ויצאו כל בני ישראל וגו׳. לפי שבאו נתחי האשה בכל גבול ישראל התפעלו הרואים אותם מאד, המה ראו כן תמהו מה זה נתחי אשה מי עשה הדבר הרע הזה ועל מה נעשתה? ויען ידעו שהיו שנים עשר נתחים רומזים לשנים עשר שבטי ישראל נתקבצו כלם כאיש אחד מדן ועד באר שבע ובאו אל ה׳ המצפה, יען היה בידיהם דבר מקובל שבמצפה תדבק ההשגחה אלהית מהקב״ה, כי שם נצח יהושע את המלכים אשר נאספו נגדו, ושם היה מזבח ובית תפלה, ושם היה בית ועד להיות ישראל מקובצים כי יהיה להם דבר, והיה התקבצותם לדעת מה זה ועל מה זה, וגם לדעת מי האיש משפחה או שבט שנכשל באותו עון כדי ששם יקבל ענשו.

וז״ש ויתיצבו פנות כל העם כל שבטי ישראל בקהל עם האלהים ארבע מאות אלף איש רגלי שולף חרב, והמפרשים חשבו שפנות העם הם ראשי העם שהתיצבו בתוך הקהל (שהיה הקהל ארבע מאות אלף איש) לשאול ולחקור איך נהיתה הרעה? ואין כן דעתי. וגם הפסו׳ לא יסבלהו, אבל יאמר שבהקבץ עמים יחדיו התיצבו כל השבטים פנות בפני עצמם, כי חנה כל שבט בפנה אחת ובצד נבדל מחבירו, וזהו ויתיצבו פנות כל העם, רוצה לומר כל העם התיצבו ועמדו נבדלים בפנות נפרדות כל שבטי ישראל, והיה מספר קהל עם האלהים בכללו ארבע מאות אלף איש והיו כלם רגלי, רוצה לומר שלא היו בעלי סוסים כי אם רגלים, וכלם שולף חרב איש מלחמה, והיה זה כדי שידעו מה הדבר הזה ומי השבט הנכשל באותו עון כמו שאמרתי:

ואמנם אמרו אחר זה ששמעו בני בנימין כי עלו בני ישראל המצפה, יראה שאין ענין לו ואין צורך בו, ואמר רבי דוד קמחי שהפסיק בין שעשו בני בנימין בזה, כדי להודיע כי בני בנימין שמעו בהתקבץ בני ישראל במצפה ולא חששו ממנו ולא הרגישו לבוא לפניהם ולבער הרעה, ולזה הצטרכו בני ישראל לחקור בדבר ולשאול איכה נהיתה הרעה הזאת. ולפי שזה יספר אח״כ איך שלחו אליהם בני ישראל מלאכים ולא שמעו אליהם בני בנימין, אחשוב שפירוש וישמעו בני בנימין הוא שנתקבצו הם ביניהם לפי שנתקבצו בני ישראל, ויהיה וישמעו כמו (שמו״א ט״ו ד׳) וישמע שאול את העם, (שם ב׳ כ״ב מ״ה) לשמוע אוזן ישמעו לי, יספר הכתוב שמיד שישראל נאספו במצפה נתקבצו גם כן בני בנימין כלם בעריהם, והוא ממה שיורה שידעו מהדבר הרע ההוא שנעשה ולכן נקבצו לעמוד על נפשם. וחזר הכתוב לספר שבני ישראל מיד כשנאספו במצפה שאלו ואמרו איכה נהיתה הרעה הזאת?

(ד-ה) ואז האיש הלוי ספר כל המאורע כפי מה שקרה באמת, ואמר לגבעתה אשר לבנימין באתי אני ופלגשי ללון ויקומו עלי בני הגבעה, ורצה לומר שהיה תחלת כוונתם עליו בייחוד, וזהו אותי דמו להרוג ואת פילגשי ענו ותמות, ואמר אותי דמו להרוג להגיד שהיה ראוי שיענשו על מה שחשבו לעשות נגדו כאלו עשאוהו בפעל, כי הם כבר שמו השתדלותם לעשותו, וזהו אותי דמו להרוג ושעל המחשבה הרעה היה ראוי שימותו עם היות שאין הקב״ה מצרפה למעשה.

ואמר להרוג והם בקשו לשכב עמו לא להרגו, לפי שהיה ברור אצלו שימות קודם שיתעללו בו.

ואמר ואוחז בפלגשי ואנתחה, רוצה לומר אל תחשבו שהם המיתו פלגשי והם נתחו אותה, כי הם לא עשו כי אם שענו אותה באופן שמתה, והודיע בזה שהוא נתח אותה לנתחיה וששלח הנתחים בכל שדה נחלת ישראל, לפי שעם היות שעשו זה בפרט אנשי הגבעה הנה עשו זמה ונבלה בישראל.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ולזה אמר הנה כלכם בני ישראל הבו לכם דבר ועצה הלום, ר״ל אל תאמרו שכל שבט דן לשבטו ושאין מוטל עליכם הדבר הזה, כי כלכם בני ישראל מתאחדים וערבים זה לזה, ואיני אומר זה על מה שעשו לעצמי בפרט (כי כבר עשוהו ומי יוכל לתקן את אשר עותו) אבל ראוי שתרגישו במה שימשך אחרי זה, כי בכל עיר ועיר יוכלו לעשות כרעה הזאת בבא לעיר איש או אשה יעלו עליהם אנשי העיר לדעת אותם ומה עשו אנשי סדום ועמורה? וזהו הבו לכם דבר ועצה הלום, רוצה לומר הבו לכם בעבורכם דבר ועצה הלום, כלומר במה שימשך אחר זה שלא יתפשט הצרעת הממארת הזאת בישראל. הנה התבאר מזה שישראל נאספו קודם שישלחו מלאכים לבני בנימין, לפי שלא היה עדין נודע אליהם הדבר והיה קבוצם כדי להשיג אמתת הדבר ולהעניש שם החוטא, והותרה עם זה שאלה הראשונה:

ואמר הכתוב שקם כל העם כאיש אחד (בשמעם הדבר הרע הזה) ואמרו לא נלך איש לאהלו ולא נסור איש לביתו, רוצה לומר שעם היות הדבר הזה קרה בשבט בנימין לבד, ושמן הדין היה ראוי שאנשי שבטו הם יבערו הרעה הזאת ויענישו החוטאים ושאר השבטים ישובו לאהליהם, כי הדבר מוטל על אנשי בנימין להוכיח וליסר האנשים הפושעים אשר בגבעה, הנה ישראל חששו לארבע דברים. ראשון שאין מלך ואין שופט בישראל, והיה שם כללות ישראל עם הסנהדרין כלם, וכאלו היו הם לכללותם במקו׳ מלך להיות בתוכם סנהדרי גדולה הכוללים משפט כל ישראל. שני שאין בני ישראל כשאר האומות, שכל משפח׳ מהם לדרכו פנו, אבל השבטים כלם בני איש אחד וכלם מתאחדי׳ כאחד וערבים זה לזה. שלישי שהיה החטא הזה זמה והוא עון פלילי, שאנשי העיר המחוייבים כפי הדין בהכנסת אורחים המה יקומו עליהם בעבר׳ בעריהם וישאלו את האיש ואת האשה להתעולל עלילות ברשע, ויהיה זה סבה שיחדלו אורחות ואיש לא יוכל ללכת בדרכים. רביעי שהיה זה החטא דומה לחטאת סדום ועמורה אשר הפכם ה׳, ולכן ראו שהיה טוב ליסרם בדינא זוטרא ולא בדינא רבא שיהפוך השם את הערים ההם, כי אם היו אנשי סדום ועמורה נענשים בתחלת חטאתם בידי אדם לא היה האל יתברך אח״כ פורץ בהם ומשחית את כל הארץ, ובעבור הסבות האלה כלם אמר ויקם כל העם כאיש אחד, רוצה לומר כי מצד האחדות אשר בהם אמרו לבער הרע הזה מקרב ישר׳, ולא היתה כוונתם חלילה להחרים השבט כלו כי אם להעניש אנשי הגבע׳ החטאים לבדם.

וז״ש ועתה זה הדבר אשר נעשה לגבעה עליה בגורל, רוצה לומר שיעלו עליה בגורל כדי להעניש החטאים ההם.

והגורל היה שיקחו עשרה אנשים למאה וגו׳ לקחת ולהביא צדה לעם לעשות בבואם ישראל לגבע בנימן. ונתן הסבה למה יבואו שם כלם ואמר ככל הנבלה אשר עשה בישראל, כי כפי מה שעשו כדי בזיון וקצף לכל אשר בשם ישראל יכנה כך יענישום ישראל כפי הדין.

ויאסף א״כ כל איש ישראל אל העיר ההיא שהיה הגבעה כאיש אחד חברים, רוצה לומר לא בערך היותם שבטים נפרדים, אבל בהיותם כאיש אחד חברים, שאיש אל רעהו יעזורו ולאחיו יאמר הראוי בגמול ועונש ישראל לאנשי הגבעה החטאים. הנה התבאר מזה שישראל לקחו על עצמם זה המשפט כפי דרכי הדין וכפי צורך השעה שהיה ראוי לאיים ולהפחיד כלל ישראל באיזה צד שיהיה מהסבות שאמרתי, ועל כיוצא בזה אמרו (סנהדרין מ״ו ע״א) בית דין מכין ועונשין (כדין ושלא כדין) שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה כי אם לעשות סייג לתורה, והותרה השאלה השנית:

ואחר שידעו ישראל אמתת הדבר שלחו אנשים בכל שבטי בנימן, רוצה לומר בכל משפחותיהם לאמר מה הרעה הזאת אשר נהיתה בכם, ולא היה הכוונה בזה לשאול מה הרעה כי כבר ידעו אותה, כי אם להגדיל הענין, כמו (תהלים ל״א כ׳) מה רב טובך, כלומ׳ גדולה מאד הרעה הזאת אשר נהייתה בכם.

ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם, ר״ל שיתפסו האנשים בני בליעל אשר עשו הדבר הרע ההוא, ואמר ונמיתם ר״ל כלל השבטים שבט בנימן ושאר השבטים שכלם יעשו משפט בהם וכלם יבערו הרעה מישראל, ולא היתה א״כ שאלתם שיתנו בני בנימן האנשים החוטאים לשאר השבטי׳ אבל שכל׳ כאחד ימיתום: והנה זכר שבני בנימן חרה אפם לפי שלא שלחו אליהם בני ישראל מתחלה ועשו הסכמה שלא מדעתם. וזכר מרוע אנשי בנימן שני דברי׳. האחד שלא אבו לשמוע בקולם, ר״ל שאף שמיעת הדברים אשר שלחו אליהם לא רצו לשמוע, וכמו פתן חרש אטמו אזנם.

השני שלא די שלא רצו לשמוע דבריהם, אבל גם נאספו לצאת למלחמה עם בני ישראל, ובזה מהזדון המופלג שישראל לא היה רצונם כי אם לעלות על הגבעה לבדה אשר שם פגרי האנשים הפושעים ולא היה רצונם להלחם בבני בנימן האחרים כלל, והם לא אבו להעניש הפושעים וגם לא להצילם מבני ישראל ולהבריח אותם מן הגבעה ולהחביאם אבל נאספו לצאת להלחם עם בני ישראל, ולא שלחו אליהם מלאכים להנצל מהאשם ולבקש שלומם.

אבל מיד התפקדו והיו אנשי שארי הערים עשרים וששה אלף מלבד אנשי הגבעה שהיו שבע מאות איש בחור.

ומאותו עם בנימין שבע מאות היו קולעים אבן אל שער דק או דבר קטן כחוט השער ולא יחטיאו, וכאשר ראו זה בני ישראל התפקדו גם כן והיו ארבע מאות אלף. הנה ממה שאמרתי התבאר שלא כוונו ישראל להעניש כי אם יושבי הגבעה החטאי׳ לבד, לא שבט בנימן כלו, ושהם יצאו אליהם על לא חמס בכפם ואין מרמה בפיהם: והנה אנשי הגבעה כתב הרמב״ן בפי׳ התורה (פר׳ וירא) שלא היו חייבי מיתה, לפי שלא בעלו אשת איש כי פלגש היתה וכבר זנתה עליו, ואני אחשוב שהיו האנשים החטאים האלה בנפשותם חייבי מיתה מבחינות חמשה:

הבחינה האחת לפי ששאלו את האיש למשכב זכור והשתדלו עליו כל מה שיוכלו, כמו שאמר האיש אותי דמו להרוג, ועם היות כפי הדין אין אדם נענש על חטא שדמה לעשות אם לא שיצא לפעל, ומחשב׳ רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה, הנה בענין הצבור כשיסכימו על עון כזה בפרהסיא ראוי שיכבד עונשם ולא יהיו נדונים כאיש אחד, הלא תראה שהגוזל את חבירו עובר בלא תעשה ואין לוקין עליו, אבל ישיב את הגזלה אשר גזל, ועכ״ז בדור המבול לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, לפי שעונש הכלל בהוסדם יחד על עביר׳ אחת גדול מנשוא. וכמו שתפל׳ הצבור ותשובתו יותר מקובלת מתפלת האיש הפרטי ותשובתו, ככה היה מהמשפט האלהי שבהסכימם על עון מפורסם (להיותו חלול השם) יענשו בעונש יותר קשה מעונש האיש הפרטי החוטא, ומזה הצד היה ראוי שאנשי הגבעה יענשו מיתה לא כפי איכות החטא ודינו כי אם כפי בחינת החוטאים ורבוייים ופרסומם, וכל כיוצא בזה אחז״ל (סנהדרין מ״ו ע״א) לא מפני שהדין כך אלא מפני שהשעה צריכה לכך:

הבחינה השנית מפני שזנו את פלגש האיש. וכתב רש״י ז״ל (בראשית כ״ה ו׳) בפירוש התורה שהפלגש האמורה בתורה היא בקידושין בלא כתובה והאשה בכתובה וקדושין, כמו שהוכיחו רז״ל במסכת סנהדרין כ״א ע״א בענין המלך, שאמרו שם מאי בין נשים לפלגשים? נשים בקידושין וכתובה ופלגשים בקידושין בלא כתובה, ולפי זה היתה הפלגש הזאת בקדושין, והיתה א״כ כאשת איש לחייב מיתה לשוכב עמה, וכבר העיד הכתוב בזה באמרו שם ויען האיש הלוי איש האשה הנרצחה וגו׳, שקראו אישה להיותה מקודשת לו: ואמנם הרמב״ן בפי׳ התורה (פ׳ חיי שרה דף כ״ב ע״ד) בפסוק ולבני הפלגשים אשר לאברהם כתב שאין הדבר כדברי רש״י ז״ל ושפלגשים הם בלא כתובה ובלא קדושין, ושכך היא הגרסא האמתית במסכת סנהדרין. והנה גרס׳ התלמוד אשר עמנו פה היא כך, מאי נשים ומאי פלגשים? אמר רב יהודה אמר רב נשים בכתוב׳ וקידושין ופלגשי׳ בלא כתובה וקדושין, ויורה שכוונתו כדברי הרמב״ן ושר״ל בלא כתובה ובלא קידושין. אבל רש״י ז״ל היה אב בתלמוד ואחריו לא קם כמוהו, ובפירוש ההלכ׳ לא הרגיש כלל בגרסא אחרת מאשר זכר, ויורה שלא היתה אצלו כי אם כפי מה שהביאה בפירוש התורה, ושאין בין האשה והפלגש שתי תנאים כי אם תנאי אחד מהכתובה, ואולי הבין המאמר בלא כתובה וקידושין שר״ל בלא כתובה אבל בקידושין. ומה שיורה שהאמת אתו בגרסא הזאת הוא מה שכתבו בירושלמי, איזו היא פלגש ואיזו היא אשה? ר׳ מאיר אומר אשה יש לה כתובה פלגש אין לה כתובה, ר׳ יהודה אומר אחד זו ואחד זו יש להם כתוב׳, אלא אשה יש לה כתובה ותנאי כתוב׳, פלגש יש לה כתובה ואין לה תנאי כתובה. ושם יראה שהפסק הוא כר׳ מאיר, וזה יוכיח שלא חלק אדם בעולם אם היתה הפלגש בקידושין אם לא, כי כלם נמנו וגמרו שהיא בקדושין. אבל היה המחלוקת לבד בכתובה, אם במציאותה כר׳ מאיר או בתנאיה כר׳ יהודה. ואם כן הגרסא האמתית ראוי שיהיה בתלמוד אשר לנו, אשה בקידושין וכתובה פלגש בקידושין בלא כתובה, ולא כוונו לשלול הקידושין ואיך יסבול הדעת שיאמינו חז״ל שהיו לדוד פילגשי׳ בלא כתוב׳ ובלא קידושין ושלא היה בהן צד אישות? והנה הכתוב בספור ענין אבשלום אמר (שמואל ב ט״ו י״ז) ויעזב המלך את עשר נשים פלגשים לשמור הבית, ונאמר שם (שם ט״ז כ״א) בא אל פלגשי אביך, ואמר אחר זה (שם כ׳ ג׳) ויקח המלך את עשר נשים פלגשי׳, ונתן הנביא אמר בעונש עון בת שבע (שם י״ב י״א) הנני מקים עליך וגו׳ ולקחתי את נשיך לעיני השמש הזאת, יורה שקרא אשת איש לפלגש דומיא דבת שבע, כי היה העונש מדה כנגד מדה והם בקידושין. ועוד תמצא שבמקום מה שאמר בספר שמואל (שם ה׳ י״ג) ויקח דוד עוד פלגשי׳ ונשים מירושל׳, כתו׳ בדברי הימים (דברי הימים א י״ד ג׳) ויקח דוד עוד נשים מירושל׳, וכלל אם כן שם הפלגשים בשם נשים ואין זה כי אם להיות בהם קדושין וצד אישות. ומה שיור׳ עוד על זה שכפי התורה נאסרה הקדשה, וכתב הרמב״ם בפ״א מספר נשי׳ כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה. וזה יורה שהפלגש בקידושין היתה אחרי שהיו ישראל מותרים בה, כי בלא זה יהיו בניה בני זנונים. וגם שנודה להרמב״ן שגרסת התלמוד כדבריו, לא יתחייב מזה שהפלגש האמורה בתורה בכלל היא בלא כתובה ובלא קדושין, לפי שהמאמר שם אינו בפלגש בכלל כי אם בפלגש המלך, כי שם דרשו על ולא ירבה לו נשים שנא׳ במלך, והקשו ממה שכתוב ויקח דוד עוד פלגשים ונשים בירושלים, ועל זה שאלו מאי נשים ומאי פלגשים וכו׳? הנה זה לענין המלך בלבד אמרו לא על כל פלגש איש מישראל. והנה יראה מדברי הרמב״ם שכך הבין הסוגיא הזאת במה שאמר בספר נשי׳ שאסור לאדם לבעול אשה בלא קדושין כמו שזכרתי, ובמה שכתב ג״כ בפרק ד׳ מהלכות מלכים שיש רשות למלך לקחת נשים ופלגשים בלא כתובה ובלא קדושין, אלא ביחוד בלבד קונה אותן ומותרת, אבל ההדיוט אסור בפלגש בלא קדושין. והעולה מכל זה שהגרסא באמת כדברי רש״י היא, ואף שתהיה כדברי הרמב״ן הנה בפלגש איזה אדם המותרת לו אין ספק שהיא בקידושין. והנה איש האשה הנרצחת היה ירא אלהים וסר מרע, כמו שאמר אל בית ה׳ אני הולך, והלך לחזור על אשתו מבית אביה ולא יהיה זה אם לא היתה מקודשת, ולכן היו אנשי הגבעה ששכבו עמה חייבי מיתה לזנותם עם אשת איש:

והבחינה השלישית היא מפני שלקחו אותה פלגש בחזקה ובחמס מפורסם, הייטב בעיני ה׳ שיאספו אנשים בני בליעל על איש אחד ויקחו את בתו או את פלגשו אעפ״י שתהיה פנויה ויבעלו אותה בעל כרחו ובעל כרחה צעקה הנערה ואין מושיע לה? ואין הדבר הזה כאיש האונס נערה אשר לא אורסה, כי היה החמס הזה בקבוץ עם אחד ואין ראוי שיענש כאיש הפרטי כמו שזכרתי. ומפאת הגזל אשר עשו בזה היו חייבי מיתה כדור המבול, ומה שאמר הרמב״ן שאותה פלגש זנתה עליו, אין זה ממה שיתיר את החמס (כי שוה הוא) בפנויה ובזונה כבאשת איש, כי אין הבחינה כי אם מפאת העושק והחמס אשר בדבר, כל שכן שאין הזנות אשר בכתוב הזה כמשמעו, כי אם שיצאה הפלגש מבית האיש והלכה לבית אביה, וכן פירשוהו המפרשים כלם וחז״ל במסכת גיטין (גיטין ו׳:) אמרו בפי׳ אותו זנות, נימא מצא לה זבוב מצא לה, ושם נאמר שאמר הקב״ה על זה אלו ואלו דברי אלהים חיים. הנה א״כ לא פי׳ אדם אותו זנות כמשמעו ולכן החומסים האלה בהיותם קבוץ אנשים היו חייבי מיתה:

והבחינה הרביעית מפני שאנשי הגבעה הם המיתו את הפלגש באשר נאספו כל העיר יחדו לשכוב עמה להיות אצלה ומרוב הבעילות נחלשה כחה עד אשר מתה, האם לא היה זה הריגת נפש? ולא יכנס בלא תרצח בהיותם עושים מעשה מופלג כזה עד שהמיתוה? ועם היות שאחז״ל שעשרה שהרגו את הנפש פטורים. הנה זהו לפי שלא נודע מי הכהו, ובענין כזה להיותו עון מפורסם לאותו צבור לא חיישינן לענין הדין כי אם כפי הראוי להוראת שעה, וכבר הביאו במס׳ סנהדרין בפרק נגמר הדין (דף מ״ו ע״א) אמר להם ר׳ אליעזר בן יעקב שמעתי שבין דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי היונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך אלא מפני שהשעה צריכה לכך. ושוב מעשה באחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך:

הבחינה החמשית מפני שבני הגבעה כוונו במעשה הזה לכלות הרגל ממקומם ושלא יעבור עוד בארצם איש או אישה, ומפני זה היו חייבי מיתה כפי המשפט המדיני לעשות גדר וסייג לשאר הערים וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יזידון לעשות עוד כדבר הרע הזה, וממה שאמרתי התבאר שהיה זה החטא דומה לחטאת סדום ההפוכה כמו רגע. ואם תאמר למה לא נענשו אם כן כעונש אנשי סדום מאת ה׳ מן השמים אחרי שהיה חטאם שוה ומתדמה להם? אני אשיבך מלין שאנשי סדום לא נענשו על אשר דמו אז לעשות למלאכים, כי אם על אשר הרעו פעמים רבות קודם לזה בפועל, וכמו שאמר השם יתברך (בראשית י״ח כ׳ וכ״א) זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה וגו׳, הנה אם כן קודם ביאת המלאכים כבר היו אנשי סדום חייבי כליה והמלאכים באו להענישם, כמו שאמרו (שם י״ט י״ג) כי משחיתים אנחנו את המקום הזה, אבל אנשי הגבעה לא עשו הנבלה הזאת כי אם בפעם ההיא והוא היה החטא הראשון אשר חטאו בזה ולכן לא היו ראויים להענש כאנשי סדום שהיו מתמידים באותו חטא, לפי שהקב״ה מאריך לרשעים ומעניש אותם כשנתמלא סאתם. והנה הרמב״ן השתדל להבדיל בין חטאת סדום לחטאת אנשי הגבעה ולהכביד עון סדום ולהקל בעון אנשי הגבעה. ולא נכנס בדחק הזה כי אם להשיב לספק אשר העירותי, וכדי להקל בענין בעלי הגבעה לישב דעתו שיזכור למה נפלו ישראל לפני בני בנימין פעמים, ואין כן דעתי, כי עוונותיהם היו שוים ומתדמים באיכותם ולא התחלפו כי אם בהשנות החטא והתמדתו ונכרים אמרי אמת. והנה הארכתי בזה להראות יושר דעתי ולאמת שבני הגבעה חייבי מיתה היו, והותרה בזה השאלה השלישית:

ויקומו ויעלו ביתאל וגו׳. זכר שכאשר ראו בני ישראל שהיו בני בנימן באים להלחם בם הוצרכו להלחם כנגדם, וישאלו ראשונה באלהים מי יעלה בתחלה? ויאמר ה׳ יהודה יעלה, והיה זה לפי שבו בחר ה׳ להיות נגיד ומצוה לאומים.

(יט-כ) ויצאו ישראל למלחמה אל הגבעה, רוצה לומר שלא היתה כוונתם כי אם להלחם באנשי הגבעה החטאים בנפשות׳ לא בשבט בנימן כלו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

וזכר שיצאו כל בני בנימן אליהם והשחיתו בבני ישראל עשרים ושנים אלף.

ויתחזקו פעם שנית ישראל לערוך מלחמה. ואמר במקום אשר ערכו שמה ביום הראשון, להגיד שגם בפעם השנית לא כוונו להלחם כי אם באנשי הגבעה לבד.

וישאלו ביי׳ בבכי האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימן אחי, והודיענו הכתוב בזה כי עם היות בני ישראל נגפים בפעם הראשונ׳ ושנפלו מהם כ״ב אלף לא נשארו הם אחר זה כאנשים מרי נפש לשילכו להלחם עם בני בנימן באף ובחמה ובקצף גדול להנקם מהם, כדרך האנשים הגבורים הנגפים מאויביהם עם היותם מתחזקי׳ לערוך עוד מלחמה באותו מקום כגבורים אשר מעולם, כי לא פחדו מהמתים בפעם הראשונה, הנה לא עשו דבר מעצמם, אבל עלו ובכו לפני ה׳ ושאלו לפניו אם יוסיפו לגשת למלחמה עם בנימן וקראוהו אחי, להודיע שלא היה בלבם עמהם איבה ושנאה על המתים במלחמה, וצוום האל ית׳ שיעלו.

(כד-כה) וספר שעלו ושהשחיתו ג״כ בהם בני בנימן בפעם השנית י״ח אלף, ושעם כל זה לא נסוגו אחור בני ישראל כדרך המנוצחים פעמים, וגם לא כחשו מעשה האורים והתומים בראותם מה שקרה להם על תשובתם בפעמים הראשונות, ולא הלכו ג״כ עוד להלחם בבנימין כדי להנקם בם מההשחתה שעשו בהם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

אבל בתשובה גמורה ואמונה רמה עלו בית אל בצום ובכי ומספד ויעלו שם עולות ושלמים, והיו השלמים לעשות שלום בינם לאביהם שבשמים לא לתודה על שנצלו מיד בני בנימן כדברי הרמב״ן, כי הרבה נזק קבלו מהם יותר מהראוי.

(כז-כח) וישאלו ביי׳ (בהיות שם הארון ופנחס הכהן) אם יוסיפו לצאת למלחמה עם בני בנימן, שהם הנלחמים להם עם היותם אחי׳ או אם יחדלו מהמלחמ׳? והש״י השיבם עלו כי מחר אתננו בידך. וזכר בפעם השלישית הזאת ענין הארון ופנחס, להגיד כי בא פנחס הכהן עם האורים והתומים לפני ארון ברית האלהים, ובהתחבר תשובת העם וצעקתו עם הכנת הכהן הנשאל והמקום אשר בו היה בעת השאלה היתה התשובה שלימה. כי שאר הפעמים לא היה הכהן הנשאל פנחס ולא היתה השאלה לפני הארון כמו שהיה כאן להכין לבו, ומפני זה היה הנשאל פינחס אשר רוח ה׳ דבר בו: ואמנם למה השחיתו בני בנימן בבני ישראל בפעמים הראשונים? ואיך צדק התשובה האלהית שנתן להם הכהן באורים והתומים? הנה הסבה בנגף ישראל באמת הוא כדברי חז״ל, (סנהדרין ק״ג ע״ב) שאמרו שהיה לפי שישראל כלו לא נתקבצו על עון פסל מיכה שעמד בליש בבני דן והיתה עיר הנדחת והיה ראוי אליהם שיאספו אליהם על זה, ולפי שהיה זה החטא בתוכם מפורסם ולא שתו אליו לבם לכן היו ראויים לעונש גדול, וכמו שאמרו (שם) אמר הקב״ה בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם, ולכן אומר אני שקרה להם כמו שקרה לישראל בעון עכן, שכאשר הלכו לרגל את העי הכו בהם האויבים, ולהיות זה החטא מפסל מיכה חמור מאד מחטא עכן נענשו יותר במות אנשים רבים, והיה מחמלת ה׳ עליהם שלא נתנם בידי אויביהם כי אם בידי בני בנימן אחיהם, ואולי שעשו ישראל תשובה מאותו עון ושבערו הפסל ואם לא נזכר, או לא היו יודעים בו הכל והיו שוגגים ודי בעונש שעבר: ואמנם איך צדקה תשובת האורים מבואר מאד. כי בראשונה שאלו מי הראוי לעלות בתחלה? והש״י השיבם יהודה כי הוא היה השר והנגיד ביניהם, והנה לא אמר שם שיעלו וכ״ש שלא אמר שינצחו, כי הם לא שאלו אז על העליה למלחמה ולא אם ינצחו, כי בטחו בכחם ובגבורתם שהיו ארבע מאות אלף איש ובני בנימן כ״ו אלף, אבל שאלו מי יעלה? אולי היה כל שבט רוצה להיות ראש וקצין בזה או היה נשמט כל שבט מהיות נגיד נגד בני בנימן כדברי הרמב״ן, והנה השם הניחם למקרה, כי בני בנימין היו חזקים ועריהם בצורות בשמים והשחיתו בישראל, ובפעם השנית השיב עלו אליו, לפי שהיה רצון האל ית׳ שיעלו שמה כדי להענישם בידיהם, ולזה לא אמר כי אתנהו בידך. וישראל היה ראוי לשאול אם יצליחו, ואין ספק שאז לא ישיבם האל ית׳ כי אם האמת, אבל הם לא נתנו לב לשאול על ההצלחה וגם האלוה ית׳ לא הבטיחם עליה ולכן נגפו ולא הצליחו, אמנם בפעם השלישי׳ הוסיפו עוד בשאלה אם אחדל, ר״ל אם לא אצליח במלחמה אחדל ממנה, ואז לפי שכבר לקחו מיד יי׳ כפלים בכל חטאתם ושאלו בביאור השיבם בפירוש כי מחר אתנהו בידך, ר״ל מחר אתנהו ולא נתתיהו הימי׳ הראשונים. הנה התבאר מזה לדעתם ז״ל (והוא דעת המפרשים כלם) למה נגפו בשני הפעמים הראשונים ואיך צדקה תשובת האל ית׳: והנה הרמב״ן בפירוש התורה דף י״ח ע״ד בפרשת וירא אליו ה׳ כתב בזה הענין שישראל חטאו מצד ובני בנימן חטאו מצד, הנה חטאו בני ישראל לפי שלא עשו המלחמה מן הדין, כי לא היה להם זה המשפט והביעור עצמו. אלא על שבט בנימן היה מוטל, שמצוה על השבט לדון את שבטו, ובני בנימן חטאו לפי שהיו מצדיקים רשע ולא היו מיסרים החטאים האלה בנפשותם וגם לא גערו בהם, וגם חטאו כי היה להם די להבריח ישראל מן הגבעה והם הכו בהם מכת אכזרי והפילו מהם עם רב, והשתדל הרב להקל בעון אנשי הגבעה באמרו שהיא לא היתה אשת איש כי אם פלגש וכבר זנתה עליו ושלא יהיו מפני זה חייבי מיתה אבל עכ״ז היו ראויים למוסר וגערה ובני בנימין חטאו שלא יסרו אותם ולא גערו בהם ומפני זה נענשו שניה׳, ישראל נענש על ידי בנימן לפי שלקחו המשפט שהיה בלתי ראוי אליהם, ובנימין נענש על שלא עשה משפט וצדק׳ בשבטו, ואין ספק שבני ישראל בפעם השנית נודעה להם שגגתם כי עשו מלחמה עם אחיהם שלא ברשות גבוה ושלא כדין תורה, ולכן שאלו בפעם השנית האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי וזכרו האחוה לשאול אם היא אוסרת עליהם המלחמ׳, והשם הרשה אותם כי עתה היה מותר אליהם לדרוש דם אחיהם השפוך, ולא שאלו על הניצוח כי עדין בטחו בגבורתם והש״י לא ביאר להם רק שהיה המלחמה מותרת אליהם מפני שעדין לא נתכפר אליהם העון הראשון, ולזה נפלו ג״כ אז י״ח אלף, ובפעם השלישית גזרו תענית ויצומו ויבכו לפני ה׳ ויקריבו עולות על הרהורי לבם אשר בטחו בזרועם והקריבו שלמים והם שלמי תודה שהיו כלם נמלטים מחרב בני בנימין, כי כן היה משפט הנמלטים מהמלחמה, הנה אם כן שכל השם עצת שתי הכתות ואמץ לבבם ולא זכרו ברית אחים כדי שכל אחד מהם יקבל ענשו ממה שחטא בזה, ע״כ דעת הרב. ואין דעתו מחוורת אצלי מארבעה טענות: האחת שכבר זכרתי שישראל לא חטאו בלקחם המשפט הזה, כי היה שם כלל ישראל ועמהם ב״ד של שבעים ואחד, ואלו היה שבט אחד לבד היה בלתי ראוי אליו משפט שבט אחר אבל כל השבטים יחד מי המונע שלא יבערו הרע משבט יחידי, כ״ש שהם אמרו תנו האנשים ונמיתם שכל השבטים ובנימן עמהם ימיתום, והיו בני הגבעה החטאים חייבי מיתה מפאת חטאם אשר עשו כמו שהוכחתי: השנית כי אם היה זה לבד עון ישראל (והוא באמת עון קל מאד) איך לא נכפר להם בכ״ב אלף איש שמתו בפעם הראשונה? ובאו להענש גם בפעם שנית י״ח אלף, והיה אם כן עונש מופלג לחטא נקל מאד שנעשה בכוונה רצויה ולעבודת האל: הטענה השלישית אם לא היה ראוי זה המשפט לישראל למה בפעם השלישית נתן האלהים את בנימין בידם? והיה אם כן הפך הדין, כי עם היות שבני בנימין הכו בישראל מכה רבה לא היו הם מפני זה ראויים להמסר בידם, אחרי אשר עשו שעשו להמלט את נפשם, ולכן לא יתנם האל ית׳ ביד ישראל אם לא היו בני בנימין ראויים לעונש מפאת הדבר בעצמו, ויותר ראוי היה שבפעם הראשונה וכ״ש השנית גם השלישית יאמר האל יתברך להם מה שאמר לדור המרגלים (במדבר י״ד מ״ב) לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם ואין לכם המשפט הזה, או שיאמר למה יומתו בני בנימין מה עשו? משיתן מכשול לפני עור: הטענה הרביעית אם היה עון לישראל התעוררם לבער הרעה הנעשתה בשבט אחד, אם כן נאמר שחטאו גם כן בני ישראל במה ששלחו פנחס והנשיאים בעדה לבני ראובן וגד וחצי מנשה על דבר המזבח שבנו על יד הירדן, והיו אם כן ראויין לינגף לפניהם ולנפול בחרב על זה ארבעים אלף מישראל כי ההקרבה חוץ מהמקדש (הנה כפי שרשי הדין שהביא הרב) גם כן יהיה מוטל על השבט ולא לשבטים האחרים, סוף דבר הנה השכל לא יסבלהו שנאמר שבני ישראל התעוררו לבער הרעה מקרב ישראל ושבאו לפני ה׳ בכונה ראויה לשום שמים והשי״ת לא ישיבם לכו לבתיכם לשלום כי אין לכם משפט הגאולה, או אין בני בנימן חייבי מיתה כמו שחשבתם, ויענישם על זה מכה רבה, והנה בענין עכן שהיה חרם בקרבם הענישם אבל לא נפלו מישראל כי אם שלשים וששה איש, ובעון פעור שעבדו ישראל ע״ז לא מתו במגפה כי אם כ״ד אלף, ואיך על עון נקל וכמעט שאין בו צד אשמה יפלו במלחמה ארבעים אלף מישראל? חלילה לאל מרשע ושדי מעול שיפלו אם לא לסבה גדולה ולחטא מופלג, והוא עון פסל מיכה שזכרו ז״ל, לא מהסבה שזכר הרב. ואחשוב שהוא הרגיש בחולשת דבריו ואמר בסופם ומה נכבד מאמרם ז״ל שהיה הקצף בעבור פסלו של מיכה. ואומר אני שאם היתה זאת הסבה אין לנו עסק בשאר הדמיונות שהוציא מלבו, ולמה נבלבל הדברים האמת עם השקר החזק עם הרפה? כי הנה הטעם שנתנו בזה חז״ל נאות והגון, שהיה להם לישראל לקשט עצמם ואחר כך יקשטו את אחרים, ומלחמת האומות יוכיח שצוה ית׳ (דברים כ׳ ח׳) מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב, ואחז״ל (סוטה מ״ד) הירא מעבירות שבידו: ואפשר לומר בענין הזה עוד שישראל חטאו באופן השאלה, עם היות ששאלו בה׳ הנה לא שאלו על ידי פינחס בן אלעזר בן אהרן שהיה הכהן הגדול, ומצות האורים והתומים היה בכהן הגדול, כמ״ש (במדבר כ״ז כ׳) ולפני אלעזר הכהן יעמוד שהיה כהן גדול, וגם לא היתה השאלה במקום הראוי להיות, רוצה לומר לפני הארון באופן שישרה שם רוח הקדש, ולכן בשני הפעמים הראשוני׳ לא זכר כי אם וישאלו בני ישראל באלהים וישאלו ביי׳, כי היתה השאלה באל יתברך אבל לא היה ע״י האמצעי הראוי ולא במקום הנאות, ולכן נגפו שתי הפעמים ולא באה אליהם תשובה שלימה, ובפעם השלישית סדרו הדבר כראוי ולכן בא אליהם התשובה כראוי, ובעבור זה אמ׳ בפעם השלישית מה שלא אמר בשתי הפעמים הראשונים, ושם ארון ברית האלהים בימים ההם ופנחס בן אלעזר בן אהרן עומד לפניו בימים ההם, ר״ל שהיה עומד לפני הארון בעת השאלה בימים ההם ששאלו ישראל בשאלה השלישית, ואולי שהכהן אשר שאלו על ידו שתי הפעמים הראשונים לא שרתה עליו רוח הקדש ולא צרף האותיות כראוי וטעה בתשובות, ופנחס שרוח ה׳ דבר בו השיג הכוונה האלהית והגידה. והודיענו הכתוב בזה עוד שפינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן היה עדין חי, שהיו כבר משנותיו שלש מאות שנה ויותר, ולפי שלא יאמר אומר שהיה פינחס אחר אמר בו יחוסיו כלם בן אלעזר בן אהרן, וזהו אשר הבטיחו ית׳ בשכר עבודתו (שם כ״ה י״ב) לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, שנתן לו ברית שלו׳ בין כחותיו הפועלות והמתפעלות כדי שיחיה חיים ארוכים מאד, עד שאחז״ל (ילקוט ריש פר׳ פינחס) שפנחס זה אליהו, ועם מה שאמרתי בזה כפי שתי הדעות הותרו השאלות רביעית וחמשית:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

וישם ישראל אורבים וגו׳. זכר הכתוב שעם תשובת האורים והתומים הנה עשו ישראל תחבולת המלחמה כמו שעשה יהושע בלכידת העי ובאמת היה דומה זה הענין לענין העי כי שם נגפו ישראל לפני אויביהם מפני העון אשר היה בקרבם, וכאשר עשו תשובה נתנם האלהים בידם ועשו מארב, וכן היה בספור הזה כלו:

וספר שעלו בני ישראל אל בני בנימן ביום השלישי ויערכו אל הגבעה, להודיע שלא היתה כוונתם לנקום הדם השפוך כדברי הרמב״ן, כי אם ליסר אנשי הגבעה החטאים בנפשותם, ושבני בנימן יצאו אליהם והנתקו, רוצה לומר נעתקו מן העיר והתחיל להכות בעם ישראל חללים כפעמים הראשונים כשלשים איש.

ושחשבו בנימן כי היו ישראל נגפים כפעם בפעם והתחילו ישראל לנוס כדי להעתיקם ולנתקם מהעיר

ועם זה קמו כל איש ישראל לערוך מלחמותיו והאורב אשר שם ישראל מגיח ממקומו רוצה לומר יוצא ממקומו כמו (איוב מ׳ כ״ג) כי יגיח ירדן אל פיהו

ובא האורב מנגד לגבעה שהיו עשרת אלפים איש בחור מישראל והמלחמה היתה כבדה מבפנים.

ויגוף ה׳ את בנימן עשרים וחמשה אלף ומאה איש וגו׳. והנה כאן ספר זה הכתוב בכלל ואחר זה יפרט איך היה זה, ואיך לכד האורב את העיר, ואיך נגפו בני בנימן כל אותו מספר מהאנשים.

וזהו שאמר עוד ויראו בני בנימן כי נגפו, רוצה לומר כי בתחלה בראות׳ כי נגפו נתנו מקום בני ישראל לבנימן לרדוף אחריהם כי בטחו ישראל אל האורב שילכוד העיר.

וכן היה שהאורב החישו והכו את הגבעה לפי חרב

והמועד היה לישראל, ר״ל שהיה זמן ואותו סימן שהתנו בני ישראל עם האורב שהרב יעלו ומהר יציתו את העיר באש, ושאשר יגיע העם בבעל תמר יבא האורב בעיר וישרפו אותה ויעלו משאת העשן מן העיר, כדי שישראל בראות סימן העשן ידעו שנלכדה העיר, ומשאת העשן הוא עמוד העשן שהיה נשא השמימה.