Devarim 12 – דברים יב‏ – Mikraot Gedolot

לאבד עבודה זרה וכל משמשיה – בה״ג מניין המצוות מצוות עשה קכ״ז, יראים תכ״ח, רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה קפ״ה. מפסוקים אחרים – סמ״ג מצוות עשה י״ד, סמ״ק מ״ג, ספר החינוך תל״ו

לאבד שם עבודה זרה – סמ״ק ל״ז

לשרוף אשירה – סמ״ק מ׳

ונתצתם את מז׳ מיכן אמ׳ שלש אשרות הן אילן שנטעו מתחלה לע״ז הרי זה אסור שנ׳ ואשיריהם תש׳ באש:

החליף נוטל מה שהחליף שנ׳ ופסילי אלהי׳ תגד׳:

לא החליף אלא העמיד תחתיו ע״ז וסילקה הרי זה מותר שנ׳ ואבדתם את שמם מן המ׳ ההוא:

שלשה בתים הן בית שבנאו מתחלה לע״ז הרי זה אסור שנ׳ אבד תא׳ את כל המ׳:

חידש נוטל מה שחידש שנ׳ ואבד׳ את שמם מן המ׳ הה׳:

לא חידש אלא הכניס לתוכו ע״ז והוציאה הרי זה מותר שנ׳ ונתצתם את מז׳ ושב׳ את מצ׳ נתצת את המזבח הנח לו שברת את המצבה הנח לה:

יכול אתה מצווה לרדוף אחריהם ואין אתה מצווה לרדוף אחריהם בחוצה לארץ:

ד״א ואבדתם את שמ׳ מן המ׳ הה׳ רבי אליעזר אומ׳ מנ׳ לקוצץ את האשרה שהוא חייב לשרשה ת״ל ואבדת׳ את שמ׳ אמר ל׳ ר׳ עקיבה מה אני צריך והלא כבר נאמר אבד תאבדון את כל המ׳ ומה ת״ל ואבדתם את שמ׳ לשנות את שמם או יכול לשבח ת״ל (דברים ז׳:כ״ו) שקץ תשק׳ ותעב תתע׳:

וּתְתָרְעוּן יָת אֵיגוֹרֵיהוֹן¹ וּתְתַבְּרוּן יָת קָמָתְהוֹן וַאֲשֵׁירֵיהוֹן תֵּיקְדוּן בְּנוּרָא וְצַלְמֵי טָעֲוָתְהוֹן תְּקָצְצוּן וְתַבְּדוּן יָת שׁוֹמְהוֹן מִן אַתְרָא הַהוּא.

1. מזבח של ע״ז מתורגם ׳איגור׳ (שמות ל״ד:י״ג, דברים ז׳:ה׳, דברים י״ב:ג׳)

And you shall lay their altars in ruin, break their statues,⁠^a burn their groves with fire, cut the images of their idols in pieces, and blot out their names from that place.

a. Or, "columns.⁠"

ות⁠(סי){יס}⁠תרון ית מדבחיהון ותתברון ית קיימתהון וטעותהון^א תוקדון בנורא וצלמי^ב טעוותהון תקצצון ותסיפון ית שמהן מן אתרה ההוא.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וטעותהון״) גם נוסח חילופי: ״וטעוותהון״.

ב. מלת ״וצלמי״ צונזרה בכ״י ניאופיטי 1.

ותסתרון ית אגוריהון ותיתברון ית קמיתהון ומרחקתהון תוקדון בנורא וצילמי טעוותהון תקצצון ותשיצון ית שומהון מן אתרא ההוא.

You shall lay their altars in ruin, break down their pillars, burn their abominations with fire, and utterly destroy the images of their gods, and abolish their names from that place.

ופסילי אלהיהם תגדעון – אלו חליפי אשרה שחייבים כל ישראל לגדע.

ואבדתם את שמם מן המקום ההוא – שאם אותו מקום יקרא על שם ע״ז אתם צריכים להחליף לו שם אחר חוץ לאותו השם שלא תזכרו עוד ע״ז כמו שנאמר ואת נבו ואת בעל מעון מוסבות שם (במדבר ל״ב:ל״ח).

וַאנקִצֻ׳וא מַדַ׳אבִּחַהֻם וַכַּסִּרֻוא דֻכַּאכַּהֻם וַסֻוַארַהֻם אחרִקֻוהַא בִּאלנַּארִ וַפֻסֻולֻ מַעבּוּדִאתִהִם תַּגדַעֻוהַא וַאַבִּידֻו אַסמַאאַהֻם מִן דַ׳לִךַּ אַלּמַוְצִ׳עִ

והפכו להריסות את מזבחותם, ושברו את מצבות האבן שלהם ואת-אשריהם שרפו באש, ופסילי הנעבדים שלהם גדעו אותם, ואבדו את שמותם מאותו המקום.

מזבח – של אבנים הרבה.

מצבה – של אבן אחת, והוא בימוס ששנינו^א במשנה: אבן שחצבה מתחילה^ב לבימוס (משנה עבודה זרה ג׳:ז׳).

אשירה – אילן הנעבד.

ואבדתם את שמם – לכנות לה^ג שם לגנאי: בית גליא קורין בית קריא,⁠^ד עין כל קורין^ה עין קוץ.

א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים: ״ששנויה״.

ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, לונדון 26917, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, דפוס רומא: ״מתחלה״. בדפוס שונצינו: ״מתחלת״. בדפוס סביונטה: ״מתחלת׳⁠ ⁠⁠״.

ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״להם״.

ד. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״כריא״.

ה. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״קורין״.

מזבח – consists of many stones,

מצבה – of one stone only. It is the בימוס, the pedestal for idolatrous statuary, of which we learn in the Mishna (Avodah Zarah 3:7): A stone which one originally hewed for an idol's pedestal is forbidden for use.

