Devarim 12 – דברים יב‏ – Mikraot Gedolot

שלא לעזוב את הלויים – בה״ג מניין המצוות מצוות לא תעשה קנ״ד, רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה רכ״ט, סמ״ג מצוות לא תעשה שס״א, ספר החינוך ת״נ

השמר – בלא תעשה.

פן בלא תעשה.

פן תעזוב את הלוי כל ימיך – אפילו שמיטים ואפילו יובלות.

על אדמתך – ולא בגולה.

סליק פיסקא

[פיסקא עה]

"Take heed unto yourself": a negative commandment;

"lest": a negative commandment;

"all of your days": even shemitah and yovel years;

"upon your land": and not in the exile.

[End of Piska]

השמר בלא תעשה:

פן בלא תעשה:

פן תע׳ את הלוי כל ימ׳ לעולם אפלו שמטים ואפלו יובלות:

על אדמ׳ ולא בגולה:

אִסְתְּמַר לָךְ דִּלְמָא תְרַחֵיק¹ יָת לֵיוָאָה כָּל יוֹמָךְ עַל אַרְעָךְ.

1. השווה להלן דברים יד:כז. לפי הערת המסורה (קליין עמ׳ 185, 186) ׳שבק׳ הוא נוסח סוראי, ו׳עזב׳ הוא נוסח נהרדאי בשני המקומות. ועוד צ״ע בעקיבות התרגום של שרש ׳עזב׳.

Take heed to you that you forsake not the Levite all your days upon your land.

אזדהרו לכון דלא תשבקון ית ליווי^א כל יומיכון על אר⁠(א){ע}⁠כון.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ליווי״) גם נוסח חילופי: ״ליואי״.

אסתמרו לכון דילמא תימעלון על ליואי כל יומיכון דאתון שרן על ארעכון.

Beware that you aggrieve^a not the Levite all your days in which you dwell in your land.

a. Mehal, "to injure, be false or perverse with.⁠"

וַאחדַ׳ר אַן תַּגפֻו אַללַאוִי טֻולַ מַקַאמִךַּ פִי בַּלַדִ ךַּ

והזהר לך שלא תיבש מלתת ללוי, לארך קיומך בארצך.

השמר לך – ליתן לא תעשה על הדבר.

על אדמתך – אבל בגולה אינך מוזהר עליו יותר מעניי ישראל.

השמר לך TAKE HEED TO YOURSELF [LEST YOU FORSAKE THE LEVITE] – This is intended in addition to the positive command expressed in the previous verse, to attach to it (the neglect of the Levite) a negative command, also.

על אדמתך [TAKE HEED TO YOURSELF LEST YOU FORSAKE THE LEVITE] UPON YOUR GROUND – but in exile (outside the Holy Land) you are not admonished as regards him more than as regards the poor of the ordinary Israelites (Sifre Devarim 74:9; Talmud Yerushalmi Horayot end).

פס׳: השמר לך – בלא תעשה.

פן תעזוב את הלוי – בלא תעשה.

כל ימיך – ואפילו שמטים ויובלות.

על אדמתך – ולא גולה:

[השמר לך פן תעזב את הלוי כל ימיך] [ע]⁠ל אדמתך – השמר לך – א׳ע׳פ׳ שצויתיך לעש⁠[ות עולותיך ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ...] יהא בטל לעולם, כל ימיך על אדמתך. (כ״י אימולה 17.2)

כל ימיך על אדמתך – כל הימים אשר אתם חיים^א על האדמה (דברים י״ב:א׳).

א. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳: אתה חי.

כל ימיך על אדמתך ALL OF YOUR DAYS IN YOUR LAND: [means the same thing as the phrase (31:13),] “as long as you live on the land.”¹

1. Rashi (following Sifre 74) writes that the Torah suggests that the rules of charity to the Levites (mentioned in vs. 18) apply only על אדמתך – while the Israelites are still living in the land of Israel. Once the Israelites were exiled, Levites would not have any preferential status for receiving assistance.
Rashbam explains the verse more simply. Nothing extraneous is to be read into the phrase “all of your days in your land.” It just means that these regulations govern you as long as you are alive. His supporting example from 31:13 is aptly chosen. That verse says that an Israelite must fear God “as long as you live on the land.” No rabbinic exegete would suggest that the duty to fear God would be canceled in the diaspora.

השמר {לך}^א פן – שני לאוין הן.

