לא תוכל לאכול – יכול אתה אבל אינך רשאי (רש״י מרבותינו), ויש לתת טעם על אמרו לשון לא תוכל לאכול ולא אמר לא תאכל בשעריך וגו׳, כמו בכל שאר חלקי המצות שאמר סתם לא תעשה וכיוצא בזה מן הלשונות, כי אין הבדל בין הנמנע מן הדבר שסבתו חסרון יכלתו, לבין הנמנע מסבת רצון המצוה עליו, לכן בכ״מ אחרי שהזהיר על הדבר לבלי עשותו יאמר אח״כ לשון לא תוכל, הנה כאן האריך להזכיר בענין איסור הבמות, ואמר (לעיל ב׳) אבד תאבדון וגו׳ ונתצתם את מזבחותם וגו׳ לא תעשון כן וגו׳ (כלומר לא תזבחו על הגבעות וההרים) כ״א אל המקום, והבאתם שמה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך, הנה הזהיר ושנה והזהיר לבלי הביא שום קרבן חוץ ממקום המובחר, ולבלי אכול בשאר מקומות שום ממאכלי קדש, לכן חתם ואמר כאן לא תוכל לאכול וגו׳ כ״א; ולהיות שקרבן פסח נכלל בכל הקרבנות לענין איסור הקרבתו חוץ ממקום המובחר, כאשר כלל ואמר, שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך, לכן כאשר חזר להזכיר בפירוש איסור הקרבת הפסח, אמר (לקמן ט״ז ה׳) לא תוכל לזבוח את הפסח וגו׳; וכן אחרי שהזהיר (לקמן כ״ב א׳) לא תראה וגו׳ והתעלמת, שלא נעלים עין מאבדה אבל נשתדל להשיבו, לכן חתם בלשון לא תוכל להתעלם, כי כבר מוזהר ועומד הוא בלשון אזהרה ממש, ומסבת האזהרה שוב אין ביכלתו; ושפיר נוכל לתרגם כל המקומות האלה בל״א (דוא קאננסט ניכט); ובמוציא ש״ר שאמר (לקמן כ״ב י״ט) לא יוכל לשלחה כל ימיו, וכן באונס שכתב (שם כ״ח) לא יוכל שלחה, וכן במחזיר גרושתו משנשאת לאחר אמר (כ״ד ד׳) לא יוכל בעלה וגו׳, כי לכל השלש האלה השמירה התורה על העובר שלא יהיה קיום למעשיו, עד שאין ביכלתו להיות עומד באיסורו, כי כופין את המוציא ש״ר ואת האונס להחזיר אשתו אפילו בעבר וגרשה, וכן בעבר להחזיר את גרושתו כופין אותו להוציא; וכן בדבר שמצד עצמותו אין ראוי לעשותו אמר לשון זה, כמו (כ״א ט״ז) לא יוכל לבכר וגו׳, כי איך יהיה קיום לדבר שאין בו ממש, ואין ביכלתו לקרוא את שם הבכור למי שאינו באמת; וכן במצות המלך שמצד המוסר החיוב לשמוע לכל אשר יצוה, ויוכל להיות שיצוה דבר המנועים לנו מצד התורה לעשותו, או ימנעו מלעשות דברים המחוייבים לנו לעשותם, לכן הסברה נותנת שלא נמנה עלינו איש מנימוס אחר לכן אמרה תורה לא תוכל לתת עליך איש נכרי. תאלמנה בזה שפתי המינים אשר משנויי לשונות אלה, פורשים רשת המינות לחסרי אמונה כמוהם.

