עם קדוש אתה – ובמקום אחר (משפטים כ״ב למ״ד) הוא אומר ואנשי קדש תהיון לי. וצריך בינה למה כאן בנבלה סמך אליו עם בשם התאר קדוש, ובטרפה סמוך אליו אנשי בתאר השם קדש. ורבותינו התעוררו ע״ז באמרם (במכדרשב״י משפטים קכ״א) בקדמיתא קדוש והשתא קדש׳ מה בין האי להאי, דא לעילא לעילא, ודא לאו הכי, לעילא לעילא קדש, קדש הוא כללא דכלא אתכליל בי׳, אנשי קדש גוברין דילי׳ ממש, יעו״ש. ונ״ל כוונתם להבדיל בין התחברות מלות קדש וקדוש לאחד משמות הקבוץ בהבדל מדרגת הקדושה שבנושא, כי יש בקדושה מעלה ע״ג מעלה ומדרגה ע״ג מדרגה. הקדושה עצמו להיות פרוש מן המותרות, למעטו במשגל רק כפי הכרחי, הממעט בשתיית היין, הפורש עצמו מטומאת מת וכדומה, השומר פיו ולשונו מלהתגעל ברבוי האכילה ומדבור הנמאס ושיחה בטלה, המתנהג עם חבריו בעניני משא ומתן בדרך הישר לכנוס בו לפנים משורת הדין וכדומה לאלה, אף שלא הוזכרו בפירוש בתורה נכללו במה שאמר הכתוב קדושים תהיו (כמ״ש רמב״ן שם) שבא בו הפירוש קדש עצמך במותר לך. וזוהי מדרגה הקטנה שבקדושה. אמנם יש מדרגה יותר גבוה מזה, והיא הפורש עצמו מכל הנאה גשמית, שבעשותו אחת מפעולות הגשמיות המותרים והמוכרחים אליו מצד חומרו, הוא מקדש עצמו ופורש בעת פעולתו מהנאה הגשמית ולא ישתף בה שום ערבות גשמי באופן שאינו פועל בכליו החומריים רק פעולה שכלית רוחנית לקיים מצות בוראו, (עמ״ש ר״פ קדושים בשם הרב בעל קרבן אהרן). ושתי המדרגות האלה שבקדושה, כלולים במאמר קדושים תהיו, לקדש עצמו במותר לו. והתבונן כי המדרגה הקטנה היא בגדר הכמות, למעט בכל האפשרי בדברים המותרים, והמדרגה הגדולה היא בגדר האיכות, שהעשי׳ עצמה שבפעולה הגשמית ההכרחית תהיה פעולת שכלית רוחנית בלתי שותפות גשמי. ויתרון מדרגת השני׳ על הראשונה הקטנה עדיין ענין הגשמי מצוי אצלו רק שמתנהג בקדושה ופרישות למעט בכמותה. אמנם בשני׳ הגדולה יסלק עצמו לגמרי מן הגשמית, ואיכות פעולתו הגשמית נהפך להיות קדוש בעצמו, עפ״י הדברים האלה. לזה העומד במדרגה הקטנה שבקדושה ״איש קדוש״ יאמר לו, שיש לו תאר הקדושה (הייליגער מאנן) כי עצמותו עדיין איננו קדוש, כי הגשמית עדן מצוי אצלו. אמנם הזוכה להתעלות על מדרגה הגדולה שבקדושה, לו יאות שם ״איש קודש״ בתאר השם (איין מאנן דער הייליגקייט) כי עצם גופו נתקדש וכאילו הוא הקדושה עצמה. וכבר ישמשו הכתובים לכנות את האיש במעשהו לתדירתו בו, המתמיד ברשעתו נקרא ״חטאת״ (ורשעה תסלף חטאת, (משלי י״ג ו׳) ע״ש רש״י, השוקד להתמיד בתפלה נקרא בעצמו תפלה). ואני תפלה (תהלים ק״ט ד׳) וכן האשכנזי יאמר על איש הבריא בכל אופני׳ (ער איזט דיא געזונדהייט זעלבסט) כאילו הוא עצם הבריאות, ככה המקדש עצם גופו, שבפעולתו הגשמית יסלק עצמו במחשבתו מכל הנאה גשמית וערבות חומרית, הרי הוא כעצם הקדושה, ונאוה לו שם תפארת ״איש קדש״. ולהיות שבני עלי׳ כאלה המתעלים למדרגה הגדולה שבקדושה המה מעטים מאד, לכן לא נתלוה לשם קדש שם הכולל פרטים רבים גוי או עם, רק אמר אנשי קדש, כי הם אנשי מספר מעטים מאד בכמותם. ואפשר לתת טעם על מה שהסמיך הכתוב מאמר ואנשי קדש אצל אזהרת טרפה לא תאכלו. כי בלאו דטרפה נכללה גם אזהרה לקדשים שיצאו חוץ למחיצתו (כבחולין ס״ח, וכמ״ש הרמב״ם פי״א ממעה״ק ה״ו, בשר ק״ק שיצא חוץ לחומת העזרה, ובשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלם, נפסל והאוכלו לוקה משום ובשר בשדה טרפה ל״ת, דכיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נעשה כטרפה) וכאילו בא הכתוב לעורר את האדם, אתה בן אדם ראה והתבונן. בהמה שהיא פחותה מאד במדרגת הבריאה, אם קראת בפיך בלבד שם אלהים עלי׳ לקדשה, פשטה קדושה זו בכולה ונתקדשה קדושת הגוף בעצמותה, עד דלא בלבד שאין אתה רשאי לנהוג בה מנהג חול וליהנות ממנה שום הנאה, ואם נהנית ממנה מעט אתה מועל בקדשים, אף גם זאת אי אתה רשאי להוציאה מגדר מקומה המיועד לה לפי קדושתה, ואם הוציאנה נפסלה וירדה מקדושתה, אף כי אתה האדם המעולה במדרגת הבריאה, אשר נקרא שם אלהים עליך בתתו לך צלם אלהים חלק אלה ממעל מקודשת בקדושת עליונים, כמה מן הראוי שתתפשט קדושת נפשך בכל איבריך ויתקדשו קדושת הגוף, ולא תתנהג גם באבר הקטן שבך מנהג חול ליהנות בה שום הנאה גשמית, ואל תוציאנו חוץ מגדר הקדושה המיועד לבעל נפש קדושה.

לא תבשל – בג׳ מקומות נכתב בתורה א׳ לאיסור אכילה וא׳ לאיסור הנאה וא׳ לאיסור בשול. כ״ה לתנא דבר״י וכפירש״י בפ׳ משפטים, ומ״ש כאן הוא לדעת ר״ע. והקשה שם הרא״ם למה לי תלתא קראי תיפק לי׳ מקרא דלא תאכל כל תועבה, כל דבר שתעבתי לך אסור באכילה ובהנאה. ותירץ דמ״מ איצטרכו תלתא קראי דלא תבשל גדי חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה לחייב מלקות על בשולו ועל אכילתו, דאי מקרא דלא תאכל כל תועבה הו״ל לאו שבכללות ואין לוקין עליו, אמנם הפלתי רסי׳ פ״ז כתב ועדיין לשיטת הרמב״ם דס״ל דעל הנאה אינו לוקה, חד לא תבשל דקאי על איסור הנאה קשה למה לי, דמלא תאכל כל תועבה נפקא, דאיסור הנאה נמי בכלל, דהרמב״ם פסק כר״א דכ״מ שנאמר לא תאכל איסור הנאה נמי במשמע, א״כ אייתר לא תבשל הג׳ דהנאה, ואף דלא תאכל כל תועבה הוי לאו שבכללות, הא בלא״ה לית בהנאה מלקות להרמב״ם. והאריך בישובים ולבסוף הניח בצ״ע. ואני העני לא ידעתי מאי קשי׳ לי׳, הא אצטרך לא תבשל דהנאה להורות שלוקין על בב״ח אפילו שלא כדרך הנאתו כדאמרי׳ פסחים כ״ה להכי לא כתיבי אכילה בגופו לומר שלוקין עליו אפי׳ שלא כה״נ. (וכ״פ הרמב״ם בפי״ד ממאכלות אסורות היו״ד) ואי הוי ילפי איסור הנאה מלא תאכל כ״ת לא הוי בב״ח אסור שלא כה״נ. והנה לכלול איסור אכילה בלשון לא תבשל הוא דבר קשה מאד, ומכש״כ איסור הנאה, ולא ראיתי למפרשים דבר מתקבל בזה