אנשים – ולא נשים ולא קטנים. ואין אנשים פחותים משנים.
2 (שם שם)
בני בליעל – בנים שפרקו עול שמים מצואריהם.
3 (שם שם)
מקרבך – ולא מן הספר.
4 (שם שם)
מקרבך – מלמד שאין נהרגים עד שיהיו המדיחים מאותו השבט.
5 (סנהדרין קי״א:)
וידיחו – מדיחי עיר הנדחת בסקילה, דגמרינן הדחה הדחה או ממסית (פ׳ י״א) או מנביא שהדיח (פ׳ ו׳)6.. (שם פ״ט:)
וידיחו – אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעוה״ב, שנא׳ וידיחו את יושבי עירם.7 (שם קי״א:)
וידיחו – ולא שהודחו מאליהן.8 (שם קי״ב.)
את ישבי עירם – עד כמה עושין עיר הנדחת – ממאה ועד רובו של שבט.9 (שם ט״ו:)
את ישבי עירם – את יושבי עירם ולא את יושבי עיר אחרת.10 (שם קי״א:)
את ישבי עירם – מלמד שאין נהרגים עד שיהיו המדיחים מאותה העיר ועד שיודח רובה.11 (שם שם)
לאמר – מלמד שצריכים עדים והתראה לכל אחד ואחד.12 (שם שם)
1. ר״ל אם הדיחו ע״י שליח אין הנדחים נדנין בדין עיר הנדחת אלא כיחידים בסקילה וממונם נמסר ליורשים ועוד פרטי דינים. ולא ידעתי למה נפקד דין זה ברמב״ם והא סתמא דגמרא היא, וכמו ביתר דרשות הבאות, וגם בכ״מ בש״ס דדרשינן כהאי גונא קיי״ל כן להלכה, כמו בפ׳ ויקרא וסמך ידו ולא יד שלוחו, ובפ׳ שופטים ויצאו זקניך הן ולא שלוחם, ועוד כהנה, ואולי ס״ל דלפי דקיי״ל אין שליח לדבר עבירה לא יצוייר דין זה בהמשלחים, ובכ״ז לא הו״ל להשמיט מחמת זה דין מפורש בגמרא, וצ״ע.
2. דייק יתור מלת אנשים, ואם הדיחו נשים או קטנים או שהדיח אחד יחיד נדונים הנדחים כיחידים ונסקלים וממונם וטפם פלט וכמש״כ למעלה.
3. כנראה דריש בני בליעל – בני בלי עול, [כלומר בלי עול מלכות שמים], ודרך חז״ל לדרוש כל מלה ששרשה יותר משלש אותיות, כמש״כ לעיל בר״פ עקב בפסוק ועשתרות צאנך, יעו״ש.
4. עיר המבדיל בין ארץ ישראל לארץ העמים, ושם במאורע כזו הורגין רק העובדים אבל אין שורפין העיר, דדרשינן מקרבך ולא מן הספר, וטעם הדבר, שמא ישמעו עובדי כוכבים ויבאו ויחריבו את א״י, ולפיכך אין מניחין העיר תל עולם כמשפט עיר הנדחת. וטעם הדיוק מלשון מקרבך י״ל משום דע״ד הפשט בא לשון זה להורות שיהיה מקרב אותה העיר, אמנם אחרי דזה ידעינן מלשון את יושבי עירם ולא את יושבי עיר אחרת כפי שיבא בסמוך, א״כ לאיזה צורך כתיב עוד הלשון מקרבך, לכן דריש מקרבך – על הארץ, כלומר ולא מן הספר, כמבואר.
5. משמע ליה מקרבך מקרב השבט עצמו.
6. ר״ל המדיחים ולא הנדחים עצמן שהם בסייף. וקצת צ״ע מ״ש או ממסית או מנביא שהדיח למה תלה הילפותא בנביא שהדיח אחרי שהוא עצמו ילפינן ממסית כמבואר לעיל בפסוק ו׳.
ודע שפסק הרמב״ם בפ״ד ה״א מעבודת כוכבים שהמדיחים נסקלין אע״פ שלא עבדו הם עצמן אלא חייבים על הדחוי בלבד, וטרח הכ״מ למצוא מקור לזה ע״פ הסברא, והמגיה דחה סברתו, והנה ע״פ הדרשה שלפנינו מבואר מקור נאמן לדעת הרמב״ם, דאחרי דעיקר מיתת סקילה במדיח ילפינן בגז״ש ממסית [או מנביא שהדיח דהוא עצמו נלמד ממסית], ואחרי דזה פשוט דמסית חייב אף שלא עבד, שהרי מפורש בתורה שעל ההסתה לבד נסקל וכמש״כ כי בקש להדיחך, וכ״כ הרמב״ם מפורש בפ״ה ה״א מעבודת כוכבים, וכך פרשנו למעלה במקומו, וא״כ דין הוא שגם מדיח חייב אף שלא עבד הוא, דכיון דילפינן בגז״ש לענין מיתת סקילה, בהכרח ליליף גם לענין זה דגם שלא עבד, דאין גז״ש למחצה, ודו״ק.
ויש להעיר שלא דרשו חז״ל וידיחו ולא שבקשו להדיח, והיינו שרק אז חייבים המדיחים סקילה אם רק אנשי עיר הנדחת נדחו בפועל ממש, והיינו שעבדו ממש עבודת כוכבים או שקבלוה עליהם באלוה, אבל אם רק שמעו למדיחיהם והסכימו לזה ולא עבדו בפועל אין נסקלין, ולאפוקי ממסית שחייב אע״פ שלא עבד הניסת בפועל אלא רק שמע ואבה כמבואר לעיל משום דכתיב ביה כי בקש להדיחך, וכ״פ הרמב״ם, וצ״ע.
7. דריש וידיחו שנדחו ממחיצתו של הקב״ה וממילא אין להם חלק לעוה״ב ורש״י פי׳ בע״א. וע׳
בסנהדרין מ״ז א׳ מבואר בגמרא בפשיטות דכיון דאקטלו יש להם כפרה, ומפני זה מחק הר״ן בחדושיו כאן הא דאין להם חלק לעוה״ב, [ובאמת כן הוא במשנה שבירושלמי חסר זה, והפ״מ לא דק בזה, שפירש ע״פ הנוסח שבבבלי יעו״ש], אבל התוס׳ שם שיוו הסוגיות, דהא דאמר כאן אין להם חלק לעוה״ב איירי אם לא נהרגו, אבל אם דנו אותם והרגום יש להם חלק לעוה״ב, וכנראה לא ניחא ליה להר״ן לחלק כן. וי״ל בטעמו דס״ל דהא דמיתה מכפרת הוא בשאר חייבי מיתות, אבל לא בכופרים ומורדים, ואנשי עיר הנדחת הלא נהרגים מחמת כפירה ומרידה, ולפי״ז א״א לחלק כמו שחלקו התוס׳, וע׳ ברמב״ם פ״ג ה״ו מתשובה.
8. ואם הודחו מאליהן נדונים כיחידים, ועיין בכ״מ ולח״מ פ״ה ה״ב מעבודת כוכבים.
9. דלשון עיר מורה על עיר בינונית ופחות ממאה הוי כפר קטן, ורובו של שבט הוי כרך גדול, ואם היה פחות ממאה או יותר מרובו של שבט אין לה דין עיר הנדחת, ונדונים הנדחים כיחידים שהם בסקילה וממונם פלט ליורשיהם כמש״כ לעיל.
10. ואם הדיחו את יושבי עיר אחרת נדונים כיחידים כמש״כ באות הקודם.
11. פירש״י דכתיב יושבי העיר משמע ישובה של עיר דהיינו רובה, לישנא אחרינא עד שיודח רובה דכתיב מקרבך, קרי ביה מרובך, עכ״ל. ובאור לשון שני הוא ע״פ הכלל דקיי״ל בעלמא גורעין ומוסיפין ודורשין, אבל צ״ע לדעתי דהא קיי״ל דבאמצע התיבה אין גורעין, ועיין ברש״י ב״מ נ״ה ב׳. ואם הודח מעוטה של העיר נדונים כיחידים כמש״כ לעיל.
12. דלשון לומר משמע שצ״ל לפנינו שכך אומרים נלכה ונעבדה ואין אמירה אלא בעדים, אלמא צריך עדים לכל אחד ואחד שיעידו עליהם מה שאמרו, וה״נ צריך התראה לכל אחד ואחד מהם, עכ״ל רש״י. ומבואר דקאי זה על המדיחים ולא על הנדחים, שאליהם שולחין התראה כללית לכל הצבור כדמשמע מרמב״ם פ״ה ה״ו מעבודת כוכבים וכמש״כ שם הכ״מ, וע״ע שם ה״ו.