1. פירש״י בשני מינין פסולי המוקדשין שנפדו שני מינין הם, מותרים באכילה כחולין ואסורין בגיזה ועבודה כקדשים, עכ״ל. וכבר הקשו התוס׳ דלא שייך משום הכי דמקרי שני מינים, עכ״ל. אכן יותר מזה קשה, כי הלא פסוק זה לא איירי כלל בענין פסולי המוקדשין, וענין זה נתבאר לעיל בפסוק ט״ו וט״ז כפי שנתבאר שם, ופסוקים אלה שלפנינו איירי בשחיטת חולין, כפי שבארנו, והיא פליאה נמרצה, וגם המדקדק בדברי רש״י כאן בגמרא ימצא יותר כמה קשים דבריו.

ותוס׳ כתבו דנקראים שני מינים משום דפסולי המוקדשין אתקשו לצבי ואיל וכמ״ש במכות כ״ב א׳ המנהיג בשור פסה״מ לוקה משום כלאים, מ״ע גוף אחד הוא ועשאו הכתוב שני גופים, ר״ל שעשאו הכתוב כצבי ואיל, עכ״ל. וגם דבריהם קשים כמש״כ, פסוה״מ מאן דכר שמיה בפסוק זה, ובכלל אין מקביל ערך השני מינים אלה צבי ואיל לערך השני מינים בשר עם חלב, כמובן לכל מעיין, ובין לפירושם ובין לפירש״י לא נתבאר כלל וכלל מאי שייכות ענין בשר בחלב לפסוק זה דלא איירי ביה כלל.

אבל לדעתי הדבר פשוט וברור בכונת הדרשה במה הכתוב מדבר בשני מינים, כלומר בשר עם דם, כמ״ש וזבחת ואכלת [הבשר] רק חזק לבלתי אכול הדם ולא תאכל הנפש עם הבשר, ומכנה את הדם בשם נפש ע״ש הכתוב (פ׳ אחרי) כי הדם הוא הנפש, הרי שהזהיר הכתוב על אכילת דם עם בשר, ואמרו בנדה ט׳ א׳ ובכ״מ דמקור תוצאת החלב הוא מן הדם כמ״ש דם נעכר ונעשה חלב, ולכן מרבינן איסור אכילת בשר עם חלב שהם קרובים לענין אכילת בשר עם דם, ודו״ק.

ואף ע״פ שנתבאר לעיל בדרשות הקודמות דהלשון ולא תאכל הנפש עם הבשר קאי על אבר מה״ח, אכן בודאי כולל גם הדם שגם הוא מכונה בשם נפש כמש״כ, וגם לפי פשטות הכתוב הוא.

ואמנם לדעתי נראה דדרשת רבי זו אינה אלא ע״ד אסמכתא, יען כי עם כ״ז עיקר הדרש לבשר בחלב ילפינן מג׳ פעמים לא תבשל גדי בחלב אמו דכתיב בתורה, כמקובל בכ״מ בש״ס, וראיה לזה שלא שמשו בגמרא בדרשה זו רק כלפי עוד דרשה אסמכתית בענין זה, והוא לדרשת ריש לקיש מניין לבשר בחלב שאסור ת״ל [בפסח] אל תאכלו עמנו נא ובשל מבושל שאין ת״ל מבושל אלא לומר לך יש לך בשול אחר שהוא כזה ואיזה זה זה בשר בחלב [עי׳ הבאור לפנינו בפ׳ בא], ועל זה אמר ליה ר׳ יוחנן, וכי כעורה זו ששנה רבי לא תאכלנו בבשר וחלב הכתוב מדבר וכו׳, וכונתו, שאם באת לדרשה אסמכתית וכי כעורה דרשה אסמכתית דרבי בענין זה.

ועם הנחה זו יתבארו ויתיישבו הרבה ענינים ודקדוקים שיש לדייק בדרשה זו, כפי שימצא המעיין, ויתיישב מש״כ רש״י בפי׳ פסוק זה לא תאכלנו לרבות אזהרה לדם האברים וכמשכ״ל, ואם דרשת רבי גמורה היא הרי צריך לשון זה לאיסור בב״ח, אלא ודאי כמש״כ דאינה אלא אסמכתא, ועיין ברש״י כריתות ד׳ ב׳ ודבריו צ״ע כפי שזכרנו לעיל באות צ״ד, ואין להאריך עוד בזה.

2. והיינו במי שבא עבירה לידו וכבש יצרו ולא עשאה וכמו יוסף באשת אדוניו, ויתיישב לפי״ז אריכות הלשון לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף העולם, יען דכן מצינו ביוסף שבשביל שלא רצתה עינו ליזון מעבירה נתברך שלא תשלוט עה״ר בזרעו עד סוף כל הדורות, כמ״ש בברכות כ׳ א׳ אנא מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא וכמבואר באגדות ולפנינו בפ׳ ויחי.