×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ח) לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּן כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֧חְנוּ עֹשִׂ֛ים פֹּ֖ה הַיּ֑וֹם אִ֖ישׁ כׇּל⁠־הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָֽיו׃
You shall not do after all the things that we do here this day, every man whatever is right in his own eyes;
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא סה]
לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום – חובה בבית עולמים ורשות בבמה.
דבר אחר: לא תעשון – צאו ועשו מיכן אמרו עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים. באו לגלגל הותרו הבמות באו לשילה נאסרו הבמות באו לנוב וגבעון הותרו הבמות באו לירושלם נאסרו הבמות מכאן ואילך לא הותרו.
לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום – היום אנו מטלטלים את המשכן היום אנו אסורים בבמה משנבוא לארץ אין אנו אסורים בבמה.
רבי יהודה אומר יכול יהא צבור מקריב בבמה תלמוד לומר איש היחיד מקריב בבמה ואין הצבור מקריב בבמה.
איש כל הישר בעיניו – כל שנידר ונידב קרב בבמת יחיד, וכל שאין נידר ונידב אין קרב בבמת יחיד.
רבי שמעון אומר היום אנו מקריבים חטאות ואשמות משנבוא לארץ אין אנו מקריבים חטאות ואשמות.
סליק פיסקא
[Piska 65]
"You shall not do as all that we do here today": As long as the mishkan (the tabernacle) had not been established, the bamoth (individual altars) were permitted, and the (sacrificial) service was performed by the first-born. When the mishkan was established, the bamoth were forbidden and the service was performed by the Cohanim.
Before they came to Shiloh, the bamoth were permitted. After they came to Shiloh, the bamoth were forbidden. When they came to Nov and Giveon, the bamoth were permitted. When they came to Jerusalem, the bamoth were forbidden, and not permitted again, as it is written "You shall not do as all that we do here today":
We move the mishkan. Today, bamoth are forbidden to us. When we come to Eretz Yisrael, we do not move the mishkan and bamoth are permitted to us.
R. Yehudah says: I might think that the congregation sacrificed on a bamah; it is, therefore, written "a man, all that is fitting in his eyes" — An individual sacrifices on a bamah, but not the congregation.
"all that is fitting in his eyes": All that is vowed and donated is sacrificed on an individual bamah; and all that is not vowed and donated is not sacrificed on an individual bamah.
The sages say: "here today" we sacrifice sin-offerings and guilt-offerings, but when we come to Eretz Yisrael, we will not sacrifice sin-offerings and guilt-offerings, even upon a great bamah.
[End of Piska]
לא תעשון (כן) ככל אשר אנ׳ עש׳ היום אנו מטלטלין את המשכן משנבוא לארץ אין אנו מטלטלין את המשכן:
היום אנו אסורין בבמה משנבוא לארץ אין אנו אסורין בבמה:
איש ר׳ יהודה אומ׳ יכול יהא צבור מקריב בבמה ת״ל איש היחיד מקריב בבמה ואין הצבור מקריב בבמה:
כל הישר בעי׳ כל שנידור ונידב קרב בבמת יחיד וכל שאין נידר ונידב אין קרב בבמת יחיד:
ר׳ שמעון אומ׳ היום אנו מקריבין חטאות ואשמות משנבוא לארץ אין אנו מקריבין חטאות ואשמות:
לָא תַעְבְּדוּן כְּכֹל דַּאֲנַחְנָא עָבְדִין כָּא יוֹמָא דֵין גְּבַר כָּל דְּכָשַׁר בְּעֵינוֹהִי.
You shall not (then) do as we are doing here this day, every man as (seemeth) proper in his own eyes;
לא תעבדון ככל מה דאנן עבדין הכה יומא הדין גבר כל דשפר ותקן באפוי.
ליתיכון רשאין למעבד היכמא דאנן עבדין הכא יומא דין גבר כל דכשר בעינוי.
It will not be lawful for you to do (there) as we do here today, whatever any one thinks fit for himself;
לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום1אמר להם משה כשאתם נכנסים לארץ לא יאסרו עליכם הבמות מלהקריב עליהם כשם שאסורות היום, כמו שנאמר איש איש [מבית ישראל] אשר ישחט וגו׳ ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו׳ (ויקרא י״ז:ג׳-ד׳), אחר שתכנסו לארץ תוכלו לעשות איש הישר בעיניו כל זמן שיהיו מותרות לכם הבמות.
1. אמר להם משה כשאתם נכנסים לארץ לא יאסרו עליכם הבמות. ספרי ורש״י על התורה.
לַא תַּצנַעֻוא מִן הַדִ׳הִ אלּאַמֻורִ כַּמַא נַחןֻ צַאנִעֻוןַ אליַוְם כֻּלֻּ אִנסַאןֵ כַּמַא חַסֻןַ עִנדַהֻ
לא תעשו מן הדברים האלה, כפי-שאנחנו עושים היום, כל אדם לפי מה שנראה טוב אצלו.
לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה – מוסב למעלה על: כי אתם עוברים וגו׳ (דברים י״א:ל״א) – כשתעברו את הירדן מיד אתם מותרין להקריב בבמה, כל ארבע עשרה שנה של כיבוש וחילוק. ובבמה לא תקריבו כל מה שאתם מקריבין פה היום במשכן שהוא עמכם ונמשח, והוא כשר להקריב בו חטאות ואשמות נדרים ונדבות, אבל בבמה אין קרב אלא הנידר והנידב.
וזהו: איש כל הישר בעיניו – נדרים ונדבות שאתם מתנדבים על ידי שישר בעיניכם להביאם, ולא על ידי חובה, אותם תקריבו.⁠א
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1, דפוס רומא חסר: ״אותם״. בדפוס סביונטה נוסף: ״בבמה״.
לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים וגו'‏ YOU SHALL NOT DO AFTER ALL [THE THINGS] THAT WE DO [HERE THIS DAY] – This refers back to what is stated above "for you shall pass over the Jordan etc.⁠" (Devarim 11:31), the meaning being: when you have crossed the Jordan, you are at once permitted to offer on Bamahs, during all the fourteen years of subjugating and dividing the land among the tribes: but on these Bamahs you must not sacrifice all that you sacrifice "here this day", in the Tabernacle that is with you and that has been anointed and is thus fit to offer sin and guilt offerings and vows and free-will offerings on it, while on a Bamah only that may be sacrificed which has been made the subject of a vow or a free-will offering.
And that is the meaning of איש כל הישר בעיניו, "every man whatsoever is right in his eyes" – vows and free-will offerings which you dedicate because it is pleasing in your eyes to bring them, and not because of an obligation imposed upon you, such may you offer on Bamahs, but not sacrifices that are to be offered in consequence of an obligation (sin and guilt offerings) (Sifre Devarim 65:4; Zevachim 117b).
פס׳: לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום – הכליל גם משה עצמו בכלל ישראל ומה היו עושין מטלטלין המשכן אמר להן משה לישראל משנבוא לארץ אין אנו מטלטלין את המשכן.
איש כל הישר – מלמד שהיחיד היה מקריב בבמה ואין הצבור מקריב בבמה. כל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמת יחיד רבי שמעון אומר היום אנו מקריבים חטאות ואשמות. משנבוא לארץ אין אנו מקריבין חטאות ואשמות בבמה.
ד״א: לא תעשון וגו׳ – (במדבר). לא תעזבו נפשכם אחר שתבואו לארץ מלחוג בבית ה׳ ושלא תתנו מעשרות ותרומות ובכורות. ככל אשר אנחנו עושים פה במדבר כי אין לנו ארץ עתה כי אנחנו באנו אל המנוחה ואל הנחלה. וזה שאמר לא תעשון כמו שאמר (שמות ל״א:ט״ז) לעשות את יום השבת. העזיבה יקרא עשיה. והכניס הנביא עצמו עמהם ואמר אנחנו כמו שאמר דניאל (דניאל ט׳:ה׳) חטאנו ועוינו. ואמר איש כל הישר בעיניו כלומר לא תהיו איש כל הישר בעיניו יעשה בעת שתבואו בארץ אלא עשו התורה והמצות. כי לא יכשר לאמר לאותו הדור שהיו עומדים לפני משה רבינו כי אתם עושים הישר בעיניכם. כי הוא היה מנהיג להם בתורה ובמצות אלא הוא זמן השופטים שנאמר (שופטים כ״א:כ״ה) בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה:
[לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים וגו׳ – תלה הכתוב איסור הבמות בבנין הבית לפי שעדיין לא נבנה הבית ולא נחו מאויביהם והיו טרודים במלחמה והיו יראים לבא כולם לעשות קרבנותיהם במקום אחד. וכן כת׳ בסמוך והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח. והיה המקום אשר יבחר וגו׳. וכן אמר דוד ויהי כי ישב המלך בביתו וי״י הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה. ויאמר נתן] אל דוד כל אשר בלבבך לך עשה וגו׳ (שמואל ב ז׳:א׳-ג׳). פת⁠[ר׳ ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ...]⁠שבהנחת י״י את ישראל מכל אויביהם תלה [הכתוב.] (כ״י אימולה 17.2)⁠א
א. השוו ר״י קרא מלכים א ג׳:ב׳ וחזקוני דברים י״ב:ח׳.
איש כל הישר בעיניו – בכל מקום שאנו חונים שם במדבר, אנו מקריבים במשכן המיטלטל ממקום למקום.
איש כל הישר בעיניו [YOU SHALL NOT ACT AS WE NOW ACT ...] EVERY MAN AS HE PLEASES: In every place where we encamp in the desert we offer sacrifices at the Tabernacle, which is moved1 from one place to another.⁠2
1. The phrase משכן המיטלטל is taken from the explanation of our verse in Sifre 65.
2. In other words, here in the wilderness, sacrifices are permitted at multiple locations. In the land of Israel, the law will permit sacrifices only at one centralized location.
Rashbam is opposing Rashi’s more convoluted explanation. According to Rashi (following Sifre 65 and Zev. 117b), the phrase “every man as he pleases” is an allusion to the type of sacrifice that a person offers freely as a donation, not an obligatory sacrifice. Rashi understands our verse as giving detailed instructions specifically about the interim period after the wandering in the wilderness but before the establishment of a centralized location for sacrifices in the land of Israel. During that period some sacrifices – those that are offered by “every man as he pleases” – may be offered at multiple locations, but other sacrifices may not. In fact, Rashi explains that this verse teaches that more lenient rules about sacrifices will apply immediately after the Israelites enter the land, even though the simple meaning of the verse is that the days of leniency are now about to end.
Rashbam says much more simply that “every man as he pleases” is a reference to the rules of sacrifices in the wilderness, not to a type of sacrifice. The lenient rules in place until now will not continue once the Israelites enter the land. According to Rashbam, the text says nothing at all (at least not on the peshaṭ level) about the rules that will be in force during the interim period from the time of Joshua until the time of centralized sacrificial service. All it says is: “Now in the wilderness we offer sacrifices wherever it pleases us to do so. Once the system is centralized that will not be allowed.” So also Nahmanides, who explains that the rabbinic explanation found in Rashi is not the simple meaning of the text and is a midrash based on textual superfluities (מדרש מיתור המקרא). See also Rashbam’s commentary below to 16:22 and note 6 there.
Modern scholars (see e.g. NJPSC) generally explain the verse the same way as Rashbam but point out the difficulties with this explanation. They argue that this law appears to contradict Leviticus 17:1-9. That passage forbids sacrifice in the wilderness anywhere other than the Tabernacle. Our passage suggests that sacrifice was permitted at any location in the wilderness. Rashbam would harmonize by saying that it can accurately be said that sacrifices were permitted in multiple locations in the wilderness because the Tabernacle was moved around and was set up over the years in multiple locations.
See also Ibn Ezra’s explanation for our verse – that Moses is chastising the Israelites for not having sufficient fear of God in the wilderness, and is telling them that a higher standard of behavior will be required of them in the land of Israel. (Ibn Ezra’s explanation is probably based on understanding the phrase “each man as he pleases” here in the same way as in Judg 17:6 and 21:25.) Rashbam would reject that reading.
ואתם לא תעשוןא ככל אשר אנחנו עושים פה – בעבור שהיו נוסעים ממסע למסע, ויש מי שיקריב עולהב במסע שירצה אחרי מות אהרן, ויש מי שיתן בכור צאנו, ויש מי שלא יתן, כי המצוה תלויה בארץ.
ואין זאת דעתי, רק טעמו: שלא היו כולם יראי השם.
ובעבור שאמר: אנחנו, הנה שם מצוות רבות בעולות תלויות בארץ, כי כן כתוב (במדבר ט״ו:ב׳).
א. בכ״י פריס 177: תעשו.
ב. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, לוצקי 827. בכ״י פריס 177: עלה.
YE SHALL NOT DO AFTER ALL THAT WE DO HERE THIS DAY. Scripture states this because they were journeying from station to station.⁠1 After Aaron's death some would sacrifice a burnt offering in any one of the stations that he desired to do so.⁠2 Some would present the first-born of the flock. Others did not, for the commandment3 is contingent upon the Land of Israel.⁠4 However, this is not my opinion. Its meaning,⁠5 rather, is that not all of them feared God. Now, Moses said "we"6 because, as Scripture clearly states, he made the many commandments regarding the burnt offering contingent upon the Land of Israel.⁠7
1. On their way to the Land of Israel.
2. After Aaron's death the bringing of sacrifices was optional. Hence some brought sacrifices; others did not.
3. To offer sacrifices. After Aaron's death the bringing of sacrifices was optional. Hence some brought sacrifices others did not. Thus every man did whatsoever was right in his eyes.
4. Hence Scripture tells the Israelites that once they enter the Land of Israel, they must offer the sacrifices that Scripture commands.
5. The meaning of, Ye shall not do after all that we do here this day. Every man whatsoever is right in his own eyes.
6. Even though Moses was not included among those who did not fear the Lord. The first part of the verse, where the term "we" is found, applies to the laws which Israel did not observe in the wilderness.
7. The burnt offering is representative of all laws in force only in the Land of Israel.
איש כל הישר בעיניוא – שאין אתם צריכים להפריש תרומות ומעשרות, ולא לעלות לרגל, ולא להביא קרבניכם ונדריכם ונדבותיכם, אלא למשכן שהוא סמוך לכם.⁠ב
ורבותינו פירשו (בבלי זבחים קי״ז:-קי״ח.): על היתר הבמות שהותרו כל י״ד שכיבשו ושחילקו, שלא היו מקריבים אלא נדרים ונדבות שישר בעיניהם להקריב, ולא חטאות ואשמות שהם חובות. והכי קאמר: לא תעשו – חטאות ואשמות כאשר אנו עושים פה.
איש הישר בעיניו – לעשות במה בראש גגו, שהרי במדבר נאסרו הבמות.
א. בכ״י מינכן 52 נוסף כאן: יעשה.
ב. כן בפענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103 בשם ר״י בכור שור. בכ״י מינכן 52: להם.
איש כל הישר בעיניו – EVERY PERSON WHATEVER IS RIGHT IN HIS OWN EYES – that you do not have to separate offerings and tithes, and not ascend for the holiday, and not bring your sacrifices and your vows and your free-will offerings, except to the Tabernacle which is close to you.
And our Rabbis explained (Bavli Zevachim 117b:10-118a:1): [that the clause refers to] the permitting of private altars that were permitted all fourteen years that they conquered and divided, that they did not sacrifice anything except vows and free-will offerings that were fitting in their eyes to sacrifice, but not sin offerings and guilt offerings which are obligations. And thus it said: לא תעשו – YOU SHALL NOT DO – sin offerings and guilt offerings like we DO HERE.
איש הישר בעיניו – EVERY PERSON WHAT IS FITTING IN HIS EYES – to make a private altar at the top of his roof, for behold in the wilderness private altars were forbidden.
לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים וגו׳ – תלה הכתוב איסור הבמות בבנין הבית לפי שעדיין לא נבנה הבית ולא נחו מאויביהם והיו טרודים במלחמה והיו יראים לבא כולם לעשות קרבנותיהם במקום אחד וכן כתיב בסמוך והניח לכם מכל אויביכם וגו׳ (דברים י״ב:י׳) והיה המקום אשר יבחר וגו׳ (דברים י״ב:י״א), וכן אמר דוד ויהי כי ישב המלך בביתו וי״י הניח לו מכל אויביו מסביב ויאמר המלך אל נתן הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה (שמואל ב ז׳:א׳-ב׳) ועתה הניח י״י לי מסביב אין שטן ואין פגע רע, ועתה הנני אומר לבנות בית וגו׳ (מלכים א ה׳:י״ח-י״ט).⁠1
איש כל הישר בעיניו – כמו שפר״ש, ואין לפרש כל הישר בעיניו – לומר שהיו עושין כל איש במה בראש גגו או בחצרו שהרי במדבר נאסרו הבמות2 כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו׳ (ויקרא י״ז:ד׳).
1. שאוב מר״י קרא.
2. שאוב מר״י בכור שור.
לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, "You are not to act as we are in the habit of doing here at this time;⁠" the Torah connects the prohibition of offering sacrifices on private altars to the building of a central Temple; the reason is that such a Temple cannot be built until all the parts of the country have been conquered. Until such time the people would be afraid to absent themselves for longer periods from their homes for fear of encouraging attacks by the enemy. The Torah therefore links worship at a central Temple to feeling secure from attacks by potential enemies. Such a situation would not arise until four hundred years after the wars fought by Joshua, when we read in Samuel II 7,1 that David told the prophet Natan, that he felt the time had come to provide God with a permanent home (in Jerusalem). [We are told in Kings I 6,1 that Solomon's Temple was not built until four hundred and eighty years after the Exodus from Egypt. David had told the prophet that he felt secure enough to undertake the building of a permanent Temple, seeing that he had vanquished all the enemies surrounding the land of Israel. While agreeing with that statement, the actual building was delayed so that a king who had not had to fight wars, i.e. his son Solomon, would be the symbol of peace, the symbol of God's rule on earth.
איש כל הישר בעיניו, "everyone whatsoever was right in his eyes;⁠" Rashi is at pains to make sure that we do not understand these words literally, but that it refers to offering sacrifices in his backyard, instead of bringing the animals concerned to the Tabernacle or its successor, such as Shiloh where a permanent structure, but without a solid roof, functioned as the central place of worship for over three hundred and fifty years. The fact that Rashi is correct is proved, when in verse fourteen, Moses spells out that all sacrifices will have to be offered in a place designated by God Himself, or they would not be welcome, and the person doing so would instead be punished with the most severe punishment available, karet, being excised posthumously from membership in the Jewish people. (Leviticus 17,9)
איש כל הישר בעיניו – שאין אתם צריכין להפריש תרומות ומעשרות ולא לעלות לרגל ולא להביא קרבן אלא למשכן הסמוך לכם. בכור שור.
לא תעשוא ככל אשר אנחנו עשים פהב – אמר ר׳ אברהם בדרך הפשט כי פירשו בו בעבור שהיו נוסעים ממסע אל מסע, ויקריב עולה במסע שירצה, ויש מי שיתן בכור צאנו, ויש מי שלא יתן, כי המצוה תלויה בארץ. ואין זאת דעתי, רק טעמו שלא היו כולם יראי השם. ובעבור שאמר: אנחנו – כי מצות רבות בעולות תלויות בארץ. זה לשונו.
ואיננו נכון, שאין מדרך הפרשה שידבר בתוכחות, ויאמר להם עתה שאינם עושים מצות השם ואיש כל הישר בעיניו יעשה, ואיך יאמר משה רבינו אנחנו עושים בעבירות חלילה חלילה. אבל היה ראוי שיאמר: לא תעשו ככל אשר עשיתם עד היום איש כל הישר בעיניו. ומה טעם לכלול עם העבירות המצות התלויות בארץ.
אבל פירוש הכתוב: כי ישראל נצטוו במדבר לזבוח כל בקרם וצאנם שלמים לפני המשכן (ויקרא י״ז:ג׳-ו׳), אבל באי זה מקום שיהיה המשכן יעשה אותם, ואם לא ירצה לאכול שור ושה לא יתחייב להביא קרבן כלל, וגם כן אינו חייב להביא בכורות, ולא מעשר בהמה, ומעשר שני. והנה לא יבאג בחיוב למשכן כלל, ואפילו ברגלים לא נתחייב לבא שם. וכן אחרי זריקת הדם והקטר חלבים בשלמים יאכל אותם במדבר בכל מקום שירצה, כי לא נתן בהם הכתוב מחיצה, אבל אוכלים אותם במחנה וחוץ למחנה. והנה אין להם בכל ענין הקרבנות חובה, רק איש הישר בעיניו. על כן צוה בכאן כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשו כן, אבל יבאו בחובה למקום ידוע ומיוחד נבחר מהשם, ויביאו שם הזבחים והמעשרות והבכורות ויאכלום שם במחיצה לפני השם. ומה שאמרו רבותינו (משנה מגילה א׳:י׳) בדבר הנידר ונידבד שאינו קרב בבמה, נדרש מיתור המקרא, כמו שהוא מפורש בפרק בתרא דזבחים (בבלי זבחים קי״ז.).
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, וכן בנוסח פירוש אבן עזרא בכ״י פריס 177. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק: ״תעשון״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, וכן בנוסח פירוש אבן עזרא בכ״י פריס 177. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון נוסף כאן: ״היום״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בדפוס ליסבון: ״יביא״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, פריס 223, לונדון 5703, וטיקן ניאופיטי 7, רומא 44, ס״פ I.44, לייפציג 20, דפוס רומא, דפוס ליסבון, וכנראה הייתה כאן פליטת קולמוס. בדפוסים מאוחרים: ״בדבר הנידר והנידב שקרב בבמה, ושאין נידר ונידב״.
YE SHALL NOT DO AFTER ALL THAT WE DO HERE THIS DAY, EVERY MAN WHATSOEVER IS RIGHT IN HIS OWN EYES. Rabbi Abraham ibn Ezra wrote by way of the plain meaning of Scripture, "they1 have explained it [as follows]: Because they were journeying from stage to stage, [they brought no offerings from the time they left Mount Sinai until after the death of Aaron in the fortieth year after the exodus. Even after his death] a person could bring an offering at any stage as he wished; there were some who gave the firstling of their flock [to the priest] and others who did not give, since the commandment [to give the firstborn] is dependent on the Land.⁠2 [Hence the verse before us says that after arriving in the Land we are no longer to do whatever is right in the eyes of each individual.] But this is not my own opinion [continues Ibn Ezra]. Rather, the meaning of the verse is that they were not all G-d-fearing [and they sacrificed to the host of heaven; hence Moses warned them against continuing to do so in the Land of Israel]. And the reason Moses used the word 'we' [Ye shall not do after all that 'we' do — implying that he, too, participated in such transgressions] is because many commandments relating to the offerings apply only within the Land"3 [and not in the wilderness; hence, Moses himself had never fulfilled those commandments. He, therefore, included himself among the people]. This is Ibn Ezra's language. But it is not correct, since it is out of context for the section to speak in terms of reproof [that they were sacrificing to the host of heaven] and to say to them now that they were not observing the commandments of G-d, every man doing what was right in his own eyes. [On the contrary, Verses 4-15 contain a positive discussion of the chosen place that awaited them in the Land of Israel.] And how could Moses our teacher say "We are committing sins!⁠" Forbid it! Instead he should have said "You shall not do after all that 'you' have done to this day, every man whatsoever is right in his own eyes.⁠" And what sense was there to include among the sins the commandments that depend on the Land?
Rather, the meaning of the verse is as follows: "When the Israelites were in the wilderness they were commanded to slaughter all their cattle and sheep as peace-offerings before the Tabernacle, but they would perform [the Service of the offerings] in whatever place the Tabernacle was [that is, wherever it halted rather than in a fixed location]. And if someone did not care to eat the meat of bullocks or sheep he was not at all obligated to bring an offering. He was also not obligated to bring firstlings, nor the tithe of cattle and the Second Tithe. Thus a person was not bound, ever to bring an offering to the Tabernacle as an obligation, and even on the festivals they were not obligated to come there.⁠4 So also in the wilderness, after the sprinkling of the blood and the burning of the sacrificial fat of the peace-offering [on the altar], the owner might eat it wherever he wished because Scripture did not stipulate a location for it, and therefore they could eat [the peace-offerings both] within the camp and without. Thus there was nothing obligatory upon them in the matter of the offerings; instead every man did that which was right in his own eyes.⁠5 Therefore he commanded here that after [they would come to] the rest and [to] the inheritance they should not do so. Instead, they are obliged to come to a certain specific place chosen by G-d and bring there the offerings, the tithes, and the firstlings, and eat them there within the precinct before the Eternal. What our Rabbis have said6 [based on the verse before us] concerning offerings that are not vowed or freely offered [for example, the obligatory Passover-offering], that they may not be offered on a bamah [a private altar set up by an individual, a practice that was permitted during certain periods prior to the erection of the Holy Temple],⁠7 is an interpretation based on the redundancy of the verse, as explained in the last chapter of Tractate Zebachim,⁠8 [but the plain meaning of the verse is as we have explained above].
1. I.e., commentators. In our texts of Ibn Ezra this expression is missing. Ramban's version, however, is correct, since Ibn Ezra himself later refutes that explanation. Therefore, it is obvious that he refers to an opinion previously quoted.
2. See my Hebrew commentary p. 399.
3. Such as the heave-offering, and the tithes which apply only within the Land of Israel. He, therefore, included himself etc.
4. The pilgrimage on the three festivals depends on the place which the Eternal your G-d shall choose to cause His Name to dwell there. Since that condition was not fulfilled in the desert, they were not yet obligated to observe this commandment. For more on this matter see my Hebrew commentary, p. 399.
5. Judges 21:25.
6. Zebachim 117a.
7. See Vol. IV, p. 180, Note 138.
8. Zebachim 117a.
לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום – לענין הבמות דבר הכתוב, שמשעברו את הירדן ונתעסקו בכבוש הארץ בין כבוש וחלוק י״ד שנה, והיו מותרין להקריב בבמות שלא הקריבו בהן כל אותו הזמן ככל אשר היו מקריבין במדבר שהמשכן עמהם.
לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, "This verse addresses the problem of private altars which during the transitional 14 years of conquest and distribution of the land were still permitted as sites from which to present offerings, something which had been forbidden while the people were in the desert, seeing the Tabernacle was right in their midst and there was no need to travel in order to offer sacrifices in it.
לא תעשון ככל אשר אנחנו וגו׳ – כתב ר׳ אברהם בדרך הפשט פירשו בו בעבור שהיו נוסעי׳ ממסע למסע ויקריב עולה במסע מי שירצה ויש מי שיתן בכור צאנו ויש מי שלא יתן כי המצוה זאת תלויה בארץ ועל זה אמר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים אלא עליכם חובה להביא הבכורות. והרמב״ן פי׳ כי ישראל נצטוו במדבר לזבוח בקרם וצאנם שלמים לה׳ לפני המשכן אבל באי זה מקום שיהיה המשכן יעשו אותם ואם לא ירצה לאכול בשר לא יתחיל להביא קרבן כלל וגם אינו חייב להביא בכורות ומעשר בהמה והנה לא יבא בחיוב למשכן כלל ואפי׳ ברגלים לא נתחייב לבוא שם וכן אחרי זריקת הדם והקטר החלב בשלמים יאכל אותה במדבר בכל מקום שירצה כי לא נתן להם הכתוב מחיצות אבל יאכל אותם במחנה וחוץ למחנה והנה אין להם בכל ענין הקרבנות חובה רק איש הישר בעיניו יעשה על כן צוה בכאן כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשו כן אבל יבאו בחובה למקום ידוע ומיוחד נבחר מהשם ויביאו שם הזבחים והמעשרות והבכורות ויאכלום שם במחיצה לפני השם. ומה שאמרו רבותינו בדבר הנידר ונידב שהוא קרב בבמה מדרש מייתור המקרא כמו שמפרש בפרק בתרא דזבחים. ואיני מבין מה שכתב יאכל אותם במדבר באי זה מקום שירצה כי לא נתן להם הכתוב מחיצות דהא תניא בפרק בתרא דזבחים קדשים קלים בכל מחנה ישראל ומפרשינן לה בכל מקום שחנו אבל לעולם חוץ למחנה לא ועוד תניא התם כשם שמחיצות במדבר כך מחיצה בירושלים וכו׳ ואיפשר שרוצה לומר באיזה מקום שירצה שהרי בכל מקום שהיה המחנה היו אוכלים:
לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, "Do not do as we are in the habit of doing here this day;⁠" Ibn Ezra writes that what Moses referred to here, according to the plain meaning of the text, as suggested by some commentators, is that the strict division between holy precincts and less holy precincts had been blurred in the desert due to the frequent need to break camp, and to journey. Accordingly, Moses would warn that such liberties as people took in the desert they will not be able to take once the people are settled on their land.
Ibn Ezra does not agree with this explanation, but he feels that Moses refers to the people in the camp who were not so pious, not so observant, who took liberties with the sacrificial offerings after the death of Aaron. He tells these people that they must bring the firstborn of their animals to the priest as prescribed by Torah law. It is most unlikely that Moses included himself in the laxity practiced, even though he uses the word אנחנו, "we,⁠" when referring to people doing things that were not approved of.
Nachmanides explains our verse almost completely different, i.e. Moses referring to restrictive rules that would be relaxed [in some respects, i.e. meat, in order to qualify as food, did not first have to be sanctified. Ed.] After the people were settled on their land.
While in the desert, anyone wishing to eat meat, his own animal, had to first designate it as a sacrifice and bring it to the courtyard of the Tabernacle where it would be slaughtered. Seeing that the Tabernacle moved from site to site with the people, there was no fixed site where such offerings had to be presented. It was therefore assumed by them that as long as they offered such animals on an altar, say, next to their own tents, this would be all right. Not only that, but if someone did not feel the urge to eat meat, he did not have to bring any animals as sacrificial offerings at all. He therefore did not feel that he had to come to the Tabernacle even on the Holydays if he did not feel like eating any meat. A situation had arisen where the "man in the street" made his own judgments on such matters. Similarly, the impression had spread that as long as those who wanted to eat meat had performed the burning of the parts of the animal meant to be burned on the altar had been burned there and the blood sprinkled, no more had to be done, seeing that each family would have their own altar next to their home. Moses therefore warns that this was not at all what the situation would be like once they would be settled in their land.
This is also what our sages had in mind when they said that it was general practice for the Israelites to offer their vows on private altars. [As opposed to the pilgrimages undertaken to the Temple where the requisite offerings for the festival would be offered. compare Zevachim 117. Historically, it is a fact that even under the most pious kings of the Kingdom of Yehudah, until about 100 years before the destruction of the first Temple, during the reign of Yoshiyahu, the practice of private altars on which people sacrificed voluntary offerings to Hashem had not been eradicated. It took over 900 years after Moses' death to finally accomplish this Compare Chronicles II 34,3 Ed.]
Our author, commenting on the above, questions the line in which Nachmanides claims that while in the desert the people had not been given permission to offer these private offerings near their respective tents instead of having to bring them to the Tabernacle. He claims that from the above-mentioned comment in the Talmud Zevachim it is clear that such permission did exist regarding offerings known as קדשים קלים, offerings of a relatively lower degree of sanctity, i.e. the ones that could be consumed in their tents by the owners. He concludes that what Nachmanides may have meant by the words "wherever they pleased,⁠" was "within the encamp-ment,⁠" which itself was "holy in the sense that the Shechinah rested over the entire camp all the time.
אנחנו עושים פה היום – סופי תיבות בגימטריא: הלוים כי עתה הלוים נושאים הארון וכשתעברו הירדן לא ישאו אותו.
לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה – אין זה אזהרה, רק הגדה וספור, ורומז אל האכילה והשמחה בכל מקום, והבטיחם משה כי אז יאכלו וישמחו לפני השם.
לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום וגו׳ – אמר זה לפי מה שאחשוב שכבר הותרו הבמות לישראל בזולת עולה ושלמים כמו שנזכר בפרשת אחרי מות ולזה היה יכול להקריבם זר כי לא נמנע מזר אלא מלקרב אל משכן י״י ולא היה אסור הקרבת עולה ושלמים בבמת יחיד כי אם במדבר לסבה בעינה שנאסרה שם בשר תאוה כמו שבארנו במה שקדם אמנם אחר זה שהותר בשר תאוה הותרו אלו לעשות בבמת יחיד ולזה מצאנו בשאול שהקריב את העולה בבמת יחיד וכן מצאנו בדוד ולא גנו אותם הנביאים שהיו שם על זה ומזה נלמוד גם כן כי ליחיד הותר במת יחיד לא לצבור שנאמר איש כל הישר בעיניו ולזה מצאנו שהמקריבים בבמת יחיד היו יחידים.
לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום. מוסב למעלה כי אתם עוברים את הירדן וגו׳ כשתעברו את הירדן מיד מותרים אתם להקריב בבמה כל י״ד שנה של כבוש וחלוק ובבמה לא תקריבו כו׳. פי׳ האי לא תעשון לאו אוהבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם וגו׳ דסמיך ליה דמיירי בשילה קאי דאם כן יהיה פירושו לא תעשון בשילה ככל אשר אנחנו עושים פה היום במדבר שהמשכן בינינו ואי אפשר לומר כן שהרי כמו שאנו מקריבין פה הים חטאות ואשמות נדרים ונדבות כך הם מקריבי׳ בשילה ואין הפרש ביניהם הילכך עכ״ל דהאי קרא דלא תעשון אקרא דכי אתם עוברים את הירדן לבא לרשת את הארץ דמיירי בזמן העברת את הירדן מיד טרם כבוש וחלוק קאי שהן אות׳ י״ד שנה שעמדו בגלגל שהותרו הבמות כדאיתא בפר׳ בתרא דזבחים ופירושו לא תעשון בגלגל כשאתם מקריבים שם בבמות ככל אשר אנחנו עושים פה היום במשכן העומדת בינינו שאנו מקריבין בה חטאות ואשמות שהן של חובה ונדרים ונדבות שהם של רשות כי שם אינכם יכולים להקריב אלא נדרים ונדבות שאתם מתנדבים על ידי שישר בעיניכם להביאם ולא ע״י חובה כאילו אמר לא תעשון שם ככל אשר אנחנו עושים פה היום רק איש כל הישר בעיניו והכי איתא בהדיא בפ״ב דזבחים אמר להן משה לישראל כי עייליתו לארץ ישראל נדבות אקריבו חובות לא תקריבו:
לא תעשון ככל אשר אנחנו עושי׳ וגו׳ עד השמר לך פן תעלה וגו׳. הנה במאמר הראשון שזכר מבית הבחירה היתה הכונה בלבד כמו שזכרתי שלא תהיה העבוד׳ לשם במקומות המיוחדי׳ לגוים בעבודתם כי אם במקו׳ אשר יבחר. ועתה יאמר אליהם מאמר אחר. והוא שעד עתה בהיותם במדבר לא נצטוו לזבוח בקר וצאן לשלמי׳ לפני המשכן. ומי שלא היה רוצה לאכול בשר לא נתחייב להביא קרבן. וג״כ לא היה מחוייב במדבר להביא בכורות ולא מעשר בהמה ומעשר שני כי המצות האלה כלם תלויות היו בארץ ולא היו נוהגים במדבר דרך חובה כי אם דרך רשות אם ירצה האדם לעשות׳ מרצונו. וגם לא היו מחוייבי׳ במדבר לבא בחיוב למשכן ואפילו ברגלי׳. ולזה אמר כאן שלא יחשבו שאחרי בואם אל הארץ תהיה העבודה בבית הנבחר רשות ולא חובה כמו שהיתה בהיותם במדבר שאיש כל הישר בעיניו יעשה בזה ולא היה עליו חובה.
ואמר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום. לרמוז שאפילו מה שעושים עכשיו להקריב בבמות או בנוב או בשילה. לא היה ראוי לעשות כן. אחר שהשם אחד ותורתו אחד. ואם היו עושין כן בהכרח לפי שלא היה ראוי שתשתכח מהם תורת הקרבנות והנדרים והנדבות. ואם אנכי מתיר לכם זה. הוא לפי שלא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. האמתית היא ירושלים. אבל כשתעברו את הירדן וישבתם בטח. והיה המקום הידוע של בית הבחירה שמה תביאו עולותיכם וזבחיכם ונדריכם. ולא במקום אחר. ואז השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום. כי אם במקום אשר יבחר ה׳.
כשתעברו את הירדן וכו׳. פירוש, האי ״לא תעשון״ לא קאי אהא ״ואכלתם שם לפני ה׳ אלקיכם – לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה״, ויהיה לפי זה [ש]⁠אין להם לעשות במקדש כמו שהם עושים עתה במדבר, דזה אינו, שכל מה שהיו קריבים במקדש ובשילה – היה קרב במדבר, בין נדבה בין חובה (זבחים קיב ע״ב), אלא קאי האי קרא על ״ועברתם את הירדן״ (ראו לעיל יא, לא), כשתעברו את הירדן – לא תקריבו כמו שאתם מקריבים היום חטאות ואשמות, אלא יש לכם להקריב כשתעברו את הירדן ״איש הישר בעיניו״, דהיינו נדבה, ולא חובה:
ובפרק אחרון דזבחים איתא התם (זבחים קיז ע״ב) ״איש כל הישר בעיניו״, אמר משה להם, כשתכנסו לארץ ישראל נדרים ונדבות תקריבו, חובה לא תקריבו. והוא אליבא דרבי מאיר ושאר תנאי דהתם, ולא אליבא דרבנן בתראי, דלרבנן בתראי אף במדבר לא הקריב היחיד רק שלמים, ולא קרבן חובה. וקשיא לי, דלמה נדחק רש״י לפרש אליבא דרבי מאיר, והוא רחוק מאד מפשוטו לפרש ״לא תעשון כן״ על העברת הירדן למעלה (יא, לא). ויותר קשה מזה לפרש ״איש כל הישר בעיניו תקריבו״ חלוק מן ״אשר אנחנו עושים פה״. [הרי] לרבנן בתראי דהתם, דסבירא להו התם בסוף פרק בתרא דזבחים (שם) שאף באהל מועד שבמדבר לא הקריב יחיד רק נדרים ונדבות, וכל מה שהקריבו במדבר – הקריבו בגלגל, אתא קרא כפשטיה, לא תעשון בשילה ככל אשר אנחנו עושים איש כל הישר בעיניו להקריב שלמים, בשילה לא תעשון כן, אלא תקריבו חובה גם כן. ויראה, לישנא ד״לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה איש כל הישר בעיניו״ הכתוב דחקו לרש״י בשביל זה לפרש כרבי מאיר, דלרבנן דבא לומר שיקריבו בשילה חובות – מה שלא הקריבו במדבר, היה המקרא חסר, דלא כתיב כלל שיקריבו חובות, והכתוב משמע שבא להזהיר מה שלא יעשו, לא שיזהיר מה שיעשו. כך הוא דעת רש״י:
אבל לפי עניות דעתי, דבין אליבא דרבי מאיר ולשאר תנאי דהתם, ובין אליבא דרבנן דהתם, פשטיה דקרא כך; ״לא תעשון״ בשילה, דהוא נקרא מנוחה (רש״י פסוק ט), כמו שאנחנו עושים פה, דהיינו כל זמן שלא באנו אל המנוחה לא היה לנו מקום לבוא שם בקביעות ממרחקים, וזה כאשר באו לארץ והותרו הבמות, וזה נקרא ״איש הישר בעיניו יעשה״. ואף על גב שכל זמן שהיו במדבר היה להם המשכן ולא הותרו הבמות, [זהו] מטעם אחר, שהיה המשכן קרוב לכל אחד ואחד, והיה נקרא המשכן במה שלו. אבל שיהיו באים אל המנוחה ממקום רחוק – זה לא היה. ולפיכך המשכן גם כן בכלל ״איש כל הישר בעיניו״, כיון שלא באו שם ממרחקים. לכך כלל הכתוב מה שהיו במדבר – וכאשר באו לארץ קודם שבאו לכלל מנוחה – בענין אחד, לומר לא תעשו ככל אשר אנחנו עושים פה ״איש כל הישר בעיניו״, שאף במדבר לא היה להם מקום קבוע לבוא שם, כמו שהיה להם כאשר באו לשילה
:ומכל מקום קשה, דסוף סוף מאי נפקא מיניה, דהא היו מקריבים במשכן במדבר כמו שהיו מקריבין (במדבר) בשילה. ולפיכך דרש רבי מאיר ושאר תנאי התם, דאהני לכל הפחות כשיבואו לארץ, ולא יהיה המשכן עמהם כאשר היה במדבר, דלא יקריבו אלא נדרים ונדבות, שהוא ישר בעיני אדם. ורבנן בתראי מפרשים הכתוב דאף במדבר – היחיד לא היה מקריב רק נדרים ונדבות, ולא חובה, כך נראה. והשתא פשטיה דקרא הוא נכון לכל אחד:
כשתעברו את הירדן כו׳. פירוש האי לא תעשון לאו אוהבאתם שמה וגו׳ דסמיך ליה קאי, דמיירי בשילה, דא״כ יהי׳ פירוש לא תעשון בשילה ככל אשר אנחנו עושים פה במדבר, ואי אפשר לפרש כן, דהא כמו שאנו היינו מקריבים כל מיני קרבנות במדבר כך היו מקריבים בשילה, הלכך ע״כ צ״ל דהאי קרא דלא תעשון מוסב אשלמעלה, דכי אתם עוברים וגו׳. ומכאן נמי מוכיח רש״י מה שפי׳ לעיל (פסוק ו) זבחיכם שלמיכם של חובה, דהואיל ומפרש כאן ובבמה לא תקריבו כל מה שאתם מקריבין במשכן וכו׳, ואם יהיה שבמשכן היו מקריבין שלמים של חובה, ובבמה ג״כ מותר להקריב שלמים של חובה, אם כן מקריבין אנו בבמה מה שמקריבין במשכן, ובקרא כתיב לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה וגו׳:
When you cross the Yardein, etc. I.e., this verse, "You may not do,⁠" does not refer to the previous verse, "You are to bring there (v. 6),⁠" which discusses Shiloh. For if so, it would mean: "You may not do in Shiloh everything we do here today in the wilderness.⁠" But it is impossible to say this, for the same sacrifices that were brought in the wilderness were also brought in Shiloh. Therefore we must say that, "You may not do,⁠" refers to the above verse (11:31), "For you shall pass, etc.⁠" This also proves what Rashi explained above (v. 6), "Your sacred offerings — obligatory shelamim- offerings [only in Shiloh and Jerusalem].⁠" For Rashi explains here, "However, on a private altar you may not offer everything you offer at the Mishkon, etc.⁠" If they brought obligatory shelamim-offerings in the Mishkon and they were also permitted to do so on a private altar, then one may offer on a private altar whatever was offered in the Mishkon. Yet in the verse it is written, "You may not do everything we do here today, etc.⁠"
לא תעשון – פי׳ קרבנות חובה רק איש כל הישר והם נדרים ונדבות.
ככל אשר אנחנו עשים פה – שנאסרו הבמות. אבל משחרב שילה איש כל הישר בעיניו שמותר להעלות נדרים ונדבות בבמת יחיד ודוקא נדרים ולא חובה כמאמר הכתוב הישר ודווקא יחיד ולא צבור. דכתיב איש. יחיד ולא צבור.
לא תעשון ככל – כי ישראל נצטוו במדבר לזבוח כל בקרם וצאנם שלמים, אבל באיזה מקום שיהיה המשכן יעשו אותם, ואם לא ירצה לאכול שור ושה לא יתחייב להביא קרבן כלל, וגם כן אינו חייב להביא בכורות ולא מעשר בהמה ולא מעשר שני. והנה לא יבא בחיוב אל המשכן כלל, ואפילו ברגלים לא נתחייב לבא שם, וכן אחרי זריקת הדם והקטר החלבים בשלמים יאכל אותם במדבר בכל מקום שירצה, כי לא נתן בהם הכתוב מחיצה, אבל אוכלים אותם במחנה וחוץ למחנה, והנה אין להם בכל ענין הקרבנות חובה, רק איש הישר בעיניו יעשה, על כן צוה בכאן כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשו כן, אבל יבואו בחובה במקום ידוע ונבחר מהשם, ויביאו שם הזבחים והמעשרות, ויאכלום שם במחיצה לפני ה׳:
כל הישר בעיניו – כי לא היה להם במדבר בכל ענין הקרבנות חובה, כי נצטוו ישראל במדבר לזבוח כל בקרם וצאנם שלמים לפני המשכן, ובאיזה מקום שיהיה המשכן יעשה אותם, ואם לא ירצה לאכול שור ושה לא יתחייב להביא קרבן כלל, וגם לא היו חייבים להביא בכורות ולא מעשר בהמה ומע״ש, ואפילו ברגלים לא נתחייבו לבוא לשם, וכן אחר זריקת הדם והקטר החלב בשלמים יאכל אותם במדבר בכל מקום שירצה כי לא נתן בהם הכתוב מחיצה אבל אוכלים אותה במחנה וחוץ למחנה. הנה לא היה להם במדבר שום ענין חובה בקרבנות רק כל איש הישר בעיניו יעשה בזה, לכן צוה בכאן כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשה כן, אבל יבואו בחובה למקום ידוע ומייחד נבחר מהשם ויביאו שם הזבחים המעשרות והבכורות ויאכלוהו שם במחיצה לפני השם, ומ״ש רבותינו בדבר הנידר והנידב שהוא קרב בבמה, מדרש הוא מיתור המקרא כמפורש בפ׳ בתרא דזבחים (רמב״ן) ורש״י העתיק דברי רבותינו לענין הנידר והנידב בבמה, ולשון המקרא קשה מאד ליישבו עד״ז, גם צריכים להוסיף מלת רק קודם מלת איש, והמתרגמים אונקלס ויב״ע לא תרגמו רק לשון המקרא. ומ״מ מה שכתב רמב״ן לא נתן בהם הכתוב מחיצה ואוכלים אותם גם חוץ למחנה, לא הבינותי ממה דאמרי׳ (שבת פ״ז ב׳) ראשון לאכילת קדשים במחיצה אלמא דבמדבר היה מחיצה לקדשים, הן אמת שבתוס׳ שם כ׳ דבת״כ לא גרס לאכילת קדשים אלא לשחיטה בצפון, אמנם לפנינו ליתנהו בת״כ רק בבראשית רבה סוף פ׳ ג׳ איתא הכי, וכבר כתב שם רש״י מילתא בטעמי׳ למחקו, וכן במדבר רבה פי״ג גרס לאכילת קדשים. ומצאתי להטור בפירושו שטען על רמב״ן מפרק בתרא דזבחים קדשים קלים בכל מחנה ישראל ומפרשים לה בכל מקום שחנו אבל לעולם חוץ למחנה לא. ועוד מדתני׳ התם כשם שמחיצות במדבר כך מחיצות בירושלם. ואפשר שכוונת רמב״ן לומר באיזה מקום שירצה שהרי בכל מקום שהיתה המחנה היו אוכלים, עכ״ד. ולא ידעתי מה הועיל בתירוצו, הא הרמב״ן כ׳ בפירוש אוכלים אותו חוץ למחנה.
איש כל הישר – כדברי הרמב״ן, כי אע״פ שמביאין כל בהמה אל המשכן, הנה האכילה והשמחה היתה בכל מקום, ובארץ לא תעשון כן, אך תאכלו הקדשים ותשמחו לפני ה׳.
ולא תעשון וגו׳ – מהאמור בויקרא פרק יז מוכח שאיסור שחוטי חוץ נהג גם במדבר, והיה אסור להקריב קרבן מחוץ לאוהל מועד. יתירה מכך, כבר ביארנו שם את דעת ר׳ ישמעאל, שהיא הדעה המקובלת: משהוקם המשכן, נאסר בשר תאווה כל ימי ישיבתם במדבר, היינו שנאסר לשחוט בהמה הראויה לקרבן רק לשם אכילת בשרה. כל בהמה כזו היו צריכים להביא כשלמים לאוהל מועד ולהקריבה על גבי מזבח. זוהי גם משמעות פסוקים כ–כא כאן.
נמצא, שבכל הקשור ליחס למקדש ולמעשים הנעשים מחוצה לו, היה דור המדבר מוגבל הרבה יותר מכל דור הבא אחריו. לפיכך לא ייתכן ש״איש כל הישר בעיניו״ מתייחס להיתר ההלכתי שנהג באותו זמן, שכן בזמן המדבר לא היה רשאי אדם לעשות ״כל הישר בעיניו״. לכן אומרת ההלכה (זבחים קיד.) שביטוי זה מגדיר את ההיתר ההלכתי שנהג מעת הכניסה לארץ.
יש לשים לב, שרק פסוקים י–יד מבטאים את עצם המצווה להקריב כל קרבן במקום שנבחר ולא להקריב שום קרבן מחוצה לו. מכאן שעל כרחנו פסוקים ו–ז באים בעיקר להגדיר את אופיו ולקבוע את תכליתו של המקום, אשר נצטווינו להמתין להודעה על בחירתו (פסוק ה). זה עתה הוגד לנו כיצד להתייחס לעבודת האלילים: עלינו לאבד ולעקור את מקדשיה ואת סמליה, כך שלא יישאר מהם כל זכר בקִרבנו (פסוקים ב–ג). לעומת זאת, נאמר לנו (פסוקים ד–ז) לא להשחית כל דבר שנושא את שם ה׳; ולא עוד, אלא עלינו לצפות להודעת ה׳ על המקום שבו ישכין את שמו, מקום שיכול להיקבע רק על פי בחירת ה׳. במקום זה עלינו לשמוח לפני ה׳ בהנאתנו ובמעשינו, ועוד בטרם נקבע המקום עלינו לצפות להודעת ה׳ על בחירתו. נמצא שמקום משכן שם ה׳ ישפיע על התנהגותנו על ידי עצם הציפייה להודעת ה׳, בעצם ה״דרישה לשכנו״.
האמור לעיל נמשך בפסוק ח, העוסק בתקופת ה״דרישה לשכנו״. במהלך תקופה זו, ה׳ טרם השרה את שכינתו במקום מסוים, ועדיין לא הוקם מרכז לאומה היושבת בארצה – כדוגמת אוהל מועד, מרכז האומה בעת המסעות במדבר. על תקופה זו נאמר כאן: ״לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום״, ומשמעות משפט זה היא כך:
בתקופת ה״דרישה לשכנו״ תקריבו קרבנות בכל מקום, ומקומות ההקרבה לא ייבחרו על ידי ה׳, אלא אתם תבחרו אותם, ובאותם מקומות תקימו במות כפי ראות עיניכם. אולם במקומות האלה לא תעשו את כל מה שאנחנו עושים פה היום במדבר, באוהל מועד הנודד עמנו ובו שוכן ה׳ בקרבנו עם תורתו. אלא תעשו רק ״איש כל הישר בעיניו״: כדרך שהמקום נקבע על פי בחירתכם, כן תקריבו שם קרבנות רק כבחירתכם, כפי ראות עיניכם; לפיכך תקריבו רק נדרים ונדבות, ולא קרבנות חובה, חטאות ואשמות: ״אמר להו משה לישראל, כי עייליתו לארץ, ישרות תקריבו חובות לא תקריבו״ (זבחים קיד.; עיין גם ספרי כאן). אולם הגבלה זאת נהגה רק ב״איש״, היינו ביחידים. לעומת זאת, הציבור תמיד יקריב את כל קרבנות הציבור במשכן – בכל מקום בו יעמוד המשכן – כדרך שהקריב אותם באוהל מועד שבמדבר (עיין זבחים קיח.); או, על פי סתם משנה (מגילה ט:), יקריב שם הציבור כל קרבנות ציבור שקבוע להם זמן. אולם יחידים רשאים להקריב בתקופת מעבר זו – אפילו במשכן (הקרוי ״במת ציבור״ או ״במה גדולה״) – רק נדרים ונדבות (שם).
[טו] לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום – התכת הכתוב מוקשה מאד, ויל״פ שמ״ש ככל אשר אנחנו עושים פה היום מציין הזמן שמיום ההוא ואילך, כמו שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן, כי משה אמר זה סמוך למיתתו שאז היו נכונים לעבור את הירדן וציין זמן העברתם את הירדן במלת היום, ר״ל מהיום והלאה שפתח כי אתם עוברים את הירדן וכו׳ אבד תאבדון את כל המקומות וכו׳ לא תעשון כן לה׳ אלהיכם כי אם אל המקום אשר יבחר שכולל ג״כ שבעת שיבחר ה׳ במקום קבוע בשילה ובית עולמים לא תעשון להקריב בבמות רק והבאתם עולותיכם, ואז כשיבחר במקום קבוע בשילה ובית עולמים לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום ר״ל מהיום ואילך בבואכם אל הארץ שאתם עושים איש כל הישר בעיניו להקריב בבמות יען שלא באתם אל המנוחה ואתם עוסקים במלחמה ועברתם את הירדן וישבתם, ר״ל שהיום אתם עוסקים בירושה וישיבה וכבוש האויבים וא״א לכם לבא אל המשכן ולכן תקריבו בבמות, אבל עת וישבתם בטח והיה המקום אשר יבחר שמה תביאו וכו׳ השמר לך פן תעלה עולותיך בכ״מ אשר תראה שמאז נאסרו הבמות, ופי׳ זה עולה כפי הפשט בלי שום דוחק, וזה פי׳ הא׳ של הספרי שעז״א עד שלא באו לשילה, ר״ל שזה מרמז במ״ש ככל אשר אנחנו עושים פה היום, ר״ל מהיום והלאה עד שיבחר ה׳ בשילה, והדבר אחר מפרש שמ״ש ככל אשר אנחנו עושים פה היום מציין המשכן שבמדבר, והוא כפרש״י וז״ל לא תעשון מוסב למעלה על כי אתם עוברים את הירדן וגו׳ כשתעברו את הירדן מיד מותרים אתם להקריב בבמה כל י״ד שנה של כבוש וחלוק, ובבמה לא תקריבו כל מה שאתם מקריבים פה היום במשכן שהוא עמכם והוא כשר להקריב בו חטאות ואשמות נו״נ אבל בבמה אין קרב רק הנדר ונדב וזה איש כל הישר בעיניו, היינו נו״נ שמביאים שלא ע״י חובה רק מצד שישר בעיניכם להביאם, ולפי׳ זה במלת פה מציין את המשכן, ובמלת היום מציין זמן ההוה שהוא זמן המדבר, ומלת תעשון נמשך לשתים, ופי׳ בזמן שלא באתם אל המנוחה אז לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים רק פה במשכן לא בבמה כי [תעשון] איש כל הישר בעיניו, וז״ש ד״א אנו מטלטלים את המשכן היום וכו׳, [וכן מבואר מלשון הגמ׳ זבחים (קי״ז ע״ב), א״ק איש הישר בעיניו יעשה, מבואר שפי׳ מלת תעשון נמשך לשתים] ובגי׳ הילקוט ככל אשר אנחנו עושים, חובה בבית עולמים רשות בבמה, ד״א לא תעשון צאו ועשו, מכאן אמרו עד שלא הוקם המשכן וכו׳ כמו שהוא בספרי, שבמ״ש חובה בבית עולמים וכו׳ מפרש כפי׳ הראשון שמ״ש ככל אשר אנחנו פה היום היינו מהיום ואילך עד משכן שילה שמקריבים חובה בבית עולמים אבל רשות מקריבים בבמה, ובד״א מפרש כפי׳ השני שמ״ש היום מציין זמן המדבר, ומ״ש לא תעשון בא על היתר הבמות שעז״א איש כל הישר בעיניו יעשה שעז״א צאו ועשו ומביא ע״ז לשון הספרי, שמ״ש עד שלא הוקם המשכן מפרש כפי׳ ראשון, והד״א מפרש כפי׳ השני, ועז״א מכאן אמרו ר״ל שבשני הפירושים האלה תלוי שני הפירושים שאמרו בספרי, ועי׳ בז״א מה שהאריך ונדחק והתפלא בזה:
[טז] לר״י מציין רק איש היינו יחיד ורק הישר בעיניו דהיינו נו״נ קרבים בבמת יחיד, אבל בבמת צבור מקריב בין הצבור בין היחיד, ובבמת יחיד אין הצבור מקריבים כלל, ולדעת ר״ש גם הצבור לא יקריבו חטאות ואשמות בעת היתר הבמות ולמד לה ממ״ש ויעשו את הפסח בגלגל [כמ״ש בגמ׳ זבחים דף קי״ח], וי״ל שתליא בשני הפי׳ שכתבתי בסי׳ הקודם ר״י מפרש מ״ש ככל אשר אנחנו עושים פה היום מציין במלת היום זמן הגלגל, ור״ל מהיום נקריב איש היינו היחיד יקריב בבמה כל הישר היינו נו״נ, ואינו מדבר מן המשכן, שבו אין הבדל בשום זמן, ור״ש מפרש כפי׳ השני שבמלת היום מציין זמן משכן שבמדבר, וכשאמר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום ר״ל שאנחנו שהם הצבור מקריבים חטאות ואשמות ומשנבוא לארץ אין אנו מקריבים חטאות ואשמות רק הישר בעיניו נו״נ לבד, וז״ש ד״א פה היום רש״א היום אנו מקריבים:
לא תעשון וגו׳: עד כאן1 הזהירה תורה שלא לעשות כמנהג אומות העולם לעבודה זרה שלהם, ועתה מזהיר שלא לנהוג כמו שהיה במדבר.
והנה כבר ביארנו בפרשת אחרי (ויקרא יז,ה) שבשביל שהיה אסור לאכול במדבר בשר תאוה שחוטה לכולי עלמא אפילו לרבי עקיבא2, משום הכי התירה תורה3 להקריב שלמים במשכן בשביל לאכול בשר כאות נפשו4, ודבר זה נאסר בארץ ישראל שהותר בשר תאוה שחוטה5. והיינו פשטא דהאי קרא6: ״לא תעשון וגו׳ איש כל הישר בעיניו״ – שמקריב שלמים בשביל שהוא רוצה לאכול בשר, ולא בשביל שמקריב לשולחן גבוה7. [והא דאיתא בגמרא (זבחים קיז,ב) לאסור במות, לא כמו בגלגל שהיו במות מותרות8, אינו אלא דרש וכוונה שניה, מדקדוק הכתוב ״אל המנוחה ואל הנחלה״ תרי מילי, ותו, שהרי הזהירה תורה כאן גם על עולה9, ובזה אין שום טעם על השינוי משעה שהיו במדבר. אבל לפי הפשט פירוש ״היום״ – במדבר].
{ונמצא מקרא זה בשתי כוונות10, וכמו פרשת שחוטי חוץ11 שהראינו לדעת כי חז״ל הבינו בה שני פירושים. ולשני הפירושים שמה נמשכה אזהרה זו12}.
1. בפסוקים ד-ה-ו-ז.
2. הסובר בשר נחירה הותר במדבר.
3. שם בפרשת אחרי מות.
4. לפי זה מבאר בעל ׳משך חכמה׳ מדוע הותר לאהרן הכהן להכנס למקדש על פי סדר העבודה של יום הכפורים כל אימת שרצה (מדרש רבה, ולפי הגר״א עשה את העבודה לפי פשוטו של מקרא, דהיינו שלש טבילות ושש קדוש ידים ורגלים), אלא הטעם הוא שהרי סדר העבודה נועד לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, לכן ריבוי האנשים אשר הגיעו למשכן אך ורק כדי להביא שלמים על מנת לאכול בשר, חייב ׳עבודה׳ בקשר עם ׳טומאת מקדש וקדשיו׳ פעמים הרבה לאורך כל השנה.
5. לשון רבינו שם: היה אסור (בא״י) להביא שלמים כדי לאכול הבשר לתיאבון, דמשולחן גבוה קא זכו, ומי שאוכל בשר קרבן הרי זה דומה לאוכל על שולחנו של מלך.
6. לעומת מדרשו (מובא ברש״י) שרבינו מיד מתייחס אליו כפירוש על דרך ׳הכוונה השניה׳.
7. כך שלפי הפשט ״הישר בעיניו״ פירושו – ׳על פי רצונו הוא׳ (במקרה דנן תאות אכילת בשר).
8. ז״ל הגמרא: ״לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום״, אמר להו משה לישראל, כי עייליתו לארץ – ישרות תקריבו, חובות לא תקריבו, וגלגל לגבי שילה מחוסר זמן הוא, וקאמר להו משה ״לא תעשון״ (וכן שם קיז,ב).
9. שחסר בה כל המרכיב של בשר תאוה.
10. על דרך הפשט וע״ד הדרש.
11. ויקרא פרק י״ז פסוקים ב-ג.
12. של ״לא תעשון״.
הישר בעיניו יעשה – בענין הקרבנות ואכילתם; נראה שכשם שלא קרבו תמידים במדבר (עיין מה שכתבתי שמות כ״ט:מ״ב, ובמדבר כ״ח:ו׳), כך לא קרבו קרבנות אחרים חוץ מבשר תאוה שהיו אוכלים, ומביאים בהמותיהם אל פתח אהל מועד, ואוכלים הבשר באהליהם לא בחצר המשכן, ולא הרימו מתנות מבשרן לכהנים.
בפסוקים ד׳-ז׳ לא נאסר אלא לנהוג כמנהג האומות בנוגע למקומות הפולחן. וכאן מוסיף הכתוב לאסור כל מזבח פרט לנבחר על ידי ה׳. כשיבואו אל המנוחה יהיה אסור להם להביא קרבנות ״בכל מקום אשר תראה״, כלומר בבמות, ואיסור זה פותח במלים ״לא תעשון״ כמו הקודם (פסוק ד׳).
מצאנו שבתקופה מאוחרת יותר, החל מזמנו של שמואל, נקראו המזבחות שמחוץ למקום הנבחר בשם ״במות״. יש לציין כי ביטוי זה אינו נזכר בתורה, וגם זו ראיה גדולה נגד הכופרים המכחישים את אמיתותו של ספר דברים. אמנם עצם הביטוי ״במות״ נמצא בתורה, אבל רק כלפי במות האלילים, כגון: במות ארנון (במדבר כ״א:כ״ח). במות בעל (שם כ״ב:מ״א), במותיכם (ויקרא כ״ו:ל׳). ״במות״ שנבנו לכבוד ה׳ ואשר עליהם מקריבים קרבנות לאלהי ישראל, אינן נזכרות בתורה בשם זה. גם בספרים יהושע ושופטים עדיין לא נזכר הביטוי הזה. רק בספר שמואל נזכרת ״במה״, שהיו מקריבים עליה לה׳ (שמואל א ט׳:י״ב,י״ג,י״ט,כ״ה).
יתכן שמנהג הבמות נתפשט רק בשעה שנשבה ארון העדות, בימי שמואל הנביא, כי הזמן ההוא היה זמן היתר הבמות, כמו שקיבלו רבותינו זכרונם לברכה, וכמו שהארכנו גם כן לבאר ויקרא א עמוד קפג והלאה. בתחילת תקופת מלכות שלמה היו כמה במות בארץ, ובגבעון היתה הבמה הגדולה (מלכים א ג׳:ג׳-ד׳).
אפילו אחרי שנבנה בית המקדש ונאסרו הבמות מן הדין, מצינו שעדיין היו ישראל מקריבים עליהן, ואפילו תחת מלכות המלכים הצדיקים, דבר הנזכר תמיד לגנאי בספר מלכים (מלכים א ט״ו:י״ד, כ״ב:כ״ד ועוד). רק חזקיה הסיר את הבמות כדי להעמיד מצות התורה על תלה (מלכים ב י״ח:ד׳) ויאשיהו השמיד לחלוטין את כל הבמות שבכל הארץ (מלכים ב כ״ג:ח׳ והלאה).
איסור הבמות מתייחס למנהג הנוכחי של בני ישראל. ״לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום״, משמע שבימי משה היו הבמות מותרות; אבל בויקרא יז מוכח שהיו אסורות, שהרי נאמר שם שכל המקריב מחוץ לאוהל מועד חייב כרת. הראב״ע (וכן רבים מן החדשים) רוצה לומר, שאף על פי שנאסרו הבמות, לא שמרו את האיסור כראוי, ואם כן שייך לומר שכל אחד עשה ״כל הישר בעיניו״. אבל כל הראיות שהביאו לסברה זאת אינן נכונות. הפסוק בויקרא י״ז:ז׳ אינו מוכיח אלא על התקופה שלפני מתן תורה, שהרי מצות הקרבנות נאמרה בסיני (השוה ויקרא ז׳:ל״ח).
אי קיום מצות מילה (יהושע ה׳:ה׳,ז׳) לא היתה מחמת עזיבת התורה, שהרי כל העם לא היו מולים, ובודאי לא כל העם עזבו את התורה. גם מן הפסוק עמוס ה׳:כ״ו אין שום ראיה, כמו שפירשנו בויקרא א קפה. אמנם מוכח מיחזקאל כ שבמדבר לא דקדקו ישראל בכמה מצוות, אבל דווקא שם בפסוק כ״ח נאמר בפירוש שרק עם הכניסה לארץ התחילו להקריב בבמות.
מלבד זאת צודק הרמב״ן בטענתו, שאילו היתה זאת עבירה, לא היה משה רבינו אומר ״ככל אשר אנחנו עושים״ אלא ״ככל אשר עשיתם״. אבל גם פירושו של הרמב״ן דחוק. הוא מפרש שבמדבר עשה כל אחד את הישר בעיניו, מפני שאם לא ירצה לאכול שור ושה לא יתחייב להביא קרבן וגם אינו חייב להביא בכור ומעשר וכדומה, אולם לשון האיסור בפסוק יג: ״השמר וגו׳ בכל מקום אשר תראה״, משמע בפירוש, כי השרירות לא היתה אי⁠־הקרבת הקרבנות, אלא ההקרבה ״בכל מקום אשר תראה״.
על כן נראה לנו כי המקרא יתפרש כפשוטו על פי ההנחה דלהלן: אמנם שנינו במשנתנו סוף זבחים {י״ד:ה׳}, שרק כשבאו לגלגל הותרו הבמות. אבל הרמב״ם בפירוש המשנה שם מפרש, שיסוד ההיתר היה, מפני שנתבטלה ההנחה הקודמת של טעם האיסור. בויקרא יז נאמר רק שאסור להקריב במחנה או מחוץ למחנה, למען ״לא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים״ (שהיו מצויים לדעתם המוטעית במדבר); אבל כיון שנכנסו ישראל לארץ נושבת ובטל החשש שמא יקריבו לשעירים, לא נזהרו יותר באיסור שחוטי חוץ (השוה פירושנו לויקרא י״ז:ג׳).
לפי זה מובן מאליו, שעם כיבוש עבר הירדן בטל האיסור שנאמר בויקרא יז. אמנם קבלו רבותינו שרק בגלגל הותרו הבמות, כמו ששנינו במשנתנו, אבל בכל זאת יתכן שגם לפני זה לא נזהרו באיסור הזה, כאשר בטל טעמו. אם כן הביטוי ״איש כל הישר בעיניו״ יש בו משום נזיפה, אבל בכל זאת אין זאת עבירה חמורה כל כך, כמו שכתוב בויקרא י״ז, רק שיש בזה איסור משום ״דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו״ (ביצה ה׳ א).⁠1
עוד יש לפרש, כי ״היום״ מתייחס אל העתיד הקרוב, דהיינו התקופה משבאו לגלגל עד כיבוש וחילוק הארץ. כן מצינו גם למעלה ח׳:י״ח: ״למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה״; וכן (דברים ט׳:א׳) ״אתה עובר היום את הירדן״, וגם שם ״היום״ הוא העתיד הקרוב. אם כן, כיון שהתורה התירה את הבמות סמוך לעברם את הירדן וכל איש יוכל לעשות ״כל הישר בעיניו״, היה משה רבינו יכול לומר גם לפני זה: ״עושים היום איש כל הישר בעיניו; ״היום״ כאן פירושו: ״בזמן הזה״, כמו שמצינו בהרבה מקומות ש״היום״ פירושו ״זמן״. פירושנו זה כלול בדברי הספרי: ״⁠ ⁠׳לא תעשו׳ — צאו ועשו.⁠2 מכאן אמרו, עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים, עד שלא באו לשילה הותרו הבמות משבאו לשילה נאסרו הבמות.⁠״3
אולם אף על פי שלא נאמר בפירוש בתורה שהבמות הותרו בשום זמן, בכל זאת היו בנידון זה הלכות מקובלות, אשר אותן מניח כקיימות פסוק ח. והרי מצינו הלכות רבות במשנה, בתוספתא, במדרשים ובשני התלמודים על פרטי דיני הבמות, איזה קרבנות היו רשאים להקריב בבמות ומה היה ההבדל בין עבודת הבמות לבין עבודת המשכן. דינים אלה נאספו (אמנם לא בשלמות) ב״משנה למלך״ הלכות קרבן פסח פרק א הלכה ג.
יש מרבותינו שאומרים, שעם חורבן בית המקדש חזרו הבמות להיתרן (מגילה י׳.; השוה תוספות מכות י״ט. ד״ה ואי). אמנם ההלכה לא נפסקה כן (השוה משנה תורה להרמב״ם הלכות בית הבחירה פרק א הלכה ג ופרק ו הלכה ט״ו), אבל יתכן שיהודי מצרים הסתמכו על דעה זאת והקריבו קרבנות בארץ מצרים אחרי חורבן בית ראשון, כמו שמוכיחים שרידי הפפירי שנמצאו בזמן האחרון.
עוד יש לדעת, כי גם בשעת היתר הבמות היה קיים ריכוז מסויים של עבודת הקרבנות, כי קרבנות ציבור לא היו רשאים להקריב אלא ב״במה הגדולה״, הנקראת גם ״במת ציבור״, שהיתה בגלגל, נוב וגבעון (יהושע ה׳:י׳, שמואל א כ״א:ז׳, מלכים א ג׳:ד׳). מצינו שגם בענינים אחרים נחשבת הבמה הגדולה לעיקר על פי ההלכה (השוה תוספתא זבחים פרק יג; מגילה ט׳: ומשנה למלך הנ״ל).
כיון שהיתה קיימת במה גדולה, אנחנו צריכים לתת טעם, מפני מה התירה התורה במות יחיד. רבי שמשון ב״ר רפאל הירש סבור, כי מקום הבמה הגדולה לא היה עדיין המקום אשר בחר ה׳.
עוד יש לומר, כי הטעם הנזכר כאן במקרא היה גם הוא נימוק גדול, כי לא באו עד הזמן ההוא אל המנוחה ולא רצה השי״ת לבחור במקום אשר ישכן שמו שם אלא כאשר יבואו ישראל לחלוטין אל המנוחה.
1. יתכן שעיקר האיסור הנאמר בויקרא י״ז הוא שלא לשחוט בהמה שלא הובאה כקרבן לה׳ מפני ששחיטתה נחשבת כשפיכות דמים. איסור הבמות אינו אלא הרחקה מעבודת השעירים. כיון שהיה מקום התנצלות על עבירה זאת, אין לתמוה כל כך על הלשון ״אנחנו עושים״. השוה ״עד אנה מאנתם״ (שמות ט״ז:כ״ח) ובבא קמא צ״ב.
2. כלומר, לשון לא תעשו בעתיד משמעו: כעת צאו ועשו.
3. יש לתמוה מפני מה לא שנינו בספרי מתי הותרו הבמות לפני שבאו לשילה, בעוד שבמשנתנו (זבחים י״ד:ה׳) שנינו ״באו לגלגל״. אם כן יתכן שלדעת הספרי, הבמות הותרו כבר בהיותם בעבר הירדן המזרחי. ואולי המשנה מזכירה גלגל רק מפני ששם היתה הבמה הגדולה, כמו שהיא מזכירה אחרי כן נוב וגלגל מטעם זה. אגב, יש תנאים הסוברים שגם כאשר עמד המשכן בשילה היו הבמות מותרות (זבחים קי״ט., המכילתא בתחילתה, השוה ״זית רענן״ שם). אבל ודאי אין כוונתם אלא על תקופת השופטים, תקופת הפרעות; שהרי בימי יהושע ודאי היו הבמות אסורות, כמו שמוכח מיהושע פרק כב. אמנם בדוחק יש לומר שביהושע כב הכוונה רק לקרבנות ציבור, שמעולם לא הותרו בבמה קטנה.
לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו וכו׳ – הקשה לי אחד מלומדי למד בשופטים ב׳ ויקראו שם המקום ההוא בוכים ויזבחו שם לה׳, הרי זה היה אחר מות יהושע, ויהושע חי כ״ח שנה מיום שנכנסו לארץ כדאיתא בסדר עולם, והמשכן בשילה הוקם תיכף אחר י״ד שנה שכבשו וחלקו, וכמו שכתוב ביהושע י״ח ויקהלו כל עדת בנ״י שילה וישכינו שם את אוהל מועד כו׳ ובפסוק נ״א בקאפיטול י״ט אלה הנחלות כו׳ בשילה לפני ה׳ פתח אהל מועד, וכן בסדר עולם, א״כ אז היו הבמות אסורין ואיך זבחו בבוכים לה׳, וזה קושיא עצומה (בתוספות ביאור משלי). והשבתי, כי איתא בתוספתא סוף זבחים איזהו במה גדולה בשעת היתר הבמות [פירוש אימתי ואיך היתה במה גדולה אשר בשביל זה היו הבמות מותרין היינו להקריב בכל במות יחיד] אהמ״ע נטוי כדרכו [כמו במדבר ובשילה] והארון לא היה נתון שם [שבנוב וגבעון היה הארון בפלשתים, ובבית עובד אדום, וקרית יערים, ובירושלים], לכן הבמות מותרין, אבל בשילה היה הארון באהל מועד ולכך היו הבמות אסורים, זהו פירוש התוספתא. והא דבגלגל היו הבמות מותרות, משום דלא נחו מכבוש נחלה, וכמו דאמר בזבחים כי לא באתם עד עתה אל המנוחה דנחו מכבוש עו״ש. והנה מעשה זה דבוכים היה אחרי מות הושע ובימי הזקנים שעבדו את ה׳, וכמו שפירשו המפרשים והזקנים ימים האריכו, שנים לא, כמו שאמרו חז״ל, וא״כ היה תיכף אחרי מות יהושע, ובמיתתו נאמר ביהושע כ״ד ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה כו׳ ויתיצבו לפני האלהים, ובפסוק כ״ו ויקימה שם תחת האלה אשר במקדש ה׳ ופרש״י לפי שהביאו שם הארון כמו שנאמר למעלה ויתיצבו לפני האלהים, א״כ הי׳ אז הארון בשכם והי׳ האוהמ״ע כדין במה גדולה והיו הבמות מותרין ולכך זבחו שם בבוכים לה׳, וז״ב.
ובא וראה אמתת דבר זה שופטים כ׳ במלחמת ישראל ובנימין כתיב ויעלו כל בני ישראל ויבואו בית אל כו׳ ויעלו עולות ושלמים לפני ה׳, הרי דבבית אל הקריבו עולות ושלמים משום דכתיב תיכף וישאלו בנ״י בה׳ ושם ארון ברית האלהים בימים ההם, הרי דהארון היה אז בבית אל ולכך היו מותרין הבמות והיו מקריבין שם בבית אל כדין במת יחיד. ואוסיף לך להראות מי הביא אז הארון לבית אל, כי בסדר עולם אמרו כי הך עובדא בפלגש בגבעה היה בימי כושן רשעתים והיה אז ירושלים בלא איש מבני ישראל, וכמו שאמר לא נסור אל עיר נכרי, וזה היה סמוך למות יהושע ועיין בהגהות הגר״א לסדר עולם פרק י״ב ובשופטים א׳ ויעלו בית יוסף גם הם בית אל וה׳ עמם ויתירו בית יוסף בבית אל, כי לדעתי פירושו כי היה הארון אתם וזהו וה׳ עמם, שהארון הוא משכנו וכמו שכתוב ויתיצבו לפני האלהים, לכן אז היה הארון בבית אל ואז היה עובדא דפלגש בגבעה וכ״ז ברור. ובמשנה פרק משוח מלחמה ד״א ההולך כו׳ זה מחנה הארון.
והנה בירושלמי מגילה פ״ק הי״ב ר׳ ייסא בשם ר׳ יוחנן זה סימן כל שהארון מבפנים, הבמות אסורין, יצא הבמות מותרות [וזהו כמו שפירשנו מהתוספתא] בעי ר״ז קומי ר׳ ייסא אפילו לשעה כגון ההיא דעלי. ולפי מה שפירשתי מוכח, דאפילו לשעה אם יצא הבמות מותרין, וצ״ל דדוקא כשצא למלחמה שלא נח בשום מקום שפיר בעי אם הבמות מותרין, משא״כ כאן נח בשכם ונח בבית אל. ודו״ק.
רמב״ן בפסוק כל הישר בעיניו כו׳ אבל אוכלים אותה במחנה וחוץ למחנה. נ״ב זה כרב הונא דאיתותב. והנה אמר דאכלו במחנה דוקא לא חוץ למחנה אם לא בעת מסעות וקרא מפורש בקדשי שעה במקום טהור הוא מטומאת מצורע וזה דוקא במחנה. יעוין זבחים דף נ״ה ובתורת כהנים שם ודו״ק.
עשים פה היום – מלמד שעד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, ומה הקריבו, יחיד רשויות וצבור חובות, דאמר קרא לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו, איש ישרות וצבור אפילו חובות.⁠1 (זבחים קי״ז:)
1. מכיון דהפסוקים הקודמים איירי בהבאת קדשים ושחיטתם, לכן דריש שהפסוק הזה איירי ג״כ בענין זה, ואמר בזה שכשתבאו אל המקום אשר יבחר ה׳ תדרשו לשכנו, כלומר למקום שהשכינה שורה ושם תביאו ותעלו עולותיכם וזבחיכם ולא תתנהגו עוד כמו שהייתם נוהגים כאן בענין זה שכל אחד יקריב כפי רצונו, שכל אחד בנה במה לעצמו והקריב, וממילא מבואר שעד הקמת המשכן היו הבמות מותרין, ומדאמר בלשון יחיד איש כל הישר בעיניו, ולא ככל אשר היה ישר בעיניכם, משמע דישרות [כלומר קרבנות רשות, ואמר בלשון ישרות המורה על פעולה בלתי חיובית, כי אם שעושה אותה האדם מאשר ישרה בעיניו] הותרו רק ליחידים, וצבור אפילו חובות, דחובות לצבור כרשויות ליחיד, ופרטי היתרי ואיסורי הבמות ועניניהם ומקומותיהם נבאר בדרשה הבאה.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144