פן תעזוב את הלוי – שמשמש במקומך לפני המקום. ולפיכך עליך לחמול עליו, שתטיב לו בכל דבר, בין במעשר בין בצדקה, ובכך תראה ששימוש הקב״ה חביב עליך.

על אדמתך^ב – פירש״י אבל בגולה אינך מוזהר עליו יותר משאר עני⁠{י} ישראל. ונראה לפי^ג שבארץ ישראל יש לישראל נחלה, וללוי אין נחלה, צריך שיתנו עיניהם עליו. אבל בגולה, כשם שאין ללוי נחלה, כך אין לישראל נחלה. אבל בשלהי הוריות (בבלי הוריות י״ג.) מפרש: דלוי קודם לישראל להחיותו ולהשבת אבידה.

א. ההשלמה מפענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103 בשם ר״י בכור שור.

ב. בכ״י מינכן 52: אדמתיך.

ג. כך בכ״י מינכן 52 ובפענח רזא כ״י אוקספורד 103 בשם ר״י בכור שור. בספר הג״ן נוספה כאן המלה: הפשט.

השמר {לך} פן – BE CAREFUL LEST – these are two prohibitions.

פן תעזוב את הלוי – LEST YOU FORSAKE THE LEVITE – who serves in your place before the Omnipresent. And therefore you must have mercy on him, to be good to him in all things, whether with tithing or with charity, and with this you will show that serving the Blessed Holy One is beloved upon you.

על אדמתך – ON YOUR LAND – Rashi explains: but in exile you are not warned about him more than the rest of the poor {of} Israel. And it appears since in the land of Israel, Israel has an inheritance, and Levi does not have an inheritance, they need to set their eyes upon him. But in exile, just like Levi has no land, so too Israel has no land. But in the end of Horayot (Bavli Horayot 13a:16) it details: that a Levite has precedence over an Israelite to support him and for returning a lost object.

כל ימיך – אף בשמיטין ויובלות.

על אדמתך – הואיל ויש לישראל נחלה בארץ וללוי אין נחלה צריך שיתנו עיניהם עליהם בשעה שהם שרויין על אדמתן אבל בגולה לא שכשם שאין ללוי נחלה כך אין לישראל נחלה.⁠¹

1. שאוב מר״י בכור שור.

כל ימיך, "as long as you live.⁠" This includes even the years of sh'mittah and Jubilee years when no crops are harvested. (Sifri)

על אדמתך, "on your soil.⁠" Seeing that only the ordinary Israelites possess ancestral land in Israel, as distinct from the Levites, the Israelites are obligated to look after the needs of the Levites as long as they are on their own land, but not when all the Jews are in exile, and the ordinary Israelites do not enjoy the advantage of owning ancestral land.

השמר לך פן – הרי ב׳ לאוין.

פן תעזוב את הלוי – ששימש המקום ב״ה, חביב עליך.

כל ימיך על אדמתך – פרש״י אבל בגולה אינך מוזהר עליו יותר מישראל. ונראה לפי שבארץ יש לישראל נחלה, וללוי אין נחלה, שצריך שיתנו עיניהם עליו אבל בגולה כשם שאין ללוי נחלה, כך אין לישראל נחלה. אבל בשלהי (בבלי הוריות י״ג.) מפ׳: דלוי קודם לישראל להחיותו ולהשב אבידה. בכור שור.

כל ימיך על אדמתך – דוקא בארץ אבל בחוצה לארץ אינך מוזהר עליו יותר מעניי ישראל.

כל ימיך על אדמתך, "all your days on your land.⁠" The specific command not to abandon the Levite is applicable only in the Holy Land. Levites in the Diaspora do not enjoy preferred status regarding receipt of charity from their brethren.

כל ימיך על אדמתך – נראה הפשט שבארץ ישראל יש לישראל נחלה וללוי אין צריך נחלה כי יתנו עיניהם עליהם.

כל ימיך על אדמתך – לפי הפשט נראה דלהכי נקט על אדמתך לפי כשיבאו לארץ ישראל ויחלקו הארץ ואין ללוי חלק ונחלה וצריך שיתנו עיניהם עליהם.

כל ימיך על אדמתך, "as long as you live on your land.⁠" According to the plain meaning of the verse, the choice of the word אדמה, "soil, earth,⁠" here instead of ארצך "your land,⁠" may have been dictated by the fact that the Levites did not get any ancestral land, and the other tribes therefore had to see to it that they could have a livelihood, i.e. you who have soil have to look after your brethren who have not been given soil.

פן תעזוב את הלוי – וסמיך ליה כי ירחיב לומר מתן אדם ירחיב לו.

