בפסוקים ד׳-ז׳ לא נאסר אלא לנהוג כמנהג האומות בנוגע למקומות הפולחן. וכאן מוסיף הכתוב לאסור כל מזבח פרט לנבחר על ידי ה׳. כשיבואו אל המנוחה יהיה אסור להם להביא קרבנות ״בכל מקום אשר תראה״, כלומר בבמות, ואיסור זה פותח במלים ״לא תעשון״ כמו הקודם (פסוק ד׳).
מצאנו שבתקופה מאוחרת יותר, החל מזמנו של שמואל, נקראו המזבחות שמחוץ למקום הנבחר בשם ״במות״. יש לציין כי ביטוי זה אינו נזכר בתורה, וגם זו ראיה גדולה נגד הכופרים המכחישים את אמיתותו של ספר דברים. אמנם עצם הביטוי ״במות״ נמצא בתורה, אבל רק כלפי במות האלילים, כגון: במות ארנון
(במדבר כ״א:כ״ח). במות בעל
(שם כ״ב:מ״א), במותיכם
(ויקרא כ״ו:ל׳). ״במות״ שנבנו לכבוד ה׳ ואשר עליהם מקריבים קרבנות לאלהי ישראל, אינן נזכרות בתורה בשם זה. גם בספרים יהושע ושופטים עדיין לא נזכר הביטוי הזה. רק בספר שמואל נזכרת ״במה״, שהיו מקריבים עליה לה׳ (
שמואל א ט׳:י״ב,
י״ג,
י״ט,
כ״ה).
יתכן שמנהג הבמות נתפשט רק בשעה שנשבה ארון העדות, בימי שמואל הנביא, כי הזמן ההוא היה זמן היתר הבמות, כמו שקיבלו רבותינו זכרונם לברכה, וכמו שהארכנו גם כן לבאר ויקרא א עמוד קפג והלאה. בתחילת תקופת מלכות שלמה היו כמה במות בארץ, ובגבעון היתה הבמה הגדולה
(מלכים א ג׳:ג׳-ד׳).
אפילו אחרי שנבנה בית המקדש ונאסרו הבמות מן הדין, מצינו שעדיין היו ישראל מקריבים עליהן, ואפילו תחת מלכות המלכים הצדיקים, דבר הנזכר תמיד לגנאי בספר מלכים (
מלכים א ט״ו:י״ד, כ״ב:כ״ד ועוד). רק חזקיה הסיר את הבמות כדי להעמיד מצות התורה על תלה
(מלכים ב י״ח:ד׳) ויאשיהו השמיד לחלוטין את כל הבמות שבכל הארץ (
מלכים ב כ״ג:ח׳ והלאה).
איסור הבמות מתייחס למנהג הנוכחי של בני ישראל. ״לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום״, משמע שבימי משה היו הבמות מותרות; אבל בויקרא יז מוכח שהיו אסורות, שהרי נאמר שם שכל המקריב מחוץ לאוהל מועד חייב כרת. הראב״ע (וכן רבים מן החדשים) רוצה לומר, שאף על פי שנאסרו הבמות, לא שמרו את האיסור כראוי, ואם כן שייך לומר שכל אחד עשה ״כל הישר בעיניו״. אבל כל הראיות שהביאו לסברה זאת אינן נכונות. הפסוק ב
ויקרא י״ז:ז׳ אינו מוכיח אלא על התקופה שלפני מתן תורה, שהרי מצות הקרבנות נאמרה בסיני
(השוה ויקרא ז׳:ל״ח).
אי קיום מצות מילה (
יהושע ה׳:ה׳,
ז׳) לא היתה מחמת עזיבת התורה, שהרי כל העם לא היו מולים, ובודאי לא כל העם עזבו את התורה. גם מן הפסוק
עמוס ה׳:כ״ו אין שום ראיה, כמו שפירשנו בויקרא א קפה. אמנם מוכח מיחזקאל כ שבמדבר לא דקדקו ישראל בכמה מצוות, אבל דווקא שם בפסוק כ״ח נאמר בפירוש שרק עם הכניסה לארץ התחילו להקריב בבמות.
מלבד זאת צודק הרמב״ן בטענתו, שאילו היתה זאת עבירה, לא היה משה רבינו אומר ״ככל אשר אנחנו עושים״ אלא ״ככל אשר עשיתם״. אבל גם פירושו של הרמב״ן דחוק. הוא מפרש שבמדבר עשה כל אחד את הישר בעיניו, מפני שאם לא ירצה לאכול שור ושה לא יתחייב להביא קרבן וגם אינו חייב להביא בכור ומעשר וכדומה, אולם לשון האיסור בפסוק יג: ״השמר וגו׳ בכל מקום אשר תראה״, משמע בפירוש, כי השרירות לא היתה אי־הקרבת הקרבנות, אלא ההקרבה ״בכל מקום אשר תראה״.
על כן נראה לנו כי המקרא יתפרש כפשוטו על פי ההנחה דלהלן: אמנם שנינו במשנתנו סוף זבחים
{י״ד:ה׳}, שרק כשבאו לגלגל הותרו הבמות. אבל הרמב״ם בפירוש המשנה שם מפרש, שיסוד ההיתר היה, מפני שנתבטלה ההנחה הקודמת של טעם האיסור. בויקרא יז נאמר רק שאסור להקריב במחנה או מחוץ למחנה, למען ״לא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים״ (שהיו מצויים לדעתם המוטעית במדבר); אבל כיון שנכנסו ישראל לארץ נושבת ובטל החשש שמא יקריבו לשעירים, לא נזהרו יותר באיסור שחוטי חוץ (השוה פירושנו ל
ויקרא י״ז:ג׳).
