כי ירחק וגו׳ וזבחת וגו׳ כאשר צויתך – עד עתה ניתן היה לשחוט בקר וצאן רק בחצר אוהל מועד, תחת השגחת הכהנים. אך משיֵשב העם בארץ, יוּתר בשר תאווה, ושמירת הלכות שחיטה תימסר למצפונו של כל יחיד ויחיד. לכן האזהרה על קיום מצוות שחיטה ראויה מאוד להשתייך למצוות האמורות במשנה תורה.
ההלכות הנוגעות לאופן הזביחה הרמוזות בפסוק זה, אינן מפורטות בתורה שבכתב; הן חלק מהתורה שבעל פה, שיש אליה התייחסות מפורשת בפסוק. כפי שחז״ל אומרים: ״וזבחת כאשר צויתיך, מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה״
(חולין כח.).
ואלה הן הלכות שחיטה שנמסרו בעל פה: צריך לשחוט את הבהמה על ידי חיתוך לרוחב הקנה והושט. השחיטה תיעשה רק על ידי אדם החייב במצוות זביחה (״בר זביחה״, למעט נכרי); בכלי חיתוך שאיננו מחובר לקרקע (״תלוש״); ללא הפסקה במהלך החיתוך (״שהיה״); ללא לחץ (״דרסה״); ללא כיסוי (״חלדה״), הטיה (״הגרמה״), או קריעה (״עיקור״, ולפיכך גם לא בסכין שיש בו פגימה).
הדינים האלה נוהגים בבהמה חיה ועוף, אלא שבשחיטת עוף די בחיתוך אחד משני הסימנים – או הקנה או הושט.
כל בהמה שמתה ללא השחיטה שנצטוותה היא ״נבילה״, והאוכלה עובר על מצוות העשה האמורה כאן: ״וזבחת״ וגו׳. ובנוסף הוא עובר גם על הלאו של ״לא תאכלו כל נבילה״
(להלן יד, כא).
״זבח״ קרוב ל״ספח״, המורה על הצטרפות לאדם או לקשר אישי: ״סְפָחֵנִי נָא אֶל־אַחַת הַכְּהֻנּוֹת״
(שמואל א ב, לו), ״וְנִסְפְּחוּ עַל־בֵּית יַעֲקֹב״
(ישעיהו יד, א), ״מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה׳ ״
(שמואל א כו, יט). פסוקים אלה אינם מותירים מקום לספק באשר למשמעות ״ספח״: היא שווה כמעט לחלוטין למשמעות ״שפח״ – השורש של ״משפחה״ (השווה גם ״שבע״, ״צבה״, ״צבא״, שכולם מורים על הרחבת האישיות על ידי הצטרפות ליסודות אחרים וקליטתם; וכן גם ״שבה״, לקיחת אדם בכוח להיות תפוס בידו
[השווה פירוש, בראשית ח, יט–כ]).
בהתאם לכך, אין זה מן הנמנע לומר שהזביחה היא מעשה המאפשר לאדם לספח אל עצמו את גופו של בעל החיים. עד כה היה שייך גוף זה ל״נפש החיה״ של בעל החיים, ועל ידי הזביחה האדם מספח את גוף בעל החיים אל עצמו, לאישיותו האנושית. גוף השרירים והעצבים, שעד כה היה משועבד לבעל החיים, מוכן – על ידי הזביחה – להפוך לשרירים ועצבים אנושיים. סיפוח זה נעשה על ידי אדם, העושה מעשה אנושי באופן [לא על ידי מחובר] המגלה את האופי האנושי.
מעשה זה מנתק את הקשר של בעל החיים עם עולם הטבע, הקשר המאפשר לבעל החיים לחיות את חייו הגופניים ולתפקד כיצור חי (״חיים״, משורש ״חיי״
[עיין פירוש, בראשית א, כ]) על ידי קליטה ודחייה. נשימה ואכילה הן הפעולות הנותנות לכל יצור חי (בלשון הכתוב שם ״נפש חיה״) את חייו הגופניים, והקנה והושט הם האיברים של פעולות אלה. חיתוך לרוחב איברים אלה שם קץ לפעולות חיים אלה ומשעבד את גוף בעל החיים לשלטון האדם, אשר ציווה על הפסקת חייו של בעל החיים.
אולם רק ניתוק על ידי חיתוך מהווה גילוי של הכוח המכני המכריז אדם – לא לחיצה (״דרסה״) או קריעה (״עיקור״), היכולים להיעשות גם על ידי כוח בעל חיים. כמו כן החיתוך צריך להיעשות באופן גלוי וחופשי (ללא ״חלדה״), וללא ״שהייה״ באמצע המעשה, כראוי למעשה של אדון התופס בעלות. ויש לעשותו במקום שהאיברים עומדים בשירות כל הגוף, ומביאים לגוף אוויר ומזון; למעט מקום שהם כבר נצטרפו שם לאיבר אחר והם נראים כשייכים מצד אחד לגרון ולושט ומצד שני לריאות ולקיבה (״הגרמה״).
״אכילה״ – ״כל(ה)״ (עיין פירוש לעיל ו, ה) – היא הפיכתו הגמורה של חומר מזון לחלק של אישיות פרטית שגופה נוצר כל הזמן מחדש. לעומת זאת, ״זביחה״ – ״זבח״, ״ספח״, ״שפח״ – היא הכנה לאכילה, והיא מתאימה את גוף בעל החיים למטרות האדם. וכדרך שהזביחה היא מעשה בן־חורין של פעילות אנושית, כך גם האכילה: משנקלט חומר בעל החיים בגוף האדם, נשאר החומר משועבד לרצון החופשי של האנושי שבאדם; מה שאין כן בהיותו עדיין בבעל החיים, נשמע החומר בגופו ובנפשו רק לחוקי הכפייה הגופנית.
