1. משל זה תשפכנו כמים כתיב ג׳ פעמים, כאן בענין דם פסולי המוקדשין כמבואר בדרשה ראשונה שבפסוק הקודם דבזה איירי קרא, ולקמן פ׳ כ״ד לענין בשר תאוה ועוד לקמן פרשה ט״ו כ״ג בענין בכור, ובכולם אין לשון משל זה מוכרח לגוף הענין, ולכן דריש מכולם איזה חידוש דין או רבותא יתירה, ומכאן דריש לענין היתר דם בכלל, וקאי אליבא דר׳ אבהו דס״ל כאן בסוגיא כל מקום שנאמר לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, וא״כ מכיון דכתיב (פ׳ אחרי) כל נפש מכם לא תאכל דם הו״א דגם הנאה בכלל איסור קמ״ל, וחד אתא לענין דם קדשים שאינו מכשיר וכבדרשה הסמוכה, ומחד דריש לענין פטור בהמה מכסוי הדם, ועוד בא להורות היתר ביחוד לדם של פסולי המוקדשין כפי שיתבאר בדרשות הבאות. ואף כי בכלל ארבע דרשות הן כמבואר, אך בסמוך באות הבא נבאר דהדרשה לענין הכשר דם קדשים אסמכתא היא.

2. דדם קדשים אינו נשפך רק נזרק ונקרב. וענין הכשר לטומאה הוא שכל אוכל הראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה אלא א״כ נבלל תחלה באחד משבעה משקין [מבואר לפנינו ס״פ שמיני] ודם אחד מהן, ואמר בזה דדם קדשים אינו מכשיר לקבל טומאה.

ועיין ביומא ס׳ א׳ דדם קדשים אינו מקבל טומאה כלל, והאוכלו בטומאה אינו חייב עליו משום טומאה, ויליף שם מקראי בפ׳ אחרי, והרמב״ם בפ״א הלכה ל״ו מפסולי המוקדשין כתב וז״ל, וכל דם הקדשים אינו מקבל טומאה, שנאמר בדם על הארץ תשפכנו כמים, דם שנשפך כמים מקבל טומאה ודם שאינו נשפך כמים אינו מקבל טומאה, עכ״ל. וכפי הנראה השתמש בדרשה זו שלפנינו, אך הדבר תמוה, דהא דרשה זו איירי בהכשר טומאה ולא בקבלת טומאה, ומניין לו לצרפה לענין קבלת טומאה.

אבל יתבאר ע״פ מש״כ הוא בחבורו בפ״י הט״ז מטומאת אוכלין ובפיה״מ לעדיות פ״ח מ״ד, וז״ל בקירוב, דם קדשים אין מתטמאין ואין מכשירין ודבר זה הלכה מפי הקבלה והלכתא גמירי לה, ואמנם הא דלא יכשיר סמכוהו על הלשון תשפכנו כמים וכו׳ עכ״ל, ומקור יסוד דבריו הוא בסוגיא דפ״ק דפסחים, ולפי״ז ס״ל דכל דרשה זו אסמכתא בעלמא היא, ומכיון שכן ס״ל דאפשר גם להסמיך זה על מניעת גוף קבלת טומאה, וכדרך הרמב״ם בכ״מ להסמיך מדנפשיה דין ידוע על לשון התורה באותו ענין, וביותר ממה שאמרו כיוצא בזה בגמרא, וכמש״כ מדרכו זו בכ״מ בחבורנו.

3. עיין מש״כ בדרשה ריש פסוק הקודם דהמשך פסוקים אלו איירי בפסולי המוקדשין, וכאן קמ״ל דאפילו דמן של אלו מותרין בהנאה, והרבותא דלא נדמי דם לגיזה ועבודה שאסור בהו כמבואר בפ׳ הקודם. והנה אע״פ דבאכילה מותרין ומה יתרון לדם על הבשר דהו״א דצריך קבורה, י״ל משום הא גופא, דהו״א שלא הותרו רק באכילה ומכיון שהדם אסור באכילה ואייתר שמושו רק בהנאה ודמי להנאת גיזה ועבודה דאסור קמ״ל. וטעם הדבר דבאמת לא דמי לגיזה ועבודה י״ל ע״פ המבואר בפ׳ הקודם דגיזה גופה מותרת לאחר שחיטה, יעו״ש.

4. עיין ברע״ב ר״פ כסוי הדם שפי׳ דמכוין להפסוק דלקמן (ט״ו כ״ג) בענין בכור בע״מ, ועיין בהגהות הרש״ש. ובעיקר דין זה עיין מש״כ בפ׳ אחרי בענין זה, כי שם מקומו.