וכמעט שאסורים אלו פורחים באויר אין להם אחיזה בלשון הכתוב, וכבר עוררנו ע״ז בפרש׳ משפטים כ״ג. ועתה אני רואה להוסיף בזה דברים, וזה: בכל מאכל אשר יאכל ובכל משקה אשר ישתה, ישנם לו לאדם שני דברים, ההנאה והתועלת, הנאה בעת לעיסתו ובעת בליעתו ירגיש את הטעם, כי חיך אוכל יטעם, והיא הנאה מוחשית מורגשת, ותועלת יש לו לאדם בהם אחר בליעתו אותם כאשר יבוא אל תוך גופו שישתנו בו שנויים מתחלפים עד שיתילד מיץ ההזנה לזון בו כל חלקי הגוף ואיבריו, וע״י מיץ ההזנה יתמלא לאדם כל רגע מה שיתחסר מן הגוף, והוא תמורת הניתך, זהו התועלת המגיע לאדם ממאכליו והוא בלתי מורגש. וכבר נודע כי השתנות המאכל והמשקה והתחלפותם עד שיתילד ממנו מיץ ההזנה, זה נעשה ע״י הקיבה והכבד, כי הם כלים שיבושל בהם המאכל והמשקה הבא אל תוכם, הם הם המבשלים אותם בשול אחר בשול עד שישתנה ויתחלף להתילדות מיץ ההזנה אשר יתחלק בכל חלקים פרטיים שבגוף מקום בשול המאכל הוא האסטומכא, עיין פי׳ הברטנורא שבת ספכ״ב, ואפשר דלשון אסטומכא הוא מלשון מצטמק ויפה לו, שהוא לשון בשול. ושני דברים אלה ההנאה והתועלת, יש לו לאדם בכל מאכל ומשקה אשר יאכל בדרך הנאתן כדרכן של בני אדם, אז יש לו הנאה המורגשת ותועלת הבלתי מורגש, אמנם כשיאכלם שלא בדרך הנאתן, כגון בעודו רותח בולעו עד שנכוה גרונו, או שעירב בו דברים מרים ראש ולענה, שאין לו לאדם שום טעם והנאה בזה, ואין לו בו שום הנאה בחיכו ובגרונו, אמנם התועלת המקווה מן המאכל נשאר לו בו, כי מה להם לכלים הפנימיים במה שאין בו טעם, כי על פעולת משמרתם יעמדו לבשל את אשר יבוא אל תוכם ולהוליד ממנו מיץ ההזנה. ויתבאר לנו מזה, שבמאכל אשר יאכל דרך הנאתו נופל עליו לשון אכילה, כי לשון אכילה ישמש בלשוננו על ההנאה המוחשית לבדה אף בדברים שאינם מאכל ומשקה, כמו כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה, שההנאה המוחשית שמרגשת נקרא בלשון נקיה אכילה, וכן כי אם הלחם אשר הוא אוכל, קראן לו ויאכל לחם ומזה יגיע כפיך כי תאכל, והשליטו לאכול ממנו. ושפיר נופל לשון אכילה במאכל הנאכל דרך הנאתו, כי יש לו בו הנאת הטעם המורגש לחיך וגרון. אמנם על הנאכל שלא כדרך הנאתו, שהחיך והגרון אינם מתהנים מן הטעם שבו, ואין להם בו הנאה של כלום, לא נופל בזה לשון אכילה, שעיקר הוראתו על ההנאה, ובזה אין בו הנאה, ושפיר נופל על אכילה כזו לשון בשול, כי אף שנמנע לאדם באכילה כזו הנאת הטעם בחיכו וגרונו, מ״מ יש לו לאדם במאכל זה התועלת המקווה בכל מאכל, שיתבשל בפנימית גופו להולדת מילן ההזנה. והתבונן כי בשול זה הפנימי דומה בענינו ממש לבשול החיצוני הנעשה קודם אכילה. כי המבשל החיצוני לא יעשה פעולת הבשול באמת. כ״א ההכנה והזמנה שיעמיד הקדירה עם תבשיל שבו אצל האש, והאש הוא המבשל באמת. וע״ש ההכנה והזמנה הנעשה מן האדם אל הבשול, יתואר הוא בשם מבשל, ככה הוא בבשול הפנימי, האדם בלעיסתו את המאכל בפיו ובבליעתו אותו בגרונו יעשה ההכנה וההזמנה להבשול הפנימי באיברים פנימיים, וע״ש הכנת האדם והזמנתו אל בישול זה יתואר הוא מבשל. ומזה נשכיל להבין שבכל מאכלות אסורות אמר הכתוב לשון אכילה, לא תאכל נבלה, לא תאכל דם, טרפה לא תאכלו, כי כל האסורים האלה אינם רק האוכלם דרך הנאתן שיש לו בהם הנאת הטעם, שפיר נופל בהם לשון אכילה שהוראתו על הנאה החושית גם בדברים דלאו בני מיכל נינהו. אמנם בב״ח דלפי הקבלה האמתית אסור אף באכילה שלא כדרך הנאתן ולא יכול המקרא להפיל בו לשון אכילה, כיון שאין לו בו שום הנאת הטעם, לכן הזכיר איסור האכילה בלשון לא תבשל, והוא בשול הפנימי, וטעם לא תבשל לא תעשה הכנה והזמנה אל בשול הפנימי (ניכט צור פערדויאונג ברינגען) והיינו לא תאכל שבאכילה נעשה ההכנה אל בשול הפנימי. וממה שאמרו רבותינו, הוציא הכתוב איסור אכילה בלשון בשול וכו׳, מבואר דעתם שבלשון בשול עצמו יובן האכילה, והוא מבואר מאד לדברינו. היוצא לנו מן הדברים, שבמאכלות האסורות רק דרך הנאתן יוציאם הכתוב בלשון לא תאכל על שם הנעשה בו בלעיסה ובליעה המרגישים הנאת טעמו, והמאכל האסור אף שלא כדרך הנאתו, שלא יוכל להזכיר בו לשון לא תאכל כיון שאין לו בזה הנאת הטעם, לכן יזכירהו בלשון לא תבשל על שם הנעשה בסוף אכילתו והוא הבשול הפנימי, כי גם המבשלים החיצוניים, אף שהאדם אינו רק מעמיד הקדרה בתבשיל אצל האש, והבשול לא נעשה רק ע״י האש, מ״מ נקרא האדם בשם מבשל ע״ש סופו, ודומה לזה אפיתי על גחליו לחם (ישעיהו מ״ד) הוא ע״ש סופו, כי לא יקרא לחם עד שיאפה, ובן טחני קמח (שם מ״ז) הוא ע״ש סופו כי לא יטחון את הקמח (ע״ש ר״ש ב״מ). וממה שנתבאר שאזהרת לא תבשל היא, שלא יסבב הישראלי שיבוא תערובת זה לידי בשול (ניכט צום קאָכען ברינגען) דהיינו שלא יעמיד קדרה שבה תערובת זה אצל האש שיבוא בו לידי בשול. וכן לשון לא תבשל הנאמר לאזהרת אכילה, טעם לשון לא תבשל, לא יסבב הישראלי ע״י לעיסה ובליעה שיבוא התערובת לידי בשול פנימי (ניכט צור פערדויאונג ברינגען). אף שאין לו בזה הנאת הטעם כגון שאכלו שלא כדרך הנאה, מ״מ יש לו בזה התועלת שיתבשל בבני מעיו להיות מזון לגופו, והוסיפה התורה בזה להזהיר גם הנאת התועלת שאין מגיע לו להישראלי מגוף המאכל עצמו, כ״א ע״י אמצעי שנותנו או מוכרו לנכרי שמגיע לו עי״ז אם תועלת טובה או תועלת ממוני, וע״ז באה האזהרה כאן, דאחר שהזכיר הכתוב אזהרת נבלה ואמרה שזה מותר בהנאה ככתוב לגר תתננה ואכלה או מכור לנכרי, הסמיך אחריו לא תבשל, וטעמו לא תסבב להביאו לידי בשול פנימי לגר או לנכרי, כי נתינה זו ומכירתה תועלת טובה, או תועלת ממון הוא אצלך ואתה הוזהרת גם על זה, עיין חולין קט״ו ב׳ דבי ר״י תנא לא תאכלו כל נבלה וגו׳ אמרה תורה כשתמכרנה לא תבשלנה ותמכרנה.