אשרה – is a tree that had been worshipped (Avodah Zarah 47a).

ואבדתם את שמם AND DESTROY THEIR NAMES – by giving them contemptuous nicknames. What they call בית גליא, "a sublime house", you should call בית כריא, "a base house", what they call עין כל, "the universal eye", you call, עין קוץ "the thorn eye" (Avodah Zarah 46a).

פס׳: ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון – העמיד תחתיו ע״ז וסלקו הרי זה מותר שנאמר ואבדתם את שמם. וגרסינן במס׳ ע״ז ג׳ בתים הן בית שבנאו מתחלה לשם ע״ז הרי זה אסור שנא׳ אבד תאבדון וגו׳. חידש בו כלום נוטל מה שחידש שנא׳ ואבדתם את שמם. לא חידש אלא הכנים לתוכו ע״ז והוציאו ה״ז מותר שנאמר ונתצתם את מזבחותם:

ואשריהם – הם עצים.

ואבדתם את שמם – שלא יזכרו.

THEIR ASHERIM. Asherim are trees.

AND YE SHALL DESTROY THEIR NAME. So that they not be mentioned.

ואשיריהם תשרפון באש – שנטען מתחילה לכך.

ופסילי אלהיהם תגדעון – שפסלו וגדעו לשם עבודה זרה. דהחליף – מגדע מה שהחליף (בבלי ע״ז מ״ח.).

^אומופסילי^ב דרשו רבותינו (בבלי ע״ז נ״ב.): שגוי פוסל עבודה זרה ומבטלה. ומיהו אמרו רבותינו (בבלי ע״ז נ״ג:): שעבודה זרה של ארץ ישראל לא היה להם ביטול, לפי שאמרו בעגל: אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב:ד׳), ואוו לאלהות הרבה, וארץ ישראל מוחזקת היא, ונעשו עבודה זרה של ישראל שאין לה ביטול, ולכך אמר ונתצתם^ג ותשרפון שאין לה ביטול.

א. בכ״י מינכן 52, המשך הביאור על פסוק ג׳ מ״ומופסילי״ וד״ה ואבדתם... לא תעשון כן״ מופיעים לאחר הביאור על פסוק ה׳.

ב. בכ״י מינכן 52: ומפסילי.

ג. בכ״י מינכן 52: תתוצון.

ואשיריהם תשרפון באש – AND BURN THEIR ASHERIM WITH FIRE – for they were initially planted for that [purpose].

ופסילי אלהיהם תגדעון – AND YOU SHALL CUT DOWN THE ENGRAVED IMAGES OF THEIR GODS – that they carved and cut for the purpose of idolatry. And if it regrew – cut down what has regrown (Bavli Avodah Zarah 48a:1).

and from [the word] ופסילי THE ENGRAVED IMAGES OF our Rabbis derived (Bavli Avodah Zarah 52a:8): that a gentile may revoke his idol and nullify it. However our Rabbis said (Bavli Avodah Zarah 53:9): that the idolatry of the land of Israel does not have nullification, since they said with the calf: “These are your gods, O Israel” (Shemot 32:4), and they desired many gods, [it was established] that the land of Israel has a legal presumption [that idolatry is amenable there], it made the idolatry of Israel not subject to nullification, and therefore it said YOU SHALL BREAK and YOU SHALL BURN because it has no nullification.

ונתצתם את מזבחתם – אהדריה קרא בשביל ואבדתם את שמם. ואשריהם תשרפון באש – ובפרשת ואתחנן כתיב ואשריהם תגדעון (דברים ז׳:ה׳) ואמרו רבותינו כשנטעו ואחר עבדו מגדע מה שנוסף אחר שעבדו וכשנטעו אחר העבודה כולו בשריפה.⁠¹

ופסילי אלהיהם תגדעון – ובפרשת ואתחנן כתיב ופסילי אלהיהם תשרפון באש (דברים ז׳:כ״ה) לומר אילן שפסלו במחובר וגדעו נוטל מה שגדעו היינו תגדעון אבל פסול שנפסל כולו בתלוש ישרף.⁠²

דבר אחר: ליתן כאן וכאן גדיעה ושריפה, שאם ישרפנו בלא גדיעה שמא לא ישרפנו כולו, ואם יגדענו בלא שרפה הרי יעמידנו.

ואשריהם תשרפון באש – על ידי שארץ כנען הייתה מוחזקת להם לישראל מאת הקב״ה ובשעה שאמרו בעגל אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב:ד׳) אוו לאלוהות הרבה ונעשו כל העבודה זרה שבארץ כנען משל ישראל ועבודה זרה של ישראל אין לה בטול עולמית.⁠³

ואבדתם את שמם – כמו שמצינו מוסבות שם.

1. בדומה בר״י בכור שור.

2. בדומה בר״י בכור שור.

3. שאוב מר״י בכור שור.

ונתצתם את מזבחותם, "you shall break down all their altars;⁠" the phrase is a repetition as it is needed for the other half, the commandment to wipe out the names of these deities, (at the end of the verse). ואשריהם תשרפון באש, "and burn their asherim by fire.⁠" In Deuteronomy 7,5, the Torah instructed that the asherim ought to be hewn down, מגדעון. Our sages explain this difference by saying that if these trees had been planted before they had been worshipped whatever had grown after that has to be cut down. If they had been planted after on that site idolatry had already been practiced, the entire tree or trees have to be burned.

ופסילי אלהיהם תגדעון, "and the graven images of their deities you must cut down. In Deuteronomy 7,5, we read that ופסיליהם תשרפו באש, "and their carved images you must burn.⁠" This refers to these images having been carved into the trunk of the tree while the tree was still planted in the earth. If a figure had been carved into the trunk after it had been cut down, you must burn the whole trunk of that tree. If he had cut down the image without burning the tree, the tree may remain standing. An alternate interpretation of the differing methods for destroying symbols of paganism: in both instances either cutting down such symbols or burning them is the appropriate method of destroying them.