לפי זה מובן מאליו, שעם כיבוש עבר הירדן בטל האיסור שנאמר בויקרא יז. אמנם קבלו רבותינו שרק בגלגל הותרו הבמות, כמו ששנינו במשנתנו, אבל בכל זאת יתכן שגם לפני זה לא נזהרו באיסור הזה, כאשר בטל טעמו. אם כן הביטוי ״איש כל הישר בעיניו״ יש בו משום נזיפה, אבל בכל זאת אין זאת עבירה חמורה כל כך, כמו שכתוב בויקרא י״ז, רק שיש בזה איסור משום ״דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו״
(ביצה ה׳ א).
1
עוד יש לפרש, כי ״היום״ מתייחס אל העתיד הקרוב, דהיינו התקופה משבאו לגלגל עד כיבוש וחילוק הארץ. כן מצינו גם למעלה ח׳:י״ח: ״למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה״; וכן
(דברים ט׳:א׳) ״אתה עובר היום את הירדן״, וגם שם ״היום״ הוא העתיד הקרוב. אם כן, כיון שהתורה התירה את הבמות סמוך לעברם את הירדן וכל איש יוכל לעשות ״כל הישר בעיניו״, היה משה רבינו יכול לומר גם לפני זה: ״עושים היום איש כל הישר בעיניו; ״היום״ כאן פירושו: ״בזמן הזה״, כמו שמצינו בהרבה מקומות ש״היום״ פירושו ״זמן״. פירושנו זה כלול בדברי הספרי: ״ ׳לא תעשו׳ — צאו ועשו.
2 מכאן אמרו, עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים, עד שלא באו לשילה הותרו הבמות משבאו לשילה נאסרו הבמות.״
3
אולם אף על פי שלא נאמר בפירוש בתורה שהבמות הותרו בשום זמן, בכל זאת היו בנידון זה הלכות מקובלות, אשר אותן מניח כקיימות פסוק ח. והרי מצינו הלכות רבות במשנה, בתוספתא, במדרשים ובשני התלמודים על פרטי דיני הבמות, איזה קרבנות היו רשאים להקריב בבמות ומה היה ההבדל בין עבודת הבמות לבין עבודת המשכן. דינים אלה נאספו (אמנם לא בשלמות) ב״משנה למלך״
הלכות קרבן פסח פרק א הלכה ג.
יש מרבותינו שאומרים, שעם חורבן בית המקדש חזרו הבמות להיתרן (
מגילה י׳.; השוה תוספות
מכות י״ט. ד״ה ואי). אמנם ההלכה לא נפסקה כן (השוה משנה תורה להרמב״ם
הלכות בית הבחירה פרק א הלכה ג ופרק ו הלכה ט״ו), אבל יתכן שיהודי מצרים הסתמכו על דעה זאת והקריבו קרבנות בארץ מצרים אחרי חורבן בית ראשון, כמו שמוכיחים שרידי הפפירי שנמצאו בזמן האחרון.
כיון שהיתה קיימת במה גדולה, אנחנו צריכים לתת טעם, מפני מה התירה התורה במות יחיד. רבי שמשון ב״ר רפאל הירש סבור, כי מקום הבמה הגדולה לא היה עדיין המקום אשר בחר ה׳.
עוד יש לומר, כי הטעם הנזכר כאן במקרא היה גם הוא נימוק גדול, כי לא באו עד הזמן ההוא אל המנוחה ולא רצה השי״ת לבחור במקום אשר ישכן שמו שם אלא כאשר יבואו ישראל לחלוטין אל המנוחה.
1. יתכן שעיקר האיסור הנאמר בויקרא י״ז הוא שלא לשחוט בהמה שלא הובאה כקרבן לה׳ מפני ששחיטתה נחשבת כשפיכות דמים. איסור הבמות אינו אלא הרחקה מעבודת השעירים. כיון שהיה מקום התנצלות על עבירה זאת, אין לתמוה כל כך על הלשון ״אנחנו עושים״. השוה ״עד אנה מאנתם״
(שמות ט״ז:כ״ח) ובבא קמא צ״ב.2. כלומר, לשון לא תעשו בעתיד משמעו: כעת צאו ועשו.
3. יש לתמוה מפני מה לא שנינו בספרי מתי הותרו הבמות לפני שבאו לשילה, בעוד שבמשנתנו
(זבחים י״ד:ה׳) שנינו ״באו לגלגל״. אם כן יתכן שלדעת הספרי, הבמות הותרו כבר בהיותם בעבר הירדן המזרחי. ואולי המשנה מזכירה גלגל רק מפני ששם היתה הבמה הגדולה, כמו שהיא מזכירה אחרי כן נוב וגלגל מטעם זה. אגב, יש תנאים הסוברים שגם כאשר עמד המשכן בשילה היו הבמות מותרות (
זבחים קי״ט., המכילתא בתחילתה, השוה ״זית רענן״ שם). אבל ודאי אין כוונתם אלא על תקופת השופטים, תקופת הפרעות; שהרי בימי יהושע ודאי היו הבמות אסורות, כמו שמוכח מ
יהושע פרק כב. אמנם בדוחק יש לומר שביהושע כב הכוונה רק לקרבנות ציבור, שמעולם לא הותרו בבמה קטנה.