נמצא שמשמעותה של שחיטת חולין דומה לזו של שחיטת קודשים; אלא ששחיטת חולין אינה צריכה כוונה
(עיין חולין לא.), ושחיטת חולין פועלת את שעבוד הבהמה המוחשית; בעוד שבהמת הקרבן לפני השחיטה מסמלת את האדם הבלתי נשלט והבלתי משועבד, ומסירת הווייתו למען כניסה לחיים הנעלים יותר של המקדש, באה לידי ביטוי על ידי השחיטה
(פירוש, ויקרא א, ה).
על פי האמור יבואר מדוע כשרות השחיטה תלויה גם באישיות השוחט, ומדוע ״שחיטת נכרי נבילה״
(חולין יג.). שכן בעל החיים ייקלט בגוף האדם לצורך חיים בהתאם לחוקי המוסר היהודיים.
כמו כן יבואר גם מדוע רק בהמה חיה ועוף טעונים זביחה. שכן הם יצורים גבוהים יותר, שגופם ופעילות חייהם דומים בחיצוניותם לטבעו הגופני של האדם. לפיכך, כאשר עצביהם ושריריהם הופכים לעצבים ושרירים אנושיים, נדרשת אזהרת השחיטה, והאדם חייב לזכור שעל ידי הפיכה זו הם יוצאים מתחום הכפייה הגופנית ונכנסים לתחום השליטה המוסרית בת החורין, המשעבדת את הגופניות. אולם דגים וחגבים הם יצורים נחותים, שגופניותם רחוקה בהופעתה החיצונית מהאורגניזם הגופני של האדם. לפיכך האוכל אותם – בדומה לאוכל מזון מן הצומח – אינו זקוק לאזהרה זו.
ולבסוף, על פי האמור יבואר מדוע שחיטה איננה מועילה לבהמה טמאה, וגם לאחר שחיטתה היא נבילה. בהמה טמאה מנוגדת מצד טבע גופה לאישיות האנושית, שאליה מיועדת התורה. לפיכך נאסרה לחלוטין הכנסתה לגופניות האנושית. אופיו הטבעי של המין מוציא אותו מכלל זביחה. לעומת זאת, בהמה טהורה היא בת זביחה; ואפילו אם הבהמה היא טריפה ואסורה באכילה, שחיטתה מטהרתה מידי נבילה
(עיין פירוש, ויקרא יא, לט–מ).
על משמעות שורש ״שחט״, עיין פירוש, בראשית ו, יא.
ממאמר הפסוק כאן ״כי ירחק ממך וגו׳ וזבחת״ וגו׳, לומדים חז״ל
(קידושין נז:): ״ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח במקום קרוב, פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה״. הווי אומר, שההיתר שניתן כאן לשחוט לצורך אכילת חולין, נוהג – כמשמעות לשון הכתוב – רק חוץ למקדש; בחצרות המקדש אסורה שחיטה כזו. יתירה מכך, לפי הגמרא בבבא בתרא
(פא:), אסורה כל הכנסת חולין לעזרה. לא הוכרע, אם ובאיזה מידה הלכות אלה הן דאורייתא. ובייחוד לא ברור היקף ההלכה האחרונה שהזכרנו – אם כל חפצי חולין כלולים באיסור זה, או רק חפצים הדומים לאלה המשמשים לקרבנות; האם הכנסתם אסורה בכל דרך שהיא, או רק בדרך הדומה להכנסת קרבנות
(עיין לחם משנה ומשנה למלך להלכות שחיטה ב, א–ג).
יהיה אשר יהיה היקפן של הלכות אלה, נראה שזוהי כוונתן: להבטיח את אופיים הסמלי של החפצים והמעשים במקדש. הימצאותם של חפצים שווים או דומים בעלי אופי של חולין, תחליש אופי סמלי זה בעיני הבריות ותטיל בו ספק. שחיטת חולין, אבר של בהמת חולין וכיוצא בזה, שאין להם כל משמעות רוחנית, יטשטשו את המשמעות הסמלית של כל השחיטות, ושל כל האיברים וכיוצא בזה, במקדש.
כשאנו מתבוננים מנקודת מבט זו, יתבארו בנקל כל העניינים הנראים כיוצאים מן הכלל. שכן כל אימת שנדרשת והכרחית הכנסת חולין לעזרה לצורך קיום מטרות המקדש עצמן, אין עוד סיבה לחשוש שחפצי החולין יטשטשו את אופיים הסמלי של המקדש וקודשיו. עצם סיבת ההכנסה של חפצים אלה מחזקת את ההכרה בהבדלים באופיים (עיין משנה למלך שם).
אשר נתן ה׳ לך – ביטוי נוסף זה בא כנראה ללמדנו, שהתורה לא רק מתירה אכילה זו, אלא גם דעתה נוחה הימנה. כוונת התורה היא, שאדם ייהנה מאכילה חושנית, אפילו אם יש בה יותר מאשר סיפוק צרכי המזון גרידא, ובלבד שיישמר שלא לצאת מן הגדרים שנקבעו על ידי התורה. אכילת בשר תאווה היא אחת מן המטרות שעבורן ה׳ נתן לך את ״בקרך וצאנך״.