משלח ידכם – רגילים לפרש. משלח ידכם. על קנין הדבר שמשלח בו יד כפי חפצו (אייגענטהום, געווערבע) כמו באסמיך ובכל משלח ידכם (בכי תבא כ״ח), אמנם למ״ש בספרי ושמחתם, נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה (גבי הר עיבל) וזבחת שם שלמים ואכלת שמה ושמחת, מה שמחה האמורה להלן שלמים אף שמחה האמורה כאן שלמים, ע״כ. א״כ אין הדעת מתיישבת לומר שתצוה שבאכילת הקדשים תהיה תכלית שמחתו היותו משופע בקנינים חומריים; ולזה אדמה כוונה אחרת בלשון משלח ידכם האמור כאן, וכן (לקמן פ׳ י״ח), המדברים מן השמחה אשר לפני ה׳ באכילת הקדשים, והוא. כשתתפעל הנפש הרבה מאיזה דבר של שמחה, היא מכנסת איזה רושם מן ההתפעליותי׳ אל האדם להוציא התפעליות הפנימי לחוץ, אם ע״י קול כגון השחוק הצהלה והתרועה, או ע״י רקוד וקפיצה ומחולות וכיוצא מהתנועות הגופניות המרמזות על השמחה הפנימית, והן הן תנועות טבעיות הבאות מעצמן, ואין הבעלים צריכים מחשבה אליהם, כי מיד שתתפעל הנפש מאיזה שמחה מיד יתפעל ג״כ הגוף ויכנוס באותן התנועות הנזכרות, בזולת כוונה ומחשבה יתרה, וכמעט הן באות על האדם בע״כ בלי שום הכנה קודמת אליהן, והבאות בכמו אלה אינן רק כשהאדם יחידי, כי פרסומם ברבים הוא כמעט דבר מכוער, כי ממה שהם אמנם תנועות טבעיות הבאות בעל כרחן, ראוי להצניע אותן מפני אחרים, כמו שמצניעין הכיחה והניעה העיטוש והנפיחה וכיוצא בהן, והפרסום בהם היא דרך נשים ותינוקת ובעלי המון מבני אדם. - אמנם אופן שני יש להוצאת השמחה שבלב לחוץ, והוא השתמשות הדבור על צד האומניות, כי האדם שדעתו יפה מוציא את שמחת לבו לחוץ, אם ע״י דבור אומני, והוא דבור נאה ומיושר ומקושר המאמרים ופסקי טעמים וחרוזים נשגבים ומהודרים במליצת ומשלים נפלאים, או ע״י קול אומני, והוא המשכת הקולות בנעימה וביושר בלי פגימה ושיהיו משולבות זו בזו ונערכות בשעור וקצוב מצומצם במסלה העולה בית השמע, וכדומה מן התנאים הנאותים הידועים במלאכת הנגינה, אשר מכללם הוא יופי הצלצול ובסום הקולות והתגלגלות היבבות וחלקלקותם. והנה פרסום התפעלות שמחה הפנימית לחוץ על דרך אופן השני הלזה, הוא לפרסם את השמחה ברבים ולעורר השומעים אל התפעלות והשתכלות יתירה אל נושאי השמחה, כי על כרחך צריכים שיהיו מהודרים בעניניהם כעין כל דבר הנעשה ברבים, ולזה ייחסו את השיר וההלל אל השמחה, כאמרם (ערכין י״ד) מנין לעיקר שירה מן התורה? מהכא תחת אשר לא עבדת את ה״א בשמחה ובטוב לבב, איזוהי עבודה שבשמחה ובטוב לבב הוי אומר זה שירה, וכן קריאת ההלל בימי החג קראוהו שיר, כאמרם שם (בערכין ד׳ יו״ד) ימים שגומרים בהם את ההלל ילפי׳ מדכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, הנה מענין השמחה המעליתית הזאת שיש בהם תהלות ושבחות לאל ית׳ הוא מה שאמרה התורה כאן וכדומה מן המקומות ושמחת לפני ה״א בכל משלח ידכם. כי בלשון משלח ידכם, יש לכלול הוראת השיר וההלול התודה והשבח לאל ית׳. מלת יד מבואר הוא שהוראתו התודה וההלול (כמבואר במה שקדם לזה בענין ותרומת ידך). והדבור בהלל ותודה לאל ית׳ יכונה בלשון משלוח, כי שרש שלח הוראתו התפשטות דבר הראוי להיות מצומצם בענינו, כי על מי שאינו משמר בהמתו להעמידה בדיר שלה אבל מתירה להתפשט לרעות בשדות אחרים יאמר. משלחי רגל השור והחמור (לאָז לאססען), וכן על מי שאינו משמר לשונו כראוי לצמצם בדבוריו אבל יפתח פיו לדבר רע, יאמר פיך שלחת ברעה (תהלים נ׳), לכן בהלל ותודה לאל ית׳, אחרי שאין קץ לשבחיו, והמרבה לדבר בם אינו אלא גורע, וכמ״ש המשורר לך דומיה תהלה, והקצור בם יותר משובח מהמאריך, כאמרם סיימתינהו לכלהו שבחא דמרך כשהתירה התורה בימי שמחה של מצוה לדבר בשבחים והודיות, קראתו ג״כ משלח ידכם. ירצה הרחבת פה ולשון בתהלותיו, לפי״ז יש לתרגם ושמחתם בכל משלח ידכם (איהר זאָללעט אייך פרייענד גאנץ אין לאבגעזאנגען אויסלאססען). - והנה האכילה והשמחה הם ענינים הנצרכים לאדם מצד טבע חומריותו וגופו, כמו שהוא צריך אל המנוחה והשינה, וציונו בזה לאכול השלמים ולשמוח בהם כדי לכלכל החומר באכילה ובשמחה הצורך אליו מטבעו, ולא תהיה תכלית המכוון בזה החומר לבדו, אבל להיותינו בהם שובע שמחות לשמו ולזכרו, ומחשבה זאת תהיה לנו גדר גדול ותרופה כללית, בל נצא בכל ענינים חומריים מדרך הראוי לאדם המעלה, ובזה נרגיל עצמינו לשום כל פעולותינו תנועותינו ומנוחתינו לתכלית נשגב, ולא תהיה הכוונה באכילה ושתי׳ וכדומה מן ההנאות להיותם ערבים אל החומר, כי אין זה פועל אדם מאשר הוא בעל נפש משכלת, כי אמנם הוא פועל אדם אשר הוא חי נמשל כבהמה נדמה, אבל שישים תכלית אמתי בכל אלה לבריאות גופו להמשיך מציאותו אל השלימות, כדי שישארו כלי כחות נפשו אשר הם אבירי הגוף שלמים ותוכל נפשו להתעסק מבלי מונע במעלות המדות והשכליות, עד שהוא עובד את בוראו תמיד גם בעסקו בעניני עוה״ז הנצרכים אל חומר גופו, כמאמרם ז״ל כל מעשיך יהיו לש״ש, שאפי׳ דברים של רשות כגון האכילה והשתי׳ וכל צרכי הגוף יהיה כולם לעבודת הבורא ית׳ או לדבר הגורמים לעבודתו, ועז״א ואהבת את ה״א בכל לבבך, בשני יצריך ביצר טוב וביצ״הר, כי אם לא היו כחות הי״הר באדם לא הי׳ מתעסק בענינים חומריים כלל, וכמעט שהיה מונע א״ע מן האכילה אמנם עי״ז לא היה יכולת בידו לעבוד ה׳, וצונו להראות אהבת ה׳ גם בדברים שהם מצד יצ״הר, וגם בהם תהיה הכוונה לה׳ לבדו, ועל המדרגה הנפלאה הזאת אמר הרמב״ם (בה׳ משמנה פרקיו) שהוא מדרגה עליונה מאד וחמודה, לא ישיגוה אלא מעט מזעיר ואחר הרגל גדול, וכשיזדמן מציאת האדם שזה ענינו הוא למטה מן הנביאים. יעו״ש נועם דבריו. ועז״א כאן ואכלתם שם לפני ה״א, וכן לקמן (פ׳ י״ח) ושמחת לפני ה״א, טעמו שהאכילה והשמחה לא תהיינה אלא לתכלית הנרצה אל ה׳, כי זהו המכוון במלת לפני ה׳ (גאֶטטליכען אבזיכטען) כמ״ש ביתרו בלאכל לחם לפני האלהים. ע״ש; והנה להיות רצוי האל ית׳ לזכות האדם שיוכל להתרצות לפניו ולעבוד אותו גם בעניני חומריות גופו והתאותיו ולהתאהב לפניו גם באלה, היא באמת ברכה וחבה יתרה ממנו ליציר כפיו, ע״ז סיים אשר ברכך ה״א וטעמו עיקר ענין התודה וההלול אשר תתן לאל ית׳ בעת שמחתך יהיה, כי ברכה מאת ה׳ היא והשפעת טובה גדולה ממנו, אשר זיכה אותך להתרצות ולהתאהב לפניו גם בזה. וראיתי בס׳ היראים לר״א ממיץ בסי׳ קכ״ה שההלל בימי החג הוא מצות עשה דאוריי׳, וכן הרמב״ן בשרש ראשון לס׳ המצות כ׳ למה דאמרי׳ (בערבי פסחים) הלל זה משה וישראל אמרוהו ונביאים שביניהם תקנוהו ר״ל משה ואהרן ומרים א״כ הוא בכלל השמחה שנצטוינו בה במ״ש התורה ושמחתם בחגכם יעו״ש באורך, ולדברינו הוא מבואר יותר במקרא שלפנינו.