לאכל בשעריך – לרבותינו בספרי ובמכות (ד׳ י״ז) הלאוין המבוארים במקרא זה חלוקים הם בתנאיהם, כי מעשר דגן ותירוש ויצהר דקרא הוא אזהרה על מע״ש מן המינים הללו שלא לאכלם חוץ לירושלים אחר שראו פני הבית כלומר אחר שהגיעו לפנים מחומת ירושלים, ובמלת ובכורות כלולים בו שני אזהרות, האחד לזר שלא לאכול בכור תמים בשום מקום בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקה, והב׳ לכהן שלא לאכלו חוץ לירושלים, ובמלות: בקרך וצאנך: כלולים שני לאוין הא׳ שלא לאכול מבשר חטאת ואשם ואפילו הכהנים חוץ לעזרה (חוץ לקלעים), והב׳ שלא לאכול קדשים חוץ לחומה, ובמלת: וכל נדריך אשר תדור: הזהיר שלא לאכול שום דבר מבשר העולה בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקה בין לפנים מן הקלעים בין חוץ לקלעים, ובו ג״כ אזהרה לכל מועל ונהנה משאר קדשים, ובמלת: ונדבותיך: מזהיר שלא לאכול תודה ושלמים ושאר קדשים קלים קודם זריקת דמים, ובמלות: ותרומת ידיך. הוא אזהרה לכהן שלא לאכול בכורים חוץ לירושלים מאחר שנכנסו לפנים מן החומה, וכן שלא יאכלם הכהן בירושלים קודם הנחה בעזרה. והנה לפי אותן הקדשים שהאזהרה עליהם במקרא זה שלא לאכלם קודם זריקת דמים, וכן על אותן שאין לאכלם כלל, אין ביאור למלת בשעריך, ורז״ל יאמרו (שם במכות) כל האוכל דבר חוץ למקום אכילתו, לא תוכל לאכלם בשעריך קרינן ביה. יעו״ש. הנה נשא על שפתותינו דבריהם אלה ואין תבונה בלבבינו תוכן ענינם, והרמב״ם (בי״א ממע״הק) כתב לא תוכל לאכול נדבתיך בשעריך קודם שזרקו דמם בשערי המקום. ע״ש. ואין זה פשט המקרא; ותו אמרי׳ שם במכות (דף ט״ו) אכל טבל של מע״ש לוקה על לאו לא תוכל לאכול בשעריך. ופירש״י ה״ק לא תוכל לאכול טבל בעוד שמעשר עני בתוכו שכתוב בו ואכלו בשעריך. ע״ש. וגם זה אינו ע״ד הפשט; ולשון הרמב״ם (ביו״ד ממאכלות אסורות) ואזהרה לאוכל טבל שלא הורמו ממנו מעשרות בכלל שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך. ע״ש. והוא יותר מתוקן, שכולל מעשר עני בכלל מעשר דגנך בקרא דילן; עכ״פ המקרא שלפנינו צריך ביאור לדעת רז״ל ע״ד הפשט. ולולי דמסתפינא הייתי אומר שאין מלת בשעריך כאן יבואר על העיר או על פתח מבוא העיר כבשאר מקומות, כ״א מענין שיעור ומדה, כמורגל בדברי רז״ל על דבר שאין לו מדת הכמות, אלו דברים שאין להם שעור, שערו חכמים, והוא מלשון הכתוב וימצא מאה שערים, שענינו שיעור המדה אשר יצא לו מן הזרע היה מאה פעמים, וכבר מצאנו לרבותינו שמכנים את התורה בלשון מדה, כמו (בגיטין ד׳ ס״ז) שנו מדותי פירש״י למדו מדותי, ובעדיות (פ״ו מ״ו) מי שהוא שונה הלכות ומדות, כי באמת התורה נותנת שיעור ומדה לכל פרטי הנהגת אדם, בין במחשבתו בין בדבורו בין במעשיו שכולם יהיו מדודים ומשוערים כפי דעת התורה, שאין האדם רשאי להשתעשע ברעיונות מחשבותיו במה שאסרה התורה להרהר בו, ואינו רשאי להוציא בשפתיו במה שאסרה התורה הדבור בו, וכן בכל פרטי מעשיו, ולזה יתכן מאד לקרוא כל מצוה ממצות התורה בשם: מדה (מאאס- שטאב), שעל פיה צריך האדם להיות מודד ומשער תמיד כל מחשבה כל דבור וכל מעשה, ובברכות ל״ג קראו רז״ל מצות התורה בשם מדות, אמרו שם שעושה מדותיו של הקב״ה רחמים, (ע״ש רש״י). ואמרו בשמות רבה (פרשה מ״ז) משה מודד התורה, כי כל מצוה יש לה שיעור ומדה קצובה הן בכמותה הן באיכותה, הן באדם הן במקום ובזמן. וע״ש השעור והמדה שהתורה נותנת להנהגת אדם קראוה רבותינו גם בשם שער, אמרו על מי שלומד תורה ואין בו יראת שמים, וי למאן דלית ליה דרתא ועביד תרעא (יומא ד׳ ע״ב) קראו את התורה בשם שער ע״ש השעור והמדה, ובמכדרשב״י (זהר וירא ק״ג) נודע בשערים בעלה דא קב״ה דאיהו אתידע לפי מה דמשער בלביה, כל חד כמא דיכיל לאדבקא ברוחא דחכמתא, יע״ש. ומזה מלת בשעריך במקרא שלפנינו, כי התורה נתנה אל הקדשים שעורים ומדות שונות, לעולה נתנה התורה שעור גבוה ומדה מעליתית לקדושתה שתהיה כולו כליל לה׳ ולא הותר ממנו לבן אדם כלום, ולקצתם לא החמירה בקדושתה וכ״כ התירם לאכילת אדם, אבל בשעורים ומדות שונות, לזה שעור ומדה זמנית שלא לאכלם עד עבור זמן זריקת דמן, ולקצתם שעור ומדת מקומי שלא לאכלם רק תוך העזרה או תוך ירושלים לא חוץ ממנו, והזהירה א״כ התורה לא תוכל לאכול בשעריך וגו׳, שלא תהיה אכילתך בכל אלה מתנגד אל השעור והמדה שגבלה לך התורה, ויהיה תרגום בשעריך (אונמאסגעבליכער ווייזע, ווידער דער דיר געגעבענען מאקסימע). כי הבי״ת ישמש גם על ההתנגדיות, כמו ידו בכל, וילחם בישראל, וכן אם ה׳ הסיתך בי, לא יקום עד אחד באיש, ולא תענה ברעך, ירהבו הנער בזקן, שמכוונם נגד כל, נגד ישראל וכן כלם, כן כאן בשעריך נגד השעורים המיוחדים אליך, והוא שאמרו רז״ל כל האוכל דבר חוץ למקומו לא תוכל לאכול בשעריך קרינן ביה, ויותר יתכן לפרש הבי״ת כבשאר מקומות, וטעם בשעריך, לפי שיעורים שלך, לפי מה שאתה משער בדעתך (נאך דיינעם גוטדינקען), כלומר לא תאכל כטוב בעיניך לפי המקום והזמן. והך דדרשינן במלת נדריך, שהיא אזהרה לאוכל מן העולה לאחר זריקה אפילו בפנים שלוקה, ובדרך כלל היא אזהרה הנהנה למעילה, שכל הנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש לוקה, דכיון דאמר קרא נפש כי תמעול מעל, שחייב בו לנהנה מן ההקדש קרבן עם תשלום הקרן והחומש, ולא מצינו אזהרה לזה ובאה הקבלה דקרא דילן, לא תוכל לאכול וגו׳ ונדריך אשר תדר, היא האזהרה של מעילה, לומר שכל דבר שחייבין עליו מעילה, אם היה מזיד לוקה מזה הלאו של נדריך, וכן פסק הרמב״ם רפ״א דמעילה, ובסה״מ שלו מצוה קמ״ו, וכ״כ הרא״ה בחינוך מצוה תמ״ז. ושפיר אסבר לה הרב במשנה למלך שם, דאף שפסוק זה של ונדריך לא מוקי לה בגמרא אלא בעולה, מ״מ משום דאעיקרא דדינא אין מעילה מפורשת בתורה אלא בעולה בלבד כדאיתא בתמורה ל״ב, וכל שאר הדברים שיש בהם מעילה נפקי לן מרבוי׳ דקרא, כדאיתא התם ובת״כ, א״כ כי אשמעי׳ רחמנא דבדבר שיש בו מעילה יש במזיד אזהרה, נקטי׳ בדבר המפורש במעילה דהיינו עולה, ובאמת ה״ה לשאר הדברים דנפקו מרבוי׳ דקרא שיש בהם מעילה, בכולם יש בהם אזהרה זו, ע״ש. ומכאן אני תמה על הרב בעל שאגת אריה (סימן ע״ו) דפשיט׳ ליה דבאשם מעילות דחייב במוקדשין הוא אפילו שלא כדרך אכילה, משום דמעילה בין למ״ד הזיד במעילה בלאו בין למ״ד במיתה ילפי׳ ליה בגז״ש דחטא חטא מתרומה, כמ״ש רש״י (פסחים ל״ג) דאזהרת מעילה מתרומה גמרי, מה אכילת תרומה הזהיר דכתיב לא יאכל קדש אף הנאת הקדש דמעילה הזהיר, ע״ש, וכיון דלא כתיב אכילה בגופיה לוקין עליו אפילו שלא כדרך אכילתו, כדאמרי׳ לענין בב״ח. ולא ידעתי איך תלה הרב עצמו בדברי רש״י דאזהרה דמעילה מגז״ש ילפי׳, ושביק תלמוד ערוך (דבמכות י״ז) דאזהרת מעילה הוא מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך וגו׳ ונדריך, א״כ כתיב אכילה בגופי׳ ולא נחייבי׳ רק בדרך אכילה. ועל רש״י גופיה דסובר דאזהרת מעילה מגז״ש דתרומה נפקה, אין להקשות מהך דמכות, דרש״י לשיטתיה אזל, שכתב שם במכות דלמסקנא דייך אם תתן את הלאו לאוכל לפני זריקה בכולן ולא דרשי׳ כל הנך איסורין למלקות רק לאיסורא בעלמא (ע״ש דף י״ח א׳ ברש״י ד״ה מהדר פרושי בכל חד), אמנם כבר הקשו שם בתוספ׳ הרבה על דעת רש״י בזה והעלו דכל הנך לאוין דלא תוכל לאכול בשעריך לדבר חדש בכל חד וחד אתי, לבכורים קודם קריאה, לתודה לפני זריקה, לבכור לאחר זריקה, לעולה לאוכל אחר זריקה בפנים, ובכולם יש מלקות לאותו דבר שנתחדש בו (ע״ש בתוס׳ ובמהרש״א ובמהר״ם לובלין). וכן הריטב״א בחי׳ שם כתב על רש״י שאינו מחוור, ופשוט ליה דלמסקנא דסוגיא, לוקה חמש דאמר רבא התם לר״ש, לוקה ממש קאמר בכלהו (וכן בפני יהושע הניח דעת רש״י בצ״ע) ואחרי שדעת בעלי תוספ׳ וריטב״א מוסכמים עם דעת הרמב״ם והרא״ה, דקרא דלא תוכל לאכול בשעריך וגו׳ ונדריך ללאו דמעילה אתי, א״כ מפורש בגופיה לשון אכילה, והיאך לא הזכיר הרב בשאגת אריה כלל לא סוגיא דמכות ולא דעת גדולי ראשונים הנ״ל, והחליט בפשיטות דמעילה חייב שלא כדרך אכילה מדלא כתיב אכילה בגופיה. והתמיה יותר גדולה, למה שכתב הרב בשאגת אריה שם, דהא דבמתני׳ יש אוכל אכילה אחת חייב משום טומאה אתי׳ כר׳ שמעון דבקדשים גלי רחמנא דאיסור חל על איסור, ע״ש. וכיון דמתני׳ לר״ש אזלה, ור״ש הוא מרא דשמעתא שם במכות דמקרא דלא תוכל לאכול ונדריך, היא אזהרה למעילה, א״כ איך כתב הרב דהא דחייב משום מוקדשין הוא משום דמחייב שלא כדרך אכילה. ועוד דקושית הגמ׳ שם בשבועות (כ״ד ב׳) הוא על רבא, ורבא עצמו הוא דקלסי׳ לר׳ שמעון שם במכות, דלוקה חמש. ועמ״ש בפרשת בא (י״ב ט״ז, יעשה לכם) ע״ד השאגת אריה בזה. ובלאו כל אלה הנני חוכך על יסוד הרב בשאגת ארי׳ לומר דע״י שלא כדרך אכילה הוי איסור מוסיף, כיון שבזה לא נתוסף איסור חדש, רק איסור האכילה שהיה מתחלה נשתנה ע״י המוסיף להיאסר אף שלא כדרך אכילתו, ומי יימר דכה״ג נקרא איסור מוסיף, דשם אכילה חד הוא. ועוד כיון דשלא כדרך אכילה הוי, אם בשאכלו חי׳ או רותח עד שנכוה גרונו, או שמערב בו דבר מר, או הניחו עד שנסרח ונבאש (ערמב״ם פי״ד ממ״א הי״א) א״כ חתיכה שכבר נתבשלה כראוי לא משכחת לה להיאכל שלא כדרך אכילה רק ע״י מעשה אשר ע״י נעשה אינו ראוי לאכילה, וקודם שנעשה בו המעשה הזה לפוסלו ולהיות בלתי ראוי לאכילה, הוי מחוסר מעשה, ואיסור מוסיף לא הוי, אלא כשיש מקום לחול בשעה זו כמו שהוא לפנינו, לא כשצריך תחלה לעשות מעשה בכדי שיהיה מקום לחול אח״כ, כמ״ש הרמב״ם (פ״ד משגגות ה״ג) דהא דבאיסור מוסיף חל על איסור אינו אלא כשישנו לאיסור הנוסף בעולם ועיי׳ בכ״מ (פ״ד משבועות ה״י) דמוסיף לא הוי אלא שיהא מקום לחול האיסור בעת ובעונה זאת, לא כשיש לו מקום לחול לאחר זמן, דכשאמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא יאכלנה אינו חייב אלא אחת שאין שבועה חלה על שבועה, אע״ג שמתחלה לא נשבע אלא ליומו ולבסוף נשבע על אותו ככר שלא לאכלו לעולם, אין כאן תוספת, דגבי ביומו אין כאן תוספת. וכ״כ הפרי מגדים (בפתיחתו ליו״ד) באוכל ביוהכ״פ שעיר שנתפגל היום, לא הוי תוספת מיגו דחייל איסור פגול לערב על הכהנים, ע״ש. וכש״כ הדברים כיון דכמו שהוא לפנינו כעת אין מקום לחול עליו תוספת האיסור שלא כדרך אכילה, רק ע״י מעשה שיעשה בו, ודאי לא אמרי׳ דלהוי עתה איסור מוסיף בזה, כדי לחול על איסור הראשון, וחתיכה זו דנבלה ביהכ״פ וביש אוכל אכילה אחת, ע״כ שאוכלה כשהיא מבושלת, דכשהיא חי׳ עדיין אין בו חיוב לא משום טומאה ולא משום נותר וחלב והיטב אשר התעורר ידידי הרב מהר״ט מפה על דעת הרב בשאגת ארי׳, דאיסור מוסיף הוא שנתוסף בו איסור הראשון, והיינו שהאיסור הראשון עכ״פ במקומו עומד, רק שע״י המוסיף נתוסף בו איסור, אמנם כאן שבאוכלו שלא כדרך אכילה ע״י איסור המוסיף, נסתלק איסור הראשון לגמרי, שהנבלה והחלב אינו אסור שלא כדרך אכילה, שאין כאן תוספת איסור על איסור הקדום, כיון שהאיסור הקדום פסק לגמרי מלהיותו איסור ואין זה בכלל איסור מוסיף. ונכון הוא; ולכאורה יש לדחות כל הנ״ל ממ״ש התוס׳ (שבועות כ״ג ד״ה דמוקי לה) דבנשבע שלא לאכול נבלות וטרפות שלא כדרך אכילה חלה עלי׳ שבועה, הרי דמטעם שלא כדרך אכילה הוי מוסיף. אמנם נראה דשאני התם כיון שנשבע בפירוש על שלא כדרך אכילה, הרי אחשבי׳ גם זה לאכילה לכן הוי מוסיף. ומצאתי להרב בפלתי (סי׳ פ״ז סקי״ג) שמחלק ג״כ בכה״ג מטעם קושי׳ אחרת שעל תוס׳ הנ״ל, ע״ש. והנה ממ״ש הרמב״ם (פ״ט ממאכלות אסורות ה״ו) שהמבשל בשר מתה או חלב בחלב אינו לוקה על אכילתו משום בב״ח שאין איסור בב״ח חל על אסור נבלה או איסור חלב, שאין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף ולא איסור ב״א. והוא מסוגי׳ דחולין קי״ז. אע״ג דבב״ח לוקין עליו אף שלא כדרך אכילה מ״מ לאו הוי איסור מוסיף מפני זה, מבואר דלא כדעת הרב בשאגת ארי׳.