השמר לך פן תעזוב את הלוי – הנה זאת אזהרה שלא לעזוב את הלוי שיתן לו חלקו הראוי לו מהמעשרות או ממעשר עני או מהשלמים וממעשר שני שנתחייבו לאכלו בירושלם.

התועלת האחת עשרה הוא במצות והוא מה שהוזהרנו שלא נעזוב הלוי והתועלת בזאת המצוה מבואר כדי שתהיה זאת המשפחה הנכבדת מיוחדת לעבודת י״י יתעלה ולא יהיה לה טרדה באסיפת מזונותיה ועוד כי המעשר ראשון מפני שאין לו קדושה אולי יקלו ישראל בנתינתו ללוים אבל יפרישוהו וישאירוהו להם ולא יהיה ללוים דבר יאכלו ממנו הפך מה שכונה התורה בהם ולזה הזהיר בזה המקום שלא לעזוב את הלוי.

השמר לך ליתן לא תעשה על הדבר. פי׳ אף על פי שכתוב למעלה והלוי אשר בשעריך שאתה מחוייב לתת לו מחלקו ואם אין לך חלקו שתתן לו ממעשר עני או להזמינו על שלמיך חזר ואמר עוד השמר לך פן תעזבנו כדי ליתן לא תעשה על הדבר:

ואפילו הלוי אשר בשערך יצטרך ללכת שמה לאכול ולשמוח. עד שמפני זה אני אומר לך שלא תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך. רוצ׳ לומר כאשר תעלה לרגל לא תעזוב את הלוי במקומך. רוצ׳ לומר שישאר הוא בשערים עם המעשר והנדרים שנתת לו. ותלך אתה לבדך עם ביתך לירושלם. השמר לך פן תעשה כן. אבל שעמך ילך בקרבך לירושלם ושם ישמח עמך.

הנה התבאר שבמאמר השלישי והרביעי האלה התיר להם לישראל כל מה שיסופק אצלם על מצות בית הבחירה אם מענין העולות ואם מענין הביאה לירושלם על מצות בית הבחירה.

ורש״י פי׳ השמר לך פן תעזוב את הלוי על אדמתך למעט שבגולה אינו מוזהר עליו כי אם כשאר עניי ישראל ולא יותר מזה. הנה בזה הותרו הספק החמישי והששי:

ליתן לא תעשה על הדבר. לפי שכבר כתב העשה ״והלוי אשר בשעריך״ (פסוק יח), והוא עשה, אלא שבא הכתוב ליתן לא תעשה על הדבר (כ״ה ברא״ם):

ליתן לא תעשה על הדבר. כמו שפירשתי למעלה (פסוק יג). דכל מקום שנא׳ השמר וכו׳. דקשה לרש״י למה לי השמר לך, והרי למעלה (פסוק יב) כתיב והלוי אשר בשעריך, ואם כן למה לו למיכתב בו שני פעמים. ומתרץ ליתן לא תעשה על הדבר, ר״ל על הדבר האמור לעיל והלוי אשר וגו׳, וזהו שנקט על הדבר:

אבל בגולה אינך מוזהר עליו כו׳. והטעם לפי שבא״י יש לישראל נחלות וללוי אין נחלות, ולכך צריכים שיתנו עיניהם עליו, אבל בגולה אין לישראל נחלה כמו שאין ללוי נחלה:

This places a negative commandment over the matter. As I explained above (v. 13). For anywhere it says, "Take heed, etc.⁠" Rashi is answering the question: Why is the verse, "Watch yourself,⁠" needed? It is already written above (v. 12), "And the Levite who is in you cities, etc.⁠" If so, why does this need to be written twice? Rashi answers: "This places a negative commandment over the matter.⁠" In other words: Over the matter mentioned above, "And the Levite who is in your cities, etc.⁠" This is why Rashi chose to say, "Over the matter.⁠"

In the diaspora, however, you are not admonished, etc. The reason is because in the Land of Israel, the Israelites received portions in the Land whereas the Levites did not. Therefore, they must attend to the Levites. But in the diaspora, the Israelites, just as the Levites, did not receive any portion of the land.

השמר לך פן תעזב וגו׳ – אפי׳ שמיטו׳ ויובלות.

על אדמתך – אתה מוזהר אבל בח״ל הרי הוא ככל העניים.

