שור שה כשבים וגו׳ איל וצבי – הרב בחתם סופר סי׳ ע״ד מתקשה בזה, וכתב אחר שטרחו בש״ס ובתוס׳ וכל הראשונים מ״ט פרט כל הני עופות טמאים ועשו מהם ב׳ כתובים הבאים כאחד וי״ט כתובים הבאים כאחד, מה יענו בטעם שפרט כאן בפרשת ראה הבהמות הטהורות ומנה עשר בהמות טהורות שור כשבים ועזים איל וצבי ויחמור ותאו ודשון ואקו וזמר, כל הני פרטי למה לי הלא יהיב בהו סימנים מובהקים מפרסת פרסה ומעלת גרה, והרי בדגים לא מנה כלל וסמך על הסימן. וכן בפרשת שמיני לא מנה שום בהמה טהורה וסמך על הסימן, מאי טעמא פרט כאן במשנה תורה. ואי משום יגדיל תורה ויאדיר, עיין תוס׳ חולין ס״ו ב׳. א״כ ה״נ נימא בהני פרטי דעופות טמאים. וצ״ע. ויש ליישב ע״פ מ״ש הרמב״ם פ״ב ממאכלות אסורות ה״ג. ע״ש. עכ״ד. ויישוב זה הוא דוחק גדול ואין הדעת סובלת לומר שהאריך הכתוב לפרוט עשר מינים, כדי להורות איסור בחד מינא. גם דעת הרמב״ם בזה היא דעה יחידית, כי כל גדולי המורים חולקים עליו הראב״ד והרמב״ן והרשב״א תוס׳ והרא״ש כלם סוברים דבשר אדם אינו אסור אלא מדרבנן, ובאמת אין אנו צריכים לדוחק זה, דפרטי עשר מינים אלו מצרך צריכי, דבסימן מפרסת פרסה ומעלת גרה לחוד לא הוי ידעינן רק להבדיל בין בהמה וחיה טהורה לבין הטמאים, ואכתי לא היינו יודעים מה היא חיה טהורה ומה היא בהמה טהורה, כדי להבדיל בין חלב ודם שביניהם, דחלב חיה מותר משא״כ בבהמה, ודם חיה טעון כסוי משא״כ בבהמה לכן פרט הכתוב שלושת מיני בהמה ושבע מיני חיה דכשמכירים אותם או אחד מהם, אפילו לא מצא לו קרנים ידענו דחלבו מותר ודמו טעון כסוי - ועוד נ״ל שפרט הכתוב עשר מינים אלו להודיענו שכל אחד מהם הוא מין בפני עצמו, כי אם לא פרטן הכתוב רק היה אומר בדרך כלל כל מפרסת פרסה ומעלת גרה תאכלו, היינו אומרים דכלל זה עושה כל הנכנסים תחת סוג זה כדבר אחד ולמין אחד יחשב, וכשנתערב בשר שור טרפה בבשר עז או איל הוי מין במינו ודינו ליבטל ברוב, לכן פרט הכתוב כל מין ומין לעצמו, להודיענו דבתערובת זה המין במין בתר הוי מין בשאינו מינו ואוסר עד ס׳. ואתי׳ כשיטת הרמ״א בסי׳ צ״ח דלענין מין במינו אזלינן בתר שמא, אם הוא שוה הוי מין במינו, ולא אזלינן בתר טעמא אם הוא שוה או לא. והוא דעת האגור והגהות ש״ד ומהרש״ל וט״ז, דבשר שור ועז ואיל הוי ג׳ מינים. ואף שהש״ך טען הרבה על שיטה זו מסברה, דהא עיקר טעם דמין במינו אינו טעון ס׳ מה״ת הוא משום טעם כעיקר, א״כ הכל תלוי בטעם ולא בשמא, אמנם כבר הצדיק הרב בכרו״פ שיטה זו בסברה נכונה, כיון דטעם כעיקר ממשרת ילפי׳ אין לנו רק דומי׳ דמשרת, שהאוסר והנאסר אינו מין אחד, ששרה פת ביין ענבים במים, אבל כשהאוסר והנאסר הם מין אחד אף שמחולקים בטעם לא אסרה תורה, ואין לנו לדמות רק כפי שמצינו בתורה, ובפרט שיש סברה, כיון שהוא שם אחד, טרם בא לידי נ״ט תיכף ההיתר שהוא מינו מתרבה עליו ומבטלו, כי אין הדבר נעשה ברגע אחד, דמתחלה האיסור מתפשט בהיתר כעין ספוג ששואב מים ואח״כ נותן טעם בו, וזה לרוב שהבליעה קדים לנ״ט ואין הבליעה והנ״ט באים כאחד, כי אף שנבלע בו מ״מ אינו מהפך הטעם, וא״כ תיכף מינו רבה עליו ומבטלו, ע״כ. וגם הרב בחוות דעת הלך בדרך הכרו״פ בהרחבת דברים, עד שהעלו כדעת הרמ״א להקל בהפ״מ או בשיש עוד צד להקל. ולדעתי יש סמך גדול לשיטה זו מן הכתוב, מדפרט כל מין ומין לעצמו. - ואף שדעת האו״ה לחלק, דשור ועז ואיל נקראו ג׳ מינים דוקא כשהם שלמים, אבל בחתוכים הוי מין במינו דהכל נקרא חתיכה, כבר השיג עליו הרמ״א בד״מ, שאין חתיכה שם העצם לילך אחריו לענין מין במינו. וכ״ד הראב״ד דאין לחלק בין שלם לחתיכה כמ״ש הכרו״פ. ואל תשיבני ממאמרם באגדה דעופות טמאים הוזכרו בקרא לפי שהם מועטים נגד הטהורים, וכן בהמות טהורות הזכירן קרא לפי שהם מועטים נגד הטמאים, דמשמע דאותן שהוזכרו לא נצרכו לגופן, כי נראה דמאמר זה הוא מן המאמרים שאמר עליהם הרא״ה (מצוה צ״ה) שאין זה לדעתם תכלית הכוונה כ״א רמז בלבד לא למילף מהם לדינא כלל, והוזכרו קצתם בפ׳ בחקותי כ״ז כ״ז בבהמה הטמאה, וכבר כתב הרשב״א בחידושיו (חולין מ״א ד״ה גרסת הגאונים על מאמר זה שאין כל הסוגי׳ הולכת ע״ד זה.