ואשריהם תשרפון באש, "and their existing asherim you must burn by fire.⁠" Seeing that the Holy Land had been designated as belonging to Israel by God, and at the time when the Israelites had said at the time of the golden calf: "these are your deities O Israel,⁠" they yearned for a multiplicity of deities. As a result of this outcry, all the various deities served in the land of Canaan became partially owned by the Israelites. (Talmud, tractate Sanhedrin folio 63) Idols owned by Israelites can never be utterly annulled. (Talmud tractate Avodah Zarah folio 53) They must be destroyed utterly beyond any recognition physically.

ואבדתם את שמם, "you must abolish their names, even.⁠" (Compare Numbers 32,38, their names had been changed)

ונתצתם את מזבחותם – רוצה לומר: המזבחות שעבדו בהם עבודה זרה והנה לא צוה לאבדו אלא לנתצו. וזה יהיה כשלא היה בו תפיסת יד אדם לעבודה זרה וחוייבו לנתצו כדי שלא ישאר בו שם מזבח וכן הענין באבן אשר יעשו ממנה מצבה להשתחוות עליה לעבודה זרה כיון שאין בה תפיסת יד אדם לעבודה זרה ישברוה והיא מותרת בהנאה והנה ישברוה לאבד את שמה שלא תקרא מצבה.

ואשיריהם תשרפון באש – כבר בארנו שזה יהיה באילן שנטעו תחלה לעבודה זרה שיש בה תפיסת יד אדם בכולו.

ופסילי אלהיהם תגדעון – זה יהיה באילן שלא נטעו תחלה לעבודה זרה ועשה בה מעשה עבודה זרה כאלו תאמר שגדעו ופסלו לעבודה זרה הנה מה שצמח אחר זה או מה שיהיה בו תפיסת יד אדם לעבודה זרה אסור ולזה מגדע אותו והשאר מותר ואולם בפרשת ואתחנן אמר פסילי אלהיהם תשרפון באש וזה אמנם יהיה בפסל שנפסל כולו לעבודה זרה כמו שחצב אבן לעבודה זרה.

ואבדתם את שמם מן המקום ההוא – זה יהיה בבית שעבדו בו עבודה זרה ולא היה בו תפיסת יד אדם לעבודה זרה שכבר היה בנוי לא לשם עבודה זרה ולזה חודש בו דבר לעבודה זרה הנה יספיק שיאבד זה השם מהמקום ההוא רוצה לומר: שיסירה משם ויעבדה כמו שנתבאר בעבודה זרה שהושמה תחת עץ רענן שהעץ ההוא לא נאסר אך יאבד עבודה זרה שהושמה תחתיו או יהיה הרצון שישתדלו על כל פנים לאבד שם עבודה זרה מן המקום ההוא שהוא בו אם היה כתוב שם כמו שנהגו בהרבה מאלו.

אשרה אילן הנעבד. ואף על גב דמחובר לקרקע כקרקע דמי ודרשינן בפר׳ כל הצלמים אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם שאני הכא דאית ביה תפיסת ידי אדם מתחלה שנטעו גרעון מתחלה כדתנן מפני מה אשרה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם וכל שיש בה תפיסת ידי אדם אסורה אף על גב דכשנטעו שלא לשם אשרה נטעו וכשעבדו כבר היא מחובר לקרקע אפילו הכי כיון שגדולו הוא דהיינו תוספתו אסור דלא דמי להר שההר אין בו תפיסת ידי אדם כלל וזהו אליבא דרבי יוסי הגלילי או כגון שנטעו אילן דלכ״ע תוספת אסורה כדנפקא לן מואשריהם תגדעון אי זהו עץ שגדועו אסור ועקרו מותר הוי אומר זה אילן שנטעו ולבסוף עבדו ופרש״י גדועו מה שהחליף אחר הנטיעה דמדקאמר תגדעון מכלל דעקרו מותר אבל כשנטעו מתחלה לשם עבודת כוכבים אליבא דכ״ע כלה אסורה כדכתיב תשרפון באש דמשמע כולה:

ואבוד המקומות איננו שההרי׳ ימושו והגבעות תמוטינה. אבל שאותו ישוב ר״ל אותו בית ואותו מקום שהיה להם מיוחד לעבודת׳ על אותם ההרי׳ והגבעות יאבדו אותם וגם אותם מזבחות שהיו שם הבנויות מאבני׳ רבות והמצבות שהם עשויות מאבן אחת יותצו וישברו. ואשריהם שהם העצי׳ ישרפום והפסילי׳ יגדעון. וגם השמות שהיו קוראי׳ לאותם המקומות קדש פלוני וקדש פלוני, יאבדו ולא יזכרו עוד בשמם.

והנה שם בזה שלשה דברים שהיו אצל הגוים בענין בתי עבודותיהם מחולפי׳ ממה שצוה הש״י שיעשו בבתי עבודתו. האחד שהיה להם בתים רבי׳ לעבודתם ולכן אמר את כל המקומות. השני שהגוי׳ ההם היו בוחרי׳ בהם לרצונם וזהו אשר עבדו שם הגוי׳. השלישי שהגוי׳ ההם עצמם היו הכומרי׳. כי המה היו עושי׳ את עבודת׳ ומקריבי׳ את זבחיהם. וזהו אשר עבדו שם הגוי׳ את אלהיהם.

