננך. ד״א כבד את ה׳ מהונך, עבוד בהונך, עד דלא תעבוד בלא הונך].
מעשה באחד שהיה כונס יין ושמן, ולא היה מוציא מעשרותיו כראוי, מה עשה לו הקב״ה, הכניס בו רוח תזזית (פי׳ רוח רעה), ונטל את המקל, והתחיל משבר את החביות, גער בו בן ביתו, מה עשה לו, נטל המקל ופצעו על ראשו, א״ל תחות מסייעתי את אנא גער בך, א״ל תן לי המקל ואני משבר, נתן לו את המקל, הוה מתב ראיהו חדא, הוה מתב ראיהו תרתי, מי גרם לו על ידי שלא (הוא) הוציא מעשרותיו כראוי.
אמר ר׳ לוי מעשה באחד שהוציא מעשרותיו כראוי, והיה לו שדה אחחת, ונתן לו הקב״ה בלבו, ועשאה חצייה זרע, וחציה בית מקוה מים, ובאה שנת בצורת, והיה מזבין סאה חטין בסלע, וסאה מים בתלת סלעין, מי גרם לו על שהוציא מעשרותיו כראוי, לכך משה היה מזהיר את ישראל עשר תעשר.
[י] לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים (משלי ל״א:כ״א), חזקיה אמר משפט רשעים מגיהנם שנים עשר חדש, ששה חדשים בחמה, וששה חדשים בצינה, בתחלה הקב״ה מכניס בהם חיכוך, והם אומרים זו גיהנם של הקב״ה, ואחר כך הוא מוציאן לשלג, והם אומרים זו היא צינתו של הקב״ה, בתחלה הם אומרים ווה, ולבסוף הם אומרים ווי, הוא שדוד אמר ויעלני מבור שאון מטיט היון (תהלים מ׳:ג׳), ממקום שאומרים וה וויי, והיכן משלימין עצמם, ר׳ יהודה [ברבי] אומר בשלג, הדה הוא דכתיב בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון (שם ס״ח:ט״ו), השלג הוא צלמונא שלהם, יכול אף ישראל כן, תלמוד לומר כי כל ביתה לבוש שנים, מילה ופריעה, ציצית ותפילין, הענק תעניק, נתון תתן, פתוח תפתח, עשר תעשר, לפיכך משה מזהיר לישראל עשר תעשר.
[יא] והארץ הנפה תחת יושביה (ישעיהו כ״ד:ה׳). מראה לך קמה, ואינה מראה לך גדיש, מראה לך גדיש ושאינה מראה לך גורן, מראה לך גורן ואינה מראה לך ערימה, למה כי עברו תורות חלפו חק (ישעיהו כ״ד:ה׳), שעברו על שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, חלפו חק, חק מעשרות, הפרו ברית עולם (שם) ברית אבות, לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר.
[יב] נצור בני (תורת) [מצות] אביך וגו׳ (משלי ו׳:כ׳). אבות הראשונים הפרישו תרומות ומעשרות, אברהם הפריש תרומה גדולה, שנאמר הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון (בראשית י״ד:כ״ב), ואין הרמה אלא תרומה, שנאמר והרמותם ממנו (את) תרומת ה׳ (במדבר י״ח:כ״ו), יצחק הפריש מעשר שני, שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים (בראשית כ״ו:י״ב), אמר ר׳ אבא בר כהנא והלא אין הברכה שורה, לא על המדוד, ולא על השקול, ולא על המנוי, ולמה מדדן, בשביל לעשרן, הדה הוא דכתיב ויברכהו ה׳ (שם שם). יעקב הפריש מעשר ראשון, שנאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (שם כ״ח:כ״ב).
כותי אחד בא ושאל את ר׳ מאיר, א״ל לאו אתון אמרין דהדין יעקב אביכן קשוט הוא, דכתיב תתן אמת ליעקב וגו׳ (מיכה ז׳:כ׳), א״ל הפריש שבטו של לוי אחד מעשרה לשבטים, לא היה לו להפריש עוד משנים, א״ל את אמרת דאינון תרי עשר, ואנא אמרי דאינון ארבעה עשר, שנאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מ״ח:ה׳), א״ל והא אית ליה מסייע, הוספת קמח הוספת מים, א״ל אין את מודה שהן ארבע אמהות, [יצא מהם ארבעה בכורות], ואין הבכור מתעשר, למה שהוא קודש, ואין קודש מוציא מידי קודש, א״ל טובי אומותיך דאת בגוה, ואל תטוש תורת אמך (משלי ו׳:כ׳), אומתך, הוא שאמר דוד, לעשות רצונך אלהי חפצתי וגו׳ (תהלים מ׳:ט׳), אמר ר׳ אחא [בר עולא] וכי יש תורה בתוך מעיים, ולא כך כתיב ועל לבם אכתבנה (ירמיהו ל״א:ל״ג), אלא אמר דוד יבא עלי מאירה אם ירד דבר לתוך מעי, אלא כשהוא מעושר, הדה הוא דכתיב ועל אוצרות המלך עזמות בן (עזריאל) [עדיאל] ועל האוצרות בשדה (בכרמים ובהרים ובמגדלים) [בערים ובכפרים ובמגדלות] (יונתן) [יהונתן] בן עוזיהו (דברי הימים א כ״ז:כ״ה), לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר.
[יג] אם עלי אדמתי תזעק (איוב ל״א:ל״ח). א״ל [הקב״ה] איוב כלום יש לך עליה אלא ארבע אמות קרקע בשעת מיתתך, ואתה אומר אם עלי אדמתי תזעק, והא עבידא דידך, ר׳ חייא רבה, ור׳ שמעון בן חלפתא, ר׳ חייא רבה אמר, משל לאחד שמכר טלית באיטליס, עבר אחד ראה אותה, א״ל שלי היא, א״ל התעטף בה, אם מחזקת היא לך הרי היא לך, ואם לאו אין היא שלך, כך אמר הקב״ה לאיוב, הלא את השמים ואת הארץ אני מלא (ירמיהו כ״ג:כ״ד), ואתה אומר אם עלי אדמתי תזעק, הא עבידא דידך. ור׳ שמעון בן חלפתא אמר משל לאחד שהיה מוכר שפחה באטלס, עבר אחד וראה אותה, ואמר שלי היא, א״ל נזוף בה, אם נשמעת היא לך היא שלך, ואם לאו אינה שלך, כך אמר הקב״ה לאיוב כתיב בי המביט לארץ ותרעד (תהלים ק״ד:ל״ב), ואתה אומר אם עלי אדמתי תזעק, הא עבידא דידך, באותה שעה אמר איוב רבון העולמים לא כך אמרתי, אלא [כלשון הזה אמרתי אם עלי אדמתי תזעק], אם לא הוצאתי מעשרותיה כראוי, ויחד תלמיד יבכיון (איוב ל״א:ל״ח), אם זרעתי אותה כלאים, אם כוחה אכלתי (בלא) [בלי] כסף (שם שם:ל״ט), זה מעשר שני, שנאמר ונתתה בכסף וגו׳ (דברים י״ד:כ״ה). ונפש בעליה הפחתי (איוב ל״א:ל״ט), זה מעשר עני, אם לא עשיתי כן, תחת חטה יצא הוח וגו׳ (שם מ). תני רבי הושעיא לימדתך תורה דרך ארץ, שדה שהיא מעלה חוחים, יפה לזורעה חטים, שדה שמעלה באושים, יפה לזורעה שעורים, מאי טעמא דכתיב תחת חטה יצא חוח ותחת שעורה באשה. תמו דברי איוב (שם שם), [עד עכשיו] חוזר ומתנבא כמה נבואות, ואתה אומר תמו דברי איוב, אלא אמר איוב, אם לא עשיתי כן יתמו דברי ואל יהא לי פתחון פה לומר לפניך בערתי הקדש מן הבית (דברים כ״ו:י״ג), לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר.
[יד] לך ה׳ הצדקה ולנו בושת הפנים כיום הזה לאיש יהודה וגו׳ (דניאל ט׳:ז׳), אמר ר׳ יהודה בר אלעאי עבודה זרה עברה עם ישראל בים, שנאמר ועבר בים צרה (זכריה י׳:י״א), ואין צרה אלא עבודה זרה, שנאמר והמסכה צרה כהתכנס (ישעיהו כ״ח:כ׳), והים נקרע לפניהם, הוי לך ה׳ הצדקה. אמר ר׳ יודן כתיב ויעלו בית יוסף גם הם בית אל וה׳ עמם (שופטים א׳:כ״ב), הולכים לעבוד עבודה זרה, [ואת אמר] וה׳ עמם, הוי לך ה׳ הצדקה. ר׳ יהודה ב״ר סימון אמר (והם) [והמה] לקחו את אשר עשה מיכה (שם י״ח:כ״ז), [זה] צלמניא, ואת הכהן אשר היה לו (שם), [זה] כומרא, ויבואו (אל) [על] ליש וגו׳ (שם), עובדין עבודה זרה והיא מצלחת בידיהן, ולא עוד אלא שנטלו ממנו והקריבו לע״ז, שנאמר ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי נאם ה׳ (יחזקאל ט״ז:י״ט), מהו ויהי, אמר ר׳ יודן כמה דאת אמר ויהי למחר ואעפ״כ ומנך לא מנעת מפיהם (נחמיה ט׳:כ׳), הוי לך ה׳ הצדקה.
[טו] [לך ה׳ הצדקה, אמר ר׳ אלעזר חנניה מישאל ועזריה בכשן האש אמרו הפסוק הזה, את מוצא כיון שעלו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש נתכנסו כל מלכי אומות העולם, הה״ד ומתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא והדברי מלכא חזין לגבריא וגו׳ (דניאל ג כז, והיו כל אומות העולם אומרים להם הייתם יודעים שיש כח באלהיכם לעשות לכם לכל הנסים הללו, וגרמתם לו להחריב את ביתו ולהגלות את בניו, והיו כל אוה״ע מרקקין לפניהם, עד שעשאו גוש של רוק, והיה חנניה מישאל ועזריה מגביהין את פניהן כלפי מעלה, ואומרים לך ה׳ הצדקה ולנו בושת הפנים. אמר ר׳ יהושע בר נחמיה לך ה׳ הצדקה צידוק הדין הוא, ולנו בושת הפנים, שאנו מכעיסין לפניך כמה פעמים ואתה סובלינו].
תני בשם ר׳ חנינא בנוהג שבעולם אדם אם יש לו שדה אחת, והוא נותנה לשליש ולרביע, אבל הקב״ה אינו כן, משיב הרוח, ומעלה עננים, ומוריד גשמים, ומפריח טללים, ומגדל צמחים, ומדשן פירות, ולא אמר להפריש אלא אחד מעשרה, לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר.
[טז] [עשר תעשר] מה כתיב למעלה מן הענין, לא תאכלו כל נבלה וגו׳ (דברים י״ד:כ״א), ר׳ עזריה ור׳ יונתן בן חגי ור׳ יצחק בר מריון בשם רבי יוסי בר״ח אמרו, האוכל פירותיו טבלים, כאילו אוכל נבילות וטריפות, מה טעם לא תאכלו כל נבלה [עשר תעשר], רבי אבא ורב וא בשם רב אמרו האוכל פירותיו טבלים למעשר עני חייב מיתה. אמר ר׳ יצחק בשלשה מקומות כתיב לא תבשל גדי בחלב אמו, אחד לעניינו, ואחד לענין תורה, ואחד לענין מעשרות, לעניינו מהו אומר, ראשית בכורי אדמתך וגו׳ [לא תבשל גדי בחלב אמו] (שמות כ״ג:י״ט), מה כתיב אחריו, הנה אני שולח מלאך לפניך וגו׳ (שם שם:כ׳), ולענין תורה, [מה כתיב] ראשית [בכורי אדמתך וגו׳ לא תבשל גדי בחלב אמו (שם ל״ד:כ״ו)], מה כתיב אחריו ויאמר ה׳ אל משה כתב לך וגו׳ (שם שם:כ״ז), [א״ל הקב״ה למשה משה עד דסנדלא ברגלך כבוש כופה, מלא תבשל גדי בחלב אמו כתב לך את הדברים האלה], ולענין מעשרות, מה כתיב לעיל, לא תאכלו כל נבלה [וגו׳ לא תבשל גדי בחלב אמו (דברים י״ד:כ״א), וכתיב בתריה עשר תעשר. אמר הקב״ה אל תגרמו לי לבשל גדיים בחלב אמותם עד שהן בחלב אימותם, שאם אין אתם מוציאין מעשר כראוי, רוח אחד של קדים אני מוציא ומשדפתן, כמה דאת אמר ושדפה לפני קמה (מלכים ב י״ט:כ״ו).
[יז] עשר תעשר. עשר בשביל שתתעשר, עד שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים, להוציא אחד מעשרה לעמילי תורה. תבואת זרעך היוצא השדה (דברים י״ד:כ״ב), אם זכיתם אתם יוצאים לזרוע שדה, ואם לאו סוף שהיוצא השדה מתגרה בכם, זה עשו, שנאמר (ויבא עשו מן השדה) [איש יודע ציד איש שדה] (בראשית כ״ה:כ״ז).
ד״א תבואת זרעך. זכיתם סופך נפיק לחקלך, וחמי עלמא צריך מטר, ותתפלל ותענה, ואם לאו סוף ששנאי ישראל יוצאין לקבור בניהם בשדה.
שנה שנה (דברים י״ד:כ״ב). אין מעשרין משנה לחבירתה, דברי ר׳ עקיבא. ואכלת לפני ה׳ אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך (שם שם:כ״ג). אם זכיתם דגנך, ואם לאו דגני, שנאמר לכם אשוב ולקחתי דגני בעתו (הושע ב׳:י״א), זכיתם תירושך, ואם לאו תירושי, [שנאמר ותירושי במועדו (שם שם)]. אמר ריש לקיש [אמר הקב״ה] אני אמרתי לך שתהא מוציא מעשרותיך מן המובחר, הא כיצד בא בן לוי אצלך, אם נתת לו מן המובחר, אף אני אתן לך מן המובחר, שנאמר יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב (דברים כ״ח:י״ב), אם נתת לו מן החפוריות ומן הקיטניות, יש לי ליתן לך כמותו, שנאמר יתן ה׳ את מטר ארצך אבק ועפר וגו׳ (שם שם:כ״ד).
[4] (Deut. 14:22:) YOU SHALL SURELY TITHE. This text is related (to Prov. 28:22): AN EVIL-EYED PERSON (i.e., a miser) MOVES QUICKLY AFTER WEALTH; AND HE DOES NOT KNOW <THAT POVERTY WILL COME TO HIM>. R. Hanina interpreted the Scripture verse with reference to Ephron (of Gen. 23),⁠1 for Rabbi Hanina said: All the shekels mentioned in the Torah are sela's, those in the Prophets are litrai,⁠2 and those in the Writings are centenarii,⁠3 except for the shekels of Ephron, which are not centenarii.⁠4 This is what is written (in Gen. 23:9): LET HIM GIVE IT TO ME AT THE FULL PRICE. Because he brought the evil eye (of greed) for Abraham's wealth, the written text lacks the letter waw.
(Gen. 23:15:) MY LORD, LISTEN TO ME. WHAT IS A PIECE OF LAND WORTH FOUR HUNDRED SHEKELS OF SILVER BETWEEN YOU AND ME? He said to him: If you want to give me four hundred centenarii of silver from the goods {another reading is hervata, which is construed as "dung" in the 'Arukh}⁠5 of your house, you can give it to me. Because he brought in an evil eye (i.e., of greed) for Abraham's wealth, <his name> is lacking the letter waw, where it is stated (in Gen. 23:16): <SO ABRAHAM HEEDED EPHRON,> AND ABRAHAM WEIGHED OUT THE SILVER FOR EPHRON. It is the second EPHRON that is deficient.⁠6
[5] Rabbi Ammi interpreted the verse (Prov. 28:22) with reference to one who borrows a cow. Since he was too miserly to rent two cows, he borrowed one and rented one. AND (according to Prov. 28:22) HE DOES NOT KNOW THAT POVERTY WILL COME TO HIM, that it is written (in Exod. 22:13 [14]): <WHEN SOMEONE BORROWS AN ANIMAL FROM HIS NEIGHBOR AND IT IS INJURED OR DIES, {IF} ITS OWNER IS NOT WITH IT, HE SHALL SURELY PAY.
[6] Rabbi Isaac interpreted the verse (Prov. 28:22) with reference to the one who lends to an Israelite at interest and is too miserly to lend it without interest. (Prov. 8:22) HE DOES NOT KNOW THAT POVERTY WILL COME TO HIM, that it is written (in Prov. 28:8): THE ONE WHO AUGMENTS HIS WEALTH BY INTEREST AND USURY AMASSES IT FOR ONE WHO IS GENEROUS TO THE POOR. Who is the one that is generous to the poor? This is Esau the Wicked. Is Esau the Wicked generous to the poor? Rather does he not oppress the poor? He is like those procurators7 who go out to the villages and plunder tenants. Then they go back to the capital and say: Gather the poor, because we want to perform a good work for them. [The <Aramaic> adage] says: <She> commits adultery for apples, and distributes to the sick, {which means <in Hebrew>: The harlot buys apples and distributes to the sick}.⁠8
[7] Rabbi Levi interpreted the verse (i.e., Prov. 28:22) with reference to the person who does not take out his tithes properly. To this end Rabbi Levi told a story about someone who did take out his tithes properly. Now he had a certain field that produced a thousand measures every year. So he took a hundred measures from it for his tithes. From the remainder he and the children of his household sustained9 themselves. At the time of his death, he summoned his son. He said to him: My son, give your attention to this field. It yields such and such <a number of> measures, and I take out such and such a tithe. From it I have sustained myself all my days. When that son planted it the first year, it produced a thousand measures, and he took out a hundred measures from it a for the tithe. For the second year, an evil eye (i.e., of greed) entered within him. So he subtracted ten <measures from the tithe>, but <the field> subtracted one hundred <measures from its yield>. Similarly also [on the third, fourth, and fifth <years>, until it was reduced to its tithes. When kinfolk and friends saw <what was happening>, they put on white (i.e., festive) <tunics> and wrapped themselves in white <mantles>. <When> they came to him, he said to them: Why have you come? To rejoice over the very one who is afflicted? They said: Heaven forbid! We have only come to rejoice with you. In the past you were the owner of the house, and the Holy One was the priest; but now the Holy One has become the owner of the house, and you are the priest. For that reason Moses warned Israel (in Deut. 14:22): YOU SHALL SURELY TITHE.
[8] (Ps. 37:3:) TRUST IN THE LORD AND DO GOOD; SETTLE THE LAND AND MAINTAIN FIDELITY. R. Haggai said in the name of R. Isaac: Interpret this verse by transposition.⁠10 DO GOOD; TRUST IN THE LORD. It is comparable to a market commissioner who went out to inspect the measures. When a certain person saw him, he began hiding from him. He said to him: Why are you hiding from me? Look to your measures, and do not be afraid. This is what is written: TRUST IN THE LORD AND DO GOOD. [SETTLE THE LAND AND MAINTAIN FIDELITY. Bring about the settlement of the land. Sow, plant, and maintain ancestral fidelity.⁠11 It is so written (in Ps. 101:6): MY EYES ARE ON THE FAITHFUL OF THE LAND <THAT THEY MAY DWELL WITH ME>.
R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi: Israel atoned for itself before the Omnipresent by merit from <observing> two commandments, <i.e.,> by merit from the Sabbath and by merit from tithes: By merit from the Sabbath, since it is written (in Is. 58:13): IF YOU REFRAIN FROM TRAMPLING THE SABBATH…. What is written after it (in vs. 14)? THEN YOU SHALL TAKE DELIGHT IN THE LORD…. By merit from tithes, since it is written (in Deut. 26:11): THEN YOU SHALL TAKE DELIGHT IN EVERYTHING GOOD;⁠12 and there is nothing as good as Torah, since it is written (in Prov. 4:2): FOR I GAVE YOU GOOD INSTRUCTION; <DO NOT ABANDON MY TORAH>. For that reason Moses warned Israel (in Deut. 14:22): YOU SHALL SURELY TITHE.
[9] (Prov. 3:9:) HONOR THE LORD WITH YOUR SUBSTANCE AND WITH THE FIRST FRUITS OF ALL YOUR PRODUCE. Thus if you are handsome, do not be shameless in sexual matters, lest people say: So and so is handsome but not restrained in sexual matters. For that reason, HONOR THE LORD WITH YOUR SUBSTANCE.⁠13
Another interpretation (of Prov. 3:9): [HONOR THE LORD WITH YOUR SUBSTANCE.] If your voice is pleasant, recite the Shema', and cross over before the Ark (to lead in the recitation), because of <the teaching>, HONOR THE LORD WITH YOUR SUBSTANCE, [with whatever he has endowed you].
[Hiyya bar Adda, the son of bar Qappara's sister, had a pleasant voice; so bar Qappara said to him: My son, recite the Shema', and cross over before the Ark (to lead in the recitation), because of <the teaching>, HONOR THE LORD WITH YOUR SUBSTANCE, with whatever he has endowed you. Another interpretation (of Prov. 3:9): HONOR THE LORD WITH YOUR SUBSTANCE. Serve him with your substance, before you are serving him without substance (i.e., in poverty).]⁠14
There is a story about a person who amassed wine and oil but did not take out his tithes properly. What did the Holy One do to him? He put a squally windy {i.e., an evil spirit} in him, so that he took a staff and began to smash the <wine and oil> jars. His steward rebuked him. What did he do to him? He took the staff and cracked him on his head. He said to him: Instead of helping me, you—. I am rebuking you.⁠15 He said to him: Give me the staff, and I shall smash away. He gave him the staff. While the one was smashing one <jar>, the other was smashing two. What made this happen to him? <It was> because he had not taken out his tithes properly.
R. Levi said: There is a story about a person who took out his tithes properly. Now he had a certain field, and the Holy One gave him a mind to prepare half of it for sowing and half as storage place for water. So when a year of drought came, he sold a sea'h of wheat for a sela' and a se'ahs of water for three sela's. What made this happen to him? <It was> because he had taken out his tithes properly. For that reason Moses warned Israel (in Deut. 14:22): YOU SHALL SURELY TITHE.
[10] (Prov. 31:21): SHE IS NOT AFRAID FOR HER HOUSEHOLD BECAUSE OF SNOW, FOR ALL HER HOUSEHOLD ARE DRESSED TWOFOLD16 Hezekiah said: The judgment of the wicked in Gehinnom <lasts> twelve months,⁠17 six months in the heat and six months in the cold. At first the Holy One has a cold18 enter them, and they say: Is this the Gehinnom of the Holy One? Then after that he brings them to the snow, where they say: Is this the cold of the Holy One? At first they say: Ah (wah), <from pleasure>, but in the end they say: Oh (way), <from pain>.⁠19 That is what David said (in Ps. 40:3): AND HE RAISED ME UP FROM THE PIT OF DESOLATION, FROM THE MIRY MUD (HYWN), <i.e.,> from a place where they say: Oh (WH), ah (WY). So where do they resign themselves <to their punishment>? R. Judah [Berabbi] says: In the snow. This is <the meaning of> what is written (in Ps. 68:15 [14]): WHEN THE ALMIGHTY SCATTERED KINGS THERE, IT SNOWED IN ZALMON.⁠20 Their Zalmon is the snow. Can this also <apply to> Israel? Scripture teaches (in Prov. 31:21): <BECAUSE OF SNOW,> FOR ALL HER HOUSEHOLD ARE DRESSED TWOFOLD (i.e., Israel is clothed in scriptural pairs): Circumcision (of the foreskin) and uncovering (the corona), tassels and tefillin (i.e., phylacteries), (Deut. 15:14:) PROVIDE LIBERALLY (literally: PROVIDE PROVIDE for the redeemed slave) and (Deut. 15:10): GIVE LIBERALLY (literally: GIVE GIVE to the poor Israelite), (Deut. 15:11:) YOU SHALL SURELY OPEN UP (literally: OPEN UP OPEN UP to the poor and needy) and (Deut. 14:22:) YOU SHALL SURELY TITHE (literally: TITHE TITHE). For that reason Moses warned Israel (in Deut. 14:22): YOU SHALL TITHE TITHE.
[11] (Is. 24:5:) AND THE EARTH WAS DEFILED UNDER ITS INHABITANTS, <BECAUSE THEY TRANSGRESSED TORAHS;⁠21 THEY VIOLATED A STATUTE; THEY BROKE AN ETERNAL COVENANT>. It may show you standing grain, but it does not show you a shock of sheaves.⁠22 It may show you a shock of sheaves, but it does not show you a threshing floor. It may show you a threshing floor, but it does not show winnowed heap. Why <not>? (Ibid.:) BECAUSE THEY TRANSGRESSED TORAHS; THEY VIOLATED STATUTES, in that they did transgress two Torahs, Written Torah and Oral Torah. (Ibid.:) THEY VIOLATED A STATUTE, the statute of tithes. (Ibid.:) THEY BROKE AN ETERNAL COVENANT, an ancestral covenant. For that reason Moses warned Israel (in Deut. 14:22): YOU SHALL SURELY TITHE.
[12] (Prov. 6:20:) MY CHILD, KEEP YOUR FATHER's {TORAH} [COMMANDMENTS], <AND DO NOT FORSAKE THE TORAH OF YOUR MOTHER>. Our earliest ancestors separated out terumot23 and tithes.⁠24 Abraham separated out a great terumah, as stated (in Gen. 14:22): <THEN ABRAM SAID UNTO THE KING OF SODOM:> I HAVE LIFTED UP MY HAND UNTO THE LORD, GOD MOST HIGH. A lifting up is nothing but a terumah (rt.: RWM), since it is stated (in Numb. 18:26): <NOW YOU SHALL SPEAK UNTO THE LEVITES AND SAY UNTO THEM: WHEN YOU RECEIVE TITHES FROM THE CHILDREN OF ISRAEL, THE TITHE THAT I HAVE GIVEN YOU AS YOUR PORTION,> YOU SHALL LIFT (rt.: RWM) OUT OF IT A TERUMAH OF THE LORD, <A TITHE FROM THE TITHE>. Isaac separated out a second tithe, as stated (in Gen. 26:12): SO ISAAC SOWED ON THAT LAND AND REAPED IN THAT YEAR A HUNDREDFOLD, <FOR THE LORD HAD BLESSED HIM>. R. Abba bar Kahana said: Is it not true that a blessing does not rest on what is measured, on what is weighed, or on what is counted? So why did he measure them? In order to tithe them. This is what is written (ibid.): FOR THE LORD HAD BLESSED HIM.⁠25 Jacob separated out a first tithe, as stated (in Gen. 28:22): AND OF ALL THAT YOU GIVE ME, I WILL SURELY SET ASIDE A TITHE FOR YOU.
A certain Cuthean (i.e., a Samaritan) came and questioned R. Meir. He said to him: Do you not say that indeed your ancestor Jacob is truthful, since it is written (in Micah 7:20): YOU GIVE TRUTHFULNESS TO JACOB …? <The Cuthean> said to him: He separated out the tribe of Levi <as a tithe> for the tribes, <i.e.,> one out of ten. Should he not have separated out <a tithe> from two more <tribes>? He said to him: You have said that there were twelve, but I say that there were fourteen, as stated (in Gen. 48:5): EPHRAIM AND MANASSEH SHALL BE MINE LIKE REUBEN AND SIMEON. He said to him: So here there is support for it. You have added standing grain. Have you added water? He said to him: Do you not admit that there are four matriarchs? [Take away from them the four firstborn (of Jacob's four wives),] since the firstborn is not tithed. Why? Because he is holy, and something holy does not redeem for use something <else that is> holy. He said to him: It is good for your people that you are among them. (Prov. 6:20:) AND DO NOT FORSAKE THE TORAH OF YOUR MOTHER (immekha), <i.e.,> your people (ummatekha). That is what David said (in Ps. 40:9 [8]): TO CARRY OUT YOUR WILL, MY GOD, IS MY DESIRE, <FOR YOUR TORAH IS WITHIN MY BELLY>. R. Aha [bar Ulla] said: Is there Torah within the belly? And is it not so written (in Jer. 31:33): AND UPON THEIR HEART (not their belly) I WILL WRITE IT? It is simply that David said: May a curse come upon me, if something goes down into my belly, except when it is tithed. This is what is written (in I Chron. 27:25): AND OVER THE TREASURIES OF THE KING WAS AZMAVETH BEN {AZRIEL} [ADIEL]. AND OVER THE TREASURIES IN THE COUNTRY, {IN THE VINEYARDS, IN THE MOUNTAINS,} [IN THE CITIES, IN THE VILLAGES,] AND IN THE TOWERS WAS {JOHANAN} [JONATHAN] BEN UZZIAH.⁠26 For that reason Moses warned Israel (in Deut. 14:22): YOU SHALL SURELY TITHE.
[13] (Job 31:38:) IF MY LAND CRIES OUT AGAINST ME. [The Holy One] said to him: Job, do you have anything more than four cubits of soil at the time of your death?⁠27 So should you say (ibid.]): IF MY LAND HAS CRIED OUT AGAINST ME? And is this the work of your hand? R. Hiyya the Great and R. Simeon ben Halafta <differed>. R. Hiyya the Great said: It is comparable to one who had a mantle (tallit) for sale in the bazaar.⁠28 When someone passed by and saw it, he said to him: That is mine. He said to him: Wrap yourself in it. If it fits you, then it is yours; but if it does not, it is not yours. Similarly the Holy One said to Job: (Jer. 23:24:) DO I NOT FILL THE HEAVENS AND THE EARTH? Yet you say (in Job 31:38): IF MY LAND CRIES OUT AGAINST ME. Is this the work of your hand? Then R. Simeon ben Halafta said: It is comparable to one who had a bondmaid for sale in the bazaar. When someone passed by and saw her, he said: She is mine. He said to him: Rebuke her. If she heeds you, she is yours; but if not she is not yours. Similarly the Holy One said to Job: It is written of me (in Ps. 104:32): WHO (i.e., the LORD) LOOKS ON THE EARTH AND IT TREMBLES. Yet you say (in Job 31:38): IF MY LAND CRIES OUT AGAINST ME. Is this the work of your hand? At that time Job said: Sovereign of the Universe: I did not mean that. Rather [what I meant by these words, IF MY LAND CRIES OUT AGAINST ME, was] "If I did not take out its tithes properly. "(Ibid., cont.:) AND <IF> ITS FURROWS WEEP TOGETHER <means> "If I planted it <unlawfully> with mixed seeds.⁠" (Job 31:39:) IF I HAVE EATEN ITS PRODUCE WITHOUT PAYMENT (literally: WITHOUT MONEY). This refers to the second tithe, as stated (in Deut. 14:25): THEN YOU SHALL CONVERT IT INTO MONEY…. (Job 31:39, cont.:) AND DISAPPOINTED ITS OWNERS. This refers to the tithe for the poor.⁠29 If I have not done <all> this, (then in vs. 40): MAY THORNS COME UP INSTEAD OF WHEAT…. Rabbi Hosha'ya taught: Torah teaches you proper procedure. A field that grows thorns (when unplanted) is fine to sow wheat in. A field that grows stinkweed is fine to sow barley in. What is the evidence? That which is written (in Job 31:40:) MAY THORNS COME UP INSTEAD OF WHEAT, AND STINKWEED INSTEAD OF BARLEY. (Ibid., cont.:) THE WORDS OF JOB ARE ENDED. [Beyond this point] Job foresees and prophesies any number of prophecies. But <here> you say: THE WORDS OF JOB ARE ENDED. It is simply that Job meant: If I have not fulfilled these <conditions> (of vss. 38–39), may my words be ended, and let me not have a pretext for saying to you (in Deut. 26:13 regarding the second tithe): I HAVE REMOVED THE CONSECRATED PORTION FROM THE HOUSE.⁠30 For that reason Moses warned Israel (in Deut. 14:22): YOU SHALL SURELY TITHE.
[14] (Dan. 9:7:) WITH YOU, O LORD, THERE IS RIGHTEOUSNESS, BUT THERE IS A SHAMEFUL FACE WITH US, TO THIS VERY DAY, WITH THE PEOPLE OF JUDAH <AND THE INHABITANTS OF JERUSALEM, WITH ALL ISRAEL>…. R. Judah bar Il'ay said:⁠31 An idol ('avodah zarah) crossed the sea along with Israel, as stated (in Zech. 10:11): A RIVAL WIFE (tsarah)⁠32 SHALL CROSS IN THE SEA. Tsarah can only mean an idolatrous work, since it is stated (in Is. 28:20): AND THE MOLTEN IMAGE WAS A RIVAL WIFE AS WHEN ONE GATHERS ONESELF (in the same bed).⁠33 So the sea was rent asunder before them. Ergo (in Dan. 9:7): WITH YOU, O LORD, THERE IS RIGHTEOUSNESS. R. Judan said: It is written (in Jud. 1:22): THE HOUSE OF JOSEPH, FOR THEIR PART, WENT UP AGAINST BETHEL, AND THE LORD WAS WITH THEM. They were going to serve an idol, [yet you say:] AND THE LORD WAS WITH THEM. Ergo (in Dan. 9:7): WITH YOU, O LORD, THERE IS RIGHTEOUSNESS. R. Judah b. R. Simon said: (Jud. 18:27): THEY TOOK THAT WHICH MICAH HAD MADE, [i.e.,] the idol images, AND THE PRIEST THAT HE HAD, [i.e.,] the idolatrous priest, AND CAME {UNTO} [TO] LAISH…. They conducted an idolatrous worship, and it brought them luck.⁠34 And not only that, but they took some of the manna and offered it to idols, as stated (in Ezek. 16:19): ALSO MY BREAD, WHICH I GAVE YOU, FINE FLOUR, OIL, AND HONEY WHICH I HAD YOU EAT, YOU SET IT BEFORE THEM AS A PLEASING ODOR; AND SO IT WAS, SAYS THE LORD. What is the meaning of AND SO IT WAS (wayehi)? R. Judan said: It is just as you say: And it came to pass (wayehi) on the morrow, nevertheless (in Neh. 9:20): AND YOU DID NOT WITHHOLD YOUR MANNA FROM THEIR MOUTH. Ergo (in Dan. 9:7): WITH YOU, O LORD, THERE IS RIGHTEOUSNESS.
[15] [(Dan. 9:7:) WITH YOU, O LORD, THERE IS RIGHTEOUSNESS. R. Eleazar said: Hananiah, Mishael, and Azariah spoke this verse while in the fiery furnace. You find that when Hananiah, Mishael, and Azariah came up from the fiery furnace, all the kings of the peoples of the world assembled.⁠35 This is what is written (in Dan. 3:27): THE SATRAPS, THE PREFECTS, THE GOVERNORS, AND THE ROYAL COMPANIONS ASSEMBLED. THEY SAW THOSE MEN…. Then all the peoples of the world said to them: You know that there is power in your God to perform all these miracles for you; yet you have caused him to destroy his house and exile his children. So all the peoples of the world spat before them (literally: into their faces), until they had produced a mass of spittle. Then Hananiah, Mishael, and Azariah raised their faces toward heaven and said (in Dan. 9:7): WITH YOU, O LORD, THERE IS RIGHTEOUSNESS, BUT THERE IS A SHAMEFUL FACE WITH US. R. Joshua bar Nehemiah said: WITH YOU, O LORD, THERE IS RIGHTEOUSNESS, i.e., the righteousness of the judgment; BUT THERE IS A SHAMEFUL FACE WITH US, because we have provoked you so many times with you enduring us.
Thus is it taught in the name of R. Hanina: By universal custom, if someone has a certain field, he may let it out for a third or a quarter <of its yield>; but it is not like that with the Holy One. He causes the wind to blow, clouds to rise, rains to descend, dews to flourish, plants to grow, and fruits to become plump; yet he only says to separate out one tenth. For that reason Moses warned Israel (in Deut. 14:22): YOU SHALL SURELY TITHE.
[16] [(Deut. 14:22:) YOU SHALL SURELY TITHE.] What is written above on the matter (in Deut. 14:21)? YOU SHALL EAT NO CARCASS THAT IS NOT PROPERLY SLAUGHTERED…. R. 'Azariah, R. Johanan ben Haggai, and R. Isaac bar Maryon said in the name or Rabbi Jose bar Hanina: One who eats his produce untithed is like one who eats carcasses that are not properly slaughtered and those torn by wild beasts (terefah).⁠36 What is the reason? (Deut. 14:21:) YOU SHALL EAT NO CARCASS THAT IS NOT PROPERLY SLAUGHTERED. [<Then after that it is written (in vs. 22):>⁠37 YOU SHALL SURELY TITHE.] R. Abba and Rav Huna said in the name of Rav: One who eats his produce without separating the tithe for the poor is liable for death.⁠38 R. Isaac said: It is written in three places: YOU SHALL NOT BOIL A KID IN ITS MOTHER's MILK: One for its own sake, one with reference to Torah, and one with reference to tithes.⁠39 <Where the prohibition is given> for its own sake, what does it say (in Exod. 23:19)? THE CHOICE FIRST FRUITS OF YOUR LAND <YOU SHALL BRING TO THE HOUSE OF THE LORD YOUR GOD.> [YOU SHALL NOT BOIL A KID IN ITS MOTHER's MILK.] What is written after that (in vs. 20): BEHOLD, I AM SENDING AN ANGEL BEFORE YOU <TO GUARD YOU ON THE WAY>.⁠40 With reference to Torah, [what is written] (in Exod. 34:26)? THE CHOICE [FIRST FRUITS OF YOUR LAND] <YOU SHALL BRING TO THE HOUSE OF THE LORD YOUR GOD.> YOU SHALL NOT BOIL A KID IN ITS MOTHER's MILK.] What is written after it (in vs. 27)? AND THE LORD SAID UNTO MOSES: WRITE DOWN <THESE WORDS>.⁠41 [The Holy One said to Moses: While the sandal42 is on your foot, tread down the thorn43 <of opposition>.⁠44 Out of YOU SHALL NOT BOIL A KID IN ITS MOTHER's MILK <comes> WRITE DOWN THESE WORDS.] With reference to tithes (in Deut. 14:22) what is written above (ibid.)? YOU SHALL EAT NO CARCASS THAT IS NOT PROPERLY SLAUGHTERED […. YOU SHALL NOT BOIL (BShL) A KID (gedi) IN ITS MOTHER'S MILK (HLB).] Then after that is written (in Deut. 14:22): YOU SHALL SURELY TITHE. The Holy One said: Do not cause me to have the tender grains (gedayim)⁠45 ripen prematurely (BShL) in the fat (HLB)⁠46 of their mothers, while they are in the abdominal fat (HLB)⁠47 of their mothers (i.e., in their pods).⁠48 Thus unless you take out a tithe properly, I will send out a certain wind from the East to blast them (i.e., the tender grains), just as you have said (in II Kings 19:26 = Is. 37:27): AND BLASTED BEFORE IT IS GROWN.
[17] (Deut. 14:22:) YOU SHALL SURELY TITHE <ALL>. Tithe ('SR) so that you may become rich ('ShR),⁠49 before you are in want.⁠50 <Here is> a hint (remez) for those who sail the seas to take out one tenth for those who labor in Torah.⁠51 (Ibid., cont.:) THE PRODUCE OF YOUR SEED THAT COMES <YEAR BY YEAR> FROM THE FIELD. If you are virtuous <in tithing>, you shall <continue> going out to sow a field. If not, the one who goes out to the field shall in the end engage in combat with you. This refers to Esau, of whom it is said {(in Gen. 25:29): THEN ESAU CAME FROM THE FIELD. [(in Gen. 25:27): A CUNNING HUNTER, A MAN OF THE FIELD.]
Another interpretation (of Deut. 14:22): THE PRODUCE OF YOUR SEED. If you are virtuous <in tithing>, your end shall be that, when to go out to your field and see the world in need of rain, you shall pray and be answered.⁠52 If not, it ends up that the enemies of Israel come out to bury their children in the field.⁠53
(Deut. 14:22:) YEAR BY YEAR. One does not set aside a tithe from one year for <the crops of> another.⁠54 <These are> the words of R. Aqiva. (Deut. 14:23:) THEN IN THE PRESENCE OF THE LORD YOUR GOD, IN THE PLACE WHERE HE SHALL CHOOSE TO HAVE HIS NAME DWELL, YOU SHALL CONSUME THE TITHES OF YOUR GRAIN, YOUR NEW WINE<….> If you are virtuous <in tithing, it is> your grain. If not, <it is> my grain, according to what is stated (in Hos. 2:11 [9]): THEREFORE I WILL TAKE BACK MY GRAIN IN ITS TIME. If you are virtuous <in tithing, it is> your new wine. If not, <it is> my new wine, [according to what is stated (ibid., cont.): AND MY NEW WINE IN ITS SEASON. Resh Laqesh said: [The Holy One said:] I have told you to take your tithes from the choicest part. How is this possible? When a child of Levi comes to you, if you give him some of the choicest part, I will also give to you some of the choicest part. Thus it is stated (in Deut. 28:12): THE LORD WILL OPEN FOR YOU HIS FINEST STOREHOUSE. If you have given him some sword grass and some pulse, I have a right to give you something similar. Thus it is stated (in Deut. 28:24): THE LORD WILL MAKE THE RAINFALL OF YOUR LAND POWDER AND DUST….
(Deut. 14:29:) THEN THE LEVITE, BECAUSE HE HAS NO SHARE OR INHERITANCE … SHALL COME…. R. Judah b. R. Simon said: The Holy One said: As for you, you have four children in the house, and I have four grandchildren. (According to Deut. 16:14:) AND YOU SHALL REJOICE DURING YOUR FESTIVAL, YOU, AND YOUR SON, AND YOUR DAUGHTER, YOUR BOND SERVANT, AND YOUR BONDMAID. <These are> yours. (Ibid., cont.:) THE LEVITE AND THE SOJOURNER, THE ORPHAN AND THE WIDOW. <These are> mine. So they all are in a single verse. If you give joy to mine during the festival days that I have given you, I will give joy to yours in the Temple (literally: in the house of your choosing). It is so stated (in Is. 56:7): I WILL BRING THEM UNTO MY HOLY HILL AND GIVE THEM JOY IN MY HOUSE OF PRAYER….
The End of Parashah Re'eh
Appendix to Reeh
[1] (Deut. 14:22:) YOU SHALL SURELY TITHE <ALL>. Moses said: Sovereign of the World, does it follow from here that one takes out a tithe? The Holy One said to him (in Job 8:8, 10): SO PLEASE ASK A FORMER GENERATION, AND CONFIRM THE RESEARCH OF THEIR ANCESTORS…. WILL THEY NOT INSTRUCT YOU AND TELL YOU….? How so? (I Chron. 1:1:) ADAM, SETH, ENOSH. From Adam up to Noah there are ten generations,⁠55 and I took the tenth.⁠56 From Noah to Abraham there are ten generations,⁠57 and I took the tenth, which was Abraham. So it is therefore written (in Job 8:10): WILL THEY NOT INSTRUCT YOU AND TELL YOU to take out one tenth? (Deut. 15:20:) YEAR BY YEAR. If you have taken out a tithe during a given year, you gain merit for another year. R. Abba bar Kahana said: The importance of tithes is <mentioned> throughout all the Torah (in the Law, in the Prophets, and in the Writings). It is written (in Deut. 6:16): DO NOT PUT THE LORD YOUR GOD TO THE TEST <AS YOU PUT HIM TO THE TEST THROUGH A TAX (MSH)>.⁠58 Also in reference to tithes it is written (in Mal. 3:10): [BRING ALL THE TITHE <INTO THE STOREHOUSE, THAT THERE MAY BE FOOD IN MY HOUSE>]. SO PLEASE TEST ME IN THIS, <SAYS THE LORD OF HOSTS>. And who tested the tithes? The generation of Hezekiah, as stated (in II Chron. 31:9–10): THEN HEZEKIAH {THE KING} QUESTIONED <THE PRIESTS AND THE LEVITES> ABOUT THE HEAPS (of produce). SO THE CHIEF PRIEST AZARIAH OF THE HOUSE OF ZADOK SPOKE [UNTO HIM] <AND SAID: EVER SINCE PEOPLE BEGAN TO BRING THE TERUMAH (i.e., the priestly tithe on produce) TO THE HOUSE OF THE LORD,> WE HAVE EATEN {AND HAVE DRUNK} [AND HAVE BEEN SATISFIED], WHILE LEAVING OVER <FOOD IN GREAT AMOUNTS>. Why? (Ibid., cont.:) BECAUSE THE LORD HAS BLESSED HIS PEOPLE. The Holy One said: In this world I have blessed one generation, but hereafter in the world to come, I am blessing <all the generations of> Israel, as stated (in Jer. 31:22 [23]): AGAIN THEY SHALL SAY THIS THING {ON THE MOUNTAIN OF THE LORD, IN JERUSALEM, AND IN ALL THE CITIES OF JUDAH} [IN THE LAND OF JUDAH AND ITS CITIES, WHEN I RESTORE THEM AS BEFORE]: MAY THE LORD BLESS YOU, O HABITATION OF {RIGHTEOUS HOLINESS} [RIGHTEOUSNESS], O HOLY MOUNTAIN.
The End of the Supplement to Parashah Re'eh
1. Above, Tanh. (Buber), Exod. 6:5; Lev. 9:1; Tanh, Deut. 4:10; Gen. R. 58:7; Exod. R. 31:17; PRK 10:1; see also BM 87a. Cf. above, Tanh. (Buber), Exod. 6:13, which identifies the man with Cain.
2. The Greek word means “pounds.”
3. The Latin word denotes weights of a hundred pounds.
4. For this valuation of the shekel, see yQid. 1:3 (59d), 5 (60c); Bekh. 50a; PR 1:4.
5. This bracketed note appears in this form in the Buber text.
6. An English equivalent might be the spelling, EPHRN, although Hebrew would add the second vowel, whether represented by a letter or not. The defective spelling also occurs in Gen. 25:9; 49:30; 50:13.
7. Gk.: epitropoi.
8. Cf. Exod. R. 31:17 (end); Lev. R. 3:1.
9. Rt.: PRNS. Gk. pronoein (“provide for”).
10. Tanh., Deut. 4:11; PRK 10:2.
11. Here again is interpretation by transposition. Maintaining fidelity enables the settlement of the land.
12. The context here concerns first fruits, and the following verse (12) mentions the tithe of the third year.
13. Tanh., Deut. 4:12; PRK 10:3; PR 25:2.
14. For another interpretation of the section, see William G. Braude and Israel J. Kapstein, Pesikta de-Rav Kahana (Philadelphia: JPSA, 1975), p. 189, n. 12. They find a wordplay in the Hebrew word for “substance” and translate the last sentence thus: “Honor Him while you have your wits, before you are led to do foolish things after you have lost your wits.”
15. Cf. PRK 10:2; Yalqut Shim‘one, Re’eh, 892; ibid., Prov., 932; and Tanh., Deut. 4:12 (most editions), all of which read: “Instead of helping me, you have rebuked me”; however, the first edition of the traditional Tanhuma (Constantinople, 1520–22) has a reading not unlike the Buber text.
16. ShNYM. The usual voweling for this word is shanim, which means “SCARLET,” but here the voweling, shenayim, which means “TWOFOLD,” better fits the sense of the midrash.
17. Tanh., Deut. 4:15; PRK 10:4; also above, Gen. 1:33. The judgment saying alone also occurs in ‘Eduy. 2:10, where it is attributed to R. Aqiba, and in ySanh. 10:3 (29b), where it is attributed to Judah b. R. Hezekiah and Rabbi.
18. Hikkukh. The word generally means “itch.” For this translation, see Jastrow, s.v. HYKWK.
19. For this interpretation, see Buber, ad loc., n. 45.
20. Zalmon, which means “darkness,” is a name for Gehinnom.
21. Torot. Such a literal translation is required by the midrash. In the biblical context the word denotes something more general, such as teachings.
22. Tanh., Deut. 4:14; PRK 10:5; see PR 25:3.
23. I.e., the priestly tithes on produce, sometimes called “heave offerings.”
24. Tanh., Deut. 4:14, cont.; PRK 10:6; see PR 25:3, cont.
25. See Deut. 14:24, which mentions a blessing in the context of the second tithe; therefore, the blessing of Gen. 26:12 must have been the result of Isaac’s second tithe.
26. In other words, David was concerned enough about tithes to appoint overseers.
27. Tanh., Deut. 4:15; PRK 10:7.
28. Itlis. Buber’s note 65 suggests that the Hebrew word has lost an initial quf and comes from the Greek katalusis, which can denote a lodging or resting place.
29. The midrash identifies the OWNERS of Job 31:39 with the poor who actually work the land.
30. MSh 5:10.
31. Tanh., Deut. 4:16; PRK 10:8; see M. Pss. 101:2.
32. The midrash understands tsarah in this sense, although most biblical translations follow the other meaning of tsarah, i.e., “affliction,” distress,” or the like. So also above, Numb. 4a:7.
33. Most translations render the passage quite differently, but what is given here better fits the sense of the midrash. See Sanh. 103b; Lev. R. 17:7.
34. Cf. M. Pss. 3:3.
35. See also Sanh. 93a.
36. Tanh., Deut. 4:17; PRK 10:9.
37. These words in angle brackets come from the parallel in Tanh., Deut. 4:17.
38. yQid. 2:9[8] (63a).
39. Cf. PR 25:3.
40. The significance of citing what comes before and after the prohibition is to show that it is unrelated to its context.
41. On this difficult passage, see Buber’s note 80. He would follow the interpretation in PR 25:3 and in M. Pss. 8:2, according to which Moses was told to write Torah immediately after the prohibition against eating meat with milk for a specific reason. When the angels had objected that Israel was unworthy to receive the Torah, the Holy One reminded them that, although any schoolchild knew never to mix meat and milk, the angels had done so when visiting Abraham (Gen. 18:8). Thus the proper time for Moses to write the words of the Torah was when the angels had just been reminded of their eating meat with milk.
42. Gk.: sandalon
43. Reading kuba’ for kuppah. So Jastrow, s.v., KWPH and KWB’. See also Buber’s note 82 here, which lists the parallels that contain the reading.
44. Gen. R. 44:12. Braude and Kapstein, p. 196, n. 34, find an allusion to the angels who ate goat meat with milk in Gen. 18:7–8.
45. On this reading of gedi here, see Jastrow, s.v.
46. This meaning comes from voweling the text as helev instead of halev.
47. Tanh., Deut. 4:17, and PRK 10:9 both read “belly” here.
48. The midrash is interpreting the prohibition in terms of agricultural products that are tithed. Thus the verse fits the context of what follows.
49. In Hebrew letters the roots translated “tithe” and “become rich” are identical.
50. Tanh., Deut. 4:18; PRK 10:10.
51. This interpretation understands the ALL in the commandment as expressing the universality of the YOU rather than modifying the predicate of the sentence. See the commentary of Enoch Zundel, ‘Ets Yosef, on the parallel in Tanh., Deut. 4:18, who cites the Tosafot to Ta’an 9a (top); cf. Sifre, Deut. 14:22 (105).
52. On granting of rain for tithes, see Mal. 3:10; PRK 1:4.
53. A euphemism warning that neglected tithes will lead to Israel’s enemies burying Israel’s children.
54. According to this the restriction applies only to the second tithe, which was set aside in the first, second, fourth, and fifth years of each septennial cycle. So Sifra to Lev. 27:30–34, 277: Behuqqotay, pereq 12 (115b). See Sifre, Deut. 14:22 (105 Ter. 1:5; TBekh. 7:1; RH 8a, 12b (bar.).
55. I.e., Adam, 2. Seth, 3. Enosh, 4. Kenan, 5. Mahalalel, 6. Jared, 7. Enoch, 8. Methuselah, 9. Lamech, and 10. Noah. See Tanh., Gen. 9:1; TDER (16), p. 80 (Friedmann).
56. Probably Noah (Gen. 6:9), but possibly Enoch (Gen. 5:21). See PRK 23:10.
57. I.e., 1. Noah, 2. Arpachshad, 3. Shelah, 4. Eber, 5. Peleg, 6. Reu, 7. Serug, 8. Nahor, 9. Terah, 10. Abraham.
58. So the midrash understands this verse. Since Deut. 6:16 refers to an incident at Massah (MSH) in Exod. 17:1–7, biblical translations render the bracketed clause to mean, AS YOU PUT HIM TO THE TEST AT MASSAH. Exod. 17:1–7 also explains in vs. 7 that MASSAH means “test.” The midrash, however, either revowels MSH as MISSAH, a word which means “tribute,” “contribution,” or “quota,” in this case the tithe, or perhaps understands the name as a form of mas, which had come to mean “tax.”
עשר תעשר1הזהר לעשר שלא תבשל הגדייות בחלב אמותיהן זו מכת השתון שמבשל הזרע.
דבר אחר: עשר תעשר – בשני מעשרות הכתוב מדבר, מעשר ראשון ללוי, ומעשר שני היה קדש, ועליו נאמר כל הפרשה.
היוצא השדה שנה שנה – כל שנה ושנה חייב להוציא מעשר שני, אבל השלישית מעשר ראשון ומעשר עני, לכך נאמר שנה שנה, לפי ששתי שנים זו אחר זו מעשר מן המעשר מענין אחד, אבל בשנה השלישית לא היה נוטל מעשר אלא מעשר עני.
1. הזהר לעשר שלא תבשל הגדייות. עיין פסיקתא רבתי פכ״ה פיסקא עשר תעשר ד״ה עשר תעשר מה כתיב למעלה לא תבשל גדי בחלב אמו.
וַעַשִּׁר תַּעשִׁירַא גַמִיעַ גַ׳לַתִ זַרעִךַּ מַא תֻנבִּתֻהֻ אַלצַּחרַאאֻ סַנַתַּ בִּסַנַתֵ
ועשרו עשור את כל יבול זריעתכם, ומה שמצמיח המדבר אותו, שנה בשנה.
שנה שנה – מכאן שאין מעשרין מן החדש על הישן.
שנה שנה [YOU SHALL TRULY GIVE TITHE] YEAR BY YEAR – From here we may derive that one must not give tithe from the new grain for the old (Sifre Devarim 105:1).
פס׳: עשר תעשר – מלמד שאין מעשרין משנה לחברתה. עשר תעשר זה מעשר שני שמפרישין אותו מן האוצר.
ד״א: עשר תעשר – להביא שאר מעשרות שלא יהו מתעשרין משנה לחברתה.
ד״א: עשר – בשביל שתתעשר ואם לאו היוצא השדה יאכל אותו מדי שנה שנה. וזהו עשו שנא׳ בו (בראשית כז) וצא השדה וצודה לי ציד.
ד״א: עשר תעשר – דברה תורה כלשון בני אדם, לשון זרוז.
את כל תבואת זרעך – להוציא אסטיס וקוצה ופואה שאינן תבואה.
היוצא השדה – היוצא להזרע בשדה והוא צומח.
שנה שנה – מלמד שאין מעשרין מן החדש על הישן. דבר אחר היוצא השדה היוצא מן השדה:
עשר תעשר – ונסמכה זאת הפרשה, כי אסר כל עוף טמא, ובהמה טמאה ונבלה. והנה בבשר ובדגן אסור לאכול הקדש כי אם במקום הנבחר.
היצא השדה – אמר רבי יהודה הלוי הספרדי מ״כ: כי הוא דבק עם: זרעך, והטעם: הזרע שהוציא אל השדה.
ולפי דעתי: שהוא כפשוטו. וטעמו: על התבואה מה שיוציאא השדה, [והנה השדה לשון זכר.]⁠ב
ואם יטעון טוען, כי הכתוב אמר: היצא, והיא מהפעלים שאינם יוצאים לאחרים, הראינו לו: העיר היצאתג אלף (עמוס ה׳:ג׳), והעד: תשאיר (עמוס ה׳:ג׳).
וחכמים אמרו: שזה מעשר שני.
ודע: כי אם תחל ממעל – הנה האחד ראש, ואם ממטה – הנה העשירי, וזה סוד הבכור והמעשר. ודע: כי האחד איננו בחשבון, וכן העשירה, כי הוא כנגד האחד, כי הוא ראש למחברת השנייה, וסוף למערכת הראשונה. וכל שורש בחשבון, סמוך אליו מפניו ומאחריו. ובעבור היות האחד והעשרה עיקרים והאמצעים חמשה וששה, הם הנקראים עגולים, על כן אותיות הנוח הם אלה הארבעה. ומהם אותיות השם הנכבד והנורא.
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, לוצקי 827. בכ״י פריס 177: שיוצא.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ג. בכ״י פריס 177: היוצת.
THOU SHALT SURELY TITHE. This section1 follows2 because it is prohibited to eat any unclean winged creature and any unclean animal, nor any animal which died of natural causes.⁠3 Now it is similarly forbidden to eat sacred grain4 or sacred meat in any but the chosen place.
WHICH IS BROUGHT FORTH IN THE FIELD YEAR BY YEAR. Rabbi Yehudah Ha-Levi the Spaniard, who rests in Eden, said that which is brought forth in the field is connected to the word seed, and our verse is to be understood as, you shall tithe the seed which is brought into the field for planting.⁠5 However, I believe that we are to interpret the verse according to its plain meaning. Our clause refers to the produce which the field brings forth.⁠6 Should some dispute this and argue that Scripture reads ha-yotze (which is brought forth), and yotze (brought forth) is an intransitive verb, then we will show him ha-ir ha-yotzet7 elef (the city that sent forth a thousand) (Amos 5:3). Shall have a hundred left (Ibid.)⁠8 proves this.⁠9 The rabbis said that the reference is to the second tithe.⁠10 Note.⁠11 If you start from the top,⁠12 then one is the first number. If you start from below,⁠13 then, behold, ten is the first number.⁠14 This is the secret of the first-born and the tithe.⁠15 Observe. The number one does not depend on a sum.⁠16 The number ten is similar. It is the counterpart of one because it is the beginning of the second series of numbers.⁠17 It is also the end of the first series.⁠18 All parts of sums are connected to ten in front and in back.⁠19 The numbers one and ten are the main numbers; the middle numbers, five and six, are called the round numbers.⁠20 These four numbers21 therefore22 form the silent letters.⁠23 They are also the letters that form the glorious and awe-inspiring name.⁠24
1. Verses 22-27.
2. The chapters dealing with forbidden animals, etc. (verses 3-21).
3. Either of old age or of any wounds it might have received.
4. The tithe.
5. That is, the produce from the seed. Rabbi Yehuudah believes that yotze (is brought forth) is intransitive. Hence his interpretation.
6. In other words, that yotze (is brought forth) is transitive. Our verse is to be understood as follows: You shall tithe the seed which the field produces.
7. Ha-yotzet is the feminine form of ha-yotze. It is transitive. We thus see that ha-yotze can also be transitive.
8. This clause follows in the same verse.
9. That ha-yotzet is transitive, for it speaks about what is left in the city.
10. A tithe which is set apart after the Levite has received die first tithe. The second tithe must be eaten in Jerusalem or be redeemed and the money spent in Jerusalem.
11. Ibn Ezra believed that the numbers one, five, six, and ten have special significance. See Ibn Ezra on Ex. 3:15 (Vol. 2, pp. 69-86).
12. At the beginning of the numbers.
13. At the bottom of the first ten numbers.
14. That is, the first of the tens.
15. This is the reason the first-born and the tithe are holy. The first-born corresponds to the number one, while the tithe corresponds to the number ten.
16. Every number is made up of sums. However, the number one stands by itself. It does not consist of any sum.
17. It is the first of the tens. Hence it is similar to one.
18. One through nine.
19. "Front" means before ten. "Back" means after ten. Ibn Ezra's point is that the main numbers, that is numbers 1-9 end in 10. Thus 1-9 are connected to ten in front. All numbers after 10 are either 10 plus one of the main numbers or multiples of ten plus one of the main numbers.
20. If 5 and 6 are squared, cubed or raised to the nth power, their root is always visible. For example, 5 squared is 25, 5 cubed is 125; 6 squared is 36, 6 cubed is 216, and so on (Meijler). Thus 5 and 6 are called round numbers because in effect, they orbit their root or make a circle and ultimately return to their root.
21. One, five, six, and ten.
22. Because of their importance.
23. The letters alef (1); heh (5); vav (6), and yod (10). These letters are not always sounded. They are vowel letters. One of them is present whenever a word is enunciated. Without these letters, language would be impossible.
24. The Tetragramatton. The latter is spelled with an alef in Ex. 3:14.
עשר תעשר – בשני מעשרות הכתוב מדבר: מעשר ראשון ללוי ומעשר שיני לאכול בירושלים, כדי שיהא הוצאה מצויה, כשתעלה לרגל לא יהא קשה בעיניך מפני היציאה.
אהיוצא השדה – למעט עציץ שאינו נקוב שאינו יונק מן השדה.
שנה שנה – שלא יעשר מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש (בבלי בכורות נ״ג:).
א. בכ״י מינכן 52, ד״ה ״ואכלת״ (פסוק כ״ג) מופיע באמצע הביאורים לפסוק כ״ב ולפני ד״ה ״היוצא״.
עשר תעשר – YOU SHALL SURELY TITHE – About two tithes the text is speaking: the first tithe to the Levite and the second tithe to eat in Jerusalem, so expenditures should be commonplace, that when you go up for the holiday it should not be difficult in your eyes because of the expenditures.
היוצא השדה – THAT WHICH COMES FORTH FROM THE FIELD – to exclude flowerpots which are not perforated which are not suckled from the field.
שנה שנה – YEAR BY YEAR – that you shall not tithe from new for the old, and not from the old for the new (Bavli Bekhorot 53b:14).
עשר תעשר – נסמכה פרשה זו כאן לפי שאסר למעלה אכילת הטומאה בא אחריו לאסור לאכול בבשר ובדגן ותירוש ויצהר הקדוש רק במקום הנבחר.⁠1
עשר תעשר – לרבות סחורה [תנחומא].
דבר אחר: עשר תעשר – יכול כל דבר שגדולו מן הארץ כגון סטים וקוצה יהיו חייבים במעשר? ת״ל עשר תעשר ואכלת. יכול אפילו דבש וחלב יהיו חייבים במעשר? ת״ל היצא השדה שנה שנה. היצא השדה – למעט עציץ שאינו נקוב שאינו יונק מן השדה.⁠2 כבר נאמרה פרשה זו שלש פעמים וכל פעם שנשנית לדבר שנתחדש בה נשנית כמו שפר״ש, ועכשיו נשנית לעניין חלול מעשר שני כדכתיב ונתת בכסף.
1. שאוב מאבן עזרא.
2. שאוב מר״י בכור שור.
עשר תעשר, "you must surely tithe, etc.;⁠" the reason why this paragraph was added at this point is that earlier we had read about not eating anything that is ritually impure, followed by meat that is forbidden to eat, followed now by agricultural products the eating of which is restricted to certain holy locations.
עשר תעשר, "the command is repeated in order to also forbid trading in tithes, not only eating in the wrong location.⁠" (Tanchuma, Reay section 18) An alternate interpretation: The words עשר תעשר, by themselves, could be understood as applying to anything that grows being subject to tithing. The fact that the Torah added the word: ואכלת, "and that you eat,⁠" restricts the need to tithe to crops grown with the intent to serve as food. I might now have thought that such foods as honey and milk could be included also in the legislation to tithe; in order to tell us that this is not so, the Torah added the words: היוצא השדה, "which is the product of the field.⁠" This excludes among other items plants that do not derive their nutrients from the moisture in the soil. Actually, the verse about not boiling a kid in the milk of its mother has been written in three separate parts of the Torah, and each time it has been repeated a new element has been added to this commandment as Rashi has explained. At this stage the new element is that of not desecrating the second tithe, as indicated by the need to convert (redeem) it if it is not capable of being transported to Jerusalem.
עשר תעשר – נסמך ללא תבשל גדי לומר שלענין המעשרות א״צ להמתין על בישול וביכור, ד״א שכל הנזהר מלבשל גדי בחלב הקב״ה מגדל פירותיו באופן שיבא לידי עשר תעשר.
היוצא השדה שנה שנה – פי׳ אם עשר תעשר שנה שנה אזי תתעשר אתה ואם לאו הרי היוצא השדה דהיינו עשו איש שדה יהי׳ העשיר שיקח את כל תבואתך, זהו עשר תעשר כלומר או הוא יהי׳ עשיר זולתך או תעשיר אתה, וא״כ יפרש מי הוא זולתו שיעשיר אם לא תתן מעשרות ואמר שהוא היוצא השדה, ג״ן.
עשר תעשר – ע״ד הפשט, אחר שהוצאת מעשר ראשון ללוי תעשר מעשר שני לעצמך ותעלה ותאכלנו בירושלים.
עשר תעשר, "pay both tithes.⁠" According to the plain meaning of the text: "after you set aside and gave to the Levite the first tithe, set aside the second tithe for yourself and take it to Jerusalem to consume it there.
עשר תעשר את כל תבואת וכו׳ – בתנחומא קאמר כל לרבות סחורה.
היוצא השדה שנה שנה – כלו׳ אם עשר תתעשר ואם לא תעשר אותו היוצא השדה זהו עשו דכתיב ביה איש שדה יקח כל אשר לך מידי שנה בשנה.
היוצא השדה שנה שנה – אמרו רז״ל אין מעשרין משל שנה זו לשנה אחרת. ד״א אם אתה מעשר שנה זו אתה זוכה לעשר בשנה הבאה.
היוצא השדה שנה שנה, "which is brought forth from the field year after year. The apparently superfluous words "year after year,⁠" are interpreted by Sifri as meaning that tithes must be given from the current harvest year not two tithes from a single harvest. An alternate interpretation: the farmer is assured by the Torah that if he tithes this year's harvest properly he will be assured of a bountiful harvest in the year following.
עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר עשר שלא תחסר כדאמ׳ ר׳ לוי מעשה באדם א׳ שהיה לו שדה ועשה בכל שנה אלף מדות וממנה היה מעשר ק׳ מדות ומן המותר היה מתפרנס הוא וביתו כל השנה כך עשה כל ימיו בשעת פטירתו קרא לבנו ואמר לו תן דעתך על שדה זו כי כך וכך הוא עושה כל שנה וכך וכך הייתי מעשר ממנו נח נפשיה דאותו זקן בא הבן שנה ראשונה עבדה ועשר כתקנה וכן שנייה ושלישית נכנס בו עין הרע פחת מן המעשר עשר מדות לשנה אחרת פיחתה השדה שלא הוציאה משפטה ממה שהיתה עושה בחיי האב ק׳ בשלישית פיחתה עוד מן המעשר עשר מדות ופיחתה עוד וכן ד׳ וה׳ עד שעמדה על המעשר כשראו קרוביו כך לבשו בגדים נאים ובאו אצלו שמחים אמר להם למה באתם עתה לשמוח על שנידוהו משדה שפיחתה כו״ך א״ל ע״ז אנו באין ויש עליך לשמוח כי לשעבר היית בע״ה והקב״ה כהן עכשיו אתה כהן והקב״ה בע״ה ועוד בא וראה כמה גדול כח המעשר שהרי לא נתעשרו האבות אלא בשביל המעשר אברהם דכתיב ויתן לו מעשר מכל וכתיב וה׳ בירך את אברהם בכל בזכות מעשר מכל. יצחק דכתיב ביה וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה׳ וארז״ל אומד זה למעשר היה שלא מדד אלא לעשר י״ל אין ברכה מצויה בדבר המנוי אלא ודאי לעשר מדד וכתיב ויברכהו ה׳. יעקב דכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וכתיב ביה כי חנני אלהים וכי יש לי כל בזכות אותו מעשר שהרי כתיב עשר תעשר ומה כתיב למעלה לא תאכלו כל נבלה וא״ר עזריה בשם ר׳ אבא מלמד שכל האוכל פירותיו בלא הרמת המעשר כאלו אוכל נבילות וטריפות ועוד בעון מעשר שדפון בתבואה ממ״ש למעלה לא תבשל גדי בחלב אמו אמר הקב״ה לא תגרמו לי לבשל הגדיים בחלב אמותיהם כלו׳ לבשל התבואה בעודה בחלב שאם אין אתם מעשרין כראוי אוציא מלפני רוח קדים ומשדפתן כד״א ושדפה לפני קמה וכשמתעשרת כראוי מתברכת בגשמים ובצמחים שנא׳ פקדת הארץ ותשוקקה רבת תעשרנה צמחה תברך ועוד בא וראה כמה חביבין המעשרות לפני הקב״ה ששקולין כנגד כל המצות שנא׳ בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו וכתיב בתריה עשיתי ככל אשר צויתני אם אתה עושה כן הדבר המוטל עליך השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל.
שנה בשנה – אם מעשר שנה זו אתה זוכה לעשר שנה אחרת ועוד כתיב מעשר דגנך ותירושך ואם לאו הרי הוא דגני ותירושי שנא׳ לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו ועוד אם אתה מעשר כראוי תבואת זרעך ואם לאו היוצא השדה שנה שנה זהו עשו דכתי׳ ויבוא עשו מן השדה ועוד בא וראה כמה גדול כח של מעשרות שהם שקולים ככל התורה בתורה כולה כתיב לא תנסו את ה׳ אלהיכם וגבי מעשר כתיב הביאו את כל המעשר לבית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת וכו׳ עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם לו׳ די.
היוצא השדה – פי׳ היוצא מן השדה.
וי״מ: היוצא השדה חוזר על תבואת פי׳ אף הזרע שזרע צריך לעשר עליו כמו על הגידולין. ואעפ״י שאמר כל תבואת זרעך אין כל תבואה חייב במעשר אלא המינין שמפרש אחר כן דגנך תירושך ויצהרך ופי׳ דגן ה׳ מינים הידועים ופי׳ תירוש יין החדש ויצהר הוא השמן אלא שפי׳ עשר תעשר כל תבואת זרעך שיעשר במינים המחויבים במעשר כל תבואתו וכל היוצא בהם מן השדה יזהיר שלא יעשר מן הבא בידו מהם מקצת ויפטור לו המקצת אלא יעשר בין המדות שזרע ובין הניתוסף עליהם. ופשוטו של מקרא ללמדנו שאפי׳ זיתים וענבים אין מעשר שלהם מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר ופי׳ שנה שנה שיעשו אותו ב׳ שנים זו אחר זו ואחר כך פירש כי מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך של השנה ההיא ותאכילם לעניים לומר כי השנה השלישית של מעשר עני היא:
היוצא השדה, "that emerges from the field, etc.⁠" The Torah took it for granted that the reader mentally adds the word מן, "from,⁠" after the word היוצא.
Some commentators understand the words היוצא השדה as referring back to the word תבואת "yield of, harvest of,⁠" in the earlier part of our verse. The message- i.e. what additional information does the expression היוצא השדה yield for us, would be that even the seed used in planting is also subject to the laws of tithing.
Even though we read in the text the words כל תבואת זרעך "all the produce of your seeds,⁠" this is not meant literally, as there are crops that do not require tithing, except for the categories of crop spelled out by the Torah in verse 23, i.e. grain, wine, and oil. The word דגנך, loosely translated as "your grain,⁠" comprises five species of grain, the kinds subject to becoming fermented, i.e. wheat, barley, oats, spelt and rye. The meaning of the word תירוש is new wine that has not yet fermented. The word יצהר refers to the oil from olives. The meaning of the line עשר תעשר את כל תבואת זרעך therefore is: "make certain that you properly tithe all the types of harvests that are subject to the laws of tithing.⁠" The words היוצא השדה are a warning not to be overly eager and give tithes of grain still in the ground or fruit still on the tree, seeing that the tithe is subject to being measured and even a generous "over"-tithing (giving by estimate but definitely more than the required 10%) would invalidate the whole procedure and leave the crop as טבל, untithed, and therefore forbidden food.
The plain meaning of the text is designed to teach us that even grapes and olives do not become subject to the laws of tithing (from a Biblical perspective) until after the olives have been converted into oil, and the grapes into wine. The expression שנה, שנה, usually translated as "annually,⁠" means [halachically speaking, Ed.] that the duty to tithe in the manner described applies during two successive years at the beginning of the shemittah cycle. At the end of the third year of that cycle any remaining tithes from the previous two crops plus the new crop's tithes have to be distributed to the poor, the second tithe during the third and sixth year of the cycle is not consumed by the owner in Jerusalem, but instead is shared out among the poor, as distinct from the first tithe which is given to a Levite.
סמך עשר תעשר וגו׳ היוצא השדה שנה שנה – לבשר בחלב לומר כשם שתערובת בשר בחלב אסור כן גם כן אסור התערובת של כלאים בשדה ואם תשמור מן התערובת אז אבשל פירותיך בזמנן ותתעשר. וסמך בחלב אמו לשנה שנה לומר שמינקת חברו לא תנשא תוך ב׳ שנים ויהיה הולד בחלב אמו ב׳ שנים.
היוצא השדה – הנכון יתכן היותו פעל יוצא, כמו העיר היוצאת אלף (עמוס ה׳:ג׳), או ענינו היוצא מהשדה.
עשר תעשר את כל תבואת זרעך עד סוף הפרשה.
עשר תעשר את כל תבואת זרעך – ידענו שאין הכונה במעשר הנזכר בזה המקום מעשר ראשון שהיה נתן ללוים כי הוא נאכל בכל מקום כמו שנזכר בפרשת קרח וזה המעשר הנזכר בזה המקום לא היה נאכל כי אם במקום אשר יבחר י״י כמו שזכרנו בזה המקום ולזה הוא מבואר שזה המעשר הוא מעשר שני והוא שהיו מפרישים הבעלים לאכלו במקום אשר יבחר י״י והוא המעשר הנזכר בסוף פרשת אם בחקותי והנה אמר פה את כל תבואת זרעך ובפרשת אם בחקותי אמר וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ למדנו מזה שזה המעשר נוהג בזרעים ובפירות האילן והוא מבואר שאינו נוהג אלא בנאכל מהם שנאמר ואכלת לפני י״י אלהיך ואינו נוהג גם כן מן התורה אלא בדבר המתקיים כי לא יתכן בדבר הבלתי מתקיים כמו הירקות שישאנו שם לאכלו והוא מבואר עוד שאינו מחוייב הפרישו עד שתגמר מלאכתו שנאמר ואכלת שאינו מחוסר אלא אכילה ועוד שהרי אמרה בזה המעשר מעשר דגנך תירושך ויצהריך שהם דברים שנגמרה מלאכתם לאכילה ולפי שחייבה התורה לעשות את כל תבואת הזרע למדנו שהגיע לחיוב מעשר אסור לו לאכול מהזרעים והפירות עד שיעשר.
כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה – רוצה לומר: כל מה שתכניס מזרעך שיצא מהשדה לזה הוא מבואר שיש לו לזרוע ממנו בשדה קודם שיעשר ואינו מעשר אלא מה שמכניס לביתו ולזה לא ינהג המעשר בלקט שכחה ופאה והדומה להם ולא ראשון שאין אני קורא בו תבואת זרעך אלא אחר שהפריש ממנו חלק הכהנים והלוים וראוי שתדע שאין ראוי שנבין מזה שאם לא היה הזריעה שלו בהיותו בשדה וזה יהיה כשלקחו מאחר ונגמרה מלאכתו ביד הלוקח שיהיה פטור מן המעשר וזה שהרי הזרע הוא שלו כיון שקנאו והתורה לא אמר היוצא משדך ועוד שהרי בפרשת בחקותי לא אמר זרעך אבל אמר מזרע הארץ מפרי העץ ולא התנה שתהיה הארץ שלו ולא האילן.
היוצא השדה שנה שנה – למדנו שבכל שנה חייב לעשר ואינו מעשר מפירות שנה זו על פירות שנה אחרת ומזה המקום התבאר שכן הענין במעשר ראשון כי המעשר שני בא אחריו כמו שביארנו וכן למדנו מזה שאינו מעשר ממין על שאינו מינו כי לא יאמר עשור כי אם בלקיחת החלק העשירי מהדבר ההוא וכן יתבאר מזה שלא יעשר מן התלוש על המחובר או הפך כי אין זה עשור וכן יתבאר שהעשור לא יהיה באומד כי אם במדידה וזה כולו מבואר ולפי שמעשר בהמה היה דינו כדין המעשר שני ולזה סמכו למעשר שני בפרשת בחקותי ואמר בכל אחת מהם שהוא קדש לי״י למדנו מזה גם כן שאין מעשרים בה משנה לחברתה ולא צוו להפריש מעשר בהמה כי אם מבקר וצאן לפי שכונת התורה היתה שיעשו ממנה שלמים לזה לא יופרש כי אם מהמינים הראוי לשלמים ולזה גם כן תמצא במעשר שני שהוא אפשר שיעשו ממנו שלמים כשהיה אפשר זה כמו שיתבאר אחר זה בגזירת הבורא.
עשר תעשר – פרק קמא דתעניות (ט.) רבי יוחנן אשכחיה לההוא ינוקא דריש לקיש אמר ליה אימא לי פסוקיך אמר ליה עשר תעשר אמר ליה פרוש לי מר מאי עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו׳. אמר ליה עשר בשביל שתתעשר אמר ליה ומי שרי לנסויי והא כתיב לא תנסו את י״י אלהיהם וגו׳ (דברים ו׳). אמר ליה הכי אמר רבי אושעיא חוץ מזו שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת אמר י׳ צבאות אם לא אפתח וגו׳ אמר ליה אי מאטי להתם לא איצטריכנא לך ולרבי אושעי׳ רבך: 1מה שלא יצדק נפרד באלו הענינים יצדק מחובר. וזה כי אם בקבוץ הממונות בדרך הטבעי יש מפזר ונוסף עוד וגם בדרך ההשגחה הנסיון אסור. הנה בהתחבר שני הענינים יחד רצוני הטבע וההשגחה יצדק מאמרם ז״ל עשר בשביל שתתעשר והוא על הדרך שזכרנו בתולדות הקנינים על הדרך הטבעי והוא כי כל עוד שירגיל אדם עצמו בפועל יתחזק בו הקנין ויעשה יותר בשלימות וכל עוד שישלים מעשהו יהיה השכר מרובה יותר בהצלחת הקנינים וכל עוד שיצליחו יותר יוסיף הוא בשפע וילך כן בסבוב עד לאין מספר [א] ועל זה האופן יצדק יפה עשר בשביל שתתעשר כלומר עשר כהוגן כדי שתתעשר על ידי שכר ההשגחה ותוכל לעשר שיעור גדול יתר מאד. ועל זה הענין יהיה בהפך בחולשות הפעולות עד שיהיה בעל הבית הוא הכהן כמו שאמר (ברכות י״ג.) ואיש קדשיו לו יהיו. וכבר כתבנו זה על הדרך אשר זכר אותו החוקר בפילוסופיא המדינית בשער מ״ז הנזכר דרוש אותו משם אם תרצה. והוא טעם זה המאמר בשם רבי אושעי׳ חוץ מזו כלומר שהנסיון סכנה אצל השם יתע׳ בשכר המצות חוץ מזו שהיא בנתינת הממונות שיתחייב שמנתינת הממון תמשך הנתינה עוד בשפע וזה דבר שנתן לבחינה ולנסיון בלי ספק והוא מאמר ובחנוני נא בזאת אמר ה׳ צבאות ולזה אמר התינוק שאלו הגיע להערת הכתוב בזה היה מבין מדעתו ולא היה צריך לו ולר׳ אושעיה רבו והוא ענין נכבד מאד יועיל אל הישרת קבוץ הממונות ולהודיע כי לא יועיל עוצר היד בהם במה שראוי אך למחסור. ובמדרש פ׳ עקב מעשה בר׳ פנחס בן יאיר שהלך לעיר אחת והיו העכברים הולכים בתחומה של עיר באו ובקשו ממנו א״ל ר׳ פנחס בן יאיר אומר לכם מפני מה הם מצויין מפני שאין אתם מוציאין מעשרותיכם כראוי אמר להם ר׳ פנחס בן יאיר מבקשים אתם שנערוב אתכם שאתם מפרישים מעשרותיכם אמרו לו הן ערב אותם הלכו העכברים ולא נראו עוד הרי הלכה למעשה לנסיון הנזכר.
1. מה שלא יצדק וכו׳ תוכן דעתו שאף שבדרך הטבע יחשבו קצת בני אדם בהפך שע״י נתינת המעשר ימעט הונם ורכושם, ורק דרך פלא ותמיהה אמר החכם כי לפעמים ״יש מפזר ונוסף עוד״ גם אסור לאדם לעשות פעולה טובה רק בעבור נסות בזה השגחת הי״ת ולראות אם יגמלהו כצדקו וירבה עי״ז הונו ורכושו אשר מכל זה היינו יכולים לשפוט שהנסיון בנתינת הצדקה להרבות הונו על ידה, אסור מכש״כ, אחרי שהוא מתנגד גם אל הטבע, שע״י חסרון ההון ירבה ההון? בכל זאת אחז״ל ״חוץ מזו״ ר״ל שבפעולות הצדקה הדבר בהפך, כי המרגיל נפשו לעשר תבואתו והונו ולתת צדקה ממנו, ומקנה לו בזה מדה ותכונה טובה יעשרהו הי״ת בשכר זה, להרבות לו תבואתו ורכושו באופן שיוכל אח״כ לתת עוד, שיעור יותר גדול.

Gate 94

Some problems in the text of our Parshah:
1) How do we explain the statement in Taanit 9, that the meaning of asser te-asser is "give tithes in order that you will be enriched?⁠" This statement seems completely at variance with our outlook, when the same Talmud in Nedarim 62, teaches "man should not say that he is studying Torah in order to become rich,⁠" and the same no doubt applies to the performance of other mitzvot?
2) If the Torah says on the one hand "so that there will not be a destitute amongst you" (15,4), and in verse eleven of the same chapter the Torah says "but the destitute will not cease in your land,⁠" how does one reconcile these two statements?
3) Verse seventeen states "and he shall be your servant forever, and also to your servant maid you shall do likewise.⁠" This line needs elaboration.
4) What is meant in verse eighteen by the words "for he has served you twofold during the six years?⁠"
"You shall surely tithe"
1) The Talmud in Taanit 9, relates that once, when Rabbi Yochanan met the young Rabbi Shimon ben Lakish, he asked him what verse of scripture he had learned that day. The boy replied "asser te-asser.” The boy then asked Rabbi Yochanan to explain the verse to him, and the latter explained asser bishvil she-titasher, give tithes in order that you may become rich. Thereupon the boy asked Rabbi Yochanan "who has given permission to put God to the test"? Rabbi Yochanan told him in the name of Rabbi Oshiyah that this instance is an exception. The prophet Maleachi declares in the name of God: "bring all your tithes to the treasury of God, and if you try Me in this way, watch if I will not open for you all the windows of heaven and pour out a blessing of infinite dimension.⁠" (Maleachi 3,10) The boy said: "if I had already studied this verse, I would not have needed Rabbi Oshiyah to explain this to me.⁠"
Something which appears impossible when viewed within a narrow context, may nevertheless be found possible when viewed within a larger context. Although in Proverbs 24,11, Solomons states "sometimes dispersal may result in additional accumulation,⁠" meaning that even in accordance with natural law, there can be results which seem quite the opposite of what the original action had called for, we need to approach the problem on a different plane. Although according to the ways of providence, i.e. hashgachah peratit, the trial method is forbidden, when one combines both principles known from natural law and principles of hashgachah peratit, the statement of our sages will be seen to be correct. Remembering that deeds performed on a regular basis, make such deeds second nature to the one who performs them regularly, i.e. they become natural and therefore evoke responses from God as a kind of encouragement, the receipt of ever increasing quantities of Gods largesse will not be seen as something unusual. It is essential that the primary motivation for performing the good deed, i.e. tithing, had not been the reward expected. The result of generous behaviour then is the exact opposite of the miser described in Berachot 3, who became progressively more impoverished until he was described as kohen, i.e. the recipient of hand outs instead of remaining a donor. The Talmud based this interpretation on the verse in Numbers 5,10, "a man's holy things will remain his.⁠" The child in our story had already recognized that in money matters, the apparent paradox is true., i.e miserliness results in loss of one's wealth. Generosity to the poor, on the other hand will result in increasing wealth. It is the acquisition of the good and moral characteristics that result in Gods response, not the experiment to test Gods keeping His promise. It also teaches that trying to hold on to one's money is no insurance against loss. The Midrash in Parshat Eykev describes Rabbi Pinchas as getting rid of the mice in a mice infested town by persuading the inhabitants to give their tithes. -lema-an tifmad le-yir-ah, in order that you may learn to fear. This mitzvah is designed to implant true yir-at shamayim, since the giving away of hard earned produce needs disciplining oneself, something that man can only achieve through steady habit. When the unexpected result is increased wealth instead of impoverishment, true faith in God will be acquired.
שנה שנה מכאן שאין מעשרין מן החדש על הישן. לאו דוקא מן החדש על הישן אלא הה״נ מן הישן על חדש אלא רבותא קמ״ל דאפי׳ מן החדש על הישן שהוא מן היפה על הרע לא כ״ש מן הישן על החדש שהוא מן הרע על היפה וכן שנינו בספרי מלמד שאין מעשרין משנ׳ לחברתה וכן כתב הרמב״ם בפרק י׳ מהלכות תרומה אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו וכן הוא משמעות של שנה שנה:
וענין המצוה הזאת הוא. שאחרי שהיה מבדיל האדם מתבואתו התרומה לכהנים והמעשר ראשון ללויים. עוד היה מבדיל ממנה מעשר שני. ולא היתה הוצאתו בכל השנים באופן אחד אבל בשני שנים זה אחר זה אחרי השמטה היה נאכל לבעלים בירושלים ובשנה השלישית היה נותנו לעניים בשערים כי לא היה באותה שנה מוליכו לירושלים לאכלו שם. ועל זה אמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. רוצה לומר שיעשר את תבואתו היוצאה אליו בשני השנים הסמוכים לשמטה זה אחר זה. ולכן אמר שנה שנה שיהיה זה בשתי השנים ועליהם אמר עשר תעשר. ואפשר לפרש עשר תעשר על שני המעשרות.
ואמר עשר על מעשר ראשון שכבר התבאר במה שקדם. ותעשר על מעשר שני שבא שמה בקצור ובארו הנה בשלמות. וזכר שבשתי השנים האלה יאכלוהו לפני ה׳ אלהיו אותו מעשר שני במקום אשר יבחר לשכן שמו שם. וזה יובן בדבר הראוי לבעלים והוא מעשר דגנך תירושך ויצהרך שהם השלשה דברים שחייב אדם להוציא מהם מעשר.
אח״כ אמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך – לפי שאמר למעלה לא תבשל גדי בחלב אמו שזהו איסור בשר בחלב. לפי שהוא בכלל מאכלות אסורות. וכבר פירשתי איסורו בפרשת משפטים. ארז״ל לא תגרום לי לבשל גדיים של תבואה וכו׳. לזה סמך בכאן עשר תעשר לומר שיוציאו המעשרות כראוי. ואז יהיו השנים כתקונן ולא יתבשלו גדיים של תבואה. כאומרו ושדפה לפני קמה. ואם לאו היוצא השדה שנה שנה. זה עשו הרשע דכתיב ביה איש שדה. יצא לקראתכם ויאכל התבואה. כאומרו והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק והשחיתו את ארצם. וכן אמרו עשר בשביל שתתעשר. כי בענין המעשרות מותר לנסות את השם. כאומרו הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת וגו׳ אם לא אפתח לכם וגו׳. כי זהו ענין נסיון אין. ולא כאומרו במסה היש ה׳ בקרבנו אם אין. וזהו ובחנוני נא בזאת וגו׳ אם לא. ולכן נראה לי שאמר ביעקב ע״ה אם יהיה אלהים עמדי. לפי שהיה מדבר בענין המעשרות כמו שאמר בסוף וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. וא״כ לזה אמר בלשון נסיון אם יהיה אלהים עמדי וירחיב את גבולי ויעשרני. אז כל אשר תתן לי אעשרנו לך. וזהו עשר בשביל שתתעשר.
עשר תעשר – כי בעשור התבואה והבהמה תרבה התבואה וירבה המקנה, כאמרם ז״ל: ״עשר״ בשביל שתתעשר (שבת קי״ט.).
עשר תעשר, for by tithing the crops of the fields and orchards as well as that of your livestock, you will actually increase their numbers (God will see to this) instead of decreasing the amount at your disposal. This is what our sages meant when they said in Shabbat 119 עשר בשביל שתתעשר, “give the tithes so that you will be enriched” (with the dot in the letter ש of the word תתעשר on the right hand side.).
שאין מעשרין מן החדש על הישן. כתב הרא״ם, דהוא הדין מן הישן על החדש אסור, דהוי נמי משנה שעברה על שנה זו. ונקט ׳מן החדש על הישן׳ דהוי ליה תורם מן היפה על הרעה, ומכל שכן מן הרעה על היפה. והביא הרא״ם מדברי הרמב״ם שכך הוא. אף על גב דבאיזהו נשך (ב״מ עב ע״ב) ובכמה מקומות משמע שהתבואה הישנה יותר טובה מן החדשה, דיש לומר כאשר התבואה בזול, אז החדשה יותר טובה, שדרך לתת אותה לאוצר, החדשה – טובה לאוצר, ולא הישנה. והתורה מדברת בשעת הברכה, וכדכתיב (ויקרא כו, י) ״וישן מפני חדש תוציאו״. ולא הוצרך הרב המזרחי להביא ראיה שאסור מן הישן על החדש מספר הרמב״ם, שהרי בפירוש איתא כן במסכת ראש השנה (ריש יב ע״ב) שאין מעשרין לא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש:
עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו׳ – לפי שנאמר (מלאכי ג׳:י׳) הביאו המעשר אל בית האוצר וגו׳ והריקותי לכם ברכה עד בלי די. שיבלו שפתותיכם מלומר די. (שבת לב:) וביאור הענין הוא שיושפע להם ריבוי תבואה הרבה יותר מכדי הצורך וא״כ ודאי לא יוכלו לומר די כי לשון די שייך לומר כשיש להם די מחסורם, אבל כשיש להם די והותר לא יוכלו לומר די וזהו בלי די ובלי הוא לשון לא ור״ל שלא יאמר עליו די והיינו שיבלו שפתותיהם מלומר די כי אין הפה יכול לדבר די כשיש די והותר, ועל אותו ריבוי מופלג אמר כפל עשר תעשר ור״ל אם עשר שתתן מעשר בשנה זו עשרה ממאה, אז תזכה שלשנה הבאה תעשר את כל תבואת זרעך של שנה זו ויעשה לשנה הבאה אלף מדות ותתן מאה מעשר וכן יעשה מידי שנה בשנה זה שאמר היוצא השדה שנה שנה.
אך לפי שמצינו שכל עניני צדקה כפולים, עשר תעשר, נתון תתן, פתוח תפתח, והעבט תעביטנו, וכן השכר כפול כי ברך יברכך, ע״כ נראה שכל עניני הצדקה כפולים הנתינה ביד, והפיוס בפה, ע״י שלא ירע לבבו ויתן לו בסבר פנים יפות ובלב שלם ורש לא שמע גערה כאמרו רז״ל (ברכות ח.) המתפלל ישהה כשיעור כניסת שני פתחים כו׳. והוא לקיים מה שנאמר (תהלים י״ז:ט״ו) אני בצדק אחזה פניך. ומכאן למדו שקודם שיתפלל יתן פרוטה לצדקה (ב״ב י.) וזהו שיעור שני פתחים כמ״ש פתוח תפתח את ידך. והיינו פתיחת היד, ופתיחת הלב, שנזכר בפסוק הקודם לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך. על כן כל עניני הצדקה כפולים אחת ביד ואחת בלב ועל כל אחד מאלה הקב״ה קובע לו שכר בפני עצמו לכך נאמר כי ברך יברכך. ועל זה אמרו רז״ל במדרש (ילקוט שמעוני ישעיה תמה) חטאו בכפלים כו׳. כי חטאו בצדקה שענינה כפול כמ״ש (יחזקאל ט״ז:מ״ט) הנה זה היה עון סדום אחותך יד עני ואביון לא החזיקה. וחטאו גם בשבתות כמ״ש (שם כ״ב:כ״ו) ומשבתותי העלימו עיניהם שכל עניני שבת כפול (מדרש תהלים צ״ב:א׳), וחטאו גם בשלוח עבדים חפשי בימי ירמיה (ל״ד:י״א) וכתיב בהם (דברים ט״ו:י״ח) כי משנה שכר שכיר עבדך. וזהו חטאו בכפלים כו׳.
ד״א כל הכפולות באו לומר, שאם נתן פעם אחד תזכה ליתן גם פעם שני, כי נתינה גוררת נתינה וכן כולם.
מכאן שאין מעשרין מן החדש כו׳. פי׳ לאו דוקא אלא ה״ה מן הישן על החדש, אלא רבותא קמ״ל אפילו מן החדש על הישן שהוא מן היפה על הרעה, כ״ש מן הישן על החדש שהוא מן הרעה על היפה:
What is the relationship between the two subjects? etc. Although Rashi does not explain why subjects are juxtaposed unless they are written out of place, in Mishnah Torah he does — just as he explains below in Parshas Ki Seitzei regarding the verse (21:11), "...And take her for yourself as a wife, etc.⁠"
Do not cause Me to cook the young shoots of your crops, etc. The word לבשל (lit., to cook) here means, "to destroy.⁠" The word גדיים (lit., kids) here refers to grain still in its stalks and nearly ripe.
Similarly, with regard to the bikurim-gift. If you do not bring the first-fruit offering, then your fruits will be destroyed. In other words: We also learn from the juxtaposition of the first-fruit offering to the verse, "You must not cook a kid, etc.,⁠" of Parshas Mishpatim (Shmos 23:19) and Ki Sisa (ibid. 34:26) where it is written, "The first fruits of your land bring to the House of the Adonoy your God. You must not cook a kid in its mother's milk.⁠" Therefore Rashi says, "Similarly.⁠" In other words: Although Rashi usually does not explain why subjects are juxtaposed, nevertheless since, "...do not cook, etc.,⁠" is expounded here, we also expound it there.
From here it is derived that one may not use the new crop, etc. Rashi's explanation is not precise; the old crop also may not be used as tithe for the new. But Rashi is teaching us a greater novelty. Even the new may not be used as tithe for the old — the superior for the inferior. Then certainly the old may not be used as tithe for the new — the inferior for the superior.
עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה – לפי שאין חייבים במעשר עד שיראה פני הבית ועד שהוא בשדה יאכלנו האוכל בלי מעשר. ואם יש לך אדם לפי זה שישכון בשדה לבית מושב תמיד הנה הוא יתחייב תכף ומיד במעשר בכל תבואת שדהו. או איש אשר ימכור תבואתו בשדה יתחייב הקונה במעשר. על כן אמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך בין איש היוצא השדה שנה שנה וקובע בו בית דירתו ובין איש היוצא השדה לקנות התבואה:
את כל תבואת זרעך – הדגן והתירוש והיצהר:
היצא השדה – דבק עם זרעך, וענינו הזרע שהוצאת אל השדה מדי שנה בשנה, והנה פשטות הכתוב יראה שמדבר על מעשר התבואות, אולם בתורת כהנים למד ר׳ עקיבא מפסוק זה גם מעשר בהמה, ונכון הוא גם לפי פשוטו שיצוה על שתי המעשרות יחד, כי מלת זרעך על זרע הארץ ועל זרע הבהמה, וכן מלת תבואת על שתיהן, כי הדגן והבהמות תבואותיו של אדם הן, שמביאין לו הון ועושר, כדרך כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה (משלי ג׳ י״ד) שכולל כל מיני הרכוש, ועל שתיהן אמר היוצא השדה שנה שנה, שאם על זרע השדה בלבד יאמר היוצא משדך, או אשר תוציא שדך, אבל היוצא השדה ענינו כל היוצא על פני השדה למראה עיני האדם מדי שנה בשנה, זרעים שצמחו מחדש יוצאים על פני השדה, וכן וולדי הבהמות שנולדו מחדש יוצאין על פני השדה, ואחריו פירש דין שתיהן, על זרע הארץ אמר ואכלת לפני ה׳ אלהיך וכו׳ מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ועל מעשר בהמה אמר ובכורות בקרך וצאנך, שאין זה על בכורי פטר רחם לבד שהרי הבכור נאכל לכהנים, אבל כולל בכור ומעשר, וקרא גם למעשר בכור לפי שהוא החשוב מכל העדר, שנעשה קודש לה׳, כדרך אף אני בכור אתנהו (תהלים פ״ט כ״ח):
שנה שנה – כפשוטו בכל שנה ושנה, ואולי ירמוז בזה שהיה המעשר שני נוהג שתי שנים רצופות בלבד שבהם יבוא לאוכלו בירושלים, אבל בשנה השלישית היה נותנו לעניים בשערים, כמו שיבאר בסמוך:
עשר תעשר – כאן יצוה להוציא מעשר שני מן התבואה בארבע שני השמיטה, כלומר אחר שנפרוש מעשר ראשון הניתן ללויים, נפריש עוד מעשר אחר, לכן נקרא מעשר שני, ואמר אחר זה, מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר וגו׳ שם הצווי להוציא מעשר עני בשנה השלישית והששית מן השמטה, ובשנים האלה היה מעשר עני במקום מעשר שני של שאר שנים, ואין מפרישין מעשר שני כלל, ושתי מצות אלה מנאום מוני המצות, הרמב״ם בסה״מ מצוה קכ״ט ק״ל, ובחבורו ריש הלכות מתנות עניים, וריש הלכות מעשר שני, והחינוך סי׳ תע״ג תע״ד. והרמב״ן בסוף סה״מ הוסיף למנות הפרשת מע״ש ומ״ע ונתינתן לארבע מצות, והאזהרה מלאכול טבל בכלל, בין לתרומה גדולה בין הטבול לתרומת מעשר, בין הטבול למע״ש בין הטבול למעשר עני, הוא מלא יחללו את קדשי בנ״י. (אמור כ״ב ט״ו), במכות ט״ז ב׳, וברמב״ם פ״י ממאכלות אסורות, והרב בשאגת ארי׳ סימן צ״ו כתב דיוצאין לכתחלה במצת טבל הטבול למעשר שני או למעשר עני, כיון דלית בהו אלא מלקות בלבד, אתי עשה דאכילת מצה ודחי ללאו דטבל, ואין בזה משום מצוה הבא בעברה, דאדרבה מצוה יש כאן כיון דעשה דמצה ראוי לדחות אותן, ותמה על הרמב״ם דסובר שאין יוצאין במצת טבל הטבול למע״ש ולמ״ע, ותמה על התוס׳ שחשבוהו למצוה הבא בעברה, ע״ש דבריו באורך, ודבריו תמוהים, איך אשתמיט מני׳ דבטבל הטבול למע״ש ולמ״ע אית בהו לאו ועשה, ואין עשה דמצה יכולה לדחות עשה ול״ת דטבל, ואפי׳ בעבר ואכל להו אינו יוצא י״ח משום דהוי מצוה הבא בעברה, וכמ״ש הרב עצמו שם במצה של מע״ש שלא נפדה.
עשר תעשר – לא מצינו בתורה מצוה מפורשת לעשר מעשר בהמה שנה שנה, ואמר ר״ע בת״כ, עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר מעשר תבואות ומעשר בהמה, והוא פשט המקרא כמ״ש רנ״ו, כי מלת זרעך על זרע הארץ ועל זרע הבהמה, וכן מלת תבואת על שתיהן, כי הדגן והבהמות תבואותיו של אדם הן, שמביאים לו הון ועושר, (איינקינפטע) ועל שתיהן אמר היוצא השדה שנה שנה, כי על זרע השדה יאמר היוצא משדך, או אשר תוציא שדך, אבל היוצא השדה ענינו כל היוצא על פני השדה למראה עיני האדם שנה שנה, זרעים שצמחו מחדש יוצאים ע״פ השדה, וכן וולדי הבהמה שנולדו מחדש יוצאים ע״פ השדה. ואחריו פירש דין שתיהן, על זרע הארץ אמר ואכלת לפני ה״א מעשר דגנן תירושך ויצהרך, ועל מעשר בהמה אמר ובכורות בקרך וצאנך שאין זה על בכורי פטר רחם בלבד שהרי הבכור נאכל לכהנים, אבל כולל בכור ומעשר, וקרא גם למעשר בכור לפי שהוא החשוב מכל העדר שנעשה קדש לה׳, כדרך אף אני בכור אתנהו (תהלים פ״א), וכן למעלה (י״ב י״ז) לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנן תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, סמך שתי המעשרות, מעשר זרע הארץ ומעשר בהמה הנאכל לכל אדם. ועוד הוצרך לקראה בכורות, לפי שמדבר על המובחרים שבמעשר, שהן להקרבה והבשר נאכל לבעלים, כי לפי שמעשר חל על תם ובעל מום ומזוהם וכיוצא שפסולין למזבח, לכן כאן שמדבר על ההקרבה הוצרך לקרוא אותם ובכורות בקרך וצאנך.
תבואת זרעך – תבואה הראוי׳ להזריע, שאם יזרעו אותה תבואה היא מצמחת, והיינו שהביאה שליש שאמרו חכמים שהיא עונת המעשרות. כי קודם שתגיע התבואה לעונה זו אין בה חיוב מעשרות. כדאיתא בירושלמי תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח יצא פחות משליש. ותרגום תבואת זרעך (דיין זאמענברינגענדעס געטריידע). ואם תתרגם זרעך (דיינער אויסזאט) על הזרע שתבואה זו גדולי׳, א״כ תפטור ממעשר את הלוקח שדה זרוע מחברו, וזה אינו לפי הדין.
היוצא השדה – מה שיוצא וצומח בשדה.
עשר וגו׳ – ההלכות הקודמות של מאכלות אסורות, חזרו שוב ושוב על כך, שבבחירת מזון הבא מן החי אנו צריכים לקחת בחשבון את התקדשותה הרוחנית והמוסרית של האישיות האנושית, שאותה אמור מזון זה לזון. אנו רשאים לאכול רק אותם מזונות (וגם את אלה רק בתנאים מסוימים ובדרך הכנה מסוימת) שלא יעמידו בסכנה את שלמותנו הרוחנית והמוסרית. אפילו בשעת הכנת מזון כזה, עלינו לזכור את ייעודנו כבני אדם בעלי גוף ורוח, ייעוד המרומם אותנו מעל לדרגת בעל החיים.
מצוות מעשר שני הבאה כעת, קשורה בקשר הדוק לאותה המטרה, שכן מצווה זו מעלה את המעשה הגופני והחושני של האכילה והופכת אותו למעשה קדוש של קיום חובה. האוכל מעשר שני עובד את ה׳ בתחום ראיית מקדש תורתו, ו״אכילה לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ זו נעשית בעצם לאמצעי ללמדנו ולחנכנו לירא את ה׳ כל ימי חיינו: ״ואכלת לפני ה׳ אלקיך וגו׳ למען תלמד ליראה את ה׳ אלקיך כל הימים״ (פסוק כג).
דבר זה מתאים לחלוטין לאופי הבסיסי של עבודת ה׳ ושל האידיאל שנקבע לאדם, כפי שהיהדות מלמדת אותם. התורה איננה מכירה בקרבת ה׳ ובכבוד אנושי המושגים על ידי הרוח בלבד, בעוד הצד הגופני והחושני נדחה ונמסר לשפלות מוסרית. היהדות לוקחת ומנצלת כל בחינה ובחינה של הטבע האנושי למטרת עשיית האדם לאצילי יותר, והיא רואה את קידוש הבחינות הגופניות של החיים כדרישה הראשונה וההכרחית להעלאת האדם אל ה׳. רעיון זה עומד אף ביסוד מצוות מילה.
מעשר שני כבר נידון בספר ויקרא (כב, ו), שם הוא נכלל עם קודשים שאסור לאוכלם בטומאה. הוא נידון גם שם בהמשך (כז, ל–לא), ושם הוא מתואר כ״קדש לה׳⁠ ⁠⁠״: הוא ״ממון גבוה״, שה׳ מחזיר לבעלים הראשונים בזכויות שימוש מוגבלות בלבד, ובתור שכזה הוא בא שם מיד לאחר ״חרם״ (עיין פירוש שם).
עיקרה של מצוות מעשר שני מפורט כאן, וזהו אכן המקום המתאים לה. שכן משנה תורה הוא אוסף המצוות המקוצר שניתן לעם לצורך תקופת פיזורו בארץ, ומשמעות מצוות מעשר שני תתקיים באמת רק בתקופה זו; בעוד שעד כה היה נאכל כל המזון בסביבות המקדש, שהרי כל מחנה ישראל היה במעמד של ירושלים (עיין פירוש, במדבר ה, ב–ג). השלמה למצוות מעשר שני נמצאת במצוות וידוי מעשר (להלן כא, יב והלאה), שם נידון איסור אכילת מעשר שני בטומאה ובאנינות (להלן כו, יד).
עשר – מספרים בבניין פיעל מורים בדרך כלל על כך שיש להכפיל דבר במספר זה – כגון ״שַׁלֵּשׁ״, להכפיל בשלוש (בראשית טו, ט; מלכים א׳ יח, לד; קהלת ד, יב); ״רַבֵּעַ״, ליצור ריבוע, לשים מידה אחת בארבעה צדדים (מלכים א ז, לא; יחזקאל מ, מז). אולם ייתכן שלשון הפיעל של ״עשר״ מורה על הבדלה והפרשה, שכן זו הוראתו גם ב״דַשֵּׁן״ [להוציא את האפר], ״סַקֵּל״ [להפריד אבנים]. לפי זה משמעותו העיקרית של ״עשר״ תהיה להפריש את העשירי.
עשר תעשר – בספר במדבר (יח, כא והלאה) מזכיר כבר הכתוב מעשר הניתן ללויים ״מן הגורן ומן היקב״ כשכר על עבודתם במקדש. ממעשר זה מפרישים עשירית כתרומה לכהנים, ולאחר מכן המעשר הוא לגמרי ברשות הלויים, ״כתבואת גורן וכתבואת יקב״, והוא נאכל בכל מקום כחולין גמורים (שם יח, ל–לא).
כאן נאמר ״עשר תעשר״: מלבד אותו מעשר ראשון הניתן ללויים, יש להפריש עוד עשירית. עיין ספרי כאן [שם נאמר שלשון ״עשר תעשר״ באה לרבות עוד מעשרות, בנוסף על המעשר שכבר נידון]: ״[׳שנה שנה׳, מלמד שאין מעשרין משנה לחברתה,] אין לי אלא מעשר שני שבו דבר הכתוב, מנין לרבות שאר מעשרות? תלמוד לומר ׳עשר תעשר׳⁠ ⁠⁠״. עיין רמב״ן על ספר המצוות (שורש יב).
את כל תבואת זרעך – כבר אמרנו בפרשת המעשר בספר במדבר (יח, ח), שחוץ מדעת הרמב״ם, השיטה המקובלת היא שתרומות ומעשרות נוהגים מן התורה רק בדגן תירוש ויצהר (חמשת מיני דגן, יין, שמן זית), שכן רק עליהם אומר הכתוב במקומות שונים (להלן פסוק כג; לעיל יב, יז; להלן יח, ד; במדבר יח, יב) שמצווה זו נוהגת בהם.
שיטה זו אינה נסתרת מלשון ״כל תבואת זרעך״, שכן ״תבואה״ אינה כוללת את כל יבול הקרקע. בזה מודה גם הדעה המרחיבה את חובת תרומות ומעשרות למינים אחרים חוץ מדגן תירוש ויצהר; שכן אותה דעה אינה לומדת הרחבה זו מלשון ״תבואה״, ואף לא מהלשון הכוללת ״כל תבואת״ וגו׳ (עיין ירושלמי, מעשרות א, א; תוספות, בכורות נד. ד״ה ושני מינין ועוד); ואפילו לפי דעה זו, ירקות אינן בכלל מצווה זו. במשנה, השם ״תבואה״ מציין בייחוד מיני דגן (עיין מעשרות א, ג,ו, ועוד).
לפיכך נראה לומר ש״תבואת זרעך״ כוונתו לפרי הארץ שהוא העושר האמיתי של האדמה, הקציר שעיני עובד האדמה נשואות אליו, שהוא מצפה להביא הביתה (״תבואה״ משורש ״בוא״, לבוא הביתה) ממה שהוציא אל השדה בזמן הזריעה (״זרע היוצא השדה״). זוהי ״תבואת גרן ותבואת יקב״, כפי שהיא קרויה בספר במדבר (יח, ל; השווה ראש השנה יב: רש״י ותוספות ד״ה התבואה). הרמב״ן בפירושו מבאר ש״כל תבואת זרעך״ הוא אזהרה לעשר את כל התבואה החייבת במעשרות, ולא להסתפק בקיום חיוב זה רק בחלק מן התבואה.
במסכת בבא מציעא (פח:) מלמדים חז״ל את ההלכה: ״⁠ ⁠׳עשר תעשר... ואכלת׳ ולא מוכר, ׳תבואת זרעך׳ ולא לוקח״. הווי אומר, שפסוק זה מדבר על תבואה שנועדה על ידי המגדל לאכילתו שלו, ולא לסחורה; יתירה מכך, הפסוק מדבר על האדם שהיה לבעל התבואה מכוח זה שהוא גידל אותה, ולא על מי שהפך לבעלים על ידי קנייה. מכאן משמע, שגם המוכר וגם הלוקח יכולים מן התורה לפטור עצמם מחובת מעשרות. לעניין זה השאלה הקובעת היא: ביד מי הגיעה היבול לשלב של חיוב מעשר? שכן רק ב״גמר מלאכה״ חל על היבול חיוב מעשר.
גמר מלאכת היבול קרוי ״גרנן למעשרות״ (מעשרות א, ה), להבדיל מ״עונת המעשרות״, מידת הבשלת היבול שבה תלויה חובת מעשר. בתבואה, הגורן למעשרות הוא מש״נתמרח בכרי״, היינו משהתבואה נערמה לערימה והחליקו ויישרו את פניה [לאחר הדישה]. הלכה זו כבר רמוזה בתיבות ״מעשר דגנך״ וגו׳, שכן תבואה קרויה ״דגן״ רק לאחר שהיא ״נגמרה״, בכרי מירוח (עיין ברכות מז:). משמעות זו של ״דגן״ רמוזה גם בקִרבה באופן ההיגוי של ״דגן״ ל״תכן״, ״תקן״, שכן מקִרבה זו מוכח שמשמעותו הבסיסית של ״דגן״ היא להיות ״בסדר״, ״גמור״.
לפי זה אין התבואה מתחייבת במעשרות, אלא אם כן בעליה הביאו אותה למצב של גמר לצורך אכילת עצמם; ומשנתחייבה התבואה במעשר, אינה נפטרת מחיוב זה, אפילו אם נמכרה לאחר מכן לאחרים. וכמו כן היא מתחייבת במעשרות אפילו ביד הלוקח, אם נמכרה לפני מירוח, והלוקח גמר מלאכתה לצורך אכילת עצמו. לעומת זאת, תבואה שנגמרה מלאכתה לצורך סחורה, פטורה ממעשרות לצמיתות. הלכה זו נוהגת בתרומה כדרך שהיא נוהגת במעשר. (עיין רמב״ם הלכות מעשר [ב, א–ב]; משנה למלך להלכות תרומות [א, יא]. פירוש זה בפטור לוקח מוסכם גם על רבינו תם במסכת בבא מציעא [פח. תוספות ד״ה תבואת זרעך], וכן על הריטב״א והרשב״א; עיין שיטה מקובצת שם. הריב״ם והראב״ד פירשו באופנים אחרים.)
אולם מדרבנן נוהגת חובת המעשרות אפילו אם מלאכת התבואה נגמרה לשם סחורה; ואפילו בשעה שעדיין לא נגמרה מלאכתה, התבואה אסורה באכילת קבע ומותרת רק באכילת עראי.
הגבלה נוספת של חובת תרומות ומעשרות תלויה באופן הבאת התבואה אל תוך הבית: ״אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית״. הווי אומר, שמן התורה תבואה איננה חייבת במעשר אלא אם כן הובאה דרך השער הפתוח בצד הקדמי של הבית; ואם הובאה אל הבית בדרך עקיפה – ״דרך הדלת האחורית״ כלשון בני אדם – ״דרך גגות וקרפיפות״, הרי היא פטורה ממעשר (בבא מציעא פז:–פח.; עיין פירוש להלן כו, יג).
היצא השדה – השווה ״וצא השדה״ (בראשית כז, ג), ״ונצא השדה״ (שמואל א כ, יא; שיר השירים ז, יב) ועוד. הווי אומר, היוצא אל השדה לשם זריעה.
שנה שנה – יש לעשר תבואת כל שנה בפני עצמה: ״אין תורמין ומעשרין לא מן החדש [היינו שנה זו] על הישן [היינו השנה הקודמת], ולא מן הישן על החדש״ (ראש השנה יב:).
לגבי פירות האדמה נמנות השנים מאחד בתשרי, ולעניין פירות האילן הן נמנות מחמישה עשר בשבט. הפירות משתייכים לשנה בה הגיעו לעונת המעשרות, השלב בו נעשו בשלים דיים להתחייב במעשר. כל הפירות מגיעים לעונת המעשרות משהגיעו לשליש בישולם הגמור (עיין תוספות שם ד״ה התבואה). בפירות האילן, שלב זה של הבשלה ראשונה קרוי ״חנטה״. נמצא שפירות האדמה שהגיעו לשלב הזה לפני ראש השנה ופירות האילן שהגיעו לשלב הזה לפני ט״ו שבט, שייכים לשנה הקודמת – אפילו יבשילו באופן מלא רק בשנה הבאה.
כפי שנאמר בפסוקים כח–כט, כל שנה שלישית שונה משתי השנים שלפניה בנוגע לחיוב מעשרות. מעשר ראשון, הניתן ללויים, נוהג כל שנה: ״הקישו הכתוב לנחלה, מה נחלה אין לה הפסק אף מעשר ראשון אין לו הפסק״ (ראש השנה יב:; עיין פירוש, במדבר יח, כד–כו). אולם לגבי מעשר שני יש הבדל. בשנה הראשונה והשנייה, הרביעית והחמישית של מחזור השמיטה, אנו מפרישים – בנוסף למעשר ראשון – גם את המעשר שני שנזכר כאן, הנאכל בירושלים. בשנה השלישית והשישית אנו מפרישים מעשר עני במקום מעשר שני. מעשר נוסף זה ניתן לעניים, הרשאים לאוכלו בכל מקום שירצו. גם כאן, הגעת עונת המעשרות לפני או אחרי ראש השנה, או לפני או אחרי ט״ו בשבט, היא הקובעת אם התבואה שייכת לשנת מעשר שני או לשנת מעשר עני.
המטרות שמעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני, מועילות להן ומחזקות אותן, מקבילות למטרות שכל אמצעינו החומריים יכולים וצריכים לשמש להן. הרי הן: פיתוח וחיזוק הרוח (מעשר ראשון ללוי); פיתוח וחיזוק הגוף (מעשר שני בירושלים); קידום רווחת הרֵעַ (מעשר עני).
אך יש לזכור, שמן התורה רק דגן תירוש ויצהר חייבים במעשר; וגם אלה חייבים רק אם נתמרחו לאכילה, היינו שעשו להם מירוח לצורך אכילת הבעלים ולא לסחורה. כמו כן, מן התורה הם חייבים במעשר רק כשראו פני הבית, היינו שהוכנסו לבית דרך צדו הקדמי. לפיכך, לדעתנו ניתן לומר את הדברים הבאים:
קידום שלוש המטרות האלה אינו מושג בשלמות על ידי שלושת המעשרות האלה, שהם כל כך מוגבלים ומותנים, הלכתית ומעשית. השגת מטרות אלו במלואן תלויה בכל נכסינו (עיין פירוש להלן טו, ח), ולמטרות אלו עלינו להקדיש את כל הפירות ואת כל הנכסים שאינם חייבים מן התורה במעשר. נמצא ששלושת המעשרות האלה באים רק להביא אותנו לידי הכרה בתכליתם של כל אמצעינו – הקדשתם והכוונתם אל ה׳. דבר זה אמור במפורש בפרשת מעשר שני כאן (פסוק כג): ״למען תלמד ליראה את ה׳ אלקיך כל הימים״.
מעשר מן התורה הוא מעשה הודאה, שעבודת האדם למחייתו האישית צריכה להיות מוקדשת לה׳. פירות משובחים שנגמרה מלאכתם לצורך אכילת הבעלים, אין ליהנות מהם לפני שנפריש מהם מנחה לשם קיום התכלית של כל אמצעינו החומריים. באמצעות מנחה זו נספק את פרנסת הלויים חסרי הקרקע, המפתחים ומחזקים את רוח התורה. נלמד נוכח פני ה׳ לקדש את ההנאה החושנית שלנו, ובכל שנה שלישית נספק את פרנסת אחינו הנזקקים.
ותורת ה׳ מפקידה את שמירת חובת המעשר בידי מצפונו של כל יהודי ויהודי, אשר מן הסתם משתוקק לקיים את כל מצוות ה׳. בעל הפירות יכול מן הדין לפטור את עצמו מחובה זו. אם ברצונו להכניס את קצירו באופן עקיף – דרך גגות וקרפיפות – מצווה זו אינה חלה עליו. הוא יכול לאכול את תבואתו בלי לזכור את הלויים והעניים, וללא שישמח באכילתה לפני ה׳, בסביבות המקדש הלאומי של התורה. אבל אם ברצונו להראות את שמחתו בה׳ על ידי הכנסת קצירו דרך השערים הפתוחים לרווחה של ביתו, הרי מצווה זו חלה עליו. התורה סומכת על כך שלא תהיה לבעל⁠־הקרקע היהודי הנאה מקצירו אם הערים ונפטר ממצווה זו.
לפיכך, דור מאוחר יותר הביט אחורה בגעגועים לדורות קדומים, בהם בעלי הקרקע היו מכניסים את קצירם לבית דרך השער הקדמי הפתוח לרווחה כדי שיחול על הפירות חיוב מעשר: ״בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות אחרונים, דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר, דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות כדי לפטרן מן המעשר״ (ברכות לה:). ובמסכת בבא מציעא (פח.) מיוחסת הירידה המוקדמת במסחר הפירות בארץ ישראל, לכך שהסוחרים ביססו את דרך מסחרם על דין התורה, ועשו שימוש בהערמה המותרת על פי דין תורה, היינו שהקונים או המוכרים פירות ייפטרו מחיוב מעשר: ״מפני מה חרבו חנויות של בית הינו שלש שנים קודם ירושלים? מפני שהעמידו דבריהם על דברי תורה, שהיו אומרים ׳עשר תעשר... ואכלת׳ ולא מוכר, ׳תבואת זרעך׳ ולא לוקח״.
כפי שכבר אמרנו, צריך לעשר פירות של כל שנה ושנה בפני עצמם. וכך גם כאשר מעשרים את הפירות של אותה שנה, צריך לעשר כל מין ומין בפני עצמו. ככל הנראה, כוונת הלכה זו היא להביאנו להכרה בהשגחתו הפרטית של ה׳, שכן ה׳ משגיח באור פניו על עבודת האדם שבכל שנה ושנה, ושולח את ברכתו לכל מין ממיני הפירות.
[קד] עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו׳ שנה שנה – ר״ל בכל שנה תפריש מעשר מיוחד ולא משנה לחברתה, כמ״ש במשנה (פ״א דתרומות) ובגמ׳ ר״ה (דף יב) בכורות (דף נג ע״ב) ופרשה זו מדבר במעשר שני, רק ממ״ש עשר תעשר כפל המקור על הפעל למד שה״ה בכל מעשרות וה״ה למעשר בהמה והנה לא מצאנו בתורה מצוה מפורשת לעשר מעשר בהמה ובספרא בחקותי (סי׳ קיט) יש חלוקי למודים ע״ז, ור״ע למד לה מן עשר תעשר כי ס״ל שבמ״ש את כל תבואת זרעך כולל זרע האדם וזרע הבהמה, שגם זרע הבהמה הוא תבואתו שמביאה הון ועושר בביתו, ועל שניהם אמר היוצא השדה ולא אמר היוצא מהשדה רק היוצא השדה כל היוצא על פני השדה כי גם ולדי הבהמה יוצאות על פני השדה, וכבר קדמוני המפרשים בזה:
[קה] עשר תעשר את כל תבואת זרעך – דעת הרמב״ם שכל המינים חייבים בתו״מ מה״ת (כמ״ש בפ״ב מה׳ תרומות ובפ״א מה׳ מעשר שני), והראב״ד שם השיג עליו ודעתו שאינו חייב מה״ת רק בתרומת דגן תירוש ויצהר וכן דעת רש״י, וכבר האריכו בזה בתוס׳ בכ״מ, וכ״כ הרמב״ן פה בפירושו ומדברי הספרא בחקותי (סי׳ קיב) והספרי כאן משמע כדעת הרמב״ם, אולם למ״ש באילת השחר (כלל רלו) ענין האסמכתות שכאשר רצו חכמים לגזור איזה דבר נגד המפורש בתורה להפך הראו כפי דרך האסמכתא שנוכל לפרש הכתובים שיסכים עם תקנת חכמים, והשתא גם אם נאמר שמה״ת אין חייב בתו״מ רק דגן תירוש ויצהר מ״מ אחר שמצאנו (נחמיה י׳:ל״ח) שקבלו ע״ע לתת תו״מ גם מיתר פירות בהכרח יש פי׳ לכתובים שלא יסתרו תקנת חכמים בפירוש, ובזה יצדקו דרשות אלה גם לדעת הראב״ד, וכ״ש שיש בזה פנים לדעת הסמ״ג וס׳ יראים שלדעתם רק במעשר שני חייבים כל הפירות מדאוריי׳, בזה נבוא אל הבאור, הנה ממ״ש מעשר דגנך תירושך ויצהרך משמע דשאר המינים פטורים אבל ממ״ש את כל תבואת זרעך היוצא השדה הוא שם כלל לכולם. והנה יש שלשה מינים בפירות הארץ: [א] תבואה, שעיקר הנחת שם זה על פירות שאוצרים אותם באוצר לקיום כמו ואכלתם מן התבואה ישן, כתבואת גרן, וכולל אורז ודוחן וכיוצא, [ב] קטניות, שאין עושין מהם גרנות ונכלל בשם זרעך, כי הפירות בעצמם זרע, שזורעים אותם והגדל מהם נקרא בשם תבואת הזרע, ומפני שיש בהם מינים שאין נאכלים כמות שהם אמר היוצא השדה וכולל גם אלה דהא יוצאים בשדה ובלבד שיהיו ראוים לאכילה דהא כתיב ואכלת לאפוקי ספיחי סטיס וקוצה שהם לצביעה לא לאכילה וגם צריך שיהיו יוצאים השדה לא דבש וחלב, [ג] יש עוד מין הנקרא ירקות שאוכלים את העלים, וזה ריבה ממ״ש בפ׳ בחקותי וכל מעשר הארץ, ובאלה יש שני מינים בענין הזרע שלהם, שיש שהזרע נאכל כמו השום והשחליים שזורעים הפרי עצמו ויש שהזרע בלתי נאכל כמו זרע לפת וצנונות ועז״א מזרע הארץ שהמ״ם מורה הקצת, וכן במ״ש מפרי העץ, ולא כל פרי ר״ל רק פרי הנאכל, וכ״ה בספרא בחקותי (סי׳ קיב) ובירושלמי (פ״ק דמעשרות), ועיין ברמב״ם (פ״ב מה׳ תרומות ה״ו) שמעשר ירקות הוא מדרבנן גם לדידי׳ כמ״ש בירושלמי (פ״א דמעשרות), וממ״ש תבואת זרעך כולל מה שמוציא לזריעה (כמ״ש הרמב״ם פ״ו מה׳ מעשר ה״ו) ומה שמביא וכונס, וממ״ש היוצא השדה מבואר שגם בשדה אסור אכילת קבע אם נגמרה מלאכתו, ומ״ש מנין אף מה שהוא מוכר, הוא אסמכתא כי מה״ת מוכר ולוקח פטור כמ״ש בב״מ (פ״ח), ומזה סייעתא להראב״ד שכל הדרשות הם אסמכתא דהא לענין ירקות ולענין מוכר ולוקח גם הרמב״ם מודה שהוא אסמכתא:
את כל תבואת זרעך: לשיטת רש״י ותוספות1 ורמב״ן2 אינו אלא דגן תירוש ויצהר דמפורש בקרא דבסמוך (פסוק כ״ג). והיינו דכתיב ׳תבואה׳, וכדאיתא בנדרים (נה,א) ׳הכל מודים בנודר מן התבואה אינו אסור אלא בחמשת המינים׳3. והא דכתיב ״זרעך״4, יש דרש (ירושלמי מעשרות א,א) ׳מה שרוצה אתה להזריע ולהוציא השדה׳5. והא דכתיב ״שנה שנה״6, הדרש (ספרי) ׳שאין תורמין ומעשרין משנה לשנה׳7, כל זה שיטת רבותינו ז״ל8.
אבל דעת הגאונים והרמב״ם ז״ל9, דכל זרעים, היינו תבואה וקטניות, חייב בתרומות ומעשרות מהתורה10, זולת ירקות11. ופירוש ״תבואת12 זרעך״ – מה שאתה מכניס לאוצר ולסחורה מ״זרעך״, וכמו שכתבתי בספר ויקרא (יט,כה)13 ולהלן (לג,יד)14 ובכמה מקומות דפירוש ״תבואה״ משמעו – הכנסה בעסקיו גם מלבד הנאכל בביתו. ובלשון גמרא הוא ׳עללתא׳15.
ופירש הכתוב גדרי זרעים: 16
היוצא השדה שנה שנה: דיש שלשה הבדלים בין זרעים17 לירקות18. א) דזרעים כשם שמכניסין מן השדה לגורן כך מוציאים גוף הזרע מן הגורן אל השדה לזריעה. מה שאין כן ירקות יש להם זרעוני גינה שאינם נאכלים מה שמזריעים, ולא מוציאים גוף הפרי לזריעה, היינו ״היוצא״19. ב) דזרעים זורעים שדות שלמות רחוק מן הבית, שהרי בשעת אכילה אין מביאים מן השדה לביתו לאכול, אלא מייבשים ומכניסים לגורן תחילה. מה שאין כן ירקות, אוכלים כשהם חיים ונתלשים מן הארץ, כמו שכתבתי בספר במדבר (לה,ג), משום הכי זורעים על-פי-רוב ירקות בגן הירק סמוך לביתו ולא בשדה, וכמו שכתבתי לעיל (יא,י), היינו ״השדה״20. ג), דזרעים אין גדלים אלא פעם אחת בשנה, מה שאין כן ירקות יש מהם גדלים בכל חודש, וכמו שכתבתי להלן (לג,יד) דמשום הכי נקראים ״גרש ירחים״. והיינו שמפרש הכתוב ״שנה שנה״21.
ופירש הכתוב ג׳ הבדלים הללו22, דיש מינים דנזרעים ירק וזרעים23, היינו, כשהם נזרעים בגן הירק ונאכלים מעט בחיותם נקראים ״ירק״, והואיל וגדלים בגינה סמוך לביתו פטורים מתרומות ומעשרות. אף על גב שיש מאותו מין שזורעים שדות שלמות ואז המה זרעים וחייבים בתרומות ומעשרות24, ומינים אלו אין בהם אלא הבדל השני25. וכן יש להיפך. משום הכי פירש הכתוב שלשה גדרי זרעים – א. ״היוצא״. ב. ״השדה״. ג. ״שנה שנה״.
1. ראש השנה (יב,א) ד״ה תנא דרבנן.
2. וזה לשון הרמב״ן אצלנו: ״מעשר דגנך ותירושך ויצהרך״, וכן יזכיר בכל מקום (לעיל יב,יז) ״לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך״, וכן אמר בפרשת מתנות כהונה (במדבר יח,יב) ״כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן, ראשיתם אשר יתנו לה׳⁠ ⁠⁠״, כי אלה בלבד החייבים בתרומות ובמעשרות מן התורה... וכלשון הזה כתב רש״י (ויקרא כז,ל) ״מזרע הארץ״ – הדגן, ״מפרי העץ״ – תירוש ויצהר (עכ״ל)... ופירוש ״דגן״ בלשון הקודש – חמשת המינים הידועים בתבואה [חטה, שעורה, כוסמת, שיפון, שיבולת שועל], ופירוש ״תירוש״ – היין החדש אשר ישיקנו היקבים, ״ויצהר״ – השמן אשר בהם... ויש ברייתות... והן מוטעות, אבל המתבאר בגמרא מן התלמוד הבבלי והירושלמי ופשוטו של מקרא, כן הוא... (עכ״ל – עיין שם בארוכה).
3. ולא שאר הזרעים והירקות. ותירוש ויצהר אנו למדים מהפסוק הקודם.
4. ו״זרע״ כולל יותר מחמשת מיני התבואה.
5. לפנינו בירושלמי מעשרות ישנן שתי דרשות, אחת (ב,א): דבר שהוא נזרע ומצמיח, יצאו כמהין ופטריות שאינן נזרעות ומצמיחות. והשניה (ג,ב): דבר שהוא נזרע ומצמיח, יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח.
6. והרי גם קטניות וכדו׳ שאינן מחמשת מיני דגן נזרעים רק פעם בשנה.
7. והובא כאן ברש״י על-אתר.
8. רש״י, תוספות ורמב״ן.
9. הלכות תרומות (ב,א): כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה... ״ראשית דגנך״... מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם... שנאמר ״דגנך״, אף כל כיוצא בהן חייב בתרומות וכן במעשרות.
10. ולפי זה מובנת המלה ״זרעך״.
11. רמב״ם שם (הלכה ו׳): הירקות, אע״פ שהן מאכל אדם, אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהן, לפי שנאמר במעשר ״תבואת זרעך״ – תבואה וכיוצא בה, אבל הירקות אינן בכלל ה״תבואה״.
12. והרי ׳תבואה׳ משמעה רק חמשת המינים.
13. על הפסוק ״ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו״.
14. ״וממגד תבואות שמש״.
15. וכן באונקלוס על אתר. (אולי במשמעות ׳מעלה׳ ומכניס לאוצר).
16. החייבים במעשרות מן התורה כגון קטניות. רבינו מסביר כל זה כאמור אליבא דשיטת הגאונים והרמב״ם.
17. החייבים מדאורייתא בתרומות ומעשרות.
18. שלכולי עלמא חייבים רק מדרבנן.
19. מה שנכנס לגורן הוא הוא היוצא שוב לזריעה בשדה.
20. ״השדה״ (ולא גינה) מלמד אפוא, על זרעים שאינם ירקות.
21. כלומר, רק את אשר נזרע פעם בשנה בלבד.
22. ללמד כי רק כאשר חברו יחד כל שלושת המרכיבים האלה, אז חייבים מדאורייתא בתרומות ומעשרות.
23. נזרעים לפעמים בדרך זריעת זרעים ולפעמים בדרך זריעת ירקות, והדין משתנה בהתאם.
24. מדאוריתא. חידוש להלכה.
25. כי יש להם את התכונות של ״יוצא״ ושל ״שנה שנה״.
היצא השדה שנה שנה – כמו לכה דודי נצא השדה (שה״ש ז׳:י״ב) במקום לשדה; ולא תיבות מיותרות הן, אבל כונת הפסוק להזכיר שמעט הזרע היוצא השדה מביא בעזר האל תבואה מאה שערים, וא״כ אין להתרעם אם בא הצווי להרים מעשר; וזו ג״כ כונת תיבות למען תלמד ליראה וגו׳, כלו׳ בהרימך מעשרותיך מדי שנה בשנה (תיבות שנה שנה מוסבות לעשר תעשר) תלמד ותרגיל את עצמך ליראהא (כלו׳ לכבד) את ה׳ אלהיך תמיד; ואם פירושי נכון אולי היה ראוי להטעים א֛ת כל⁠־תבוא֥ת זרע֭ך היצ֥א השד֑ה שנ֭ה שנֽה ולקרוא זַרְעֲךָ במקום זַרְעֶךָ.
א. בדפוס ראשון נכפלה כאן בטעות מלת ״את״.
עשר תעשר – לפי ספרי וספרא, הננו לומדים מן הפסוקים האלה, וגם מויקרא כ״ז:ל׳, שגם מעשר שאר המינים (מלבד דגן תירוש ויצהר) הוא מן התורה; וכן פוסק הרמב״ם, אבל הרמב״ן מפרש כי דרשות הספרי והספרא הן אסמכתא, ופוסק כרש״י, שרק מעשר דגן תירוש ויצהר הוא מן התורה (״זרע הארץ״ הוא דגן, ״פרי העץ״ הוא תירוש ויצהר).
תבואת זרעך היוצא השדה – לדברי רבי יהודה הלוי, המובאים בראב״ע, ״היוצא״ דבוק עם ״זרעך״, ו״השדה״ הוא ביחס⁠־פעול של הכוון (לאן), כלומר, ״הזרע שהוצאת אל השדה״ (השוה כ״ח:ל״ח: ״זרע רב תוציא השדה״). אמנם, הרי נצטווינו להפריש מעשר גם מתירוש ויצהר, שאין הזרע שלהם מובא אל השדה בכל שנה. אם כן נצטרך לייחס ״שנה שנה״ אל ״עשר תעשר״. וכן משמע מן הטעמים. עם כל זאת נראה לי כי אין זה מתאים לייחס הלשון ״תבואת הזרע היוצא אל השדה״ לתירוש ויצהר. גם אין זה מסתבר, שהכתוב המתכוון לדבר כאן על תבואת הזרע ולא על הזרע, יוסיף כאן ללא צורך משפט⁠־יחס בנוגע לזרע עצמו.
אולם עוד יותר קשה היא דעתו של הראב״ע, המפרש כי ״יוצא״ הוא פועל⁠־יוצא, כאילו נאמר ״יוציא״, ומביא ראיה מעמוס ה׳:ג׳ (״העיר היוצאת אלף״).
אי אפשר לפרש ש״היוצא השדה״ פירושו כמו ״אשר השדה מוציא״, דהיינו ש״שדה״ הוא הנושא. אפילו אם נסכים ש״יוצא״ הוא כמו ״יוציא״.
הפירוש המתקבל ביותר הוא פירוש הרמב״ן, ש״השדה״ הוא יחס⁠־פעול ״מאין״, כי מצינו בכמה מקומות מלת היוצא עם יחס⁠־פעול במובן זה, למשל בראשית ט׳:י׳: ״יוצאי התיבה״ ושמות ט׳:כ״ט: ״כצאתי את העיר״. אם כן יש לפרש ״היוצא השדה״ כמו ״היוצא מן השדה״ (ראה איוו. 290). אולם כיון ש״היוצא״ נאמר בלשון זכר, עלינו לפרש שהוא מתייחס אל ״זרע״ ולא אל ״תבואה״, אם כן נצטרך לומר כי ״תבואת זרעך״ פירושו יבול הזרע. כלומר הזרע שהוא הפרי, ולא ״תבואה הבאה מן הזרע״. ״זרע״ נקרא לא רק הגרעין הנזרע, אלא גם הפרי הצומח ממנו, כמו למשל בויקרא כ״ז:ל׳ ובאיוב ל״ט:י״ב. שתי מלים נסמכות, יכולות לשמש גם בצורה כזאת, שהמלה השניה היא העיקרית והראשונה היא המפרשת ומגדירה, אם המלה השניה היא יותר חשובה מן הראשונה (ראה איוו. 317).
שנה שנה – כלומר בכל שנה; ראה איוו. 313, גזניוס-קאוטש 123. מכאן אנו למדים שאין לעשר ״משנה על חבירתה״ (כלומר מתבואת שנה זאת על האחרת).
עשר תעשר – א״ר יוחנן, מאי דכתיב עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר.⁠1 (תענית ט׳.)
עשר תעשר – בשני מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן אין מעשרין מחדש על הישן וממין על שאינו מינו, אף מעשר בהמה אין מעשרין כן, ומה מעשר דגן ר״ה שלו תשרי, אף מעשר בהמה ר״ה שלו תשרי.⁠2 (ר״ה ח׳ א׳, בכורות נ״ג ב׳, נ״ד:)
עשר תעשר – מלמד שמעשר אחד אתה מעשר בשנה אחת ואי אתה מעשר שני מעשרות בשנה אחת3. (ירושלמי שביעית פ״ב ה״ה)
את כל – לרבות אפי׳ זו שכבר עשורה, והני מילי דהתירא, אבל איסורא לא, מאי טעמא איסורא לא זרעי אינשי.⁠4 (נדרים נ״ט:)
את כל – לרבות רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים שחייבין במעשר5 (ספרי)
תבואת – תבואה ולא ירק, מכאן למעשר ירק שהוא מדבריהם.⁠6 (ירושלמי מעשרות פ״א ה״א)
תבואת – דומיא דתבואה שהיא אוכל, להוציא זרעוני גינה שאינם נאכלים.⁠7 (שם שם)
זרעך – זרעך – ולא הלקוח.⁠8 (ב״מ פ״ח:)
זרעך – דבר שהוא נזרע ומצמיח, יצאו כמהין ופטריות.⁠9 (ירושלמי מעשרות פ״א ה״א)
זרעך – זרעך המיוחד לך, פרט להפקר שאין לו בעלים10 (שם שם)
זרעך – דבר שהוא נזרע ומצמיח, יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח.⁠11 (שם שם ה״ב)
היוצא השדה – פרט לאילן שנטעו בתוך הבית שפטור ממעשר.⁠12 (ירושלמי ערלה פ״א ה״ב)
שנה שנה – מלמד שאין מעשרין משנה לחבירתה13 (ספרי).
1. נראה הבאור ע״פ מ״ש בכתובות ס״ו ב׳ מלח ממון חסר, ופירש״י הרוצה למלוח ממונו, כלומר לגרום לו שיתקיים יחסרנו לצדקה תמיד וחסרונו זהו קיומו, וזהו עשר בשביל שתתעשר, ומבואר בגמרא כאן דאע״פ דכתיב בפ׳ ואתחנן (ו׳ ט״ז) לא תנסו את ה׳, אך במצוה זו מותר לנסות וכדכתיב (מלאכי ג׳) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה׳ צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די.
2. טעם הדרשה בשתי מעשרות הכתוב מדבר, הוא ממה דכתיב בפסוק הסמוך ואכלת לפני ה׳ אלהיך, דהיינו בירושלים, וכיון ששתי מיני מעשרות נאכלים רק בירושלים, הלא בהכרח שהכתוב איירי בשניהם, וגם מטעם זה י״ל שהכריח לחז״ל לדרוש כן, משום דמצינו כמה פרטים וענינים שונים במעשר בהמה, ולא יתכן שתשמיט התורה עיקר דין חיוב מעשר בהמה, ולכן דריש שכלול זה בפ׳ זה, ולא קשה איך יוכלל זה בלשון תבואת זרעך היוצא השדה, יען כי גם הבהמות הן תבואתו של אדם, וגם הנולדים מבהמות יוצאים על פני השדה, וע״ע לקמן אות מ׳. ועיין בר״ה ח׳ א׳ בא עוד היקש מעשר בהמה למעשר דגן לענין זמן המעשר, ואנו קבענו ע״פ דעת הרמב״ם שפסק כן, ועיין בבכורות נ״ז ב׳ במשנה וגמרא.
3. באור הדבר, כי סדר המעשרות כך הוא, אחרי שמפרישין תרומה גדולה נותנין מעשר ראשון ללוי ואח״כ מפרישין מן השאר מעשר שני והבעלים אוכלין אותו בירושלים, וכסדר הזה מפרישין בשנה ראשונה מן השמיטה ובשניה וברביעית ובחמישית, אבל בשלישית ובששית אחר שמפרישין מעשר ראשון מפרישין מן השאר מעשר אחד והוא מעשר עני, ואין בשתי שנים אלו מעשר שני. וטעם הדבר, משום דגזה״כ הוא שאין מעש״ש ומעשר עני נוהגין כאחד בשנה אחת, אלא בשנה שמעש״ש נוהג אין נוהג מעשר עני, וכן להיפך, וזה נסמך על לשון פסוק זה עשר תעשר מעשר אחד בשנה אחת ואין שתי מעשרות בשנה אחת. ובבבלי ר״ה י״ב ב׳ מסמיך זה על הפ׳ דפ׳ תבא שנת המעשר, ודרשינן שנת מעשר אחד ולא שנת שתי מעשרות.

וטעם סדר המעשרות אלו דוקא בשנים אלו שבארנו ולא בשנה אחר שנה – מתבאר מלשון הפסוק שלפנינו עשר תעשר וגו׳ שנה שנה, כלומר מעשר שני נוהג שנה אחר שנה, והכא איירי בודאי במעש״ש שהוא נאכל לבעלים בירושלים וכמבואר בפ׳ הסמוך ואכלת לפני ה׳ אלהיך וגו׳, ובשנה השלישית מפורש בתורה שצריך להפריש מעשר עני, כמש״כ בפ׳ תבא כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה, ומבואר מזה דשתי שנים רצופין מפרישין מעש״ש ואח״כ מפרישין שנה אחת מעשר עני, ויוצא מזה, ששנה ראשונה ושניה משנות השמיטה מפרישין מעש״ש, ובשנה שלישית מעשר עני, ושוב בשנה רביעית וחמישית עוד הפעם מעש״ש ובששית מעשר עני, ונמצא כי בשתי הפעמים נפרשת מעשר עני בשנה השלישית ובשנה הששית וכהוראת הכתוב בפרשה תבא שהבאנו.

אבל מעשר ראשון שהוא ללוי לעולם לא בטל וכמו תרומה לכהן, כפי שנתבאר לפנינו בפ׳ קרח בפסוק ואל הלוים תדבר ולקמן פסוק כ״ט, והנה נתבאר ענין זה.
4. כגון ליטרא בצלים שהפריש ממנה תרומה ומעשרות וזרעה מתעשרת אח״כ לפי כולה, כלומר לפי הגדולין, ועיקר הטעם משום דאתו הגידולין המחויבין ומבטלין את העיקר הפטור וחזר כולו להיות טבל, וזה דרשינן מן עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה, שצריך לעשר את כל הגדל בשדה ולא ינכה מן חשבון. התבואה שזרע שהיתה כבר מתוקנת, משום דהדרא לטבלא. ואמנם זהו רק בתבואה מתוקנת אבל איסורא דלא זרעי אינשי לא הדרא לטבלא, וכגון ליטרא מעשר טבל והיינו מעשר ראשון שלא הופרש ממנו תרומת מעשר דהוי אצל הלוי טבל וזרעה והשביחה והרי היא כעשר לטרין חייבת במעשר, ואותה לטרא שזרעה בן לוי כשאינה מעושרת מעשר עליה לפי חשבון, כלומר, מפריש עליה עשירי מליטרא ממעשר הטבול לתרומת מעשר, ואע״פ שחייבנוה כדין טבל להפריש עליה תרומה ומעשר, הוא רק מדרבנן ולחומרא בעלמא, משום דגידולין לא מבטלי העיקר דמדאורייתא ועומד בטבלו וצריך להפריש עליה תרומת מעשר פעם שניה. וטעם חילוק דבר זה שבאופן הראשון קיי״ל דגידולין מבטלין העיקר ובכאן אין הגידולין מבטלין, משום דהלשון זרעך משמע דוקא דהתירא, דהכי אורחייהו דאינשי, ובהא אמר הכתוב עשר תעשר את כל תבואת זרעך אף זו שמתוקנה מכבר והגדולין מבטלין את העיקר, אבל איסורא לא נקרא זרעך דלא זרעי ליה אחנשי, ולכן מזרעך משמע דבאיסורא לא אתו גדולין ומבטלין עיקר, ודו״ק.
5. לפנינו בספרי לא נמצאה דרשה זו, רק התוס׳ בתענית ט׳ א׳ העתיקו כזה מספרי, וכבר הראנו לדעת כ״פ בחבורנו, כי הרבה דרשות ומאמרים היו לפני הראשונים בספרא וספרי ומכילתא שלפנינו הם חסרים, וטעם הדרשה מן כל נראה משום דגם תבואת כספים וסחורה הם בכלל הלשון תבואת זרעך שהאדם עוסק בטפולם ותבואתם, וכמו דכלול בזה מעשר בהמה כמש״כ לעיל אות ל״ז.

ויש להעיר במה שחקרו הב״ח והט״ז ביו״ד סי׳ של״א אם יש איזה מקור למצות מעשר כספים ולא הביאו כלל דרשה זו שהביאו התוס׳, ואע״פ דבודאי אסמכתא היא, משום דעיקר הכתוב איירי בתבואת השדה, בכ״ז כדאי לעשותה סניף ואסמכתא למצוה דרבנן, כרגיל בכ״מ, וצ״ע.

ועיין בהשגות הראב״ד לרמב״ם פ״ט ה״א ממלכים כתב שאברהם תיקן מצות מעשרות, דכתיב (פ׳ לך) ויתן לו מעשר מכל, והקשה לי ש״ב הגאון רבי חיים ברלין שי׳, הא קיי״ל [בדרשה בסמוך עיי״ש דעת הראב״ד] תבואת זרעך ולא לקוח, וא״כ הוא הדין מכבוש מלחמה, ולפי״ז הלא לא נתחייב כלל אברהם במעשר משלל כבוש מלחמה, והשבתי לו, דמדרשת הספרי שלפנינו סמוכים נאמנים לדברי הראב״ד, דכיון דחייבים במעשר מפרקמטיא ומשאר רווחים, לא גרע שלל מלחמה משאר רווחים. ובר מן דין הנה נוכל לומר דדעת הראב״ד בכונת הכתוב ויתן לו מעשר מכל היינו מכל אשר בביתו, גם מוכרח הוא, דהכתוב אומר שאברהם לא לקח מאומה מן השלל, ודוחק לומר דנתן לו מחלק הנערים אשר אכלו.

ואף יש להסביר הדבר מפני מה תבואה לקוחה יוצאת מכלל שאר רווחים שפטורה מן המעשר, יען כי בקונה תבואה מן השוק לצרכיו המליצו חז״ל את הפסוק והיו חייך תלואים לך מנגד (מנחות ק״ג סע״ב), ואמרו כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם (יבמות ס״ג.) ועוד מאמרים ממין כאלה מפחיתות זה שאין לו קרקע, ולכן בזה הלוקח תבואה מכיון שמצבו גרוע ודל לא רצתה התורה עוד לחייבו בחיוב מעשרות, כי די לו להפקיע א״ע, משא״כ בפרקמטיא ושאר מיני רווחים שדרכם לעבור מיד ליד דרך מקנה וקנין ואף בעשירים, לכן בהו באמת חייבים, כמש״כ. ואף כי מדרבנן, כמבואר, והארכנו עוד במק״א בבאור הפרשת מעשרות באברהם, וכאן די בהערה זו הנוגע לעניננו.
6. ודעת יחיד איסי בן יהודה היא, ואע״פ כן קיי״ל כן, דמכמה סתמות דגמרא מבואר דכך ס״ל, כמו בברכות ל״ו ב׳ מעשר צלף מדרבנן, ובפסחים מ״ד א׳ מעשר תבלין דרבנן, וכן בר״ה י״ב א׳, ומדאורייתא אין חיוב אלא דגן תירש ויצהר, וכמבואר בברכות נ״ד א׳.
7. ר״ל שאין נאכלין ברחבה אלא ע״י הדחק כגון סטים וקוצה.
8. עיין מש״כ בסברת דין זה לעיל אות מ׳. ולדעת הרמב״ם בפ״ב ה״ב ממעשרות אינו פטור רק בשלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד מוכר, אבל אם נגמרו ביד לוקח חייב, ואין כן דעת הראב״ד אלא דלעולם פטור, ולדעתי מסתבר דעתו, דהא עשר תעשר כתיב, וחיוב המעשר הוא משנמרח, ועל זה הלא כתיב תבואת זרעך, ודרשינן ולא לקוח, הרי דפטור לקוח הוא גם משנמרח, דגם אז אינו נקרא תבואת זרעך, ודו״ק.
9. ועיין בבבלי שבת ס״ח א׳ יליף לענין פטור כמהין ופטריות מפאה משום דאין גדולם מן הארץ, כלומר שאין מושרשין בארץ ומאוירא קא גדלו. והא דלא יליף כן כאן לענין פטור מעשרות, י״ל דשאני פאה דכתיב בה קציר ארצכם (פ׳ קדושים), מבואר שצריך שיהיה להגדולין שורש בארץ, משא״כ הכא במעשרות לא כתיב תבואת ארצך, ולכן אי משום הא לא היו מתמעטין, וממעט ע״פ דרשה אחרת.
10. לפנינו בירושלמי בא ענין דרשה זו בהרחב לשון קצת, כתיב תבואת זרעך וכתיב היוצא השדה, הא כיצד [ר״ל דתבואת זרעך משמע תבואה דוקא והיוצא השדה משמע כל היוצא השדה ואפילו זרעוני גינה] טול מביניהם דבר שהוא אוכל ונשמר חייב במעשרות, ע״כ. והנה מנשמר נתמעט הפקר שאין לו בעלים וממילא אינו נשמר, והיינו הדרשה שלפנינו, וכן העתיק הרע״ב בפ״א מ״א דמעשרות כמו שהעתקנו אנו, ומתוי״ט משמע דבירושלמי לא נמצאה דרשה זו אלא ילפינן כן מפסוק אחר (לקמן כ״ט) אבל לפי מה שבארנו נמצאה ונמנאה הדרשה הזאת בירושלמי.
11. אבל א״צ שיגמר בישולו כולו וכפי שיתבאר לקמן ט״ז י״ג, יעו״ש.
12. ועיין ברמב״ם פ״ב ה״י ממעשר שכתב, ויראה לי דחייב בזה במעשרות מדבריהם, עכ״ל. והראב״ד השיג עליו. ונראה לי סמוכין לדעת הרמב״ם דמי גרע זה ממעשר בהמה דחייב מדאורייתא כמבואר למעלה משום דגם הם בכלל תבואת זרעך כמש״כ שם [אות ל״ז], ואע״פ דלא שייך בזה הלשון היוצא השדה דמחמת זה פטור מדאורייתא, אבל עכ״פ תבואת זרעך הוא וא״כ ראוי שיתחייב מדרבנן.
13. ר״ל מתבואת שנה זו לתבואת שנה שעברה, וכן לא מתבואת שנה שעברה לתבואת שנה זו, אבל שדה שעושה שתי גרנות בשנה כגון שדה בית השלחין שמשקין אותה אנשים מעשרים מזה על זה, כיון דהם תבואת שנה אחת.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144