עד עתה – בתקופת המעבר, כאשר האומה כבר התיישבה על אדמתה, אך מקום המשכן עדיין לא היה קבוע. הכתוב יכול להשתמש בלשון ״עתה״, משום שגם בשעה שנאמרו דברים אלה עדיין לא באו אל המנוחה או הנחלה.
מנוחה – מנוחה מדינית, שהגיעו אליה לאחר כיבוש רוב הארץ בידי יהושע. בעת ההיא, נקבע מקומו הקבוע הראשון של המשכן בשילה, ואילו בארבע עשרה שנות הכיבוש והחלוקה – ״שבע שכבשו ושבע שחלקו״ – עמד המשכן בגלגל: ״וַיִּקָּהֲלוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה לִפְנֵיהֶם״
(יהושע יח, א).
נחלה – לאחר שהושלם הכיבוש האחרון, וירושלים נכבשה בידי דוד.
שילה הייתה ״מנוחה״ עראית, ואופי זה של משכן שילה נראה כבר מלכתחילה על ידי מבנהו החיצוני; רק באופן חלקי הוא חדל מלהיות אוהל נדודים: ״ולא היה שם תקרה אלא בית אבנים בלבד מלמטן והיריעות מלמעלן״
(זבחים קיב:). רק ביסוד היה זה בניין יציב וחזק; למעלה היה מכוסה ביריעות המשכן. משום כך הוא נקרא גם ״בית״ וגם ״אוהל״. ״בית״, כפי שנאמר: ״וַתְּבִאֵהוּ בֵּית־ה׳ שִׁלוֹ״
(שמואל א א, כד); ו״אוהל״, כפי שנאמר: ״וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם״
(תהילים עח, ס), ״וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף״
(שם עח, סז; עיין זבחים קיח.).
ירושלים הייתה ״נחלה״, הירושה הנצחית; שכן גם בזמן חורבנה, עדיין קורא לה ה׳ ״נַחֲלָתִי״: ״עָזַבְתִּי אֶת־בֵּיתִי נָטַשְׁתִּי אֶת־נַחֲלָתִי וגו׳ הָיְתָה־לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר וגו׳ הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי״ וגו׳
(ירמיהו יב, ז–ט; עיין זבחים קיט.).
לאחר שהעם עברו את הירדן, בתקופת הכיבוש והחלוקה, היה אוהל מועד בגלגל, שם היה לו דין ״במת ציבור״, ״במה גדולה״. באותה תקופה, הותרו הבמות לקרבנות יחיד של עולות ושלמים. היתר במות זה נמשך ארבע עשרה שנה. לאחר מכן היה המשכן בשילה במשך שלוש מאות שישים ותשע שנה, ונאסרו הבמות, עד למות עלי וחורבן שילה. אחר כך במשך חמישים ושבע שנה שוב הותרו הבמות באופן זמני, בעוד שאוהל מועד היה בנוב ובגבעון. לבסוף בנה שלמה את בית עולמים בירושלים, והבמות נאסרו ולעולם לא הותרו עוד (שם קיח:–קיט.).
בפירושנו לשמות
(כז, ח) ולויקרא
(יז, ג–ט) עמדנו על מושג ה״במה״ לעומת ה״מזבח״, וניסינו להסביר את איסור קרבנות הבמה בשעת איסור במות. עלה בידינו, שרק במקום הלאומי של מקדש ה׳, שהוקם לתורה, ישנה ודאות שבעל הקרבן יעמיד את הכרת ה׳ שבלבו על יסוד התגלות ה׳ שהאומה מעידה עליה, ושם בלבד מובטח שהוא יבקש את קרבת ה׳ רק על ידי התמסרות לתורה, שנמסרה לאומה מאת ה׳. אולם בבמת יחיד חסר הביטוי לשני היסודות האלה. האל שאליו בעל הקרבן מקדיש את קרבנו, יכול להיות האל האחד והיחיד של האמת היהודית, אך ייתכן גם שהוא האל של דמיון השווא האלילי של ״השעירים על פני השדה״. אבל מעל הכל חסר בקרבן הבמה כל קשר לתורה, והקְרבה לה׳ בחוץ – בשעת איסור במה – כמוה כעזיבת התורה, אשר ה׳ העמיד אותה כאמצעי היחיד המקשר בינו לבינינו. ואכן חטא הבמה – בשעת איסור במות – מערער את הקשר של כל בני האומה עם התפקיד
האחד שנקבע להם בתורה, ופותח פתח לסובייקטיביות המזיקה ביותר. דבר זה נראה באופן ברור מהירידה הגדולה בתקופת המלכים, שכן אין דבר שספר מלכים חוזר עליו יותר ומדגיש יותר מאשר הקינה שהבמות לא סרו מקרב העם.
האמור לעיל יכול להסביר את האיסור המוחלט על הקרבת קרבן בבמה. הוא יכול גם להסביר את ההלכה, שאפילו בשעת היתר במות מותר להקריב בבמה רק קרבנות נדבה – כגון עולות ושלמים – אך לא חטאות ואשמות. שכן קרבנות אלה, הבאים על חטא, קשורים במיוחד למצוות התורה, שאינה מיוצגת בבמת יחיד.
אולם שתי הלכות עדיין טעונות ביאור. ההלכה הראשונה מתירה במות, כל עוד למקדש התורה אין מקום קבוע. ההלכה השנייה אומרת, שבשעת היתר במות רשאי הציבור הלאומי להקריב קרבנות חובה על במת ציבור, בייחוד קרבנות שקבוע להם זמן, אך ליחיד אסור בשום פנים ואופן [אפילו בבמת ציבור] להקריב קרבנות חובה – חטאות ואשמות.
האומה הקימה את המשכן במדבר על פי מצוות ה׳. למשכן זה – בכל מקום בו עמד – היה האופי של מקדש לאומי, ובו הקריבה האומה את קרבנותיה בזמנים
שנקבעו בתורה. במעשי הקרבן
שנקבעו בתורה, נתנה האומה ביטוי
לדרישות שקיומן הוא התנאי לקרבת ה׳ באומה, והוא המפתח לקיום המאמר ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״
(שמות כה, ח).
מקדש זה ימלא את ייעודו לקדש את כל חיי העם. ביחד עם התורה, שהיא תוכנו העיקרי והמהותי, יהפוך המקדש למרכז המרומָם למעלה מן הציבור והיחידים. מרכז זה ימשוך אליו את כולם ויאגד את כולם באותה חובה, וכולם יהיו אחראים לכך במידה שווה. לפיכך אסור ששום דבר – בייחוד לא היחיד החוטא – יוכל לחצוץ בין ה׳ ותורתו לבין כל יחיד וחובתו. שכן היחיד המכיר בחטאו זקוק לכפרה כדי לשוב לקרבת ה׳, ואינו יכול לעלות למקום שלא נבחר על ידי ה׳ אלא נקבע על ידי בחירה מקרית. משום כך יחיד זה אינו רשאי לעלות לגלגל, לנוב או לגבעון; ולא עוד אלא שאינו רשאי לעלות לשילה או לירושלים, אם אינם אלא ערי אפרים או יהודה. אלא מותר לו לעלות רק למקום שה׳ בחר בו לשאת את שמו ולהיות מקום מקדשו. על המקום הזה אמר ה׳: ״פֹה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ״
(תהילים קלב, יד), ורצון ה׳ הוא שהכוח המְקַדֵש של מקדש תורתו ייצא מן המקום הזה. כל בני האומה חייבים להכיר שהתורה לא יצאה
מקרב העם, או מקרב חלק מן העם, אלא היא
ניתנה על ידי ה׳
אל כל האומה. עניין זה גם קובע את המקום שבו היחיד מכפר על חטאו לתורה: לא
בחירת האומה אלא
רצון ה׳ הוא הקובע את המקום.
לפיכך כל עוד נידון המשכן רק כבמת ציבור, אין היחיד רשאי להביא שם חטאות ואשמות. יתירה מכך, לדעה אחת, אפילו הציבור אינו רשאי להביא שם חטאות על חטאיו לתורה, היינו חטאות שאין קבוע להן זמן – כגון פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה – אלא רק קרבנות שקבוע להן זמן; שכן בקרבנות אלה נותנת האומה ביטוי לייעודה הנצחי, ורק בהבאתם הציבור הלאומי הוא הנציג והשומר של התורה למען התורה. לעומת זאת, כאשר הציבור חוטא חטא ממשי, ניצבת התורה כנגד הציבור, כדרך שהיא ניצבת כנגד היחיד, ולפיכך יש צורך בסימן היכר לציין את עליונות התורה על האומה.
על פי קו מחשבה זה תבואר גם הרשות להקריב בבמת יחיד בשעת היתר במות. בתקופה זו גם המשכן נידון כבמה, שכן ה׳ עדיין לא הודיע את המקום שישכן שמו שם – וביסודו של דבר ״שמו״ שווה ל״תורתו״
(עיין דברי הימים א׳ יג, ו). נמצא שגם במשכן יכול היחיד להתקרב רק אל ה׳; הוא אינו יכול להתקרב בכל בחינה
אל התורה. את ה׳, כביכול, אפשר למצוא
בכל מקום, וגם במת יחיד הותרה לנדרים ונדבות. עצם ההיתר הזה מקיים בלב כל בני האומה את ההכרה, שהמקום הארעי של המשכן
עדיין איננו המקום שנבחר על ידי ה׳, שכן
טרם באו ״אל המנוחה ואל הנחלה״, והם
עדיין מופקדים על התפקיד של ״לשכנו תדרשו ובאת שמה״. האומה – על כל בניה – מחויבת עדיין לדרוש את מקום ה׳ ולצפות לגילוי שכינתו, שעל ידה יורה ה׳ על מקום משכנו. דרישה זו והודעה זו באים לידי ביטוי ב״שיר המעלות״ של דוד
(תהילים קלב; עיין פירוש שם, ועיין אוסף כתבים כרך ד עמ׳ שצז–תא).
בסופו של דבר נבחר מקום על ידי ה׳, שיהיה ״נחלת ה׳ ״ לעולמים. במקום זה הוקם מקדש התורה, וכתוצאה מכך נכנס לתוקפו איסור הבמות לדורות עולם.
משמעותו ההיסטורית של מקום זה מרוממת אותו מעל לכל זמן הווה של האומה. משמעות זו חוזרת ומגיעה עד למקור האומה; ולא עוד אלא שלפי מסורת שנשתמרה באומה, היא חוזרת אחורה עד לראשיתה המוקדמת של האנושות. לפיכך כל דור הניגש אל המקום הזה צריך לראות עצמו כיורש וכנושא של הייעוד הלאומי ושל ייעוד כל האנושות, וכך עליו להבין את הייעוד היהודי: יש לחזור למצבו הראשוני של האדם, קרוב אל ה׳; להחזיר את עטרת האנושות ליושנה. המקום שנבחר הוא הר המוריה, שם לפי המסורת בנו גם נח ואדם הראשון מזבחות לה׳
(עיין רמב״ם הלכות בית הבחירה ב, א–ב). הזיכרונות ההיסטוריים של המקום הזה מביעים ש״מִצִּיוֹן
תֵּצֵא תוֹרָה״
(ישעיהו ב, ג) ו״בֵיתִי בֵית־תְּפִלָה יִקָּרֵא
לְכָל־הָעַמִּים״
(שם נו, ז).