אילן הנעבד. אף על גב שמחובר לקרקע אינו נאסר, דכתיב ״אלקיהם על ההרים״, ולא ההרים אלקיהם (ע״ז מה.), קאמר במשנה (שם) ׳מפני מה אשירה אסורה, מפני שיש בה תפיסת ידי אדם׳. פירוש, אף על גב שהאשרה מחובר בארץ, יש לאדם תפיסה באשירה, שהיא בארץ, בצדדין שלה. ואפילו במקום השורש יש לאדם תפיסה בה, דהיינו שיכול לתפוס שרשו ועיקרו. אבל בהר אין לאדם תפיסה, והוא דבר אחד עם קרקע עולם. אבל רש״י פירש (שם) ׳לפי שיש בה תפיסת ידי אדם׳ כשנטעו היה בו תפיסת ידי אדם:

אילן הנעבד. ואע״פ שהוא מחובר לקרקע וכל המחובר לקרקע כקרקע דמי, שאני הכא דאית ביה תפיסת יד מתחלה כשנטע גרעין (ע״ז שם) . א״נ כאן שנטעו לשם ע״א, דאליבא דכ״ע כולו אסור (שם מח.), כיון דמתחלה נטעו לשם ע״א:

בית גליא קורין לה בית כריא כו׳. פירש רש״י (בתמורה כח:) בית גליא לשון גבוה, בית כליא לשון כליון. ל״א בית כריא בית הכסא, ל׳ כורה שוחה (ירמיה י״ח:כ׳). ועיין בערוך:

A tree that was worshipped. Although the asherah is connected to the earth and therefore should be considered as the earth itself, here is different. For man is involved at the very beginning when the seed is planted (Avoda Zara ibid.). Alternatively: Here [the verse refers to a tree that] was originally planted for the sake of idolatry. For according to all opinions, such a tree is completely forbidden (ibid. 48a), because it was planted originally for idol worship.

"The house of exaltation,⁠" entitle, "The house of ruin,⁠", etc. Rashi explains (in Temurah 28b): "The term בית גליא denotes exaltation. The term בית כליא denotes ruin. Another version says בית כריא is a "bathroom,⁠" from the phrase (See Yirmeyahu 18:20), "כורה שוחה (he dug a pit).⁠" See the Aruch.

ואבדתם את שמם וגו׳ – רבותינו ז״ל אמרו (ע״ז מ״ה:) מה בא ללמדנו הרי כבר אמר אבד תאבדון, ואמרו שבא לומר שצריך לשרש אחר שרשי האשרה, ור׳ עקיבא אמר שבא לומר לשנות שמה לבזיון ע״כ, ואולי שבא הכתוב ליתן אזהרה על ארץ ישראל מכל הארצות, כדרך שכתב רמב״ם ששאר ארצות הגם שאנו חייבין לאבד עבודה זרה אין אנו צריכין לחפש אחריה לאבדה מה שאין כן בארץ ישראל שצריך לחפש אחריה לאבדה מכל ארצנו ע״כ, והוא מה שדקדק לומר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא שהיא ארץ הקדושה.

ואבדתם את שמם, "and you will destroy their name, etc.⁠" The question is asked in Avodah Zarah 45 what these words can possibly add when we have already been told to utterly destroy every place where idolatry had been performed? The sages answer that even the roots of the trees which were symbols of idolatry have to be uprooted. Rabbi Akiva says that the names of such sites have to changed to something degrading. Thus far the Talmud. Perhaps the Torah wanted to issue a special warning applicable only to the land of Israel, similar to what Maimonides wrote that in the Holy Land we have to seek out such places and destroy them, whereas in other countries we are not obliged to do this. This is why Moses emphasizes the words מן המקום ההוא, "from that place.⁠"

ונתצתם את מזבחתם וגו׳ – פשוטו של מקרא כך היא לפי שנאמר במצרים ובאלהיהם עשה שפטים ועשה בהם ארבעה שפטים של אבנים נשברו. של עץ נשרפו. של חרס נתצו. של מתכת נמסת ונגדעת. וכן אמר כאן ונתצתם את מזבחם כמו של חרס לשברים קטנים. ושברתם את מצבתם זהו של אבנים. ואשריהם תשרפון. זהו של עץ. ופסילי אלהיהם תגדעון זהו של מתכת. ורז״ל אמרו בע״ז (פרק ג׳ משנה ז׳) שלשה בתים הם וכו׳ שלש אבנים הם וכו׳. שלש אשרות הן. אילן שנטעו מתחילה לשם ע״ז הרי זה אסור גדעו ופסלו לשם ע״ז והחליף נוטל מה שהחליף העמיד תחתיה ע״ז ונטלה הרי זה מותר וז״א כאן ואשריהם תשרפון באש זהו אילן שנטעו מתחילה לשם ע״ז. כמ״ש איזהו אשירה אילן שנטעו מתחלה לשם ע״ז הרי זה אסיר. ופסילי אלהיהם תגדעון. זהו גדעו ופסלו לשם ע״ז והחליף נוטל מה שהחליף העמיד תחתיה ע״ז ונטלה הרי זה מותר וזהו ואבדתם את שמם שיטול אותה משם.

ונתצתם את מזבחתם – זהו שלש בתים וכו׳. ושברתם את מצבתם. זהו שלש אבנים ואמר ושברתם ונתצתם ותשרפון. שלש אלו נאמרו בכל שלש אלו בשלש בתים ובג׳ אבנים ובג׳ אשירות. ואבדתם את שמם. שתכנו את שמם. ומניין לגנאי שנאמר שקץ תשקצנו בית כריא. בית גליא. פני המלך. פני הכלב.

מן המקום ההוא – בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריה. ואי אתה מצווה לרדוף בח״ל אחריה.

ונתצתם את מזבחתם וגו׳ ופסילי אלהיהם תגדעון – הוא קודם כיבוש. ואבדתם את שמם. הוא לאחר כיבוש. כאמור מן המקו׳ ההוא פירוש המקו׳ ההוא שגדע ונתץ כבר. צריך לשרש אחריה היום במקום ההוא. נמצא מחוייב גם קודם כיבוש. וזהו חילוק בין א״י לח״ל. שח״ל אינו חייב אלא לאחר כיבוש. וא״י חייב נמי קודם כיבוש. וזהו מה שאמר בירושלמי. שביטול ע״ז אינו נוהג אלא בארץ פי׳ קודם כיבוש אינו נוהג אלא בארץ.

ואבדתם את שמם – לכנות לה שם כו׳ יכול לא לגנאי כו׳ ת״ל שקץ וגו׳.

אבד תאבדון וגו׳ – שבעה דברים שהן במיתה המנויין במתניתין צריך לאבד כל המקומות של שבעה עבודות הללו. אחד העובד. ואחד הזובח. ואחד המקטיר. ואחד המנסך. ואחד המשתחוה. ואחד המקבל עליו לאלוה. והאומר אלי אתה.

אשר עבדו – הוא העובד. ונתצתם את מזבחתם. הוא הזובח והמקטיר. ושברתם את מצבתם. הוא ניסוך כמו שנאמר ביעקב ויסך עליה נסך ועכשיו היא שנואה לפני המקום. ואשריהם. הוא המשתחוה כאמור במנשה וישם את פסל האשרה והוא השתחויה. שהיה מקום השתחויה שעשו הכהנים להשתחות בו והוא עשה אשירה להשתחות. ופסילי אלהיהם. הוא המקבל לאלוה כמ״ש חז״ל כיון שנפסל נעשה אלוה. ואבדתם את שמם. הוא האומר אלי אתה.

ונתצתם – בא לפרש מה שכתוב למעלה אבד תאבדון את כל המקומות, שאין הכונה על איבוד המקומות ממש, כי המקום נשאר תמיד, אבל אותו יישוב או בית או יער או מזבח או מצבה שהיה להם מיוחד לעבודתם, יהיה נחרב ושמם, עד שלא ישאר שם רושם ממה שהיה, והרי כאילו המקום נאבד:

ואשריהם – מקום שבו שתולים אילנות רבות, והוא כמו יער קטן, והאילנות עומדים על סדר מה, ויש מקום רחב ביניהם שסוככים בענפיהם ועושים צל, וכן נמצא בספרים הקדמונים שהיו עובדים במקומות הללו:

ופסילי אלהיהם – הם העשוים מעץ, והעד תגדעון, ואין לשון גדיעה נופל על דבר המתפוצץ כסלע ואבן:

ואבדתם את שמם – יש הבדל בין לשון אבד בכבד ובין ההפעיל לרשד״ל, המאבד מאבד בידים, אבד תאבדון את כל המקומות, המאביד גורם ע״י אחרים, לתת אותנו ביד האמרי להאבידנו, או גורם שיאבד מאליו, ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם מתחת השמים, תגרום להם שיאבד שמם ע״י שתכריתם, לא שתתעסק בידך לאבד את שמם רק הוא דבר הנמשך מאליו, לא כן ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, כי מצוה להחליף שם המקום בשם אחר כקבלת רז״ל; ומכאן יצא להם ג״כ מ״ש (שבת ק״כ) ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה״א, עשיי׳ הוא דאסור גרמא שרי, והטעם מדלא כתיב והאבדתם.

ונתצתם וגו׳ – עליכם לבער את עקבות האליליות, הניכרים בדרכי עבודת אלוהיה (״מזבחתם״), במסורותיה (״מצבתם״) ובאמונותיה התפלות (״אשריהם״).

ואשריהם תשרפון באש – אם האילן ניטע מתחילה לשם עבודה זרה. לעיל (ז, ה) אומר הכתוב ש״ואשריהם תגדעון״, משמע שמותר להשאיר את הגזע. אולם שם הכתוב מדבר על אילן שניטע בהיתר ולאחר מכן עבדו אותו, ״אילן שנטעו ולבסוף עבדו״, שבאופן זה רק הגידולים שנתוספו בו נאסרים (עיין פירוש שם פסוק כה).

ואבדתם את שמם מן המקום ההוא – אם המקום נקרא על שם האליל שנעבד שם, יש להחליף את שם המקום בכינוי בזוי – ״לכנות לה שם לגנאי״ (עיין עבודה זרה מו.)

[ד] ונתצתם – היינו מזבח שבנאו בתלוש, דמחובר לא נאסר וכן מצבה. וראוי להגיה זו מצבה שהיתה חצובה ועבדה לע״ז, אמנם באשרה מפרש שמ״ש ואשריהם תשרפון היינו בנטעה מתחלה לעכו״ם שכולה אסורה ומ״ש ואשריהם תגדעון מדבר שהיתה נטועה מתחלה והשתחוה לה שעקרו מותר ועז״א לשון גדוע, [ומ״ש שהיתה נטועה ועבדה הגיה הגר״א וגדעה ופסלה וכן הגיה במ״ש החליף גרס גדעה ופסלה והחליף וא״צ, דברייתא דפה כשמואל (בדף מ״ח) שכן הלכה] ולפי הסוגיא (דדף מ״ה ע״ב) אתיא כר׳ יוסי בר״י, ולהסוגיא (דדף מ״ח) דאפיך רבנן לר׳ יוסי בר׳ יהודה אתיא כרבנן ותפס גבי אשרה פסוק פסילי אלהיהם תגדעון משום שמזה למד גם לענין בית ועקר הפסוק הוא ואשריהם תגדעון (עי׳ בגמ׳ דף מ״ה ודף מ״ח):

[ה] ונתצתם – בריתא דפה מביא בעכו״ם (דף מ״ה) בשם תני רב יוסף, ומקשה הנח ס״ד, שרפה בעי אר״ה רדוף ואח״כ שרוף, והוא כמ״ש ריב״ל גדוע עכו״ם קודם לכבוש א״י כבוש א״י קודם לבעור עכו״ם, ושם אמר שלרבנן למד זה ממ״ש ואשריהם תגדעון, ולריב״י למד מן אבד תאבדון, והספרי למד (בסי׳ ב׳) מן אבד תאבדון שצריך לשרש אחריה ומן ואשריהם תגדעון למד (בסי׳ הקודם) שגדועו אסור ועקרו מותר, וא״כ יקשה קושית הגמ׳ שם לריב״י האי סברא מנ״ל, וצ״ל שהספרי למד ההבדל בין אשרה שנטעה מתחלה לכך שעקרו אסור ובין נטעה ואח״כ אבדה ממ״ש פסילי אלהיהם תגדעון, שפסילי אלהיהם כולל גם האשרה וכמו שבכל סימן ד׳ לא הביא פסוק ואשריהם תגדעון רק פסילי אלהיהם תגדעון ונשאר פסוק ואשריהם תגדעון ופה כתיב תשרפון, שתחלה יגדע ואח״כ יכבוש את א״י ואח״כ ישרוף, וממ״ש ואבדתם את שמם מן המקום ההוא [שמלת ההוא רומז על א״י] ממעט ח״ל:

[ו] ואבדתם את שמם – לדעת ר״א מלמד שצריך לשרש אחריה עד שלא ישאר לה שרש שבו יזכר שמה ור״ע ס״ל שזה ידעינן מן אבד תאבדון, ומ״ש ואבדתם את שמם הוא כפשוטו לשנות שמה לגנאי ומובא בעכו״ם (דף מ״ה), וממה שמבואר שם דריה״ג אתיא כריב״י, ור״ע אתיא כריה״ג, נתקשו התוס׳ שלר׳ יוסי בר״י בעי קרא דאבד תאבדון אבד ואח״כ תאבדון, ומ״ש שר״ע אליבא דריה״ג קאמר וליה לא ס״ל הוא דוחק, ולפ״ז משמע כסוגיא דדף מ״ח דאפיך דר׳ יוסי בר״י לרבנן ולשטה זו אתיא לר׳ יוסי בר״י שמ״ש אבד תאבדון מלמד לעוקר עכו״ם שצריך לשרש אחריה, ואתיא דר״ע כריה״ג ולק״מ. והנה הרמב״ם תפס כשמואל [בדף מ״ח] וכשיטת רב אשי (שם) דאפיך דר״י בר״י לרבנן ולענין הלכה פסק כרבנן נגד ר׳ יוסי בר״י, וא״כ לרבנן מ״ש אבד תאבדון מלמד אבד ואח״כ תאבדון, וא״כ מ״ש ואבדתם את שמם הוא כר״א שצריך לשרש אחריה, ובזה תמצא פתרון למה שהתפלאו כולם על הרמב״ם שלא הביא בהלכותיו שצריך לתת לה שם גנאי, כי לשטתו מ״ש ואבדתם את שמם צריך ללמד על שצריך לשרש אחריה כר״א ודוק היטב:

ואשריהם תשרפון באש: מה שהיה בשעת כיבוש רק מצות גידוע¹, עתה תשרפון, וכדאיתא בעבודה זרה (מה,ב) ׳גדע ואח״כ שרוף׳².

ופסילי אלהיהם:⁠³ מה שנמצא אחר כיבוש וחילוק, ויש מהם ניכרים שהם חדשים ואינם אשרה דמשה, על כן ״תגדעון״, דמהני ביטול⁴, כדאיתא בעבודה זרה (נג,א).

[הרחב דבר: והנה שם הביאה הגמרא מקרא ״פסילי אלהיהם תשרפון באש״, ועל זה הביאה הגמרא הא דתני ר״י ׳מנין לעובד כוכבים שפוסל אלוהו, שנאמר ״פסילי״⁠ ⁠׳ וכו׳, אבל לפי הנראה הוא טעות הדפוס, וצריך לומר ׳פסילי אלהיהם תגדעון׳. משום הכי דריש משפסלו מאלוה וישראל מותר בהנאה אזי תגדעון, שלא יהיה נשאר צורת עבודה זרה כמו שהיא. אבל מקרא ״פסילי אלהיהם תשרפון באש״ הוא להיפך, דלא מהני ביטול, כמו שכתבתי לעיל (ז,כה) בשם התוספתא וירושלמי והרמב״ם ז״ל, דמהאי קרא למדנו דאם הגיע ליד ישראל עד שלא נתבטלה שוב לא מהני ביטול. ולא כפירוש רש״י שם (מב,א) דנפקא לן מדכתיב ״ושם בסתר״, דזה מיירי בעבודה זרה שעשה ישראל, אבל עבודה זרה של עובד כוכבים שזכה בהם ישראל דלא מהני ביטול נפקא לן מהאי קרא ״פסילי אלהיהם תשרפון באש״.

{ונ״מ לדינא, דלפירוש רש״י אינו נאסר בבא ליד ישראל אלא בדקנו. והכי פירש רש״י בדף (מב,א). וזהו דעת התוספות בסוכה (לא,ב) במימרא דרבא ׳לולב של עבודה זרה לא יטול, ואם נטל יצא׳, דמיירי טרם שביטל, ולא כיוון לקנות, ואפשר לבטלו. והכי שיטת הרמב״ן והר״ן. אבל לשיטת הרמב״ם אפילו לא זכה. והכי משמע מלשון הגמרא (שם דף מ״ב) ׳כיון דאגבהא אסור׳. וזהו שיטת ר״ת בתוספות סוכה שם דמיירי בביטול דוקא, והיינו משום דאי לא ביטל קודם שהגביה, שוב לא מהני ביטול. והא דתניא בעבודה זרה (עא,ב) דהקונה גרוטאות מן הגוי ומצא עבודה זרה הרי זה מחזיר, שאני התם דמחזיר לבעליו הגוי ושלו המה. ולא כהב״י סימן קמ״ו, עיי״ש}.]

1. כדלעיל (ז,ה) ״ואשריהם תגדעון״.

2. שרבינו מפרש ׳גדע׳ – בזמן הכיבוש, ׳ואחר כך׳ (אחרי הכבוש) שרוף. (ועיין מה שכתבנו לעיל ז,ה).

3. וקשה לרבינו, אם באחרי כיבוש קא עסקינן, מדוע רק ״תגדעון״ ולא ׳תשרפון באש׳ כמו אצל ״אשריהם״ שבאותו פסוק. ועוד, דלעיל (ז,ה) הצטוו ״ופסיליהם תשרפון באש״.

4. ז״ל רבינו לעיל (ז,ה): משום דמי שמצא פסל אחר הכיבוש מסתמא נעבד אחר ביאתם לארץ, משום הכי מהני ביטול, והיינו גידוע ע״י כותי, וכדתנן בע״ז (נג,א) ׳כיצד מבטלה, קטע׳ וכו׳.

מזבחותם... מצבותם – הפירוש הנכון הוא פירוש רש״י, שמזבח הוא של אבנים הרבה — ומצבה היא של אבן אחת, על כן הביטוי ״שבר״ מתאים למצבה והביטוי ״נתץ״ למזבח.

אשרה – לדברי תרגום השבעים, הוולגטה ולוטר, וכן לדברי רבים מן המתרגמים החדשים, פירוש אשרה ״חורשה״. נראה שהגורם לפירוש זה הוא מה שנאמר בדברים ט״ז:כ״א: ״לא תטע לך אשרה כל עץ״, והיו סבורים שפירושו הוא: ״לא תטע לך חורשה של כל מיני אילנות״. אבל פירוש זה אינו נכון על פי עומק הבנת הלשון, וגם מתנגד לקבלת רבותינו זכרונם לברכה. את הפירוש האמיתי של הפסוק ט״ז:כ״א נביא להלן.

גזיניוס בתיזורוס, וכן פירסט, די ווטה, וינר, קנובל ואחרים סבורים שאשרה הוא שם אחר של האלילה עשתורת, כאלילת האושר שלכבודה הקימו עמודי עץ, שנקראו גם הם ״אשרה״. סמך לפירוש זה אפשר להביא ממה שנאמר בשופטים ג׳:ז׳, שבני ישראל עבדו לבעלים ולאשרות (ב׳:י״ג: עשתרות), ועוד שבמלכים א י״ח:י״ט נזכרים גם נביאי האשרה על יד נביאי הבעל. אבל בכל זאת סבור מוארס (פיג. א עמוד 561) ואחריו איוולד (געש. ג עמוד 390) ושולץ (פירוש), שאשרה אינה האלילה עצמה, אלא סמל שהועמד לכבודה. ומה שמדובר על נביאי אשרה ועבודת אשרה, נובע מכך, שמצינו בכתבי הקודש גם בשאר מקומות, שאין הכתוב מבדיל כלל בין האליל הנעבד ובין סמל העבודה הזרה הנעשה לכבודו, והעבודה שהגוים עובדים לאליליהם נחשבת כעבודת פסלי העץ והאבן עצמם (השוה שולץ לפסוק ה׳:י״ט).

יש לשער, שהסמל הזה היה על פי רוב אילן ישר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (עבודה זרה מ״ח.). אם כן המלה ״אשרה״ נגזרת (כדעתו של ״הכתב והקבלה״) מלשון ״אשר״, שפירושו ״ישר״.

לפי זה עלינו לפרש את הפסוק ״לא תטע לך אשרה כל עץ״, כלומר, לא תטע לך אשרה, ואפילו לא כל עץ (כמו שאמרו רבותינו: ״אזהרה לנוטע אילן״, ראה להלן לפסוק ההוא), בדומה לכתוב: ״לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי וגו׳⁠ ⁠⁠״, כלומר לא יהיה לכהנים הלוים, ואף לא לכל שבט לוי. דברי רבותינו חכמי המשנה (שם) הם עיקר, והרי אמרו: ״מעשה בצידון באילן שהיו עובדין אותו״, וכן נושאים ונותנים בדין לולב של אשירה.

יש לציין, שלמעלה ז׳:ה׳ כתוב להיפך אצל אשרה ״תגדעון״ ואצל הפסילים ״תשרפון באש״, דבר המתאים יותר לכאורה, שהרי בדרך כלל נזכר לשון גידוע אצל עץ (השוה ישעיהו ט׳:י׳), ואצל פסילים נזכר בדרך כלל לשון שריפה (דברים ז׳:כ״ה). אמנם מצינו גם לשון שריפה וכריתה אצל אשרה (השוה שופטים ו׳:כ״ה והלאה; מלכים ב י״ח:ד׳, כ״ג:ו׳,י״ד); כמו כן מצינו אצל פסילים לשון גידוע, כגון דברי הימים א ל״ד:ד׳ (השוה גם יחזקאל ו׳:ו׳, עמוס ג׳:י״ד ועוד). על כן אין כל טעם להגהה של תרגום השבעים.

פסל – צורה הנעשית ממתכת, עץ או אבן (אלא שבשל עץ נאמרה לשון שריפה ובשל שאר המינים נאמרה לשון גידוע).

ואבדתם – לוצטו צודק באמרו, שיש הבדל בין אבד להאבד. ״אבד״ פירושו לאבד בידים, אבל ״האבד״ פירושו לגרום לאיבודו של דבר. אם כן ״והאבדת את שמם״ (דברים ז׳:כ״ד) פירושו, על ידי שתאבד אותם בעצמם, תגרום שיאבד גם שמם ויישכח. אבל מה שנצטווינו כאן ״ואבדתם את שמם״ הרי זאת מצוה לאבד את שמם ממש, דהיינו שינוי השם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (עבודה זרה מ״ו., השוה שם ועיין ״הכתב והקבלה״).

מן המקום ההוא – ספרי: בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריה ולא בחוצה לארץ.

ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי כו׳ תגדעון – שינה הכתוב במכוון דמזבחות ומצבות שאהובה לאבות, יתכן דהמה מהאבות שנבנו לשמים, לכן ונתצתם את מזבחותם שהם עבדו לעו״ג, אבל אשירות ופסילים בטח הן נעשו לעו״ג ולכן אשירות ופסילים תיכף תשרופון, שהם ודאי נעשו לעו״ג. ופשוט.

ונתצתם – תנא רב יוסף, ונתצתם את מזבחותם והנח, ושברתם את מצבותם והנח, הנח ס״ד, שריפה בעי, א״ר הונא, רדוף ואח״כ שרוף, מכאן דגדוע עבודת כוכבים קודם לכבוש ארץ ישראל, וכבוש א״י קודם לביעור עבודת כוכבים.⁠¹ (ע״ז מ״ה:)

ונתצתם וגו׳ – ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם, אין לי אלא נתוץ במזבח ושבירה במצבה, מניין ליתן את האמור של זה בזה ואת של זה בזה, א״ר בון בר חייא, לצדדין איתאמרת, או שבור או גדוע או נתוץ לכל אחת ואחת.⁠² (ירושלמי ע״ז פ״ד ה״ד)

ואשריהם תשרפון – והא קיי״ל עבודת כוכבים במחובר לא נאסרה, אלא מבעי ליה לאילן שנטעו מתחלה לעבודת כוכבים.⁠³ (ע״ז מ״ה:)

ואשריהם תשרפון – מכדי ארץ ישראל ירושה היא להם לישראל מאבותיהם, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אלא מדפלחו ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים וכי אתו עובדי כוכבים ועבדו, שליחותייהו דידהו קעבדי.⁠⁴ (שם נ״ג:)

ואבדתם את שמם – מה ת״ל, והא כבר נאמר אבד תאבדון, אלא לכנות לה שם הוא דאתא, הא כיצד, היו קורין אותה בית גליא קורין אותה בית כריא, עין כל – קורין אותה עין קוץ⁵. (ע״ז מ״ו.)

1. ר״ל דלא הקפיד הכתוב רק שעד שיבאו לארץ יתבטלו כל העבודת כוכבים, אבל עם הביעור יחכו עד אשר יכבשו את הארץ.

2. ר״ל דאשמעינן דמה דכתיב במזבח נתיצה ובמצבה שבירה הוא ע״ד ההוה, כי מזבח נבנה על הרוב מאבנים הרבה ופירודם נקרא נתיצה, וכמבואר בדרשה בפ׳ הבא מניין לנותץ אבן אחד מן המזבח, ומצבה נבנה על הרוב מאבן אחת ושייך בזה יותר שבירה, ואמר בזה שאם היה המזבח בנוי מאבן אחת ומצבה מאבנים רבות יעשו בהיפך כ״א לפי ערך בנינו.

3. ולא כמו בנטעו ולבסוף עבדו דשרי בהנאה משום דבמחובר אין נאסר כמש״כ בפ׳ הקודם, וטעם החילוק בין נטעו מתחלה ובין נטעו ולבסוף עבדו נראה משום דנטעו מתחלה לע״ז מכיון שבשעת הנטיעה היה בתלוש כבר הוקצה לעבודת כוכבים, שוב לא נפקע האיסור לאחר הנטיעה.

4. לאו דוקא שליחות ממש, דהא קיי״ל אין שליח לדבר עבירה, אלא ר״ל מרצונם ומדעתם.

5. בית כריא לשון חפירה ושפלות, ומפרש עוד בגמרא אי ואבדתם את שמם יכול לא לשבח ולא לגנאי ת״ל (פ׳ עקב) שקץ תשקצנו, ובמכילתא פ׳ משפטים איתא עה״פ דשם ושם אלהים אחרים לא תזכירו, רבי אומר לשבח אי אתה מזכיר אבל אתה מזכיר לגנאי שנאמר שקץ תשקצנו, והא דלא יליף רבי מפסוק שלפנינו ואבדתם את שמם י״ל משום דבכנוי השם אין השם העקרי נאבד ולא שייך בזה ואבדתם, ובאמת תמה במהרי״ק שורש קס״ב דלפי הגמרא שלפנינו דכנוי הוי כמאבד השם העקרי קשה האיך אנו כותבין בגט פלוני המכונה כך וכך, והא לפי המבואר רומזים בזה על עקירת השם העקרי ואין זה כן, ולכן יליף רבי מדרשה אחרת.

אמנם יש ליישב אליבא דרבנן קושיית המהרי״ק, דכל דבר לפי ענינו, דבגט הוי המשמעות שאותו שם העקרי יש לו גם כנוי זה [יצחק המכונה אייזיק, שלמה המכונה זלמן וכדומה], משא״כ בעבודת כוכבים מצוה זו מסתעפת לשני ענינים לאבד את השם העקרי ולכנות שם רע, וא״כ בכנוי זה מכונין לעקר את השם העקרי, ודו״ק. ודע דכל דין זה דכנוי שם רע נפקד ברמב״ם, והוא פלא, ועיין ביו״ד סי׳ קמ״ו סט״ו.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון