[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]
שלא ליהנות מממון עיר הנדחת – בה״ג מניין המצוות מצוות לא תעשה קס״ט, יראים שע״ה, רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה כ״ד, סמ״ג מצוות לא תעשה כ״ד, ספר החינוך תס״ו
(יח) וְלֹֽא־יִדְבַּ֧ק בְּיָדְךָ֛ מְא֖וּמָה מִן־הַחֵ֑רֶם לְמַ֩עַן֩ יָשׁ֨וּב יְהֹוָ֜הי״י֜ מֵחֲר֣וֹן אַפּ֗וֹ וְנָֽתַן־לְךָ֤ רַחֲמִים֙ וְרִֽחַמְךָ֣ וְהִרְבֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ׃
Nothing from that which is banned shall cling to your hand, so that Hashem may turn from the fierceness of his anger, and show you mercy, and have compassion on you, and multiply you, as He has sworn to your fathers;
ולא ידבק בידך מאומה מן החרם – מיכן אמרו נטל מקל או מלגז או כרכר או שרביט כולם אסורים בהניה נתערבו באחרים כולם אסורים בהניה מה יעשה להם יוליך הניה לים המלח. כללו של דבר כל הנהנה מעבודה זרה יוליך הניה לים המלח.
למען ישוב ה׳ מחרון אפו – כל זמן שעבודה זרה בעולם חרון אף בעולם נסתלקה עבודה זרה מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם.
ונתן לך רחמים ורחמך – לך רחמים ולא לאחרים רחמים מיכן היה רבן גמליאל ברבי אומר כל זמן שאתה מרחם על הבריות מרחמים עליך מן השמים אין אתה מרחם על הבריות אין מרחמים עליך מן השמים. והרבך, כמה שנאמר (בראשית כ״ו:ד׳) והרביתי את זרעך ככוכבי השמים.
כאשר נשבע לאבותיך – הכל בזכות אבותיך.
"And let there adhere to your hand naught from the spoil": From here they ruled: If he took from it (the spoil) a stick or a fork, or a shuttle, or a staff, he may not benefit from any of them. What shall he do with them? He shall take them to the Sea of Salt. In sum: All who would benefit from idolatry — let him take that "benefit" to the Sea of Salt!
"so that the Lord turn from the fierceness of His wrath": So long as there is idolatry in the world, there is fierce wrath in the world. When idolatry departs, the wrath departs.
"and He will grant you mercy and multiply you." R. Gamliel Berebbi says: All who are merciful to others are accorded mercy by Heaven.
"as He swore to your forefathers": All is in the merit of your forefathers.
ולא ידבק בידך מאומה מן החרם מגיד שכל הנהנה ממנה בכל שהוא לוקה אחת שנ׳ ולא ידבק בידך מאומה:
מן החרם שכל נכסי ע״ז הרי הן חרם ואפלו נתערבו:
מכאן אמ׳ נטל ממנה מקל או מלגז או כדכד או שרביט וארג בו בגדים כולן אסורין בהנייה נתערבו באחרים כולן אסורות בהנייה מה יעשה להן יוליך דמי הנייה לים המלח כללו של דבר כל הנהנה מע״ז יוליך דמי הנייה לים המלח:
ד״א ולא ידבק בידך מאומה מן החרם להביא שכר [נכסי] ע״ז שיהו אסורין בהנייה והרי הדברים קל וחומר ומה אם שכר נכסי ע״ז אסורין בהנ׳ קל וחומר לע״ז עצמה:
שאל פרוקלוס בן פלוסלוס את רבן גמליאל בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי אמר לו כת׳ בתורתכם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי אמר לו אין משיבין במרחץ כשיצא אמר לו אני לא באתי בגבולה היא באת בגבולי אין אומ׳ נעשה מרחץ נואי לאפרודיטי אלא נעשה אפרודיטי נואי למרחץ:
ד״א אם נותנין לך כל ממון שבעולם אתה נכנס לבית ע״ז שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה וזו עומדת על הביב וכל העם משתינים בפניה לא נאמר אלא אלהיהם את שהוא נוהג בו מנהג משום אלוה אסור ואת שאינו נוהג בו מנהג אלוה מותר:
למען ישוב ה׳ מחרון אפו אם עושה אתה דין בעיר הנדחת השיבות חרון אף מן העולם:
למען ישוב ה׳ מחרון אפו כל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם אבדו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם:
ונתן לך רחמים לך רחמים ולא לאחרים רחמים וה״א (שמואל ב כ״א:ב׳) והגבעונים לא מבני ישראל המה:
וריחמך אם ריחמת מרחמין עליך ואם לאו אין מרחמין עליך נעשית פורענות ברשעים רחמים היא לעולם:
והרבך שלא תאמר הריני מחריב את ערי ארץ ישראל ת״ל והרבך:
כאשר נשבע לאבותיך הכל בזכות אבותיך כדגי הים וכחול הים וככוכבי השמים וכצמחי האדמה:
וְלָא יִדְבַּק בִּידָךְ מִדָּעַם מִן חֶרְמָא בְּדִיל דִּיתוּב יְיָ מִתְּקוֹף רוּגְזֵיהּ וְיִתֵּין לָךְ רַחֲמִין וִירַחֵים עֲלָךְ וְיַסְגֵּינָךְ כְּמָא דְּקַיֵּים לַאֲבָהָתָךְ.
and nought of the accursed thing shall cleave to your hand, that the Lord may turn away His anger from you, and show mercy upon you, and be loving towards you, and increase you, as He swore to your fathers;
ולא ידבק בידיכוןא מן חרמה מן בגלל דיחזור ממרה די״י מן תקוף רוגזיה ויתן לכוןב רחמין וירחם עליכוןג ויסגי יתכון היך מה דקיים לאבהתכון.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״כל מן דעם״, ״מדעם״, ״מנדעם״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויתן לכון״) גם נוסח חילופי: ״דישווה עליכון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עליכון״) גם נוסח חילופי: ״יתכון״.
ולא תידבק בידיכון מדעם מן שמתא מן בגלל דיתוב י״י מתקוף רוגזיה ויכמור עליכון רחמין וירחם עליכון ויסגינכון היכמא דקיים לאבהתכון.
that the Lord may be turned from the fierceness of His anger, and may show His mercy upon you, and love you, and multiply you, as He hath sworn to your fathers.
וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם – שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם, אָבְדוּ רְשָׁעִים מִן הָעוֹלָם נִסְתַּלֵּק חֲרוֹן אַף מִן הָעוֹלָם, רָשָׁע בָּא לָעוֹלָם רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י״ח:ג׳) ״בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז״, אָבַד רָשָׁע מִן הָעוֹלָם טוֹבָה בָּאָה לָעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר ״[וּ]בְּאָב(וֹ)ד רְשָׁעִים רִנָּה״, צַדִּיק נִפְטָּר מִן הָעוֹלָם רָעָה בָּאָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נ״ז:א׳) ״הַצַּדִּיק אָבַד וְאֵין [אִישׁ] שָׂם עַל לֵב וְגוֹ׳ כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק״, צַדִּיק בָּא לָעוֹלָם טוֹבָה בָּאָה לָעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר ״זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂ(י)נוּ״.
וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֶרֶם – מִכָּאן אָמְרוּ, נָטַל מַקֵּל אוֹ (מַלְגֵּז) [מַזְלֵג] אוֹ כִרְכָּר אוֹ שַׁרְבִיט, כֻּלָּן אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה, מַה יַּעֲשֶׂה לָהֶן, יוֹלִיכֵם (הֲנָאָה) לְיַם הַמֶּלַח. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, כָּל הַנֶּהֱנֶה מֵאֱלִילִים יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיַם הַמֶּלַח. לְמַעַן יָשׁוּב ה׳ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ. כָּל זְמַן שֶׁאֱלִילִים בָּעוֹלָם חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם, נִסְתַּלְּקוּ אֱלִילִים מִן הָעוֹלָם נִסְתַּלֵּק חֲרוֹן אַף מִן הָעוֹלָם.
אֲמַר רַב (אָשֵׁי בַּר אָבִין) [אַחַדְבּוֹי] אֲמַר רַב, הַמְקַדֵּשׁ בְּפֶרֶשׁ שׁוֹר הַנִּסְקָל, מְקֻדֶּשֶׁת, בְּפֶרֶשׁ עֶגְלֵי עֲבוֹדַת אֱלִילִים, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אִיבָּעִית אֵימָא סְבָרָא, אִיבָּעִית אֵימָא קְרָא. אִיבָּעִית אֵימָא סְבָרָא, גַּבֵּי עֶגְלֵי עֲבוֹדַת אֱלִילִים נִיחָא לֵיהּ בְּנִפְחֵיהּ [אֲבָל] גַּבֵּי שׁוֹר הַנִּסְקָל לֹא נִיחָא לֵיהּ בְּנִפְחֵיהּ. אִיבָּעִית אֵימָא קְרָא, הָכָא כְּתִיב לֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֶרֶם, הָתָם כְּתִיב בֵּיהּ (שמות כ״א:כ״ח) ״סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ״, בְּשָׂרוֹ אָסוּר, הָא פִּרְשׁוֹ מֻתָּר.
תְּנַן הָתָם מָצָא כֵּלִים וַעֲלֵיהֶם צוּרַת חַמָּה צוּרַת לְבָנָה צוּרַת דְּרָקוֹן יוֹלִיכֵם לְיַם הַמֶּלַח, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מֵטִיל לַיָּם. אָמְרוּ לוֹ, אַף הוּא נַעֲשֶׂה זֶבֶל וְנֶאֱמַר ״וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֶרֶם״. תַּנְיָא אָמַר לָהֶם רַבִּי יוֹסֵי, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (לעיל ט׳:כ״א) ״וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל״ וְגוֹ׳. אָמְרוּ לוֹ, מִשָּׁם רְאָיָה, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וַיִּזֶר עַל הַמַּיִם״ לֹא נִתְכַּוֵּן מֹשֶׁה אֶלָּא לְבוֹדְקָן כְּסוֹטוֹת. אָמַר לָהֶן, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (מלכים ב י״ח:ד׳) ״וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה״. אָמְרוּ לוֹ, מִשָּׁם רְאָיָה, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף״, מִשֶּׁלְּךָ, וְאֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וּבְדִין הוּא דְכִתּוּתֵי נַמֵּי לָא הֲוָה צָרִיךְ אֶלָּא כֵּיוָן דְּחֲזָא חִזְקִיָּה דְּקָא טָעוּ יִשְׂרָאֵל אֲבַתְרֵיהּ עָמַד וְכִתְּתוֹ.
שָׁאַל פְּרוֹקְלוֹס בֶּן פְּלוֹסְפוֹס אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּעַכּוֹ כְּשֶׁהָיָה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטֵי, אָמַר: כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם לֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֶרֶם, לָמָּה אַתָּה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטֵי. אָמַר לוֹ, אֵין מְשִׁיבִין בַּמֶּרְחָץ. לְאַחַר שֶׁיָּצָא אָמַר לוֹ, אֲנִי לֹא בָאתִי בִּגְבוּלָהּ, הִיא בָאָה בִּגְבוּלִי, אֵין אוֹמְרִים נַעֲשֶׂה מֶרְחָץ נוֹי לְאַפְרוֹדִיטֵי אֶלָּא אַפְרוֹדִיטֵי נָאָה לַמֶּרְחָץ. דָּבָר אַחֵר: אִם נוֹתְנִין לְךָ מָמוֹן הַרְבֵּה [אִי] אַתָּה נִכְנָס לְבֵית אֱלִילִים שֶׁלְּךָ עָרֹם וּבַעַל קֶרִי וּמַשְׁתִּין לְפָנֶיהָ, וְזוֹ עוֹמֶדֶת עַל פִּי הַבִּיב וְכָל אָדָם מַשְׁתִּין לְפָנֶיהָ, וְלֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״אֱלֹהֵיהֶם״ אֶת שֶׁנּוֹהֵג בּוֹ לְשֵׁם אֱלוֹהַ אָסוּר וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ לְשֵׁם אֱלוֹהַ מֻתָּר.
רמז תתפט
וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ – לְךָ רַחֲמִים וְלֹא לַאֲחֵרִים רַחֲמִים. וְרִחַמְךָ. מִכָּאן רַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּר רַבִּי אוֹמֵר: כָּל זְמַן שֶׁאַתָּה מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמִין עָלֶיךָ מִן הַשָּׁמַיִם, אֵין אַתָּה מְרַחֵם עַל הַבְּרִיוֹת אֵין מְרַחֲמִין עָלֶיךָ מִן הַשָּׁמָיִם. וְהִרְבֶּךָ. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ״ו:ד׳) ״וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם״. כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. הַכֹּל בִּזְכוּת אֲבוֹתֶיךָ.
שַׁבְּתַאי בַּר מָרִינוֹס אִיקְלַע לְבָבֶל, בָּעָא מִנַּיְהוּ עִסְקָא וְלָא יְהָבוּ לֵיהּ, וּמֵיזָן נַמֵּי לָא זָנוּהוּ. אֲמַר, הָנֵי מֵעֵרֶב רַב קָא אֲתוֹ דִּכְתִיב ״וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ״, כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ.
כְּתִיב (שמואל ב כ״א:ב׳) ״וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְע(וֹ)נִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, וְהַגִּבְע(וֹ)נִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה״. דָּוִד גָּזַר עֲלֵיהֶן, אָמַר דָּוִד, שְׁלֹשָׁה סִימָנִין יֵשׁ בְּאֻמָּה זוֹ רַחֲמָנִין וּבַיְּשָׁנִין וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים, רַחֲמָנִין, וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים, בַּיְּשָׁנִין, דִּכְתִיב ״בַּעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ״, גּוֹמְלֵי חֲסָדִים, דִּכְתִיב (בראשית י״ח:י״ט) ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה״ וְגוֹ׳, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה סִימָנִין הַלָּלוּ רָאוּי לְהִדַּבֵּק בְּאֻמָּה זוֹ וְכָל מִי שֶׁאֵין בּוֹ שְׁלֹשָׁה סִימָנִין הַלָּלוּ אֵין רָאוּי לְהִדַּבֵּק בְּאֻמָּה זוֹ.
וַלַא יַלתַּזִק בִּיַדִךַּ שַׁיְאַ מִןַ אלמַתּלֻופִ לִכַּיְ יַרגַעַ אַללָּהֻ מִן שִׁדַּתִ גַ׳צַ׳בִּהִ וַיֻעטִיַךַּ רַחמַתַּהֻ וַיַרחַמֻךַּ וַיֻכּתֻ׳רִךַּ כַּמַא קַסַםַ לַאבַּאאִךַּ
ולא-יתדבק בידך דבר ממה שהשחת, בכדי שיחזר ה׳ מן חזק כעסו, ויתן לך את רחמנותו, וירחם עליך וירבה אותך, כפי-שנשבע לאבותיך.
למען ישוב י״י מחרון אפו – 
למען ישוב י״י – מוסב על הכה תכהא (דברים י״ג:ט״ז). מחרון אפו – שכל זמן שעבודה זרה בעולם, חרון אף בעולם.
למען ישוב י״י – מוסב על הכה תכהא (דברים י״ג:ט״ז). מחרון אפו – שכל זמן שעבודה זרה בעולם, חרון אף בעולם.א. ״מחרון אפו... הכה תכה״ מופיע בכ״י לייפציג 1 (אך שם המלים ״למען ישוב י״י מוסב על הכה תכה מחרון״ מוקטנות), אוקספורד 165, המבורג 37, המבורג 13, דפוס רומא. המלים חסרות (אולי עקב השמטה ע״י הדומות) בכ״י ששון 369, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי שונצינו, סביונטה.
למען ישוב ה' מחרון אף THAT HASHEM MAY TURN FROM THE FIERCENESS OF HIS WRATH – for as long as idol-worship exists in the world the fierce wrath of God is kindled against the world (Sifre Devarim 96:3; Sanhedrin 111b; cf. Rashi on Bereshit 9:32).
לא ידבק בידך מ[אומה מן החרם – שלא תהא נראה מתכוין להנאתך לשלול שלל ולבוז בז1.] [ורחמ]ך והרבך – אַשֵיין טרונְדַש דֵיש פְלוש כ[מו ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... שכר פרי הבטן (תהלים קכ״ז:ג׳), וכן שכר]ך הרבה מאד (בראשית ט״ו:א׳) דאברהם וכן מצינו בכל [... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ...] (כ״י אימולה 17.2)א
1. השוו ללשון הפסוקים בישעיהו י׳:ו׳, יחזקאל ל״ח:י״ב.
א. השוו חזקוני.
THAT THE LORD MAY TURN FROM THE FIERCENESS OF HIS ANGER. And He will not destroy you because of the sins of that city.
{ו}לא ידבק בידך מאומה מן החרם – שאם תשלול את העיר, לא יהיה כבוד שמים בדבר, שיהא נראה שלהנאתך נתכוונתה לשלול שלל ולבוז בז.1 אבל אם לא ידבק, והעיר תהיה תל עולם שלא תתיישב בה, אז יודע כי לשם שמים נתכוונת. ולמען דבר זה ישוב ה׳ מחרון אפו – ממה שהכעיסוהו הנידחים והמדיחים.
ונתן לך רחמים ורחמך – כיון שלא רחמת על מכעיסיו, הוא ירחם אותך.
ומה שאמרו רבותינו (בבלי סנהדרין ט״ז:): אין עושין עיר הנדחת בספר – דכתיב: מקרבך. ואינה נעשית עיר הנידחת אלא אם ידיחוה אנשים – דכתיב: יצאו אנשים (דברים י״ג:י״ד). וכן אין עושין שלש – מפני קרחה. מיהו נידונין הן כיחידים – כשיתפשו אחד מהם, ידינוהו בבית דין כיחיד העובד עבודה זרה ונסקל, אבל אין עוקרין את העיר לעשותה תל עולם. ומשום שלא יכנסו גוים בארץ ישראל, אם הוא בספר, או משום קרחה, אם הם שלש.
1. השוו ישעיהו י׳:ו׳.
{ו}לא ידבק בידך מאומה מן החרם – NOTHING FROM THAT WHICH IS BANNED SHALL CLING TO YOUR HAND – for if you plunder the city, there shall not be honor of heaven in the matter, for it will appear that your intention was for your benefit, to plunder booty and to take spoil. But if it [i.e. that which is banned] does not cling, and the city shall be an eternal mound that is not settled, then it shall be known that for the sake of heaven you intended. And FOR THE SAKE OF this thing ישוב ה׳ מחרון אפו – HASHEM WILL TURN FROM THE FIERCENESS OF HIS ANGER – from how He was angered by those who were led astray and those who enticed.
ונתן לך רחמים ורחמך – AND SHOW YOU MERCY AND HAVE COMPASSION ON YOU – Since you did not have mercy on those who angered Him, He will have mercy on you.
And what our Rabbis said (Bavli Sanhedrin 16b:12): The court may not designate an idolatrous city on the frontier – as it is written: “from your midst.” And it is not designated an idolatrous city unless men enticed it – as it is written: “certain fellows have gone out” (Devarim 13:14). And likewise three [adjoining cities] are not designated – due to desolation. However they are judged as individuals – when they catch one of them, they shall judge him in court like an individual that serves idolatry and he shall be stoned, but they do not uproot the city to make it an eternal mound. And the reason is so that nations will not enter the land of Israel, if it is frontier, or because of desolation, if they are three [adjoining cities].
ולא ידבק בידך מאומה מן החרם – שלא תהא נראה מתכוין להנאתך לשלול שלל ולבוז בז.1
ורחמך – החי״ת בפתח והמ״ם בשוא.
והרבך – למלאת חסרון בעיר אחרת.
1. שאוב מר״י בכור שור. השוו ללשון הפסוק בישעיהו י׳:ו׳.
ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, "none of the loot shall cleave to your hand from this "cursed" material. If you had imagined that you would benefit from this kind of loot, the opposite is the case, it will only bring disaster upon you. (B'chor shor)
ורחמך, "and He will have compassion on you." The letter ר in the word ורחמך has the vowel chirik, followed by the vowel patach under the letter ח, and the semi vowel sh'va, under the letter מ.
והרבך, "and He will cause you to multiply."
ולא ידבק בידך מאומה – שלא יאמרו שלא לכבוד שמים כי אם לאהבת ממונם הרגתם, וזה כליל לה׳ אלהיך שידעו שכל הנעשה נעשה לשם ה׳.
ונתן לך רחמים – כיון שלא רחמת על מכעיסיו, ג״ן.
למען ישוב ה׳ מחרון אפו – הוא אלהי ישראל, וסוד הענין בעיר הנדחת כי היו אנשיה מאותן שאמרה התקועית (שמואל ב י״ד:י״ד) וחשב מחשבות לבלתי ידח וגו׳, והנה הם נדחים ממחיצתו של הקב״ה ונעקרים ממקום שרשם ומטעתם, ולפיכך חייבן הכתוב שרפה כענין קרח שנדון בשרפה, וגם כל שללה אסור בהנאה, והעיר ההיא תל עולם, לא יבנו הנפשות עוד לתחית המתים אך תכלינה כליון חרוץ.
ונתן לך רחמים – מדת רחמים, וזה כענין שכתוב (בראשית מ״ג:י״ד) ואל שדי יתן לכם רחמים, והבן זה. ואמר כי תשמע, באורו כי תשמע בקול שהוא ה׳ אלהיך לשמור את כל מצותיו, אז תעשה הישר בעיני ה׳, שהוא שם המיוחד, וזה מבואר.
למען ישוב ה' מחרון אפו, "so that the Lord will turn back from His burning wrath." In this instance, though the Torah speaks only of Hashem, the attribute of Justice is meant. The mystical dimension of the עיר הנדחת is referred to by the woman from Tekoah (Samuel II 14,14) [who pleaded that David allow Avshalom to return from exile by describing a fictional event. Ed.]. She said (amongst other things) וחשב המלך מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח," (God will not take away the life) of one who makes plans so that no one may be kept banished." The people of the עיר הנדחת had been cast out from the celestial domains. Burning all their former belongings was part of their expiation, just as we find that the congregation of Korach was not only killed by God but their belongings were burned (compare author's comments on Numbers 16, 31-32). The site where this city used to be located will be a ruin forever never to be rebuilt even at the time when the Jewish people will experience resurrection of the dead.
When the Torah continues ונתן לך רחמים "that the Lord your God will grant you (the survivors) mercy, etc.," this is similar to the promise by Yaakov (prayer) to his sons that on their second journey to Egypt the ruler (Joseph) should release Shimon and allow Binyamin to return home also. (Compare author's comments on that verse in Genesis 43,14). The words 'כי תשמע בקול ה' are to be understood as "in order that you will hearken to the voice of Hashem Who is your God, and observe all of His commandments; then you will do what is right in His eyes," i.e. in the eyes of Hashem the attribute known as the tetragrammaton.
ונתן לך רחמים, "so that He will show you mercy;" you will be rewarded for not having displayed mercy towards the inhabitants of this city."
ונתן לך רחמים ורחמך והרבך – שלא תדאג לומר הנה נתמעטתי שהרגתי עיר ויושביה אל תדאג הב״ה מבטיחך שירבה אותך אם תשמע בקולו לשמור מצותיו ולעשות הישר בעיניו:
ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, "He will grant you mercy and be merciful to you and multiply you." Moses wants us to set aside the concern that by applying death penalties we will decrease the number of Jews, and he promises that, on the contrary, by testifying against such sinners and bringing them to justice, Hashem will see to it that we will continuously increase in numbers.
ולא ידבק בידך מאומה מן החרם – הזהיר בזה שלא ליהנות מממון עיר הנדחת ולפי שעבודה זרה ומשמשיה ותקרובת עבודה זרה הכל נקרא חרם כמו שאמר בפרשת ואתחנן למדנו מזה שהנהנה מעבודה זרה ומכל מה שיעשה בשבילה עובר משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם.
למען ישוב י״י מחרון אפו וגומר – ביאר בזה שהעושה זה הדין בעיר הנדחת משיב חרון אף י״י מישראל ומביא עליהם רחמים זהו דין עיר הנדחת ואולם מדיחיה יתבאר שהם בסקילה ממה שנאמר במסית ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה כי זהו דומה לדבר הוא ויש בו מעשה שהרי הודחו יושבי עירם בסבתם ועבדו עבודה זרה לא היו שם מדיחים או שלא היה שם אלא מדיח אחד או שהיו המדיחים מעיר אחרת או משבט אחר או שהיו המדיחים קטנים או נשים או שהיתה העיר עיר מקלט או עיר שאינה לדירה ולשבת שם או שהיתה כפר קטן או שהיה בה רובה של שבט או שלא הודחה רובה של עיר הרי כל העובדים נדונים כיחידים בסקילה וממונם ליורשיהם וכבר אמרו רבותינו שאין עושין עיר הנדחת סמוכה לספר כי היא היתה משמרת לשאר ערי ישראל שלא יבואו גוים ויחריבו את ארץ ישראל והנה יתבאר זה לפי מה שאחשוב מצד מה שדקדקה התורה שלא יוזקו בה רק יושבי העיר היא ובהמתה ושללה ואולם בעיר הסמוכה לספר יוזקו שאר העיירות.
התועלת השתים עשרה הוא במצות והוא מה שהזהירנו שלא נהנה בדבר מקניני עיר הנדחת שנאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם והנה התועלת בזאת המצוה מבואר והוא שאם יהנה האדם בו ויצליחו קניניו אחר זה אולי יטעה ויאמר שהעבודה זרה ההיא שהאמינו בה אנשי העיר ההיא הצליחו קנייניו ויהיה זה סבה אל שימשך לעבודה זרה.
התועלת השלוש עשרה הוא להודיע שהאכזריות על הרעים חמלה על הטובים כי העושה דין בעיר הנדחת משיב חרון אף י״י מעל ישראל ומביא עליהם רחמים.
ולזה אמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב י״י מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך וגו׳ – ירצה שישרוף את העיר ואת כל שללה כליל בתורת קרבן לשם י״י ולא ידבק בידו מאומה מן החרם אשר לא ישרוף לרצון להם לפניו למען יעלה לפניו ריח הניחוח וישוב מחרון אפו הראוי לצאת מלפניו על העון הגדול ההוא ונתן לך רחמים – ירצה שתהיה עם זה בידך מדת הרחמים האמתית המיוחדת אליו יתעלה ולא תשתבח בה בהפוך אותה לאכזריות כמו שהוא בהיות רחמיך על הרשעים כי באמת החסיה והחמל׳ על הראוי היא מדת רחמנות וכאשר יהיו על הרשעים היא אכזריות גמורה. והנה כשתעש׳ מצותו תשלים מדותיך וגם ירחם עליך והרבך ולא תתמעטו מפני זה המשפט אשר תעשו במדוחים וכיוצא בהם והנה אם הייתם אכזרי׳ במעש׳ לא ייעד לך רחמים על אכזריותך אבל לפי שהאמת שאתה נוהג בזה ממדת הרחמים האמתיים הוא מבטיחך לרחם עליך ולהרבות אותך. והנה רבי עקיבא דרש הייתור הזה ואמר מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך וגו׳ – אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר החרם אותה ואת כל אשר בה ומה אני מקיים ורחמך והרבך אלו קטנים שבתוכ׳ וע״ד הפשט מה שביארנו הוא נכון.
ואמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם – כי אחר שהיא ע״ז היא חרם ותועבה. ואין ראוי ליהנות ממנה. ולכן אמר ולא ידבק בידך. אפילו באצבע קטנה מאומה מן החרם. לפי שהחרם הוא רוח עועים רוח הטומאה שנכנס בכל רמ״ח איבריו של אדם כמו שפירשתי בפרשת הסוטה. וזהו חר״ם שעולה כמו רמ״ח. ולכן צריך שלא יגע בו אפי׳ באצבע קטנה. בענין שלא יטמא אותו אבר. ואם תעשה כן ישוב ה׳ מחרון אפו ונתן לך רחמים. במקום חרמים. כי החרם הוא מצודים וחרמים ללכוד בני אדם. ואם יזהר מן החרם יתהפך לו לרחמים. וזהו ונתן לך רחמים. כי חר״ם עולה כמו רמ״ח. שנכנס בכל רמ״ח איבריו והוא כמו שלוקח רומח בידו לדקרו ולהרגו. ואם נזהר מן החרם נהפך לרחם כאומרו רחם ארחמנו. ולכן אמר בכאן ונתן לך רחמים ורחמך. ואמר והרבך. לפי שהחרם עושה הכל חרם וכלה ונחרצה. כאומרו בנשבע לשמו לשקר וכלתו את עציו ואת אבניו. ואז״ל דברים שאין האש והמים מכלים אותם שבועת שקר מכלה אותם. לכן אמר בכאן והרבך. שהשם יברך אותך ויפרך וירבך:
ולא ידבק בידך מאומה מן-החרם – פן יהיה למוקש, כמו הענין בנויי עבודה זרה, שנאמר בהם ״לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך פן תוקש בו״ (דברים ז׳:כ״ה), כמו שהתבאר במקומו.
ולא ידבק מאומה מן החרם, in order to ensure that such loot not become a stumbling block for you, as when loot of idolaters is retained, something the Torah has forbidden not only in practice, but even the desire to own such loot has been forbidden (Deut. 7,25). We have discussed this matter on that verse.
ונתן לך רחמים ורחמך – כוונת מאמר זה כאן לפי שצוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה׳ רחמים הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה.
ואומרו ורחמך העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי כמו כן יתנהג ה׳ עמו שאין ה׳ מרחם אלא לרחמן.
ואומרו והרבך נתכוון לנחם העם בראותם כי נפרצו פרץ באובדן אנשי עיר אחת יחד, לזה הבטיחם כי לא ירע לבבם כי הוא ירבה וימלא החסרון בתוספת מרובה. ואומרו כי תשמע נתן טעם להבטחתו כי בשלמא אם היתה הרציחה של אנשי עיר הנדחת לנקמה אנושית יש מקום להנמשך מהדבר מה שאין כן עתה שאין המעשה אלא מטעם קבלת מצות המלך, והוא אומרו כי תשמע בקול ה׳ לשמור את כל מצותיו כי כשעושים משפט בעיר הנדחת כאלו קיימו כל מצות ה׳ כאומרם ז״ל (סנהדרין קי״א:).
ונתן לך רחמים ורחמך, "and He will grant you mercy and be merciful, etc." The Torah was deeply conscious of the fact that the commandment to wipe out the whole city whose majority have served idols including all their belongings, would tend to coarsen the Israelite's natural feeling of mercy. We have been told by Arabs that when they are on a killing spree all their normal feelings of compassion, etc., are totally suppressed and they become cruel. The Torah therefore has to reassure us that we will not experience such a coarsening of our human feelings as a result of carrying out the Torah's commandment to the letter.
The Torah adds once more ורחמך "and He will be merciful," to warn you that God will help us practice mercy only if we ourselves have endeavoured to develop this character trait within ourselves.
והרבך, "and He will multiply you." This is a consolation for the people who have watched their numbers being diminished when they executed the inhabitants of the עיר הנדחת, the city whose majority adopted idolatry as their religion. God promises that He will more than make up for the void created by these executions. The Torah adds: כי תשמע בקול השם, "if you hearken to the voice of the Lord." The Torah's promise to multiply the Jewish people will be fulfilled only if the execution of the inhabitants of the idolatrous city was motivated purely by religious considerations. If some of you exploited this opportunity to settle some personal score, the Torah's promise is null and void. The Torah adds the words לשמור את כל מצותיו "to observe all His commandments," to tell us that when one carries out the law concerning the עיר הנדחת one is considered as if one had performed all the commandments collectively.
ולא ידבק בידך מאומה מן החרם – מלמד שאסור בהנאה וזה שאמרו רז״ל מנין שלא יהנה מע״ז שנאמר ולא ידבק בידך מאומה וגו׳. פי׳ שכאן כתיב מאומה מן החרם וע״ז נקרא חרם.
למען ישוב ה׳ מחרון אפו – שכ״ז שרשעים בעולם חרון אף בעולם כו׳.
ונתן לך רחמים ורחמך – כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים.
ולא ידבק בידך – דרך מליצה כמי שעסק בדבר מאוס וסרוח, ורואה על ידו שלא ידבק בו כלום מן הדבר ההוא:
מן החרם – כי גם השלל חרם כדין תשמישי ע״ז, והנה כל המצות האלה בענין עבודת האלילים כבר נכללו בפרשת משפטים במה שאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו, ולפי שבאו באותו מאמר בקיצור, ביאר אותם הנה כפי חלקיהם:
למען ישוב ה׳ מחרון אפו – ולא ישחיתך בעון העיר, שכל זמן שע״ז בישראל יחרה אף ה׳ בהם:
ונתן לך רחמים ורחמך – אין זה כפל לשון, אלא שני ענינים הם, ונתן לך רחמים ענינו שכל העמים אשר סביבותיהם ירחמו עליהם, כי על זה יורה מליצת נתינת רחמים, כמו ואל שדי יתן לכם רחמים (בראשית מ״ג י״ד), והטעם כי בעבור שעשו משפט גדול כזה לשרוף עיר אחת עם כל שללה ולהרוג כל יושביה, אולי ייראו משכניהם פן יחשבו אותם לעם אכזר אשר לו משפטים מגונים ונפסדים, ואולי יבואו עליהם למלחמה, לכן הבטיחם שיתן אותם לרחמים לפני העמים, והראיה על פירוש זה מ״ש הנביא ואתן לכם רחמים (ירמיה מ״ב י״ב), שבא פירושו בצדו ורחם אתכם וכו׳, אבל ורחמך הוא ענין אחר, ופירושו שהוא יתברך ירחם עליהם אם ישמרו מצותיו:
והרבך – אף שהרגת עם רב מישראל, אל תדאג שיתמעט מספרך, כי השם ירבה אותך במאד מאד:
מאומה – המבאר נשתבש וכתב שהוא בסימן הנקבה, ולא ראה שהוא מלעיל כמו לילה שהוא לשון זכר. גם מה שכתב כדרך כל דבר שלא נודע מינו, איננו נכון, כי בשמות התאר אומרים קטנה או גדולה על כל דבר שיהיה בלי הבחנה על המין, אבל מאומה איננו שם התאר. והאמת כי קטנה או גדולה וחבריהם באו בלשון נקבה והכוונה בהם מִלְּתָא, ומאומה מורכב מן מה או מה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]
ונתן לך רחמים – ״נתן רחמים ל־״ אין פירושו ״לרחם על מישהו״; אין כוונתו שבעל הרחמים נוהג במידה זו והוא בעצמו מרחם. כך מצאנו ״יתן לכם רחמים לפני האיש״ (בראשית מג, יד), ״וְאֶתֵּן לָכֶם רַחֲמִים״ וגו׳ (ירמיהו מב, יב). בשני המקומות האלה, פירוש הביטוי הוא: ה׳ יביא לידי כך שמישהו אחר – יוסף, או מלך בבל – ירחם עליכם. זהו גם פירוש התוכחה שנאמרה על ממלכת בבל האדירה: ״לֹא־שַׂמְתָּ לָהֶם רַחֲמִים״ (ישעיהו מז, ו); בבל לא חקקה חוק שיש לנהוג בשבויים ברחמים.
גם בפסוקנו הפירוש הוא: לאחר שמחית את עקבותיהם האחרונים של החטא והחוטאים, ה׳ יאפשר לך לנהוג שוב ברחמים, מה שאין כן בהתעסקותך בדין עיר הנידחת לא הותר לך לרחם. חומרת הנהגתך כלפי אנשי עיר הנידחת לא תשנה את הרחמנות שהיא מיסודות האופי שלך. לאחר שעשית את המשפט הלאומי, ה׳ ישיב אותך לרחמנות הרגילה הטבועה בך; הוא יאפשר לך לנהוג ברחמים כדי שתהיה ראוי לרחמיו. כך אומרים חז״ל: ״ ׳ונתן לך רחמים ורחמך והרבך׳, כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים״ (שבת קנא:); ״שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנים והביישנים וגומלי חסדים, רחמנים דכתיב ׳ונתן לך רחמים ורחמך׳ ״ (יבמות עט.); ״ ׳ונתן לך רחמים ורחמך׳, כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו״ (ביצה לב:).
[פד] ולא ידבק בידך – הוא ל״ת על הנאת עכו״ם, ומ״ש מכאן אמרו בעכו״ם (דף מ״ט), ואמר למען ישוב ה׳ מחרון אפו, שכבר באר במו״נ שלא תמצא חרון אף רק על עכו״ם ועי״ז שתעשה משפט בעכו״ם יסתלק החרון אף:
[פח] ונתן לך רחמים ורחמך – מפני שיעלה על הדעת שהוא משפט אכזרי בפרט למ״ש הרמב״ם שהורגים גם הנשים והטף, הבטיח להם שיתן ה׳ בלבם מדת הרחמנות, כי יעשו כ״ז לא ממדת האכזריות רק מפני מצות ה׳ כמ״ש כי תשמע בקול ה׳ אלהיך, וה׳ מלא רחמים ואכזריות הזה נצמח ממדת רחמנותו, לבער הרע מן הארץ ולהשיב חרון אפו, עד שמשפט הזה תעשה מצד הרחמים וכן עי״כ ירחמו עליך מן השמים, כי במדה שאדם מודד מודדים לו, ובתוספתא פליגי בזה ר״א ור״ע, שר״ע ס״ל שקטני בני עיר הנדחת אין נהרגים ושעז״נ ונתן לך רחמים, ר״ל כאשר תהרוג הנדחים ישארו בניהם יתומים ואתה תרחם עליהם לגדלם ולהיות אבי יתומים אלה ור״א ס״ל שהקטנים נהרגים, ומ״ש ונתן לך רחמים היינו שקרוביהם לא ישאו שנאה עליך רק אהבה ורחמים:
ונתן לך רחמים: דמעשה עיר הנדחת גורם שלש רעות בישראל: א׳, שההורג נפש נעשה אכזר בטבע. והנה יחיד הנהרג בבית דין כבר נבחרו לזה שלוחי בית דין, אבל עיר שלמה, בעל כרחנו עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזרים. ב׳, שאין לך אדם מאותה העיר שאין לו קרובים בעיר אחרת, ומתגברת השנאה בישראל. ג׳, שנעשה קרחה ומיעוט בישראל. על זה הבטיח הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה – ״ישוב ה׳ מחרון אפו״, ״ונתן לך רחמים״ – מדת רחמים, והכי מפרשי בגמרא יבמות (פט,א) ובמדרש רבה פרשת עקב. ״ורחמך״ – שיהיו אוהבים אותך, ועיין להלן (ל,ג). ״והרבך״ – כמשמעו.
ונתן לך רחמים וגו׳ – דברי שד״ל על פסוק פוקד עון אבות על בנים (פרשת יתרו) נכונים מאד, וראוים למי שאמרם; אבל יש ג״כ בכל התורה כולה וגם בנביאים ובכתובים שבני ישראל עֲרֵבִים זה לזה, ובמעשה עכן אומרו בבירור (יהושע כ״ב:כ׳) ״הלא עכן בן זרח מעל מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו״, והדבר ידוע ואין צריך לעמוד עליו; ואמונה זו היתה מועילה מאד ליושר מדות האומה, בחשוב על איש ואיש אם אני חוטא אני מביא עונש לא בלבד על עצמי כי גם על כל בני עמי, וא״כ אם לא אזהר ממנו יגדל עוני כפלי כפלים; וגם בעיר הנדחת יתר בני ישראל הָעֲרֵבִים על אחיהם ראוים גם הם לכליון, אבל אם יאזרו חיל להשמיד החוטאים ולבלתי נגוע בשללם להראות כי לא לשלול שלל ולבוז בז נלחמו בם, יכמירו רחמי ה׳ עליהם; ואם כבמעשה פילגש בגבעה צריכים הם לעשות קרחה במלכות, לא ידאגו כי האל ית׳ ירבה הנותרים, וע״כ הוסיף כאן והרבך.
ולא ידבק וגו׳ – שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם, אבדו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם.1 (שם שם)
ולא ידבק וגו׳ – אמר רב אחדבויי בר אמי, המקדש בפרש עגלי עבודת כוכבים אינה מקודשת, דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.2 (ע״ז ל״ד:)
ולא ידבק וגו׳ – שאל פריקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל, מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי, והא כתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, אמר לו אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבול.3 (שם מ״ד:)
ולא ידבק וגו׳ – החורש או המבשל בעצי אשירה לוקה, ואזהרתיה מהכא, ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.4 (מכות כ״ב.)
בידך מאומה – מכאן לעבודת כוכבים שאוסרת בכל שהוא.5 (ירושלמי ע״ז פ״ה הי״ב)
מן החרם – אבל היכי דאיסור והיתר גורמים מותר.6 (ע״ז מ״ח:)
ונתן לך רחמים וגו׳ – תניא, רבן גמליאל ברבי אומר ונתן לך רחמים ורחמך, מלמד שכל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים7. (שבת קנ״א:)
ונתן לך רחמים וגו׳ – תניא, ונתן לך רחמים ורחמך, כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו.8 (ביצה ל״ב:)
ונתן לך רחמים וגו׳ – תניא, שלשה סימנים יש באומה הישראלית, רחמנים, בישנים, גומלי חסדים, רחמנים – דכתיב ונתן לך רחמים ורחמך.9 (יבמות ע״ט.)
ונתן לך רחמים וגו׳ – רבי אבהו אזל ליה חד ינוקא, עלו ר׳ יונה ור׳ יוסי לנחמו, אמר להו10 ומה רשות של מטה שיש בה משא פנים ומקח שוחד וכו׳ נאמר בה הקרובים באים ושואלין בשלום הדיינים לומר שאין בלבנו עליכם שדין אמת דנתם, רשות של מעלה שאין בה כל אלה, על אחת כמה וכמה שחייבין אנו לקבל עלינו מדת הדין, ואומר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך וגו׳.11 (ירושלמי סנהדרין פ״ו ה״י)
ונתן לך רחמים וגו׳ – קטני בני אנשי עיר הנדחת, ר״א אומר נהרגין, ומה אני מקיים ונתן לך רחמים, שמא יאמרו ב״ד, הרי אנו עושין עיר הנדחת ולמחר יהיו הקרובים קושרים שנאה עלינו, אמר הקב״ה, הרי אני ממלא אותם רחמים ומטיל אני אהבתם בלבם, שיאמרו שאין בלבנו עליכם ודין אמת דנתם.12 (תוספתא פי״ד דסנהדרין)
1. מפרש בגמרא מאן רשעים גנבי, ר״ל אלה שגנבו משלל עיר הנדחת ועברו על ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, ונסמך על מ״ש במסכת שמחות פ״ב סוף הלכה ט׳ כל הגונב מן החרם הרי זה שופך דמים וכאלו עובד עבודת כוכבים וכו׳, וניחא לפי״ז מה שקורא לאותן הגנבים דהכא רשעים.
2. בתמורה ל׳ ב׳ יליף אמורא זה דין זה מפסוק אחר דפ׳ עקב והיית חרם כמוהו (ז׳ כ״ו) והגרי״ב בגה״ש העיר על זה, ועיין מש״כ בפ׳ עקב שם בישוב ובאור דבר זה.
3. שהמרחץ קדם להצורה ההיא והמרחץ נעשה לכל הבא לרחוץ, ואפרודיטי הוא שמה של העבודת כוכבים, ולדעת התועים אליל זה שולט על המים וימים ולכן עובדים אותו במרחצאות.
4. ומתבאר בגמרא דמבשל לוקה גם משום ולא תביא תועבה אל ביתך (פ׳ עקב), והוא הדין במשמשי עבודת כוכבים ותקרובותיה.
5. ר״ל אם הוא דבר שבמנין מין במינו יבש ביבש אוסר תערובתו אפילו ריבה עליו אלף כיוצא בו, אבל במשהו סתם אין אוסר תערובתו בהנאה, ועיין בר״ן.
6. כגון ירקות הנטועות תחת אשירה בין בימות החמה שהן צריכין לצל בין בימות הגשמים מותרות, מפני שצל האשרה שהוא אסור עם הקרקע שאינה נאסרת גורמין לירקות אלו לצמוח, וכן שדה שזבלה בזבל עבודת כוכבים מותר לזרוע אותה וכן כל כיוצא בזה. ומדייק הלשון מאומה מן החרם, דמשמע אך מן החרם לבדו, אבל אם דבר אחר גורם לפעולתו שוב אין זה מן החרם כולו.
7. מכפל לשון מדייק, ודריש ע״ד מ״ש בסוטה ט׳ ב׳ במדה שאדם מודד מודדין לו, ובירושלמי ב״ק פ״ח ה״ז מביא אגדה זו לראיה שיהא אדם רחמן ונוח למחול לחבירו שחטא נגדו אם הוא מבקש ממנו מחילה.
ועיין בחולין ס״ג א׳ עה״פ דפ׳ שמיני (י״א י״ח) על הא דחשיב שם בין העופות ואת הרחם, אמרו למה נקרא שמו רחם שכיון שבא רחם לעולם באו רחמים לעולם, ולא נתבאר הענין, וע״פ דרשה שלפנינו יתבאר היטב ע״פ מש״כ הראב״ע שם דעוף זה הוא רחמן ביותר, וא״כ מבואר דכיון שאמרו כאן כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וכיון שהוא רחמן ביותר באו עמו רחמים לעולם.
ועיין בחולין ס״ג א׳ עה״פ דפ׳ שמיני (י״א י״ח) על הא דחשיב שם בין העופות ואת הרחם, אמרו למה נקרא שמו רחם שכיון שבא רחם לעולם באו רחמים לעולם, ולא נתבאר הענין, וע״פ דרשה שלפנינו יתבאר היטב ע״פ מש״כ הראב״ע שם דעוף זה הוא רחמן ביותר, וא״כ מבואר דכיון שאמרו כאן כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וכיון שהוא רחמן ביותר באו עמו רחמים לעולם.
8. דבאברהם אבינו מצינו מדת החסד והרחמים, כמש״כ (פ׳ וירא) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו׳ לעשות צדקה ומשפט, וצדקה היא לפנים משורת הדין כמ״ש בחולין קל״ד א׳ צדק משלך ותן לו, וכן מבואר ממה שהשתדל להתפלל על קיום סדום אע״פ ששנא אותה ואת מלכה תכלית שנאה כנראה ממאמרו למלך סדום (פ׳ לך) מ״מ ריחם עליהם וחפץ בקיומם, וכ״מ ממה שאמר לו הקב״ה אהבת צדק, אהבת להצדיק את בריותי [ב״ר פ׳ מ״ט], וכן אמרו שם עוצם עיניו מראות ברע – זה אברהם שלא הביט און בכל אדם, והיינו ממדת טובת לבו ורחמנותו, ועוד מאמרים כאלה.
9. ויתר שתי המדות מבואר לפנינו בס״פ יתרו ובר״פ עקב, ונ״מ מזה לדינא, שמי שיש בו המדות האלה, דהיינו אכזריות ועזות פנים ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד חוששין לו ביותר שמא אינו ממשפחת ישראל כשרה, כיון שאין בו סימני אומה זו, וע״פ סימנים אלה דחה דוד המלך את הגבעונים מלהסתפח על קהל ישראל לפי שראה אותם שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו חסד לישראל למחול לבני מלכם תחת שהם עשו עמהם חסד והחיום, וכמבואר ענינם בשמואל א׳ כ״ח.
10. פתח לדבר כמו דקיי״ל אין המנחמין רשאין לפתוח לדבר עד שיפתח האבל תחלה. (מו״ק כ״ח:)
11. עיין מענין אגדה זו בבבלי סנהדרין מ״ו א׳ דאחר שקיימו ב״ד דין נפשות והרגו את הנדון באים הקרובים ושואלים בשלום הדיינים והעדים וכו׳ כמבואר בזה ובדרשה הבאה. ויתכן שמביא בסיום הענין פסוק שלפנינו לחזק דרשתו ולומר לאחר שקבלת עליך מדת הדין יהפך עליך למדת רחמים ורחמך והרבך. ומפרש שיעור הכתוב ונתן לך רחמים ורחמך שרק אז ירחמך רק במקום שהרשה לך לרחם, והיינו בעת שאדם חי – וכשר, אבל כשאדם חייב מיתה כמו בענין עיר הנדחת דאיירי ביה אסור לך לרחם יותר מהקב״ה, וזה הוי כעין מ״ש במו״ק כ״ז ב׳ בשיעור הבכי והמספד, שלשה ימים לבכי שבעה להספד וכו׳, מכאן ואילך אמר הקב״ה אין אתם רחמנים יותר ממני וכו׳, יעו״ש.
12. ודעת ר׳ עקיבא, דאין הקטנים נהרגין דס״ל דהא דכתיב ונתן לך רחמים – הכונה לרחם על הקטנים. ורמב״ם פ״ד ה״ו מעבודת כוכבים פסק כר״א, ולא נתבאר טעמו, ומה גם לפי הכלל הלכה כר״ע מחבירו. אך אמנם מכמה מאורעות בתורה מצינו כדעתיה דר״א, וכמו בעדת קרח. ויש שכתבו שהיתה לפני הרמב״ם בספרי הכה תכה את יושבי העיר, מכאן אמרו חכמים אין מקיימין את הטפלים כלל, דדריש את הטפל לגדולים והיינו קטנים, וכה קבענו גם אנו כדעתיה דר״א.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.