השמר לך – הוסיף להזהיר שלא לעזוב את הלוי לפי שאין לו חלק ונחלה ואתה על אדמתך, ואפשר שבא להזהיר עוד שאם יש לו לישראלי מעשרות לתתם ללוי לא יביאם עמו לירושלים מבלי שיודיע דבר מזה לאותו הלוי היושב עמו בעירו, ויאמר אתנם ללוי אחר שאמצא בירושלים, כי בזה נשאר הלוי שיש בעירו משולח ונעזב ואין לו מה יאכל, אלא יתנם ללוי שבעירו, כי עניי עירו קודמים, וילכו יחדיו ששים ושמחים לירושלים, ואף בדרך לא יעזבנו:

השמר לך וגו׳ – עיין פירוש פסוק יב.

כאשר האומה חדלה להיות מרוכזת במקום אחד והיא מיושבת בכל מקום בארצה, חשוב מאוד שהלויים ישבו בקרב העם ויהיו מפוזרים בכל רחבי הארץ. הלויים ישמשו כביכול כעצבים וכעורקים חיים הנובעים ויוצאים מן המרכז שהוא המקדש, המחזיקים ושומרים את הקשר הרוחני בין האיברים לבין המוח והלב של האומה. הלויים הם נציגי המקדש בקרב העם.

בקרב אוכלוסייה העוסקת בחקלאות, בגידול צאן ובקר, ובתעשיות הקשורות לכך, עשויים הלויים העוסקים בעבודה ״בלתי יצרנית״ להיות בנקל לבוז. העם עלול לראות את הלויים כמעמסה על הציבור, ולא להעריך את חשיבותם החיונית לרווחתה הרוחנית והמוסרית של האומה. מכאן האזהרה החוזרת ונשנית לא לעזוב את הלוי ״כל ימיך על אדמתך״: אריכות ימיך על אדמתך תלויה בכך, שתעריך את הלוי ותאפשר לו להשפיע על התפתחותך המוסרית והרוחנית.

[לו] השמר לך – כ״מ שנאמר השמר פן אינו אלא בל״ת (עירובין צ״ו) ובכ״מ בש״ס. ובמ״ש כל ימיך מרבה שמטות ויובלות שאין מעשרות נוהג בהם, וכבר רבה בספרי קרח (ט׳ נ״ב) מן ועבד הלוי שמטות ויובלות שאין מעשרות נוהג בהם, והתנה רק בהיותך על אדמתך לא בגולה:

פן תעזוב את הלוי: בשעה שאתה עולה לירושלים ברגלים לא תעזבנו בביתו בעירו¹. ואע״ג שכבר כתב לעיל פסוק י״ב ״והלוי אשר בשעריכם״? אך שם כתוב הטעם ״כי אין לו חלק וגו׳⁠ ⁠⁠״, וכאן כתוב לפי הטעם הקודם ״ושמחת לפני ה׳ וגו׳, כדי שתהא משומר משמץ דבר שמגיע בעת שמחת רוח הבעלים². והרמב״ם סוף פרק ב׳ מהלכות חגיגה (הלכה י״ד) כתב שהמשהה את מעשרו ברגלים ואינו מוציא לשמח את הלוי, הרי זה בכלל ״פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך״³.

1. שלא כפירוש רש״י ׳ליתן לא תעשה על הדבר׳, כלומר על ״והלוי״ שבפסוק י״ח, כאשר הכוונה לאיסור למנוע ממנו מה שעלינו לתת לו. ואילו רבינו פירש ״תעזוב״ כפשוטו, כלומר, לעזוב אותו לבדו בבית, כאשר אתה עולה ירושלימה.

2. כפי שכתב רבינו בפסוק הקודם ועיין הערה 116, הלוי שהוא איש הרוח יעזור לשמור על שמחה שלא תצא מגדרה ומקדושתה.

3. וזה לשון הרמב״ם: ... ומי שאכל זבחיו ולא שימח אלו עמו (לוי, גר, יתום ואלמנה), עליו נאמר (הושע ט,ד) ״זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו יטמאו, כי לחמם לנפשם לא יבוא בית ה׳⁠ ⁠⁠״, ומצוה בלוי יותר מן הכל... לפיכך צריך לזמן לויים על שולחנו ולשמחם, או יתן להם מתנות בשר עם המעשר שלהם... וכל העוזב את הלוי מלשמחו (בשלמי שמחה וחגיגה) ושוהה ממנו מעשרותיו ברגלים עובר בלא-תעשה, שנאמר ״השמר לך פן תעזוב את הלוי וגו׳⁠ ⁠⁠״.

השמר לך פן תעזוב – חוזר ומשנן לסייע את הלוי.⁠¹

כל ימיך – מבואר בספרי: ״אפילו שמיטין ויובלות״; אבל רק ״על אדמתך״ יש ללוי זכות קדימה לגבי עניים אחרים, ״ולא בגולה״, שהרי שם אין ללוי מצדו גם חובות נוספות.

1. על אף שהתורה צוותה בבמדבר יח לתת ללויים מעשר דגן תירוש ויצהר אין לתמוה שבספר דברים הם נחשבים בין העניים והתורה מצווה לעם לסייע בידם בדרך צדקה. כי מדין תורה אין בית דין נזקקין להוציא את המעשרות מיד מי שלא נתנן, ועל כן התחשבה התורה לכתחילה באפשרות שמא יגיע למצב שרבים יזלזלו במעשרות ולא יהיה ללויים ממה להתפרנס. הוכחה חותכת לכך היא תקופת בית שני. שכולם מודים כי היו מצוות התורה חוק המדינה למעשה, ובכל זאת עמי הארץ לא נתנו תכופות את המעשרות כהלכה ללוי, ורק החברים קיימו את חובתם כראוי, כמו שיש ללמוד מכל מסכת דמאי.

השמר לך פן תעזוב הלוי כל ימיך על אדמתך – וסמיך ליה כי ירחיב ה׳ את גבולך כאשר דבר לך. ופירושו אף אם ירחיב גבולך ויתן את הקיני, והקניזי, והקדמוני, ויהיה ללוי חלק ונחלה (עי׳ ב״ב נ״ד ועי׳ סמ״ג ומשל״מ סוף הלכות שמיטה) ולא יהיה נשתנה מכל שבטי ישראל, ואין לו תרומה ומעשר, אפ״ה לא תעזוב את הלוי ותן לו חלק מקדשים ושמחת עמו, וזה כל ימיך וכו׳. ודו״ק.

השמר לך וגו׳ – השמר לך פן – בל״ת, כל ימיך – לרבות שמיטין ויובלות, על אדמתך – ולא בגולה¹ (ספרי).

1. ר״ל לרבות שמיטין ויובלות דאע״פ שאין מעשרות נוהג בהם בכ״ז אסור לעזוב את הלוי מלתת לו כדי מחייתו. וטעם הדבר נראה פשוט משום דכיון דאין לו חלק ונחלה מיוחדת כשאר ישראל אין נוגע לו ענין שמיטין ויובלות, כי בעת שישראל בעל הנחלה מכין לו לשנת השמיטה מקודם השמיטה אין לו להלוי מה להכין, ולכן אסור לעזבו, ומטעם זה אין חיוב זה נוהג בגולה כיון דבגולה אין נחלות גם לישראל ממילא אין יתרון ללוי על שאר עניי ישראל.

ועיין בספר באר שבע בהוריות י״ג א׳ הרבה לתמוה על דרשה זו ממ״ש שם בסתמא כהן קודם ללוי לוי קודם לישראל, ולא חילקו בין בארץ בין בגולה, יעוי״ש. ואני תמה, מה שייכי הענינים זל״ז, דהתם בהוריות איירי לענין קדושה וחלוקת הכבוד לפתוח ראשון ולברך ראשון וכו׳, וכדמשמע הדרשות שבאו שם בכהן וקדשתו, ובלוי כתיב (י׳ ח׳) בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי מתוך בני ישראל וגו׳. ובודאי קדושתם בם גם בזמן הזה לענין הכבוד והגדולה, אבל הכא בספרי איירי לענין מתנות הלוים שזכתה להם התורה בתרומות ומעשרות, לכן אמר על זה דבגולה אין חיוב בזה. ומטעם שנתבאר דגם ישראלים אין להם נחלת ארץ מיוחדה, ובהכי איירי פסוק זה ודרשה זו, ואין פטור זה משום פחיתת כבוד וקדושת הלוים רק משום רוע מצבם של ישראל בכלל, כמבואר.

והנה גם הב״י ביו״ד סי׳ רנ״א והב״ח והדרישה שם והמג״א בסי׳ ר״א ס״ק ד׳ הרכיבו שני הענינים ביחד, והקשו ופלפלו הרבה אם בזה״ז יש לנהוג כבוד וקדושה בלוים, ולדעתי נראה ברור ופשוט דיש ויש כבוד וקדושה בלוים בזה״ז בערך כמו בכהנים, והספרי איירי בענין אחר.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון